אכתוב כאן מעט דברים שהעליתי בנידון בס"ד, והענין יפרד לשלושה ראשים:
א. עד כמה צריך לחוש לעין הרע שלא לצאת מגדר "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח, יג) וכדו'.
ב. האם מה שמקובל אצל רבים להוציא עין הרע בעופרת בצירוף לחשים למיניהם, הוא דבר מוסמך ומותר לעשותו, או שמא יש בזה חשש משום דרכי האמורי וכדו'.
ג. אם הדבר מותר, יש לדון האם באמת ראוי לחוש ולעשות דבר זה כאשר חוששים לעין הרע, או שמא מספיק לעשות מה שאמרו חז"ל בברכות (נה:) גבי האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא ע"ש, וכן בעוד מקומות.
א. עד כמה צריך לחוש לעין הרע
הנה כתב הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו ענף עץ עבות (עמ' קלח), "ומכל מקום מי שחנן אותו הקב"ה לשון לימודים, ויש לו כח השפעה לזכות את הרבים ברוב חכמה ודעת, אין לו להמנע מכך מחשש עין הרע, ששומר נפשו לא ידע דבר רע, ובודאי דאף לגבי חשש עין הרע אמרינן מאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה". והביא את דברי הפלא יועץ (מערכת עין הרע) שכתב שעם כל זה שצריך להיזהר מעין הרע, על כל פנים לא ימנע מלעשות מצוה מפני חשש זה, כגון להביא עני אל ביתו או לדרוש ברבים ללמד דעת את העם, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה אגוני מגנא והיא מגן וצינה.
עוד ציין שם לדברי התורה תמימה על הפסוק (במדבר כג, כג), "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'", שהביא שם להא דאיתא בגמ' (נדרים לב.), "אמר רבי, כל המנחש לו נחש, שנאמר 'כי לא נחש ביעקב'. והא בלמ"ד אל"ף כתיב. אלא משום מדה כנגד מדה". וכתב לבאר (באות יב) דר"ל שכל מי שעוסק בניחושים ורואה בכל דבר ענין ניחוש, הניחוש רודף אחריו. כי טבע האדם כך הוא, שככל שמשקיע דעתו ברעיון אחד ומאמין בו, אותו רעיון רודף אחריו ומטרידו בכל הלכותיו ומעשיו והגיוניו. ובי' שזהו פירוש מה שאמרו בפסחים (קי:) דמאן דקפיד קפדינן בהדיה. והביא דכעין זה אמרו בירושלמי (שבת פ"ו ה"ט) "כל המנחש סופו לבוא עליו". ורבי דרש 'לא' כאילו נאמר 'לו', והוא על דרך רמז וסימן.
עוד הביא התורה תמימה להא דאיתא שם בגמ' עוד, "תני אהבה בריה דרבי זירא, כל אדם שאינו מנחש, מכניסין אותו במחיצה שאפי' מלאכי השרת אין יכולין ליכנס בתוכה", וכתב (באות יד) שהכוונה פשוטה, דכל מי שאינו עוסק בניחושים וכשפים, אות הוא כי לבו בטוח ונאמן אך ורק בה' לבדו, ולכן משלם לו הקב"ה מידה כנגד מידה שמכניס אותו כביכול למחיצתו כאיש המכניס אורח אהוב לפנים חדרי ביתו. ויעו"ש עוד מש"כ בענין זה.
עוד ציין שם הגרע"י זצ"ל לשו"ת לב חיים (ח"ג סי' פח), שם דן אם מותר בשבת לומר לחולה את הלחש ממהרח"ו לעין הרע, או דילמא רפואה היא ואסור, והסיק ע"פ דברי המרדכי (שבת סי' שפה) דשרי, ע"ש. וכן ציין לספר פחד יצחק (לאמפרונטי, מערכת צידה, ד"ה צידה האסורה), שם דן לגבי הריגת כינים בשבת בזמננו שהחוקרים אומרים שהם פרים ורבים, ובתוך דבריו הזכיר מענין עין הרע, וכתב שאין לשנות דינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בגלל חקירת חכמי אומות העולם. שהרי גם לגבי עין הרע אנו רואים שהרבה מן החוקרים מכחישים בראיות דבר זה, וכתב הרמב"ן לסתור דבריהם ממה שנפסק בגמ' לדינא (ב"מ קז.) שאסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה. ואין צורך למאמין לבקש ממקום אחר ראיות וטענות אע"פ שישנן רבות ועצומות, כי תספיק קבלת רבותינו שעל אדני הדבר הזה הטביעו ויסדו דין ומשפט גמור. והביא דגם הרבה מחכמי אומות העולם האמינו בדבר עין הרע.
ובגמ' (ב"מ קז:) אמרו על הפסוק (דברים ז, טו) "והסיר ה' ממך כל חלי", דאמר רב שהוא עין הרע. ואמרו בגמ' דרב אמר זאת לשיטתו, שרב ביקר בבית הקברות ועשה מה שעשה לבדוק את סיבת המוות של המתים, ואמר שרק אחד מתוך תשעים ותשע מת מיתת עצמו, ואילו כל השאר מתו משום עין הרע. ובענף עץ אבות (שם) הביא דבירושלמי (שבת פי"ד הי"ג) איתא דרב אמר כן רק משום שהיה בבבל דשכיח שם עין הרע.
וציין גם למה שכתב בספר תשב"ץ קטן (סי' קצ. במהדו' שניאורסון סי' תיא) בשם מהר"ם מרוטנבורג, שמצד הדין יכולים לעלות שני אחים או אב ובן לקרות בתורה בזה אחר זה, ואין מניחים אלא משום עין הרע. וכך פסק השו"ע (או"ח סי' קמא ס"ו). אמנם הביא לספר נוהג כצאן יוסף שכתב (דיני קריאת ס"ת אות ח) שראה בקהילה אחת שהיו קורין ארבעה אחים זה אחר זה, וחכם עירם לא מיחה. וביאר המחבר שם דהוא מפני שלמאן דלא קפיד לית חששא, והובא גם בספר לשון חכמים (הל' קריאת ס"ת דף ז ע"ד).
