ז. השולחן ערוך והלכה למעשה
נעבור לפסיקת השולחן ערוך, סימן שכ, העוסק במלאכת דש. סעיף ד': "מותר לסחוט את כל הענבים לתוך קדרה שיש בתבשיל כדי לתקן האוכל, דבא למשקה הבא לאוכל הוא כאוכל דמים". כלומר, מותר לסחוט ענבים לתוך תבשיל כי המשקה הופך לאוכל. "אבל אם אין בה תבשיל – אסור". השולחן ערוך לא כתב "חייב" אלא "אסור", מה שמרמז על איסור דרבנן במקרה זה.לדעת רבנו חננאל, שהזכרנו לעיל, גם סחיטת ענבים לתוך תבשיל צריכה להיות אסורה דאורייתא, כפי שהרחיב את שיטת רבי יוחנן. השולחן ערוך כאן לא מזכיר את דעת רבנו חננאל.
סעיף ז': "סוחט כבשים ושלקות: אם לגופן – שלא צריך למים וסוחטן אלא תקנם לאכילה, אפילו סוחט לתוך קערה שאין באוכל – מותר". כלומר, כשסוחט כבשים ושלקות לצורך האוכל עצמו, מותר לגמרי."ואם צריך לממהן [למים שלהם]: אם הוא צריך את הכבשים שלקות לממהן – מותר לסחוט לתוך קדרה שיש באוכל". כלומר, אם המטרה היא המשקה, מותר לסחוט לתוך אוכל. "אבל אם אין באוכל – אסור". כאן שוב "אסור" ולא "חייב", מה שמרמז על איסור דרבנן, כדעת שמואל.אולם, מיד לאחר מכן, השולחן ערוך מביא: "ולרבנו חננאל: כל שהוא צריך לממהן – חייב חטאת, אפילו שחת לגדרה שיש בה אווכל". כלומר, השולחן ערוך מביא את דעת רבנו חננאל המחמירה מאוד לגבי כבשים ושלוקות, שסחיטתם לממהן אסורה מדאורייתא גם לתוך אוכל.נשאלת השאלה: מדוע השולחן ערוך מביא את דעת רבנו חננאל המחמירה כאן (בכבשים ושלקות) אך לא הזכיר אותה בסעיף ד' לגבי זיתים וענבים (שם היא מחמירה גם לסחיטה לתוך אוכל)?.הרב שך מנסה ליישב זאת: הוא מציע שהשולחן ערוך אכן חושש לשיטת רבנו חננאל, אך באופן חלקי. לדעת השולחן ערוך, החיוב דאורייתא (כרבנו חננאל) קיים רק בכבשים ושלקות, היכן שהמשקה בא מבחוץ. אולם, בזיתים וענבים, היכן שהמשקה גדל מבפנים, אין הוא מקבל את חומרת רבנו חננאל שסחיטה לתוך אוכל תהיה אסורה מדאורייתא.הרמ"א, לעומת זאת, סובר שאין לחלק בין כבשים ושלקות לזיתים וענבים, ולכן מוסיף בסעיף ז' "ולדבריו [רבנו חננאל] הסוחט כל הקדרה נמי אסור".
הלכה למעשה (וסיכום מביאור הלכה):
הביאור הלכה מסכם ש"כל הפוסקים פליגה לרבנו חננאל" והיינו בדין השני לעניין משקיעה בא לאוכל". כלומר, רוב הפוסקים חולקים על רבנו חננאל בחידוש שלו שאסור לסחוט משקה לתוך אוכל.אולם, בדין הראשון שלו דפוסק דכבשים מושלקות יש חיוב חטאת כשסחטן למימיהן יש הרבה ראשונים דסבירה להוא הכי". כלומר, לגבי עצם סחיטת כבשים ושלוקות לממהן (לאו דווקא לתוך אוכל), יש הרבה ראשונים שכן פוסקים כרבי יוחנן (וכרבנו חננאל) שזה איסור דאורייתא, בניגוד לרב ושמואל שפסקו "פטור אבל אסור". מכיוון שזו מחלוקת בין גדולי האמוראים (רב, שמואל נגד רבי יוחנן), למרות שהלכה כרבי יוחנן בדרך כלל, כאן יש שני אמוראים נגדו.על כן, יש מקום לחוש לחומרה זו של חיוב חטאת בסחיטת כבשים ושלקות לממהן. לכן, במקרים כמו טיון (שקית תה) בכוס תה: אם אדם מרים את הטיון וסוחט אותו בכוח כדי להוציא את התמצית לתוך התה, הדבר אסור מדין כבשים ושלקות. המשקה נבלע בתוך הטיון, וכשסוחטים אותו, מוציאים משקה כנוס, ונכנסים לבעיה של סחיטה. (אך אם המים נופלים מאליהם, ללא פעולת סחיטה, אין בכך איסור).
לסיכום, המחלוקות בנוגע לסחיטת כבשים ושלקות הן עמוקות ונוגעות להגדרת מלאכת "מפרק" ולכלל "כל כבוש הרי הוא כמבושל". בעוד שרב ושמואל מחלקים (או משווים) ורואים בכך איסור דרבנן בלבד כשסוחטים למשקה, רבי יוחנן מחמיר ורואה בכך איסור דאורייתא. רבנו חננאל אף מרחיב את החומרה לסחיטה לתוך אוכל. להלכה, יש לחוש לחומרת רבי יוחנן בסחיטת כבשים ושלקות למשקה, ואף שרוב הפוסקים לא קיבלו את חומרת רבנו חננאל לגבי סחיטה לתוך אוכל באופן גורף, יש החוששים לכך במיוחד כשמדובר במים שנבלעו מבחוץ.
