מכירת חמץ בהערמה בהלכה ובמנהג

[כהנא דמסייע]

מכירת חמץ לכתחילה גם בחמץ בעין?

מתייג את הרבנים @כאחד העם. @מחשבות טובות. @אלישמע. @בדרך סיפרתי מעשה. @אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י. @שמעון טרבלסי. @מאמין בניסים. @עשרה זהב. ויתר כל הרבנים כ‘‘א לפי כבודו.
אשמח לתגובתכם ודעתכם.

פתיחה: הצגת הספק במכירה הנעשית בהערמה

עולות שאלות רבות הנוגעות למכירת חמץ, ובפרט כאשר המכירה נראית כהערמה. לדוגמה, שאלה שנשאלה באחד מספרי השו"ת: אדם הגר בחו"ל מגיע לארץ ישראל לפסח ורוצה להביא עמו מוצרי מזון רבים עבור משפחתו עמלי התורה. הוא רוכש כמויות גדולות בחו"ל, שם המחירים זולים יותר, מתוך כוונה לספק להם מזון בסיסי לתקופה ארוכה. כיוון שהוא מגיע לפני פסח, הוא מוכר את החמץ בכמויות הגדולות, כאשר החמץ מאוחסן במחסן כלשהו, ולאחר הפסח בכוונתו לתת את המזון למשפחתו. האם מותר לעשות מכירה כזו, שיסודה בהערמה? הרי ברור שהוא רוצה את המוצרים הללו, והוא קונה אותם מראש על דעת שימכור אותם באופן זמני ויחזירם לרשותו לאחר החג. או שמא אין בכך כל בעיה, שכן בפועל המכירה התבצעה.

דוגמה נוספת, הרלוונטית גם למפעלים או לארגוני חסד, היא איסוף חמץ מאנשים לפני החג, תחת הסיסמה "במקום לזרוק – העבירו אלינו". אותם ארגונים מוכרים את כל החמץ שנאסף במחסניהם, ולאחר החג מחלקים אותו לנזקקים. באופן זה, מצוות ביעור חמץ כמעט ובטלה מן העולם, ומוחלפת במנהג מכירת החמץ. השאלה היא האם יש מקום הלכתי למנהג זה. יש שיטענו כי מכיוון שאיסור חמץ לאחר ביטול הוא מדרבנן, ניתן להקל בהערמה באיסורי דרבנן. אולם, יש לדון במקרים הספציפיים שהוצגו, בהם אדם יודע מראש שהוא רוצה את החמץ לאחר הפסח ואינו מוכרו בלב שלם.

יש המשווים זאת למכירת כל מדינת ישראל לגוי לצורך היתר שביעית, אך יש מקום לחלק. שם, לדעת פוסקים רבים, ההערמה חמורה יותר, שכן מכירת כל המדינה היא דבר שבלבו ובלב כל אדם שאינו גמור. במכירת חמץ, לעומת זאת, המכירה יכולה להיות ממשית יותר.

מקורות האיסור: 'בל יראה' ו'בל ימצא'

בתורה נאמר: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב, יט). כמו כן, נאמר: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג, ז). שני פסוקים אלו הם המקור לאיסורי 'בל יראה' ו'בל ימצא' המוזכרים בגמרא.

הגמרא בתחילת מסכת פסחים (דף ה, ב) דנה מדוע נצרכו שני האיסורים. מה מוסיף 'בל ימצא' על 'בל יראה'? מסקנת הגמרא היא שישנם מספר הבדלים:
1. איסור 'בל יראה' היה יכול להתפרש רק על חמץ גלוי, והיה מקום לומר שמותר להטמין את החמץ בבורות ובמערות. בא 'בל ימצא' ואוסר גם חמץ מוטמן.
2. מהפסוק "לֹא יֵרָאֶה לְךָ" למדה הגמרא: "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה". כלומר, חמץ של גוי מותר. אולם, איסור 'בל ימצא' בא לאסור גם במקרים מסוימים חמץ של גוי הנמצא ברשות ישראל. הגמרא מיישבת את הסתירה לכאורה ומחלקת בין מקרה שישראל קיבל עליו אחריות על חמץ הגוי, שאז הוא עובר ב'בל יראה' ו'בל ימצא', לבין מקרה שלא קיבל אחריות.

כדוגמה לכך, הגמרא מביאה שרבא הורה לבני עירו, שהיה להם חמץ של חיילים גויים בבתיהם והיו אחראים עליו, שהם עוברים באיסור ולכן עליהם לבערו לפני הפסח, ולאחר מכן יספקו לחיילים חמץ חדש. מעניין שרבא לא הורה להם למכור את החמץ לגוי אחר, אלא לבערו.