וכ"כ הערוה"ש (סי' קמא ס"ח), דאמנם לכתחילה נהגו שלא לקרות שני אחים זה אחר זה או בן אחרי האב ולהיפך משום עין הרע, אבל מאן דלא קפיד יכול לעשות כמו שירצה. אולם במשנ"ב (שם סקי"ט) כתב שאפי' אומרים שאין מקפידים על עין הרע, אין לעשות כן. וכ"כ בשערי אפרים (ש"א ס"ל), ועי' שערי חיים שם (אות כו) שהאריך בזה. וכ"כ בדרך החיים (סי' עז סי"ד). וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף (שם ס"ו), וכ"כ מרן החבי"ף בשו"ת לב חיים (ח"ג סי' צט ד"ה וכשאני), והביאו שכ"כ בספר יד אהרן (אלפנדרי, סי' קמא). וכן פסק הקיצור שולחן ערוך (סי' כג סי"ג). ועי' מש"כ בענין זה בשו"ת יביע אומר (ח"ב אהע"ז סי' ז אות יד). ועי' אילת השחר על התורה (ריש פר' כי תשא ל יב) שכתב דמסתבר שגם בני יוסף צריכים לקיים את הדינים הנובעים מהזהירות מעין הרע, כגון בעליה לתורה וכדו'.
עוד כתב בענף עץ אבות שם, שעין הרע אינו רק ע"י שונאים בעלי עין רעה, אלא אפי' ע"י אוהבים, ואפי' ע"י תלמידי חכמים, ע"ש שהביא ראיות לזה. ומשום כך כתב שאפי' דרשן אשר חנן אותו ה' מתק שפתים, פה מפיק מרגליות, ישמר ויזהר שלא תשלוט בו עין הרע. וכיוצא בזה מבואר בדברי החזו"א (ב"ב יד. ליקוטים סי' כא, ד"ה יהבו) וז"ל, "מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחורבן של גשמים מוצקים וכו', ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה, ומ"מ הכל בידי שמים וכל שלא נגזר עליו בדין שמים לאבדן הדבר ניצל. אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים ע"י שימת עין תמהון על הדבר וע"י זה הוא כלה וכו'. ויתכן דכל שהאדם במעלה יתירה, כל סגולותיו ובחינותיו יתירות, ועינו יותר פועלת וכו'", ע"ש באורך. הרי שאין חילוק בין שונא לאוהב, וכל התפעלות יתירה יכולה לגרום לזה. ויעו' בספר מזקנים אתבונן (ח"ח פ"ה עמ' 140 מעשה ג), שם הביאו מעשה מהגראי"ל שטיינמן זצ"ל בענין זה, וע"ש בכל הענין באורך, שהביאו שהרב זצ"ל היה זהיר בענין זה מאוד והיה מזהיר על זה רבות, וכן הביאו בספר כאיל תערוג (עמ' שכח), ובספר צדיק כתמר יפרח (פרק כט), ע"ש.
היוצא מכל מש"נ עד כאן, שיש לאדם לחוש ולהיזהר מעין הרע, אולם אין להימנע מלעשות מצוה מחמת חשש זה, מפני ששומר מצוה לא ידע דבר רע, ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה. וכן הביאו בשם הגרח"ק זצ"ל בספר שיח חיים (עמ' רצב), שם נשאל אם יש לחוש בהוצאת ספר לאור משום עין הרע, וענה שמצוה לא מזיקה. ויש מה להרחיב ולהעיר בזה, אך אכמ"ל.
אמנם הנה בספר מזקנים אתבונן (ח"ח פ"ה עמ' 153 בהערה) הביאו בשם הסטייפלר זצ"ל שאמר דהא דאמרינן בגמ' (פסחים קי:) דמאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה נאמר דוקא לגבי מזיקים, אבל לא בעין הרע. וכעין זה הובא בספר מפי האיש (עמ' רכג). וכך באמת מבואר בפשטות הסוגיא שם, ע"ש. ויעו' בספר הנפלא עין הרע בעין היהדות (פכ"ד) שכתב באורך בענין זה, והאריך להוכיח כיד ה' הטובה שכן הוא הדבר. אולם הביא שם (עמ' 404) את דברי האגר"מ (אהע"ז ח"ג סי' כו) שכתב בזה"ל, "בענין עין הרע ודאי יש לחוש. אבל אין להקפיד הרבה, כי בדברים כאלו הכלל מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כהא דמצינו בזוגות בפסחים דף ק"י. אבל איני רואה בזה שאשה צעירה שהוא כדרך העולם להתעבר שיהיה שייך עין הרע ואין להקפיד בזה. ובדבר הרמב"ם והמאירי ודאי לא יפלגו על הגמ' בדברים שחוששין לעין הרע, אבל אין להקפיד כל כך, וגם רק בדבר שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש ולא לדברים מצויים", ע"כ. ומבו' לכאורה דכלל זה קאי גם על עין הרע ודלא כפשטות הסוגיא, וגם נגד כל הראיות שהביא שם.
וכתב שם ליישב, דהנה לאחר העיון בדבריו נראה דאף הוא לא התכוון אלא לפייס את השואל וללמדו את המידה הנכונה לחשש הראוי מפני עין הרע, דהיינו שיש לחוש מעין הרע רק בדבר שאינו מצוי לפי דרך העולם, ולא בדברים המצויים. ולענין זה השתמש בלשון מושאלת מהכלל האמור בתלמוד לענין החשש מן המזיקים, אך לא שזהו הטעם לבטל את החשש. ע"ש שדקדק כן בלשונו, ונראים הדברים.
