בית התקיעה
חבר חדש
- הצטרף
- 3/1/25
- הודעות
- 30
מה מברכים על מצות אחר הפסח?
האם יש הבדל בין יד למכונה?
האם יש הבדל בין רכות לקשות?
תודה לעונים
האם יש הבדל בין יד למכונה?
האם יש הבדל בין רכות לקשות?
תודה לעונים
מה מברכים על מצות מכונה ויד אחר הפסח?
- יוזם האשכול בית התקיעה
- תאריך התחלה
בפשטות לפי "עיקרי" הפוסקים הספרדים , ברכתה המוציא , א. כנסה"ג , ב. הבית דוד, ג. החיד"א , ד. השדי חמד.
דס"ל כיון שעשויים "לשם קביעות" ממילא יש להם תמיד שם של לחם.
וכמו שהביא החיד"א דברי הכנסה"ג והבית דוד, ואחרי שצידד לפקפק על דבריו , למסקנה פסק לקיים את דברי הבית דוד שמצה תמיד ברכתה המוציא , ומהטעם שנעשית לקביעות כאשר יעו"ש
וגבי השדי חמד שציינתי - יעויין בכף החיים [סי' קס"ח ס"ק קכ'] , שהביא גבי דבר שנעשה "לאכילת עראי" אך בפועל כן קובעים עליו סעודה, דס"ל דהוי המוציא.
וא"כ כ"ש במצה שעיקר עשייתה היא לשם "קביעות" ולשם "סעודה" ולא עשו אותה לשם עראי.
אמנם הכף החיים הביא שם שחלקו על השדי חמד - אך כל מה שחלקו הוא במקרה שזה עשוי "לעראי" , אך דבר שעשוי "לקביעות" ולסעודה לכו"ע הוי המוציא.
דס"ל כיון שעשויים "לשם קביעות" ממילא יש להם תמיד שם של לחם.
וכמו שהביא החיד"א דברי הכנסה"ג והבית דוד, ואחרי שצידד לפקפק על דבריו , למסקנה פסק לקיים את דברי הבית דוד שמצה תמיד ברכתה המוציא , ומהטעם שנעשית לקביעות כאשר יעו"ש
וגבי השדי חמד שציינתי - יעויין בכף החיים [סי' קס"ח ס"ק קכ'] , שהביא גבי דבר שנעשה "לאכילת עראי" אך בפועל כן קובעים עליו סעודה, דס"ל דהוי המוציא.
וא"כ כ"ש במצה שעיקר עשייתה היא לשם "קביעות" ולשם "סעודה" ולא עשו אותה לשם עראי.
אמנם הכף החיים הביא שם שחלקו על השדי חמד - אך כל מה שחלקו הוא במקרה שזה עשוי "לעראי" , אך דבר שעשוי "לקביעות" ולסעודה לכו"ע הוי המוציא.
עת שערי רצון
חבר בכיר
- הצטרף
- 5/1/25
- הודעות
- 2,172
יש מנהג לברך 'מזונות'
אבל למעשה, לדעתי קשה לסמוך על זה
אבל למעשה, לדעתי קשה לסמוך על זה
מאמין בניסים
חבר קבוע
- הצטרף
- 7/1/25
- הודעות
- 786
אור לציון ח"ב פי"ב שאלה ג':
שאלה. מה מברכים על מצה בשאר ימות השנה.
תשובה. מנהג בני ספרד לברך על מצה בשאר ימות השנה בורא מיני מזונות, ויש להם על מה שיסמוכו, וטוב שיטלו ידיהם קודם האכילה בלא ברכה. ומכל מקום טוב להזהר שלא לאכול מצה פחות משיעור קביעות סעודה אלא בתוך הסעודה, או שיקח חלקי מצה פחותים מכזית וישרה אותם מעט ביין או במיץ אדום, או שיטבילם במים עד כדי שיתלבנו המים, ואז דינם כשאר מיני מזונות. ואף מי שכל מאכלו במשך השנה אינו אלא מצה, אין לו לברך על המצה המוציא לחם מן הארץ, אלא יאכלם בתוך הסעודה, או יטבילם ביין או במים.