מקור דין המכירה: התוספתא בספינה

המקור הקדום להיתר מכירת חמץ הוא בתוספתא (פסחים פרק ב, הלכה ו), שם מתואר מקרה של "ישראל ונוכרי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל". במצב כזה, "מוכרו לנוכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח". זהו בדיוק הציור של מכירת חמץ.

יש להתעמק בפרטי המקרה המוצג בתוספתא. מדוע נקטה התוספתא דווקא מקרה של ספינה? לכאורה, ניתן היה ללמד את הדין בכל מקרה שישראל מוכר לגוי. ייתכן שהדגש על ספינה בא ללמד שההיתר נאמר במקום שאי אפשר לקיים ביעור חמץ כתיקונו, כגון בלב ים, במיוחד לדעת רבי יהודה שביעור חמץ הוא בשריפה דווקא.

מקור נוסף בתוספתא (שם, הלכה ז) דן ב"חנווני שרוב מכירתו חמץ", שבא אליו גוי סמוך לפסח לקנות ממנו. החנווני רשאי לומר לו: "עד שאתה נוטל קמעא קמעא, טול לך כדי מכר מרובה... שמא אצטרך ואקחנו ממך לאחר הפסח". כלומר, החנווני מציע לגוי עסקה גדולה יותר, תוך רמיזה על אפשרות שיקנה ממנו את הסחורה בחזרה לאחר החג. כאן המכירה נראית גמורה יותר, והיא אינה נראית כהערמה גרידא, אלא כהצעה עסקית לגיטימית. עם זאת, יש לשים לב ללשון "שמא", המופיעה בגרסתנו לתוספתא וברוב הראשונים, המרמזת על חוסר ודאות בקנייה חזרה, בניגוד למכירות החמץ הנהוגות כיום, בהן הכוונה לקנות חזרה ברורה לשני הצדדים.

מחלוקת הראשונים: האם מועילה הערמה במכירת חמץ?

מהדיון עד כה עולה השאלה המרכזית: מה דין מכירה שנעשית מראש על דעת להחזיר, כאשר כוונה זו ידועה גם למוכר וגם לקונה? כאן נחלקו הראשונים.

שיטת האוסרים: דעת רב עמרם גאון וסיעתו

המקור הראשון לשיטה האוסרת הוא רב עמרם גאון, המובא בארבעה ראשונים (נימוקי יוסף, ריטב"א, מאירי ומהר"ם חלואה). לדעתו, מכירת חמץ כפי שהיא נהוגה כיום – באופן קבוע ובהערמה ברורה – אינה מועילה. הוא מבסס את דבריו על גרסה בתוספתא שהייתה לפניו, בה נאמר: "ובלבד שלא יערים". רב עמרם גאון מפרש: "דווקא כשאין ישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים, אלא מאורע שהראה הוא, מותר לישראל לחזור וליקח ממנו לאחר הפסח... אבל אם הערים, חמצו של נוכרי ביד ישראל הוא, וקיימא לן חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה". כלומר, ההיתר הוא רק במקרה חד-פעמי ("מאורע"), אך לא במנהג קבוע.

ראשונים נוספים הולכים בדרך זו:
המאירי (פסחים ו, ב) כותב במפורש שההיתר הוא "כשאין רגיל לעשות כן בשאר שנים", ומכאן הוא לומד "שחמץ של ישראל ביד גוי אסור, אלא אם כן יקנהו הגוי בקניין גמור ובלא הערמה".
מהר"ם חלואה (פסחים כא, א) כותב: "מאחר דלכתחילה אסור [להשהות חמץ], בספינה דדחיקא לשעתא מותר, אפילו לכתחילה". משמע שכל ההיתר הוא רק בשעת הדחק.
הריטב"א (פסחים כא, א) מרחיב ואומר שאם אדם "הערים והוא רגיל לעשות כן בכל השנים, למכור לגוי קודם הפסח וליטול לאחר הפסח, קנסינן ליה והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח, שעשאוהו כאילו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי". לשיטתו, מכירה כזו אינה אלא כפיקדון.

לפי שיטה זו, מכירה קבועה ושיטתית, גם אם היא נעשית עם כל הכללים המשפטיים, נחשבת הערמה אסורה, מכיוון שבלב המוכר ובלב הקונה ברור שהחמץ ישוב לבעליו. גם אם יש סיכון תיאורטי שהגוי ישתמש בחמץ, הכוונה הכללית היא לשמירתו, ולכן דינו כפיקדון.