והוסיף שכן נראה מבואר בדברי התורה תמימה הנ"ל, שכתב שטבע האדם כך הוא, שכל מה שמשקיע דעתו ברעיון אחד, אותו רעיון רודף אחריו ומטרידו בכל הליכותיו, וזה פי' מה שאמרו חז"ל דכל דקפיד קפדינן בהדיה. דנראה כוונתו לומר שכל מהותו של כלל זה אינו אלא ללמד את האדם את המידה הנכונה אפילו לחששות ראויים, שלא לשקוע בחששות יתר על המידה ולא להטריד את עצמו בהם בכל מעשיו והליכותיו.
אולם באמת גם לפי זה, מכל מקום ברור הדבר שאף אותם שאינם מקפידים על ענין זה, מכל מקום יש להם לחוש מעין הרע. שכן גם במקורו של הכלל הנזכר, אמרו חז"ל על אותם שאינם מקפידים על זוגות, "ומיהו למיחש מיבעי". א"כ הוא הדין לענין עין הרע, שאף אותם שאינם מקפידים על כך יש להם לחוש ולהישמר מהזיקה.
נמצא שאין כלל זה בא ללמד שלא לחוש לזוגות כלל, אלא רק שלא לשקוע בחששות ולהקפיד על כך יתר על המידה. וא"כ ודאי שהוא הדין גם לעין הרע, אף לדעת מי שנוקט להשוות בין הדברים. עכת"ד.
עוד הביא שם (עמ' 406) ששאל את הגרח"ק זצ"ל בענין זה, והשיב לו בזה"ל, "אין שייך לעין הרע. לא שמעתי ואינו נכון".
אולם הנה יש להעיר על הדברים, דהנה בספר נוהג כצאן יוסף הנ"ל, כתב שבקהילה אחת לא הקפידו שלא לקרות כמה אחים לתורה זה אחר זה, משום דלמאן דלא קפיד לית חששא, וכן מבואר בספר לשון חכמים הנ"ל שהביאו, וכן מבואר בערוה"ש הנ"ל. וכך כתב בשו"ת ויצבור יוסף הנ"ל, וכ"כ הגרע"י זצ"ל בענף עץ עבות הנ"ל. ומבואר דלשיטתם כלל זה קאי שפיר גם על עין הרע [אולם נראה לדייק מלשון הרב בענף עץ אבות שכתב, "ובודאי דאף לגבי חשש עין הרע אמרי' מאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה", שגם הוא הבין שבפשטות דברי הגמ' מבואר דלא קאי על עין הרע, אלא שכתב שהדבר מסתבר לומר דשייך הדבר אף לעין הרע. ואף אמנם שהבאנו כבר הרבה פוסקים שחולקים בדבר זה ואוסרים לעלות שני אחים או אב ובן אפילו למאן דלא קפיד, ולכאורה טעמם משום שפשטות הסוגיא היא שכלל זה לא קאי על עין הרע, מכל מקום מצינו מקור לזה ומי שמסתמך על זה, ודאי יש לו על מה לסמוך].
ב. האם הדבר מוסמך ומותר לעשותו או שיש בזה משום דרכי האמורי
הנה השדי חמד בכללים (ח"ב מערכת ל כלל קיז) כתב בענין זה ושם ציין למש"כ במקום אחר (אסיפת דינים מערכת ה סוף אות לט). דשם הביא לדברי הלבוש (או"ח סי' תקפד) שקרא ערער על אלו החזנים שהיו נוהגים בזמנו להשביע מלאכים למיניהם להיות בעזרתם להתפלל בקול רם, נעים וחזק, ושלא יחר גרונם ושלא ילאה רוחם וכוחם וכו'. וכתב הלבוש שמן הראוי לבטל מנהג זה מכמה טעמים, ואחד מהם הוא משום שיש סכנה גדולה למי שמשנה נקודה אחת מן השמות שאין אנו בקיאים בהם מפי רב מקובל, ע"ש. והביא זאת גם בשם ספר מנורת המאור (אבוהב, נר שני כלל ט פ"ב) וספר העיקרים (מאמר ב פכ"ח).
וכתב שם השד"ח שמכללות דברי הלבוש מבואר שאין דעתו נוחה לומר שום השבעות בשום זמן, לא בזמן התפילה ולא שלא בזמן התפילה מכמה טעמים, ע"ש. וכתב עוד, שבודאי לא נעלם מהלבוש שבזמן הראשונים היו משתמשים בהשבעות כאלו, היות שהם היו בקיאים בהם ובשמותיהם. רק עתה דאחסור דרי ואין אתנו יודע עד מה, לפיכך ס"ל להלבוש דההעדר טוב ממציאותו ושב ואל תעשה עדיף.
והביא שכן כתב הפתח הדביר (ח"ד סי' רצט) בשם המור וקציעה (או"ח סי' רצט) שהעיר על דברי הטור (שם) בשם רב עמרם גאון לומר השבעות במוצ"ש בהבדלה, וכתב ששומר נפשו ירחיק מן ההשבעות, כיון דדוקא קמאי הוו בקיאי בשמהן ובמעשה ההשבעה כיון דרב גוברייהו, אבל האידנא שומר פתאים ה'. והביא עוד הפתח הדביר (בהשמטות לסי' רצט אות א) מספר מאורי אור (ווירמש, ח"ד דף מה:) שתמה על דברי הטור והעיר שאין לחשים אלו מיועדים אלא לחשובים. וכתב המאורי אור דאולי תלמיד אחד העתיק זאת בצדו של הטור ולבסוף הוכנס הדבר לפנים דברי הטור, שהרי אין דרך הטור בהשבעות, ובפרט לא למסור דבר זה בפשיטות לכל אדם.