ובהערות שם:
הנה מעיקר הדין היה צריך לברך על מצה המוציא לחם מן הארץ, ומשום שאעפ"י שהמצה נכססת, וי"א שכל דבר הנכסס ברכתו מזונות, וכמו שהביא בשו"ע בסימן קס"ח סעיף ז', מ"מ כיון שכל הטעם שפת הבאה בכיסנין ברכתה בורא מיני מזונות הוא מטעם שאין רגילות לאוכלה לשובע ולקבוע סעודה עליה, וכמו שכתב בב"י, א"כ מצות שדרך לאוכלם לשובע ולקבוע עליהם סעודה, מן הראוי היה שיברכו עליהם המוציא לחם מן הארץ, אלא שמ"מ מנהג בני ספרד לברך על מצות בורא מיני מזונות, כיון שעל כל פנים המצה נכססת, וכיון שכן המנהג אין לברך המוציא לחם מן הארץ, ויש להם על מה שיסמוכו, וכן דעת מורנו הגאון רבי עזרא עטייא זצ"ל, וראה עוד מש"כ בענין זה במחזיק ברכה בסימן קנ"ח אות ה', ובכה"ח שם אות מ"ג, ע"ש.
ומכל מקום טוב שהאוכלים מצה יטלו ידיהם בלא ברכה, דכיון שהמצה היא ספק פת, הרי היא בספק חיוב נטילת ידים, וכן כתב בסידור בית מנוחה הלכות נט"י אות ד'. ואף שהרבה מיני מזונות הם בספק המוציא, וכמו שיתבאר להלן בבאורים לתשובה י', ואפ"ה אין המנהג ליטול ידים במזונות אלו, ואף במצה אין המנהג ליטול ידים, מ"מ כיון שמעיקר הדין היה צריך לברך על המצה המוציא לחם מן הארץ, וכמו שנתבאר לעיל, מן הראוי ליטול ידים בלא ברכה על אכילת מצות.
ועל כל פנים ירא שמים לא יאכל מצה אלא בשיעור קביעות סעודה ואז יברך עליה המוציא לחם מן הארץ, או שיאכלנה בתוך הסעודה, כדי לצאת מידי ספק. וכן יכול להשרות מעט את המצה ביין אדום פחות פחות מכזית ולברך עליה בורא מיני מזונות, וכמו שכתב בשו"ע סימן קס"ח סעיף י"ב, שאם מטביל פרוסות פת פחות מכזית ביין אדום מברך עליהן במ"מ. ואף שכתב שם דין זה בשם י"א, אין זה משום שיש חולקים, אלא שכן דרכו לכתוב כשאינו מוצא סברא זו בפוסקים אחרים, וכן כתב בכה"ח שם אות צ', ע"ש. ומ"מ בעינן דוקא יין אדום, וכמו שהוסיף הרמ"א שם, ומקורו מדברי המרדכי שהובאו בב"י שם, והוא הדין ג"כ מיץ אדום, דהוי כיין אדום, אך לא יטביל את המצה בשאר משקים, כגון בקפה או בקקאו, ואפילו אם נותנים צבע בלחם, שכיון שדברי המרדכי שע"י יין אדום אבד ממנו תואר לחם חידוש הוא, אין לנו אלא חידושו, ואין ללמוד מזה להקל בשאר דברים. ואולם אם מטביל את המצה בשאר משקים זמן רב עד כדי שיתלבנו המים מחמת הפת או המצה, מברך עליה בורא מיני מזונות, כמבואר בשו"ע שם סעיף י"א.
ואף על מצה שנשארה לאחר הפסח אין לברך המוציא. ואף שיש שרצו לחלק ולומר שאם נשארה המצה מפסח מברך המוציא, מ"מ אין המנהג כן, ורק בימי הפסח שהמצה היא מאכל כל אדם מברך עליה המוציא. וכן במוצאי יום טוב אחרון של פסח, אף על פי שמותר באכילת חמץ, מ"מ כיון שרוב בני אדם אוכלים מצה וקובעים עליה סעודה, עדיין חשובה כלחם גמור, ומברכים עליה המוציא, אולם למחרת דינה ככל השנה.
ואף מי שמאכלו בכל השנה אינו אלא מצה, אעפ"כ לא יברך עליה המוציא לחם מן הארץ, כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם שאין רגילים לאכול מצה בקביעות, ורק אם אוכל שיעור קביעות סעודה, שהוא ד' ביצים, מברך עליה המוציא וברכת המזון. ושיעורו ע"ב דרהם וכמ"ש בברכ"י שם אות ד', וראה עוד במחזיק ברכה שם אות ו' ובבא"ח פרשת פנחס אות י"ט, וכיון שהדרהם הוא שלשה גרם וחומש, הרי ששיעור קביעות סעודה הוא כמאתים ושלושים גרם מים. והשיעור הוא בנפח, וכמ"ש הרמב"ם בפרק ה' מהלכות חמץ ומצה הלכה י"ב ובעוד מקומות, וכן כתב בשו"ע בסימן תנ"ו סעיף א', וראה גם בכה"ח שם אות י', והוא משתנה לפעמים בשאר דברים, ובמצה במשקל קטן יש הרבה נפח, ובמאה ושישים גרם מצה יש בודאי שיעור קביעות סעודה.