שיטת המתירים: דעת הטור, המהר"ם מרוטנבורג והאגודה

מנגד, מדברי הטור (אורח חיים סימן תמח) משמע שהיתר המכירה רחב יותר. הטור כותב: "ואם מכרו או נתנו לגוי קודם הפסח, מותר". הוא משמיט את הציור של ספינה ואת התנאי של שעת הדחק. הוא אמנם דורש "ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה", אך הוא אינו מזכיר את האיסור להערים. יתרה מכך, הטור מוסיף: "ורשאי לומר לו 'אתה לוקח מנה כך וכך, שאקחנו ממך אחר הפסח'". הב"ח מדייק מלשון הטור, שאינו גורס "שמא אקחנו", אלא "שאקחנו", דהיינו הבטחה ברורה לקנות בחזרה.

כשיטה זו נקטו גם המהר"ם מרוטנבורג והאגודה, אשר גרסתם בתוספתא הייתה "שאקחנו ממך", ולא "שמא". לפי גישה זו, כל עוד המכירה תקפה מבחינה קניינית ומשפטית, היא מועילה, ואף שהכוונה הפנימית של הצדדים ידועה ("דברים שבלבו ובלב כל אדם"), אין בכך כדי לבטל את המעשה. "דברים שבלב אינם דברים", והמכירה חלה.

אם כן, נראה שישנה מחלוקת יסודית בין הראשונים: רב עמרם גאון וסיעתו מצד אחד, והטור, המהר"ם מרוטנבורג והאגודה מצד שני, בשאלת תוקפה של הערמה במכירת חמץ.

סוגיות מעשיות במכירות חמץ בנות ימינו

מחלוקת זו מעוררת שאלות על המכירות הנהוגות כיום, כגון מכירת החמץ של כלל המדינה על ידי הרבנות הראשית. במכירות אלו, לעיתים הגוי אינו בעל הון המסוגל לרכוש בפועל את כל החמץ, והתשלום נדחה או נעשה באופן סמלי, מה שמעורר תמיהה על גמירות דעתם של הצדדים. הבכור שור עצמו טען נגד מכירות אלו, בטענה שאם הגוי הוא עני שאין ביכולתו לשלם, הרי שזו ראיה ברורה להערמה.

הגר"א, דרך אגב, פוסק כדעת רב עמרם גאון ואוסר מכירת חמץ שאינה מכירה גמורה ומוחלטת. למרות זאת, ישנם אחרונים שהקלו בדבר, וראו בחומרתו של הגר"א חומרא בעלמא, אך עיון במקורות הראשונים מראה שיש לחומרא זו יסוד איתן בדין.

יסודות דין הערמה: עיון במקורות הש"ס

כדי להעמיק בהבנת המחלוקת, יש לבחון את סוגיית ההערמה באופן רחב יותר בש"ס. האם ובאילו תנאים מותר להערים כדי להיפטר מאיסורי תורה או מחיובים שונים? מנהג ההערמה אינו ייחודי למכירת חמץ. דוגמאות נוספות כוללות מכירת אוזן הבהמה לגוי כדי להפקיע קדושת בכור, או מכירת כל הרפת לגוי לפני פסח כדי שיוכל להאכיל את הבהמות חמץ, סוגיה בה נחלקו החזון איש והבכור שור.

נקודה מקדימה שיש לעורר היא שאלת ה"חוכא ואיטלולא" (לעג וליצנות) שבדבר. אם אדם מבטל את חמצו, כיצד הוא יכול לאחר מכן למכור אותו בסכומים גדולים? ואם הוא מוכר תחילה, כיצד הוא יכול לבטל חמץ שכבר אינו שלו? החזון איש אכן סבר שיש לבצע את המכירה לפני הביטול.

שאלה יסודית נוספת היא האם ההערמה במכירת חמץ היא באיסור דאורייתא או דרבנן. אם מדאורייתא די בביטול בלב, אזי כל עניין המכירה נוגע רק לאיסור דרבנן להשהות חמץ בעין. אך אם המכירה, בהיותה מעידה על רצונו של האדם בחמץ, מבטלת למפרע את הביטול, הרי שההערמה נוגעת לאיסור דאורייתא של 'בל יראה' ו'בל ימצא'. כפי שנראה, ישנו הבדל משמעותי בהלכה בין הערמה באיסורי דאורייתא להערמה באיסורי דרבנן.