וכתב על זה הפתח הדביר דכיוצא בזה שמע מאביו בעל הצפיחית בדבש זצ"ל, שהיה משתמט מלומר את נוסח הלחש לעין הרע שסידר רבינו מהרח"ו והדפיסו הרב חיד"א בספרו כף אחת (סי' לא), באומרו מאן ספין ומאן רקיע בדור הזה אשר שיח ושיג לו להשביע ולגזור ולשלוט ולחייב אחרים ולצוותם על שום דבר, ויש לחוש שמא ירוצו את גולגלתו ומטי ליה נזקא ח"ו. ולפיכך היה אומר דלאנשים פחותי ערך כמונו, יפה לנו הלחש לעה"ר בלשון לע"ז השגור בפי הזקנות. מפני שלפי אותו נוסח אליהו זכור לטוב הוא המשביעם שילכו, ולא הלוחש עצמו.
אולם כתב הפתח הדביר דאולי יש לחלק בין השבעות שמשביעים בהם מלאכים ושרי מרום דלזה אין כל אדם ראוי, לבין השבעת כל מיני עינא בישא, דאפשר דזה מותר לכל אדם לומר זאת.
וכתב עוד השד"ח שם, שבילדותו היה רגיל לומר את ההשבעות הללו שהזכיר הטור, מפני שכך ראה שנוהגים, אך שוב חדל מכך וכן ראוי לכל אדם, מפני שהחשש הפסד קרוב יותר מן התועלת לפי דברי רבנן קדישי הנ"ל. ואף בהשבעות שאין מזכיר בהם שמות של מלאכים ושרי מעלה, כגון הלחש שסידר מהרח"ו והדפיס החיד"א, הרי כתב הפתח הדביר בשם אביו שלא היה משתמש בו. אולם לענין מעשה כתב השד"ח דחילוקו של הפתח הדביר מילי דסברא נינהו, ובפרט אחר שעינינו הרואות שמרן החיד"א קבעו בדפוס ונמשך אחריו מרן החבי"ף והדפיסו בספר עתרת חיים (סי' יב). ובודאי לא נעלם מהם שיש פקפוק בהשבעות בזמן הזה, ומוכח דסברי דלזה אין חשש. וככל דברים אלו כתב השד"ח גם בכללים (שם) בקצירת האומר, ע"ש.
ושם בכללים הוסיף עוד וכתב דבתחילה הוה משמע ליה שבלחש שאין בו השבעות כלל, אין מי שיערער עליהם. אולם שוב ראה בספר מי ששון שכתב, "וירחק מאד שלא ללחוש גם לעין הרע, גם בלחשים הנדפסים, כי מזיק מאד לו ולזרעו בעולם הזה ובעולם הבא", ע"כ [בשד"ח ציין להוספה שנדפסה בשנת תרנ"ד בדף י, אולם בספר המצוי לפנינו אין מופיע אלא עד דף ח]. וכתב השד"ח שלא פירש בעל המי ששון על אלו לחשים הוא אומר כן ועל אלו לחשים הנדפסים מכוונים דבריו, ומשמע מכך שכוונתו גם ללחשים שאין בהם שום השבעות.
ותמה השד"ח על דבריו וכתב שאינו יודע טעם לזה, וכל כי הא ודאי אית לן למימר פוק חזי מאי עמא דבר, וכבר נתפשט ללחוש לעה"ר וכיוצא ואין מי שחושש בזה. ורק על לחשים המופיעים בתלמוד, יש אזהרה שלא להשתמש בהם לפי שלא כל אדם יכול לעמוד על עיקרן ואם לא יועיל להם יבואו ללגלג ח"ו על דברי חכמים. אולם לחשים שלא הוזכרו בתלמוד ואין בהם שום השבעה, כתב השד"ח שאינו יודע מה נזק יגיע לאדם אם ישתמש בהם.
עוד כתב השד"ח שכדבריו מבואר בספר רוב דגן (קונטרס אות לטובה סי' מה), ובספר חיים ביד למרן החבי"ף (סי' לג). ונביא כעת את דבריהם ונעיין בהם לפי מיעוט שכלנו בעז"ה.
הנה בספר רוב דגן שם נשאל אם מותר לעשות לחישה וברכה לגוי החולה בשביל שיתרפא. וכן נשאל בגוי קטן שאין ידוע מה יהיה כאשר יגדל ושמא יהיה מחסידי או"ה, האם מותר ג"כ לברכו ולעשות לו לחישה בשביל שיתרפא מחוליו.
וכתב הרב שם בתשובתו, דלכאורה נראה שאם הוא מכירו שהוא מרשעי או"ה ושהוא מזיק לישראל ורע לשמים ולבריות, פשיטא דאסור. ואי משום דרכי שלום, יעשה הלחישה כל בתר איפכא ועוד מעט ואין רשע ובאבוד רשעים רינה. ואם הוא מכירו שהוא מחסידי או"ה, פשיטא דמותר ללחוש עליו ולברכו ולהתפלל עליו שיתרפא, שהרי אמרו חז"ל על הפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה), "אמר אליהו זכור לטוב, מעיד אני עלי שמים וארץ בין גוי או עבד או אשה או שפחה, סתם אדם אם יעשה המצוות המחוייב בהם, הרי הוא בן העוה"ב", ע"כ [דבר זה צע"ג, דהנה ראיתי הרבה ממחברי זמננו שמצטטים מימרא זאת בפשיטות מהשד"ח בשם ספר רוב דגן, אך אף אחד לא טרח לבדוק איה מקום כבודו. ואנוכי הקטן טרחתי וחיפשתי בדברי חז"ל ולא מצאתי זאת בשום מקום זולת בספר רוב דגן הנזכר. רק זאת מצאתי בתנא דבי אליהו רבה (פ"ט. פ"י במהדו' איש שלום), "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו", וגם זה לא קאי כלל על הפסוק שהזכיר הרוב דגן. והוא פלאי]. מש"ה אם מכירו שרוח הבריות נוחה הימנו ומקיים שבע מצוות בני נח, מותר ללחוש ולבקש עליו רחמים שיתרפא. שהרי אמר רחמנא "וחי בהם", וכמו שהקב"ה אוהבו ומזכהו לעוה"ב, כך צריך גם האדם לאוהבו ולהתפלל עליו, שהרי דיו לעבד להיות כרבו.