ואם אכל פחות משיעור קביעות סעודה, אף אם קובע כעת סעודתו על מצות, אין מברך המוציא, וכמ"ש בשו"ע בסימן קס"ח סעיף ו', ואף שבבאה"ל שם ד"ה אף על פי כתב שבזקן ונער שאכילתן מועטת בטבע משערים לפי טבעם, אין המנהג כן, אלא משערים לפי שיעור קביעות הרגיל.
ופיתות ודאי שמברך עליהם המוציא לחם מן הארץ, ואפילו פיתות הנכססות מעט (כגון פיתה עיראקית) מ"מ אין בזה ספק שמא ברכתם המוציא וכפי שהבאנו לעיל לענין מצה, ומשום שמלבד שדרך לקבוע סעודה עליהם, יש בפיתות אלו חלקים רכים שאינם נכססים, וכגון בצדדים, ולכן דינם כלחם לכל דבר.
שאלה. מה מברכים על מצה בשאר ימות השנה.
תשובה. מנהג בני ספרד לברך על מצה בשאר ימות השנה בורא מיני מזונות, ויש להם על מה שיסמוכו, וטוב שיטלו ידיהם קודם האכילה בלא ברכה. ומכל מקום טוב להזהר שלא לאכול מצה פחות משיעור קביעות סעודה אלא בתוך הסעודה, או שיקח חלקי מצה פחותים מכזית וישרה אותם מעט ביין או במיץ אדום, או שיטבילם במים עד כדי שיתלבנו המים, ואז דינם כשאר מיני מזונות. ואף מי שכל מאכלו במשך השנה אינו אלא מצה, אין לו לברך על המצה המוציא לחם מן הארץ, אלא יאכלם בתוך הסעודה, או יטבילם ביין או במים.
ובהערות שם:
הנה מעיקר הדין היה צריך לברך על מצה המוציא לחם מן הארץ, ומשום שאעפ"י שהמצה נכססת, וי"א שכל דבר הנכסס ברכתו מזונות, וכמו שהביא בשו"ע בסימן קס"ח סעיף ז', מ"מ כיון שכל הטעם שפת הבאה בכיסנין ברכתה בורא מיני מזונות הוא מטעם שאין רגילות לאוכלה לשובע ולקבוע סעודה עליה, וכמו שכתב בב"י, א"כ מצות שדרך לאוכלם לשובע ולקבוע עליהם סעודה, מן הראוי היה שיברכו עליהם המוציא לחם מן הארץ, אלא שמ"מ מנהג בני ספרד לברך על מצות בורא מיני מזונות, כיון שעל כל פנים המצה נכססת, וכיון שכן המנהג אין לברך המוציא לחם מן הארץ, ויש להם על מה שיסמוכו, וכן דעת מורנו הגאון רבי עזרא עטייא זצ"ל, וראה עוד מש"כ בענין זה במחזיק ברכה בסימן קנ"ח אות ה', ובכה"ח שם אות מ"ג, ע"ש.
ומכל מקום טוב שהאוכלים מצה יטלו ידיהם בלא ברכה, דכיון שהמצה היא ספק פת, הרי היא בספק חיוב נטילת ידים, וכן כתב בסידור בית מנוחה הלכות נט"י אות ד'. ואף שהרבה מיני מזונות הם בספק המוציא, וכמו שיתבאר להלן בבאורים לתשובה י', ואפ"ה אין המנהג ליטול ידים במזונות אלו, ואף במצה אין המנהג ליטול ידים, מ"מ כיון שמעיקר הדין היה צריך לברך על המצה המוציא לחם מן הארץ, וכמו שנתבאר לעיל, מן הראוי ליטול ידים בלא ברכה על אכילת מצות.