הערמה במעשר שני: מחלוקת החזון איש והבכור שור

המשנה במסכת מעשר שני (פרק ד, משנה ד) קובעת: "מערימין על מעשר שני". אדם שיש לו פירות מעשר שני ומתקשה להעלותם לירושלים, יכול לפדותם בכסף, אך עליו להוסיף חומש. אם אדם אחר פודה עבורו, הוא פטור מן החומש. המשנה מסבירה כיצד "מערימין" כדי להיפטר מהחומש: "אומר אדם לחברו, לבנו ולבתו הגדולים... 'הא לך המעות האלו, ופדה לי את המעשר הזה'". רואים אם כן שהמשנה מתירה בפירוש הערמה כדי להיפטר מתשלום חומש, שהוא חיוב דאורייתא.

הירושלמי (מעשר שני ד, ג) שואל מדוע הותרה הערמה זו, ועונה שנלמד מהפסוק "כי יברכך ה' אלוקיך". ישנם שני הסברים ללימוד זה:
1. פני משה: הברכה המוזכרת בפסוק רומזת שהתורה הקלה על האדם ונתנה לו אפשרות לפדות ברווח, ללא חומש, על ידי הערמה.
2. חזון איש: ישנה "ברכה" בעצם הפדיון. החשש היה שבגלל חיוב החומש, אנשים יימנעו מלפדות, ויפסידו את אותה ברכה. לכן, התירה התורה את ההערמה כדי לעודד את הפדיון.

מכאן נחלקו הבכור שור והחזון איש:
הבכור שור טען כי עצם העובדה שהירושלמי נזקק ללימוד מיוחד כדי להתיר את ההערמה במעשר שני, מוכיחה שבדרך כלל הערמה אסורה, בוודאי באיסורי תורה.
החזון איש חלק וטען שהשאלה בירושלמי לא הייתה על עצם ההיתר להערים (שכן אם הערים, הפעולה מועילה), אלא מדוע המשנה נוקטת לשון של היתר לכתחילה – "מערימין". על כך עונה הירושלמי, שבמקרה זה, בגלל עניין ה"ברכה", ישנו ציווי להערים לכתחילה. אך מכאן אין ללמוד שבמקרים אחרים הערמה אסורה בדיעבד.

ניתן להעמיק ולומר שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים בירושלמי עצמו, האם הלימוד מ"כי יברכך" בא להתיר את עצם הפטור מחומש כשאחר פודה, או שהוא בא להתיר את ההערמה לכתחילה.

הערמה בשבת: הצלה מדליקה ודין חבית שנשדקה

ניתן למצוא ראיות נוספות בסוגיות הנוגעות לשבת.
במשנה (שבת קכ, א) נאמר שמותר לאדם להציל מזון שלוש סעודות מדליקה. אם יש לו סל מלא כיכרות, אף שיש בו מאה סעודות, מותר לו להצילו. עוד נאמר, שהוא רשאי לומר לאחרים: "בואו והצילו לכם", "ואם היו פקחין, עושין עמו חשבון לאחר השבת". פשטות המשנה היא שהתירו הערמה: הוא אומר להם להציל "לעצמם", אך כוונתו היא שיצילו עבורו. לכאורה זו ראיה כשיטת החזון איש, שהערמה מותרת, שהרי כאן אין את הלימוד של "ברכה".

אך יש לדחות ראיה זו. הגמרא במקומות אחרים (כתובות ס, א; שבת קטז, א) מסבירה שההיתרים המיוחדים בהצלה מדליקה נובעים מהחשש ש"אדם בהול על ממונו", ואם לא יתירו לו להציל בדרכים אלו, הוא "אתי לכבויי" (יבוא לכבות את הדליקה), ויעבור על איסור תורה. אם כן, ההיתר להערים בדליקה הוא דין מיוחד שנועד למנוע איסור חמור יותר, ואין ללמוד ממנו לכלל המקרים.

ראיה נוספת היא מהגמרא (שבת קיז, ב) הדנה בחבית של שמן או יין שנשברה בשבת. אסור לקלוט את הנוזל בכלים רבים משום שדומה ל'עובדין דחול', אלא אם כן יש לו אורחים. מה הדין אם אין לו אורחים, אך הוא מתכוון להזמינם לאחר שיציל את הנוזל? הגמרא מביאה ברייתא: "לא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט. דאין מערימין בכך. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מערימין". השולחן ערוך (או"ח שלה, ד) פוסק כתנא קמא, שאין מערימין. לכאורה, זו ראיה שאסור להערים.