לאחמ"כ דן הרוב דגן במקרה שמסופק בו ואינו יודע אם טוב הוא או לא והוכיח שגם בזה ראוי להתפלל עליו, ושוב כתב שגם בגוי רשע גמור ראוי להתפלל עליו ולבקש עליו רחמים שיחזור בתשובה, ע"ש. ולענין מעשה כתב במסקנתו, דשרי ליה לאיניש ללחוש ולברך גוי חולה בין גדול ובין קטן, מה שיהיה, ואפשר דגם חיובא איכא מפני דרכי שלום. ע"ש באורך מש"כ עוד בזה. וכעין דברים אלו כתב בספר חיים ביד למרן החבי"ף (שם) באורך ובתוך דבריו הביא גם את דברי הרוב דגן, ע"ש.
עכת"ד הרוב דגן ומרן החבי"ף בספרו חיים ביד, אמנם לא זכיתי להבין מנין הוציא השד"ח מדבריהם שהתירו בלחש שאין בו השבעות, דהא מדברי הרוב דגן משמע שלא חילק בין מיני הלחשים והתיר בכל לחש, ויל"ע.
והנה בשד"ח הביא גם למש"כ המהר"ם בן חביב בספרו שו"ת קול גדול (סי' ו) בענין הלחשים למיניהם, אם מותרים הם ואם יש בהם משום דרכי האמורי. וכתב דלא מיתסר אלא להתרפאות בדברי תורה, אבל שאר לחשים בלא ד"ת, מותר לכו"ע. ואף בד"ת אין איסור אלא בלשון הקודש, אבל בלשון לע"ז מותר. עוד מבואר בדבריו דאף בלשה"ק שרי אם הוא ע"מ להגן, ורק להתרפאות אסור. ומשום דרכי האמורי ליכא כדאמרינן בשבת (סז.) דכל שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, בין לחש ובין דבר אחר כל שאנו יודעים שהוא מרפא, וכפי שפירשו הרא"ש (שם סי' יט) והר"ן (שם ל: מדפי הרי"ף), ודלא כמש"כ רש"י (שם ד"ה שיש), ע"ש. והביא דכתב הר"ן דאפשר שאף לחשים שאין אנו יודעים אם יש בהם משום רפואה מותרים הם מספק, דלא אסרו אלא את אותם שבדקו וראו שודאי אין מועילים, ע"ש. וכך כתב הב"י (או"ח סי' שא ד"ה ומש"כ אבל).
וכן פסק בשו"ע (שם סי' כז) דכל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ורק אם עושה מעשה שאין ניכר בו שהוא משום רפואה הרי זה אסור משום דרכי האמורי. אבל כל לחש מותר ולא אסרו אלא באותם שבדקו ואינם מועילים. אך כתב עוד דיש מי שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי, ע"ש.
ואמנם לפי הכלל שבידינו שבכל מקום שכתב השו"ע בסתם ויש הלכה כסתם, אך מ"מ כתב בשו"ע הרב (שם סל"ג) דבעל נפש יחוש לדברי היש אומרים במקום שאין צורך כל כך.
ויעויין בשו"ת באר משה (ח"ג סי' קי), שם דן לגבי מה שנהגו גם לכבות גחלים נגד עין הרע, אם אין בו איסור משום "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח, יג), והשיב דאין בכך כלום ושרי. אולם ע"ש שהוכיח כן מדברי המאירי בשבת (סה. בד"ה המשנה השישית, סו: ד"ה המשנה השמינית) ובסנהדרין (סח. ד"ה המעונן) גבי סלע שעל הצינית וגבי הא דתנן שהבנים יוצאים בקשרים, וכתב שמבואר במאירי שדברים ונחש "המוניים" מותרים, וא"כ גם לכבות הגחלים שהוא כאחד מהם שרי. אך לא זכיתי להבין בעניותי מה פירוש הדבר נחש "המוניי".
עוד עוד יעויין בשו"ת ויצבור יוסף (בר שלום, ח"ג סי' סא), שם נשאל המחבר אם יש לחוש לעין הרע, או שהדבר לא קיים ורק בני אדם אימצו דבר זה כשיש להם בעיות. ואם הדבר אמיתי, האם מותר לעשות מה שנהגו לבטלה עם עופרת וכדו', ובתשובתו הביא כמה וכמה מקורות לענין זה של עין הרע, ע"ש. אולם כתב דהגם שאמנם קיים דבר זה, מ"מ אין להגזים הרבה בחשש זה כגון שמפגין לעיני כל שהוא מפחד מעין הרע, מפני שזה גופא יזיקנו וכפי שאמרו בפסחים (קי:) דכל דקפיד קפדי בהדיה, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה, ומיהו למיחש מיבעי. ופי' שם הרשב"ם וז"ל, "כל דקפיד יותר מדאי, קפדי בהדיה השדים להזיקו, ודלא קפיד כ"כ לא קפדי בהדיה להזיקו, ומיהו למיחש מיבעי אפילו מאן דלא קפיד דלא קפדינן בהדיה וכו'", ע"ש.
ולענין אם מותר לעשות לחש וכדו' להסרת עין הרע, הביא להא דתנן בשבת (סז.), "יוצאין בביצת החרגול וכו' משום רפואה, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי", ופרש"י שם דניחוש הוא וכתיב "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). וכתב שמבואר מזה שכל דבר שיש בו חשש ניחוש ודרכי האמורי, יש לאסור אפילו אם הוא לרפואה.