ועל כל פנים ירא שמים לא יאכל מצה אלא בשיעור קביעות סעודה ואז יברך עליה המוציא לחם מן הארץ, או שיאכלנה בתוך הסעודה, כדי לצאת מידי ספק. וכן יכול להשרות מעט את המצה ביין אדום פחות פחות מכזית ולברך עליה בורא מיני מזונות, וכמו שכתב בשו"ע סימן קס"ח סעיף י"ב, שאם מטביל פרוסות פת פחות מכזית ביין אדום מברך עליהן במ"מ. ואף שכתב שם דין זה בשם י"א, אין זה משום שיש חולקים, אלא שכן דרכו לכתוב כשאינו מוצא סברא זו בפוסקים אחרים, וכן כתב בכה"ח שם אות צ', ע"ש. ומ"מ בעינן דוקא יין אדום, וכמו שהוסיף הרמ"א שם, ומקורו מדברי המרדכי שהובאו בב"י שם, והוא הדין ג"כ מיץ אדום, דהוי כיין אדום, אך לא יטביל את המצה בשאר משקים, כגון בקפה או בקקאו, ואפילו אם נותנים צבע בלחם, שכיון שדברי המרדכי שע"י יין אדום אבד ממנו תואר לחם חידוש הוא, אין לנו אלא חידושו, ואין ללמוד מזה להקל בשאר דברים. ואולם אם מטביל את המצה בשאר משקים זמן רב עד כדי שיתלבנו המים מחמת הפת או המצה, מברך עליה בורא מיני מזונות, כמבואר בשו"ע שם סעיף י"א.
ואף על מצה שנשארה לאחר הפסח אין לברך המוציא. ואף שיש שרצו לחלק ולומר שאם נשארה המצה מפסח מברך המוציא, מ"מ אין המנהג כן, ורק בימי הפסח שהמצה היא מאכל כל אדם מברך עליה המוציא. וכן במוצאי יום טוב אחרון של פסח, אף על פי שמותר באכילת חמץ, מ"מ כיון שרוב בני אדם אוכלים מצה וקובעים עליה סעודה, עדיין חשובה כלחם גמור, ומברכים עליה המוציא, אולם למחרת דינה ככל השנה.
ואף מי שמאכלו בכל השנה אינו אלא מצה, אעפ"כ לא יברך עליה המוציא לחם מן הארץ, כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם שאין רגילים לאכול מצה בקביעות, ורק אם אוכל שיעור קביעות סעודה, שהוא ד' ביצים, מברך עליה המוציא וברכת המזון. ושיעורו ע"ב דרהם וכמ"ש בברכ"י שם אות ד', וראה עוד במחזיק ברכה שם אות ו' ובבא"ח פרשת פנחס אות י"ט, וכיון שהדרהם הוא שלשה גרם וחומש, הרי ששיעור קביעות סעודה הוא כמאתים ושלושים גרם מים. והשיעור הוא בנפח, וכמ"ש הרמב"ם בפרק ה' מהלכות חמץ ומצה הלכה י"ב ובעוד מקומות, וכן כתב בשו"ע בסימן תנ"ו סעיף א', וראה גם בכה"ח שם אות י', והוא משתנה לפעמים בשאר דברים, ובמצה במשקל קטן יש הרבה נפח, ובמאה ושישים גרם מצה יש בודאי שיעור קביעות סעודה.
ואם אכל פחות משיעור קביעות סעודה, אף אם קובע כעת סעודתו על מצות, אין מברך המוציא, וכמ"ש בשו"ע בסימן קס"ח סעיף ו', ואף שבבאה"ל שם ד"ה אף על פי כתב שבזקן ונער שאכילתן מועטת בטבע משערים לפי טבעם, אין המנהג כן, אלא משערים לפי שיעור קביעות הרגיל.
ופיתות ודאי שמברך עליהם המוציא לחם מן הארץ, ואפילו פיתות הנכססות מעט (כגון פיתה עיראקית) מ"מ אין בזה ספק שמא ברכתם המוציא וכפי שהבאנו לעיל לענין מצה, ומשום שמלבד שדרך לקבוע סעודה עליהם, יש בפיתות אלו חלקים רכים שאינם נכססים, וכגון בצדדים, ולכן דינם כלחם לכל דבר.
את האמת מנהג העולם לברך מזונות (ומעניין שמרן הגרע"י זצוק"ל נהג לברך המוציא כל השנה - וכנראה שבספריו כתב רק מה מנהג העולם)
אבל וודאי כל צד הכי קטן שיש מברכים המוציא (כגון מצה רטובה, 162 גרם בנפח)