הערמה במועד: שיטת הרמב"ם בהערמה שאינה ניכרת

סוגיה דומה ומכרעת יותר נמצאת במסכת מועד קטן (יב, א) לגבי עשיית מלאכה בחול המועד. מותר לעשות מלאכה שהיא "צורך המועד". הגמרא דנה באדם שרוצה להכין שֵׁכָר במועד. מותר לו להכין, אף על פי שיש לו כבר שכר ישן, באופנים מסוימים: "מערים ושותה מן החדש" (ואת הישן שומר לאחר המועד). גם כאן, נחלקו תנאים: "דתניא: אין מערימין בכך. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מערימין".

בסוגיה זו, הרמב"ם (הלכות יום טוב ז, ח) פוסק כרבי יוסי ברבי יהודה, שמותר להערים, ומנמק: "שאין הערמה זו ניכרת לרואה". מכאן יסד הרמב"ם עיקרון: הערמה שאינה ניכרת – מותרת. הראב"ד ורוב הראשונים חולקים עליו, והבית יוסף (או"ח תקמג) כותב שהרמב"ם הוא דעת יחיד בזה, ולכן אין פוסקים כמותו. השולחן ערוך אכן אוסר הערמה זו.

אם כן, רואים שלשיטת השולחן ערוך, ההערמה אסורה באופן עקרוני, גם כשאינה ניכרת וגם כשמדובר באיסור דרבנן של 'עובדין דחול' או מלאכה במועד.

מקור חילוקו של הרמב"ם הוא מסוגיית תליית 'משמרת' (כלי סינון) ביום טוב (ביצה כט, ב). אסור לתלות את המשמרת משום 'עובדין דחול' וחשש עשיית אוהל. אך הגמרא מתירה להערים ולתלות עליה רימונים לקישוט, וכך נראה שאינו תולה אותה לצורך סינון. ההיתר מותנה בכך שהפעולה לא תיראה כפעולת חול ("לא מוכח מילתא"). במקרה של הכנת שכר במועד, כיוון שהוא שותה ממנו, הפעולה אינה ניכרת כמלאכה אסורה. מכאן למד הרמב"ם את חילוקו. אולם, כאמור, רוב הפוסקים, והשולחן ערוך בכללם, לא קיבלו עיקרון זה להלכה. חזרה לענייננו: יסוד המחלוקת בין הראשונים

לאור הדיון הכללי בדין הערמה, נשוב לענייננו. שיטת רב עמרם גאון, המאירי ושאר הראשונים הסוברים "ובלבד שלא יערים", נראית כעומדת בסתירה למנהג הרווח. מהו יסוד מחלוקתם עם שיטת הטור וסיעתו, המתירים הערמה במכירת חמץ?

אם נלך בדרכו של הבכור שור, נוכל להציע שהמחלוקת תלויה בשאלה האם הערמה זו נוגעת לאיסור דאורייתא או לאיסור דרבנן. כיצד? ישנם אחרונים רבים הסוברים שמדאורייתא, דין "תשביתו" מתקיים בביטול בלב בלבד ("ביטול בעלמא סגי"). אם כך, כל עניין מכירת החמץ נועד רק כדי להימנע מאיסור דרבנן של השהיית חמץ בעין. במצב כזה, ניתן לומר שזוהי "הערמה בדרבנן", ויש מקום להקל בה. זו יכולה להיות סברת המתירים.

מנגד, שיטת רב עמרם גאון וסיעתו סוברת, ככל הנראה, שהערמה זו נוגעת לאיסור דאורייתא. ניתן להסביר זאת בכמה אופנים:
1. ייתכן שהם סוברים שביטול אינו מועיל מדאורייתא, וחובה לבער את החמץ בפועל.
2. אפשרות נוספת היא שגם אם ביטול מועיל, המכירה הנעשית בהערמה מגלה למפרע על דעתו של האדם שהוא חפץ בחמץ, ובכך היא מבטלת את הביטול. המעשה סותר את המחשבה, וההערמה הופכת את הבעיה לבעיה דאורייתא של 'בל יראה ובל ימצא'.
3. אפשר לתלות זאת במחלוקת ראשונים רחבה יותר לגבי מצוות "תשביתו" – האם קיומה מדאורייתא הוא בביעור או בביטול.

אם כן, ייתכן מאוד שיסוד המחלוקת בין הראשונים נעוץ בשאלה האם אנו עוסקים כאן בהערמה הנוגעת לאיסור דאורייתא, או שמא מדובר באיסור דרבנן בלבד.