וכתב דאע"פ שאמרו בברכות (כ.), "רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי טבילה. אמר כי סלקן בנות ישראל וכו' נהוי להדין זרעא שפירא כוותי. אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מעינא בישא. אמר להו אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטה ביה עינא בישא, דכתיב 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין'", ולכאורה מבואר מזה דיש לחוש לעין הרע ורק רבי יוחנן לא חשש לזה כיון דהוה מזרעא דיוסף. מ"מ מבואר בסוגיא שם שלא עשה רבי יוחנן שום מעשה על מנת שלא ישלוט בו עין הרע, לא לחש ולא כישוף, אלא סמך על היותו מזרע יוסף.
עוד הביא שם לדברי הלבוש והפתח הדביר הנ"ל, וכתב בשמו רק ששומר נפשו ירחיק מן ההשבעות, ולא הזכיר כלל למש"כ עוד שיש לחלק בין לחשים שיש בהם השבעת מלאכים ושרי מעלה לבין לחשים שאין בהם השבעות, וצריך הדבר ביאור. וביותר תמוה לי, שמיד בסמוך הביא הרב הנ"ל חילוק זה בשם השד"ח אע"פ שהשד"ח עצמו הביא זאת מהפתח הדביר, אך הסיק מזה בזה"ל, "ולפ"ז יש להמנע מכל מיני השבעות וכו', ועל זה נאמר 'תמים תהיה עם ה' אלהיך' וכו'", ע"ש. והדבר אומר דרשני, למה הסיק רק שיש להמנע ולא הסיק גם שבלחשים שאין בהם השבעת מלאכים מותר.
עוד קשה לי על מה שכתב לפני כן על מה שאמרו בשבת, דמבואר שם ובדברי רש"י שכל דבר שיש בו חשש ניחוש ודרכי האמורי, יש לאסור אפילו אם הוא לרפואה. שהרי מבואר מסוף דבריו שראה את דברי השד"ח, והרי השד"ח כבר הביא את דברי המהר"ם בן חביב שהתיר הדבר ע"פ דברי הר"ן והרא"ש שם ודלא כדברי רש"י, וכן פסק הב"י וכמש"נ לעיל.
כמו כן לא זכיתי להבין מה ראיה היא זו מעובדא דרבי יוחנן בברכות. דהא היא הנותנת, כיון שרבי יוחנן לא חשש לעין הרע מחמת היותו מזרעא דיוסף, מש"ה לא הוצרך לעשות שום לחש, ופשוט. וה' יאיר עיני.
מ"מ לענין מעשה מבואר מכל מה שנתבאר עד כאן, שלחשים שאין בהם השבעות של מלאכים ושרי מעלה, מותר להשתמש בהם. רק אם יש בהם השבעות מלאכים אין ראוי לאומרם מפני שיכול הדבר להזיק וכפי שכתבו הפתח הדביר והשד"ח.
וכך נהג הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (ספר מזקנים אתבונן ח"ח פ"ה, ע"ש) לומר במשך הרבה שנים בשביל מי שביקש, את הלחש המובא בספר הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט (עמ' סו). ואע"פ שבלחש זה יש השבעת מלאך, מ"מ נראה שללחש זה התכוון בעל הצפיחית מדבש הנ"ל כאשר אמר שבלחש השגור בפי הזקנות, אליהו הנביא זכור לטוב הוא אשר משביע את המלאך. ובאמת הזהיר הרב זצ"ל (שם עמ' 139) שאת הלחש יש לומר רק אם צריך, אך אם אין צורך ממש, אין הדבר כדאי.
עוד הביאו שם (עמ' 151), שכאשר התפרסם שהרב זצ"ל אומר את הלחש לאנשים, הפסיק לומר אותו בעצמו, אלא הדפיס את הלחש בדפים לחלק למי שנצרך, על מנת שיאמרו את הלחש בעצמם. וביאר בנו הג"ר שרגא שליט"א, שהטעם שהפסיק הוא משום שאמירת הלחש עלולה להזיק למי שאומרה, ולכן לא רצה לאומרה הרבה פעמים, ויעו"ש בהערה.
עוד מבואר מדברי המהר"ם בן חביב שאין להתרפאות בלחשים שיש בהם דברי תורה אא"כ הם בלשון לע"ז, אבל להגן מותר אפי' בלשה"ק.
עוד מבואר שבלחשים שידוע שיש בהם תועלת אין שום חשש של דרכי האמורי. ואילו לחשים שבדקום וראו שודאי אין מועילים, לכו"ע יש איסור של דרכי האמורי. רק בלחשים שאין ידוע בהם אם מועילים ישנה מחלוקת בזה ובשו"ע פסק שמותר וכפי שכתב המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול. אך מ"מ הביא גם דעה לאסור, ובשו"ע הרב כתב שבעל נפש יחוש לזה שלא במקום צורך.
לפי כל זה מבואר שהלחשים הידועים לביטול עין הרע, שידוע עליהם בוודאות שמועילים הם, מותר להשתמש בהם לכתחילה אף לבעל נפש כל שאין בהם השבעת מלאכים.
ואף אמנם שבספר אריה שאג (עמ' תשח) הביא את תשובת הגר"ח קנייבסקי זצ"ל בענין זה, ושם ענה בזה"ל, "צ"ע אם מותר דדמי למעשה האמורי". ושם בהערה ציין לספר מפי האיש (עמ' רכד), שם הובא תשובת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שענה "תמים תהיה עם ה' אלקיך". והרב ישי מזלומיאן שליט"א מח"ס גבורי כח ועוד במאמרו בקובץ בית הלל (שנה יג גליון מט, א' כסלו תשע"ד) כתב שגם הוא שאל כזאת ממש מהגר"ח זצ"ל וענה לו בזה"ל, "אין לעשות כן", ושוב הביא את הדבר בספרו סגולות רבותינו (עמ' 336), ויעו"ש בהערה שהאריך והרחיב בדבר כיד ה' הטובה.
וכן סיפר הרב משה יגודיוב שליט"א מח"ס עין הרע בעין היהדות (בראיון למוסף שב"ק יתד נאמן, תשע"א, גליון 26 עמ' 28), שלא מצא שום מקור לענין זה להסיר עין הרע בעופרת, ושאל את הגר"ח זצ"ל והשיב לו שאין לכך מקור. וכן העיד שהג"ר יעקב הלל שליט"א כתב לו שלא רק שאין לכך מקור, אלא אף אסור לעשות כן. מכל מקום מכל מה שנתבאר עד כאן מבואר לכאורה דשרי לעשות כן.
וכן כתב בשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד סי' רטו) לגבי מה שנוהגים כמה אנשים ששופכים שעוה לחולה ומלחשים עליו, שבכל דבר המסופק אין לחוש לדרכי האמורי, וא"כ ה"נ מאן לימא לן דהוי זה מדרכי האמורי. ואף על פי שגם הם עושים כן, אולי הוי להיפוך, שהם למדו הסגולה מאתנו, ע"ש ראיותיו. אמנם יעויין בדברי הג"ר יצחק שטיין שליט"א בקונטרס אל תפנו שהעיר על דבריו, אך מ"מ גם הוא כתב דכיון שנהגו כן תמיד וביניהם גדולים וצדיקים, בעינן למשכוני נפשין ללמד זכות, ואפשר דהוא בכלל דברי החוות יאיר (סי' רלד) שכתב שלענין הלכה למעשה נראה דכל מה שנתפשט אצל הנשים מנהגו, הנח לישראל דמסתמא נודעו בנסיון והורה להם מורה להתיר.
וכ"כ בספר ואין למו מכשול (ח"ב פ"ו סי"ב) שמותר להוציא עין הרע ע"י עופרת וכדו' ואין בכך איסור, הואיל וכל דבר שיש קבלה ומסורת שהוא פועל לטובה, אין לזלזל בו. ואפילו אם משתמש בכל מיני לחשים המסוגלים להוציא עין הרע, יש להקל בדבר, ובלבד שלא ישתמש בהשבעת מלאכים. ויעו"ש בהערה מה שהרחיב בענין.
וכך כתב גם בספר משפטי התורה (פרשת שופטים, עמ' שפה), שמותר להסיר עין הרע ע"י אנשים היודעים לעשות זאת על פי מסורת בדוקה שבידם, באמצעות לחשים ותפילות מיוחדות המקובלות מאת הרב חיד"א או מקובלים ידועים אחרים, או ע"י שימוש בעופרת וכדו'. אלא שחובה לוודא תחילה שאותם אנשים או נשים העוסקים בכך הינם יראי אלקים ומקפידים על קלה כבחמורה, וידוע שיש להם ידיעה ברורה ונסיון רב בזה, וידוע שאנשים רבים נושעו בזכותם. וכמו כן ידוע שגדולי ההוראה בישראל סמכו עליהם ועל מעשיהם שעושים את מלאכתם נאמנה. רק אם התמלאו כל התנאים האמורים, ניתן לפנות אליהם להוצאת עין הרע.
אולם אנשים שאין להם את התנאים האמורים, רובם רק מתחזים למוציאי עין הרע בעוד שכל מהותם הינה רמאות, אחיזת עיניים וגניבת כספים רבים מאנשים הנתונים בצרות ותחת לחץ נפשי גדול, ורבים מהם לא רק שלא הועילו, אלא עוד הזיקו רבות ברוחניות ובגשמיות לפונים אליהם. לפיכך יש להימנע מללכת לכל אותם אנשים המפרסמים את עצמם כפועלי ישועות שונים, מוציאי עין הרע וכדו', כאשר אין התנהגותם ראויה למי ששומר תורה ומצוות, ואין להם אישור והסמכה מגדולי התורה בישראל המסכימים עם מעשיהם. עכת"ד, ויעו"ש עוד באורך.
ג. האם ראוי לחוש ולעשות דבר זה כאשר חוששים לעין הרע, או שמספיק לעשות מה שאמרו חז"ל במקומות שונים
הנה לגבי שאלה זו כתב הגרע"י בספרו ענף עץ עבות על מסכת אבות (פ"ב מט"ז, עמ' קלז-קלח), שטוב לעשות את הסגולה המבוארת בגמ' (ברכות נה:), וכן הביא את דברי מרן החיד"א בספרו ככר לאדן (מס' דרך ארץ זוטא פ"ו דף רפה.).
וכך מבואר בגמ' שם, דמי שנכנס לעיר וחושש מעין הרע, יניח את בוהן ידו הימנית בידו השמאלית, ואת בוהן ידו השמאלית בידו הימנית ויאמר, 'אני פלוני בן פלוני [כן איתא לפנינו, אולם בענף עץ אבות כתב 'פלונית', דהיינו שם אימו. עי' הגהות וציונים בש"ס עוז והדר] מזרעו של יוסף אני בא שאין שולטת בו עין הרע', ע"ש בגמ' שמבואר מנין למדו זאת.
ובענף עץ אבות שם כתב שאפילו אם באמת הוא משבט אחר ולא מיוסף, מ"מ כל ישראל קרואים בניו של יוסף כמו שנאמר בתהלים (עז, טז) "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה". ובילקוט שמעוני (שמואל־א יח, רמז קכט) הקשו על פסוק זה שהלא יעקב הוליד את כולם ולא יוסף. אלא ביארו שם חז"ל, שיעקב אמנם הוליד, אך יוסף כלכל את כל אחיו ובית אביו לחם לפי הטף, ולפיכך נקראו כולם על שמו.