השלכות למעשה ופסיקת ההלכה
על רקע מחלוקת זו, יש לבחון את המנהג למעשה. הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל (בספרו אור לציון ח"ג) כותב שאכן, אצל הספרדים, המנהג להקל במכירת חמץ היה קיים, אך רק במצב של "הפסד מרובה". בעלי חנויות וסוחרים, שהיו עלולים לספוג הפסדים כלכליים גדולים, נהגו למכור את חמצם. זה מתאים לדברי המהר"ם חלואה, שההיתר נאמר "דדחיקא לשעתא" – בשעת הדחק. אולם, לא היה מנהג רווח למכור חמץ בכל בית פרטי, כאשר מדובר בכמויות קטנות. להפוך את המכירה למנהג קבוע לכתחילה, עד כדי קניית חמץ מראש על דעת למכור אותו, או שמירת חמץ בעין בכמויות קטנות – זה כבר אינו נחשב "שעת הדחק", ולפי השיטה המחמירה יש בכך בעיה.

נפקא מינה נוספת נוגעת לקניית חמץ לאחר הפסח מחנויות שמכרו את החמץ שלהן. אף שמעיקר הדין, גם לשיטות המחמירות, מותר לקנות חמץ זה בדיעבד (וכפי שכותב הרב בן ציון אבא שאול, שאם הציבור יימנע מלקנות מהם, ייגרם להם הפסד מרובה, וזה עצמו יוצר "שעת הדחק" המצדיקה את המכירה), מכל מקום ברור שיש יסוד ומקור הלכתי מוצק לחומרא של אלו הנמנעים מלאכול חמץ שנמכר במכירה הכללית. אין זו "חומרא בעלמא", אלא היא נסמכת על שיטת רב עמרם גאון וראשונים רבים אחרים.

ומהי דעת השולחן ערוך? בפשטות, נראה שהוא נוקט עמדת ביניים. מצד אחד, הוא מביא את דין המכירה (או"ח תמח, ג) ומצטט את הציור של "ישראל ונכרי שהיו באים בספינה... והגיע שעה חמישית". הוא גם משתמש בלשון "שמא יצטרך לו אחר הפסח", ולא בלשון הוודאית של הטור ("שאקחנו ממך"). מצד שני, הוא אינו מזכיר את התנאי "ובלבד שלא יערים", אלא רק דורש שתהיה "מכירה גמורה". ציון המקרה של ספינה והשעה החמישית מרמז שההיתר נאמר בעיקרו בשעת הדחק. מכך שלא פסק כלשון הטור המתירה הבטחה לקנות חזרה, משמע שדעתו נוטה לצד המחמיר יותר, ושההיתר אינו גורף לכל מקרה ולכתחילה. המנהג להפוך את מכירת החמץ לנורמה, ובכך לעקור כמעט לחלוטין את דין ביעור חמץ, הוא חידוש, שבקרב קהילות ספרד נכנס רק בתקופה האחרונה, בעוד שאצל קהילות אשכנז היה נהוג יותר, וגם שם עורר פולמוסים

 

[אלישמע]

הדברים נאים ויפים לאומרם.

 

[יעקבי]

עולות שאלות רבות הנוגעות למכירת חמץ, ובפרט כאשר המכירה נראית כהערמה. לדוגמה, שאלה שנשאלה באחד מספרי השו"ת: אדם הגר בחו"ל מגיע לארץ ישראל לפסח ורוצה להביא עמו מוצרי מזון רבים עבור משפחתו עמלי התורה. הוא רוכש כמויות גדולות בחו"ל, שם המחירים זולים יותר, מתוך כוונה לספק להם מזון בסיסי לתקופה ארוכה. כיוון שהוא מגיע לפני פסח, הוא מוכר את החמץ בכמויות הגדולות, כאשר החמץ מאוחסן במחסן כלשהו, ולאחר הפסח בכוונתו לתת את המזון למשפחתו. האם מותר לעשות מכירה כזו, שיסודה בהערמה? הרי ברור שהוא רוצה את המוצרים הללו, והוא קונה אותם מראש על דעת שימכור אותם באופן זמני ויחזירם לרשותו לאחר החג. או שמא אין בכך כל בעיה, שכן בפועל המכירה התבצעה.