ואלו דברי מרן החיד"א בספרו ככר לאדן הנ"ל, "לדור ולדור אודיע כי עשב הנקרא רוד"א מועיל לעין הרע ולבטל כישוף. ושמעתי מרבני עיה"ק מעשה נורא על זה. ויש שם קדוש רוט"א, ויכוין הנושא עשב הנזכר בשם זה וטוב לו. ובלשון משנה נקרא עשב זה פיגם. וידוע כי אות יו"ד הוא על שם המחשבה, והוא בחינה עליונה. ואפשר לרמוז כי בא האות יו"ד תוך 'פגם' לבטל פגם הסט"א. וגם מועיל למגיפה כמש"כ הרב ז"ל", והביאו הגרע"י גם בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' לז אות טו ד"ה ולענין), ושם ציין גם לדברי מרן החבי"ף שהביא דבר זה בספרו רוח חיים (או"ח סי' שא סכ"ד) וכן בספרו רפואה וחיים (פי"ב אות קסא), ושם הוסיף בשם הר"ר יעקב ניניו בעל זרע יעקב ואמת ליעקב זצ"ל שתיבת 'הפיגם' הוא אותיות 'מגיפה'.
גם בפלא יועץ (ערך עין הרע) הזכיר דבר זה, והרוצה להחכים עוד בענין זה יראה מש"כ בזה באורך בשו"ת עטרת פז (זביחי, ח"ב יו"ד סי' ז), וכן בשו"ע המקוצר להגר"י רצאבי שליט"א (ח"ד יו"ד סי' קמח סט"ז), וכתב שם במקום אחר (סי' קלט הערה נט) שנקרא פיגם מפני שהוא מסלק כל הפגמים.
מ"מ נראה מבואר מכל הנ"ל שאמנם מותר להסיר עין הרע בעופרת, כל שאין בלחש שאומרים השבעות של מלאכים וכנ"ל, אך למעשה אין צורך להסיר עין הרע דוקא באופן זה, וישנם דרכים נוספות להסיר עין הרע וכמש"נ. וכך כתב גם הגרח"ק זצ"ל (מובא בספר אשיחה, ח"א עמ' שצה) במענה לשאלה האם ראוי למי שחושש מעין הרע לעשות מה שנוהגים להוציאו בעופרת, וענה בזה"ל, "עי' בברכות נ"ה ע"ב", וכוונתו ברורה.
. . .
הנה עד כה הבאתי מן המעט שבמעט מדברי רבותינו בסוגיא זו, וידעתי גם ידעתי שיש הרבה מה לעיין ולהרחיב בזה, ועוד חזון למועד בעזה"י. ומכל מקום הרוצה להחכים בזה יותר, ידרים לספר הנפלא עין הרע בעין היהדות מאת הרב משה יגודיוב שליט"א, שחקר ובירר סוגיא זו היטב.
מסקנת הדברים
א. לחשים שאין בהם השבעות של מלאכים ושרי מעלה, מותר להשתמש בהם. ורק אם יש בהם השבעות של מלאכים אין ראוי לאומרם מפני שיכול הדבר להזיק.
ב. אין להתרפאות בלחשים שיש בהם דברי תורה אלא אם כן הם בלשון לע"ז, אבל להגן מותר אפילו בלשון הקודש.
ג. לחשים שידוע שיש בהם תועלת, אין בהם שום חשש של דרכי האמורי. ואילו לחשים שבדקום וראו שודאי אינם מועילים, לכו"ע יש בהם איסור של דרכי האמורי. רק בלחשים שאין ידוע בהם אם מועילים הם או לא, חלקו הפוסקים ובשו"ע פסק להתיר. אך מכל מקום הביא גם דעה לאסור, ובשו"ע הרב כתב שבעל נפש יחוש לדעה זו שלא במקום צורך ממש.
ד. הלחשים הידועים להסרת עין הרע שידוע עליהם בוודאות שמועילים הם, מותר להשתמש בהם לכתחילה אף לבעל נפש כל שאין בהם השבעת מלאכים.
ה. מותר להוציא עין הרע בעופרת וכדו', הואיל וכל דבר שיש בו קבלה ומסורת שהוא פועל לטובה, אין לזלזל בו. אלא שחובה לוודא שאלו שעוסקים בכך הינם יראי אלקים ומקפידים על קלה כבחמורה, ושהינם בעלי ידיעה ברורה ונסיון רב בזה, וידוע שרבים נושעו בזכותם. וכמו כן ידוע שגדולי ישראל המובהקים סמכו עליהם שעושים מלאכתם נאמנה.
אולם אנשים שאין בהם את התנאים האמורים, רובם מתחזים הם, ולא רק שאינם מועילים, אלא אף מזיקים ברוח ובגשם. לפיכך יש להימנע מללכת לכל אותם אנשים המפרסמים את עצמם כפועלי ישועות שונים, מוציאי עין הרע וכדו', כאשר אין התנהגותם ראויה למי ששומר תורה ומצוות, ואין להם אישור והסמכה מגדולי ישראל המסכימים עם מעשיהם.
ו. אף על פי שמותר להסיר עין הרע בעופרת, מכל מקום אין צורך דוקא באופן זה, וישנם דרכים נוספות המוזכרות בחז"ל ובפוסקי הדורות להסיר עין הרע. וכגון המבואר בגמרא בברכות (נה:), וכן הלחשים שהביאו מרנן החיד"א והחבי"ף, וכן הלחש המיוחס לר' זונדל מסלנט זצ"ל.
ז. יש לאדם לחוש ולהיזהר מעין הרע, אך אין להמנע מלעשות מצוה או לזכות את הרבים מחמת חשש זה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה אגוני מגנא והיא מגן וצינה.
ח. אע"פ שיש לאדם לחוש ולהיזהר מעין הרע, מכל מקום אין לשקוע בחששות יתר על המידה ולא יטריד עצמו בהם בכל מעשיו והליכותיו.
ט. אמנם מפשטות הסוגיא בפסחים (קי:) נראה שכלל זה דמאן דלא קפיד לא קפדיה בהדיה, לא קאי על עין הרע. אך מכל מקום מי שאומר כן, יש לו על מה לסמוך, ומכל מקום למיחש מיבעי.