דוגמה נוספת, הרלוונטית גם למפעלים או לארגוני חסד, היא איסוף חמץ מאנשים לפני החג, תחת הסיסמה "במקום לזרוק – העבירו אלינו". אותם ארגונים מוכרים את כל החמץ שנאסף במחסניהם, ולאחר החג מחלקים אותו לנזקקים. באופן זה, מצוות ביעור חמץ כמעט ובטלה מן העולם, ומוחלפת במנהג מכירת החמץ. השאלה היא האם יש מקום הלכתי למנהג זה. יש שיטענו כי מכיוון שאיסור חמץ לאחר ביטול הוא מדרבנן, ניתן להקל בהערמה באיסורי דרבנן. אולם, יש לדון במקרים הספציפיים שהוצגו, בהם אדם יודע מראש שהוא רוצה את החמץ לאחר הפסח ואינו מוכרו בלב שלם.

לכאו' יש לחלק בין מקרים אלו לבין חילוני וכדו'.
כי במקרה של יהודי שומר תורה ומצצות שמוכר, אפילו שהיה מעדיף שהגוי יחזיר לו את החמץ ולא יקנה אותו,
אם בכל זאת הגוי יקנה, הוא יתן לו את המוצרים.

 

[כהנא דמסייע]

לכאו' יש לחלק בין מקרים אלו לבין חילוני וכדו'.
כי במקרה של יהודי שומר תורה ומצצות שמוכר, אפילו שהיה מעדיף שהגוי יחזיר לו את החמץ ולא יקנה אותו,
אם בכל זאת הגוי יקנה, הוא יתן לו את המוצרים.

אין הכי נמי סברא ישרה.
אך הנידון בדברי הוא גם בשומר מצוות, האם סו''ס כיון שדעתו להערים מהני או לא. וזה מחלוקת ראשונים בין רב עמרם גאון ובה''ג וכו' לבין מהר''ם מרוטנבורג וכו'. כמבואר במאמר.

 

[כהנא דמסייע]

לטובת המעיינים, ודבר בעתו מה טוב, קודם הפסח אצרף את המראי מקומות לסוגיא.

מכירת חמץ לגוי​

ספר שמות פרק יב - (יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: (כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: ספר שמות פרק יג - (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַידֹוָד: (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

רש"י - לא ימצא בבתיכם - מנין לגבולין ת"ל בכל גבולך. מה ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות: רמב"ן - לא ימצא בבתיכם מנין לגבולין, ת"ל בכל גבולך (להלן יג ז) מה ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות זה לרש"י ואינו מכוון אצלי, שאין במשמע "ברשותך" להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא, ובתים וגבולין שוין הן בו, שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים ועוד, שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה, שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין, אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה דכתיב לא ימצא, והתירו יוצא לנו מדכתיב (להלן יג ז) לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואין לי אלא בגבולין בבתים מנין, תלמוד לומר שאור שאור לגזירה שוה, כמו שמפורש בתחילת מסכת פסחים (ה): אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי וכן שנויה במכילתא (כאן) בבתיכם למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו, ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו וכו' ופירושה, שהיה במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולינו אפילו בבית של נכרי, ולכך בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי: ולפי זה אמרו בגמרא (פסחים ו -) ייחד לו בית אינו עובר עליו, לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אע"פ שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל, אבל ברשות גוי מותר, ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל והרב לא סבר כן בפירוש גמרא דפסחים וזה שסיימו בברייתא שכתבנו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, מהיקש בתים וגבולין קאמר, דמה בגבולין מותר דכתיב לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף בבתים נמי מותר ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר, דלא קרינא ביה שלך:

תוספתא מסכת פסחים פרק ב - (ו) נכרי שבא לביתו של ישראל [וחמץ] בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו חייב לבער ייחד לו בית בפני עצמו אין זקוק לו ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו [לאחר] הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה: ז - רשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה [קח במאתים שמא אצטרך ואבא] ואקח ממך אחר הפסח: והובא גם בירושלמי פ' כל שעה הלכה ב'.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד (ה) ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הגוי ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא אמר לו קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל הגוי ואסור בהנייה לאחר הפסח. [השגת הראב"ד - ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה זמן שקבע לו קודם הפסח א"א דבר זה לא נהיר ולא צהיר אלא אפילו לא הגיע זמנו עד לאחר הפסח אינו עובר עליו ואם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לגוי]: (ו) ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה: (ז) אומר הוא ישראל לגוי עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתים עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל שמא אצרך ואקח ממך אחר הפסח אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא:

וע' ברא''ש פרק ב' סימן ד' מה שהביא תוספתא זו ומח' ר''י ור''ל אי חיישינן להערמה.

ובמאירי על מסכת פסחים דף ו. - ובתוספתא שנינו ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה ובלבד שלא יערים ומשם כתבו קצת גאונים בישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו במתנה שכל שמשכו הגוי ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר השנים אלא שאירע לו עכשו כן מותר לישראל ליקח ממנו אחר הפסח ואף באותה תוספתא אמרו שרשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח כמו שיתבאר והרי מכל אלו אתה למד שחמץ של ישראל ביד גוי אסור אא"כ קנאו הגוי קנין גמור ובלא הערמה.

מהר"ם חלאווה - דף ל ע''ב - תניא בתוספת' ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד הישראל הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה גמורה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ורב עמרם כתב ובלבד שיהא מאורע שאין הישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים. ותניא תו התם ורשאי ישראל לומר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבא ואקח ממך לאחר הפסח. משכיר ישראל בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ ממקום למקום. ומסתברא לי שרשאי הישראל ליתן חמצו לעכו"ם וליקח ממנו חמץ לאחר הפסח כדאמרינן חמץ של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין. ואע"ג דלכתחיל' אסור בספינ' דדחיקא ליה שעתא מותר ואפי' לכתחילה:

ריטב"א דף כא ע''א - ומוכר לנכרי. כתב הרי"ט ז"ל ה"ה ליתנו אלא במלתא אגב אורחי' קמ"ל דאסור ליתן לעכו"ם מתנת חנם וכן הדין בשהפקידו כראוי דודאי אינו עובר עליו אבל חייב להוציאו מרשותו דרבנן וכל שזכו בו הגוים קודם זמן איסורו ודאי מותר הוא לאחר הפסח כחמץ של נכרי והכי איתא בתוספתא ושם אמרו שרשאי לומר לגוי עד שאתה לוקח במאה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח ובלבד שלא יערים אבל אם הערים והוא רגיל לעשות כן בכל שנים למכור לגוי קודם הפסח וליטול לאחר הפסח קנסינן ליה והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח שעשאוהו כאלו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי שהוא אסור לאחר הפסח ואף זה לפקדון נתכוין אלא שהערים. וכן הוא בירושלמי ע"כ:

ובטור אורח חיים סימן תמח - ואם מכרו או נתנו לעו"ג קודם הפסח מותר ובלבד שיתננו לו במתנה גמור ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שאקחנו ממך אחר הפסח וחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר בירושלמי אף על פי שבטלו דחיישינן שמא יערים לומר שבטלו אף על פי שלא בטלו ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה

ובבית יוסף על או"ח סימן תמח - רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה"ג (הל' פסח כט ע"ג) ובלבד שלא יערים ואיני מבין דבריו דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי:

וכתוב בתרומת הדשן (ח"א) סימן ק"כ מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לגוי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו גוי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע (בו) [בהם] הגוי כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנם לו יראה דשרי רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני משום חומרא דחמץ כדאיתא בהגהות מיימון בהלכות שבת (פ"ו אות ב) ונראה מדברי בעל תרומת הדשן בתשובה זו ובתשובה שקודם לה (סי' קיט) דלא מהני נתינת חמץ לגוי אלא אם כן הוא גוי שמחוץ לבית:

ובשו''ע סי' תמח סעיף ד'.

הגר''א במעשה רב -

חתם סופר

וע' באור לציון ח''ג פרק ט'

 

[כהנא דמסייע]

המנהג הותיק אצל הספרדים לעשות מכירה רק בהפסד מרובה. "ולא היו מוכרים אלא מעטים בלבד שהיה להם חמץ רב" ושהמחמיר תע''ב.

שדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ט' אות כ'.

ויעויין שם שמצא שיש הפסד מרובה גם בשאור. והנהיג למכרו. ושוב חשש למראית העין.
יעו''ש באורך.

השדי חמד שהגיע מחברון להיות רב בבוכרה, כותב: שנהגו בבוכרה לעשות כן. ושאל את המורה צדק, והשיבו שכן נהגו בליטא. והוא אחכ מביא מקורות מתשובות שונות. שכך נהגו באותם מקומות.
והדבר ברור שהשד''ח לא הכיר מנהג זה עד שבא לשם, וראה אותו מו''צ שהנהיגם ע''פ מנהגו. ולכן שאל ותמה, וחיפש לזה מקורות.
וזה הציטוט של הענין השיך לכאן.

לאחר מכן הביא דברי השואל ומשיב שפקפק במכירה, וכתב בתחילה לישב טענותיו הראשונות
ועוד הביא שם מדבריו.