מנהג ע"מ שלא ליפול על פניהם באמירת התחנון

  • יוזם האשכול יוזם האשכול פתחיה
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
אם רבינו יוסף חיים הנהיג משהו על פי הזוה"ק, והוא הכיר היטב את הוראת השו"ע, וסברו הרבה מאוד מהספרדים לעשות כמותו יש להניח שהיה זה על פי ת"ח ומורי הוראות מובהקים, ובפרט אם ישנו מנהג כזה אצל חלק מחכמי מרוקו אם מחמת דברי המג"א ואם מחמת דברי הבא"ח, צריך שיבוא מישהו שיכול להורות נגד בן איש חי בענייני קבלה, ולהורות להם להפסיק לנהוג כך.
ומי שאיננו שייך לאותם קהילות שקבלו עליהם דברי הבן איש חי בזה, ונמצא במקום שכולם נוהגים כך - לענ"ד ודאי דברי הרב עת שערי רצון נכונים שיעשה כן בצינעא ובדרך ארץ, ואין מצוה להורות להם לבטל מנהגם ולנסות להשריש אחרת כך נלענ"ד.
וכ"ש הוא מעניין התכלת שיש כאן בירור מציאותי ברור על מצוות עשה מן התורה, וכל הטוענים שהבירור איננו ברור עיקר מח' שיש עוד מין חלזון וכו' כנודע, [מלבד דברי האריז"ל שלא יתגלה שצ"ב רב אם זה משנה את הדין כאשר בעיני בשר חזינן שנתגלה] וא"כ אין כאן כלל הוראה נגד חכמי ישראל שלא התבררה בימיהם מציאות זו, ואפילו הכי צדק הרב עת שערי רצון שצריך להיות דרך ארץ כלפי חכמי ישראל ורוב בית ישראל שאינם לובשים ועכ"פ להצניע זאת, וכ"ש הכא.
 
אם רבינו יוסף חיים הנהיג משהו על פי הזוה"ק,
למה זה ע"פ הזוה"ק, אם האר"י בעצמו היה עושה ואמר לתלמידיו לעשות (רק לא לכוון הכוונה המסוימת)
והוא הכיר היטב את הוראת השו"ע, וסברו הרבה מאוד מהספרדים לעשות כמותו
מי למשל?
יש להניח שהיה זה על פי ת"ח ומורי הוראות מובהקים
או שכן או שלא
ובפרט אם ישנו מנהג כזה אצל חלק מחכמי מרוקו
לא שמעתי כזה מנהג אצל א"א מחכמי מרוקו
אם מחמת דברי המג"א ואם מחמת דברי הבא"ח, צריך שיבוא מישהו שיכול להורות נגד בן איש חי בענייני קבלה, ולהורות להם להפסיק לנהוג כך.
ומי שאיננו שייך לאותם קהילות שקבלו עליהם דברי הבן איש חי בזה, ונמצא במקום שכולם נוהגים כך - לענ"ד ודאי דברי הרב עת שערי רצון נכונים שיעשה כן בצינעא ובדרך ארץ
אתה מדבר גם על אשכנזים שנמצאים אצל ספרדים?
ואין מצוה להורות להם לבטל מנהגם ולנסות להשריש אחרת כך נלענ"ד.
למה לא לשוב למנהג אבות אחרי שאין באמת סיבה לשינוי הזה?
 
למה זה ע"פ הזוה"ק, אם האר"י בעצמו היה עושה ואמר לתלמידיו לעשות (רק לא לכוון הכוונה המסוימת)
לשון הבן איש חי בפרשת כי תשא : והנה פה עירינו בגדא"ד יע"א אין נוהגים להשים פניהם על זרועם כלל הן אדם גדול הן קטן הן חכם הן פשוט, וגם אין שום אחד מכוין למסור נפשו על קדוש השם ולא כונה אחרת אלא רק אומרים המזמור הזה בלחש ומה שיראים ומפחדים בזה הרבה הוא כי חוששים אל דברי זוהר הקדוש שאמר (במדבר ק"ב) וי ליה למאן דאמר "אליך ה' נפשי אשא" ולאו כל מלוהי וכו' אלא בליבא רחיקא ולא ברעותא וכו', ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה, ולא יתי לגביה במילא כדיבא, דכתיב (תהילים קא, ז) "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" וכו' עיין שם.
אם כן כתב כן על פי הזוה"ק, אני מניח שנוכל להסכים שהבן איש חי [ורבי אליהו מני שמוזכר שם ג"כ] ידע להבין מה כתוב ומה לא כתוב וכמה נכון לחשוש [אם כי אינני חלילה מבטל את כל גדולי הדורות שראו את הזוה"ק והבינו שאין לחוש כמו הכף החיים ואחרים].
"מי למשל?"
כמו שהעיד כת"ר שכך נוהגים בהרבה מאוד מקומות.
"או שכן או שלא"
חכם עובדיה לא היה נופל, חכם בן ציון לא היה נופל, הזכרתי את שני אלו שרבים רבים הולכים לאור פסקיהם, אז קשה לומר שהדבר טעות וכו' ומצוה לשרש אחריו.
"לא שמעתי כזה מנהג אצל א"א מחכמי מרוקו"
סמכתי על הרב אד יעלה, ובעז"ה בשבת אפגוש חכם גדול מיהדות מרוקו ובקי מובהק ואשאל אותו [ואם יסכים אפרסם גם בשמו], אם כולם נוהגים ליפול אדרבה מעיקרא אין עליהם את טענת כת"ר.
"אתה מדבר גם על אשכנזים שנמצאים אצל ספרדים?"
בוודאי ובוודאי ובוודאי.
"למה לא לשוב למנהג אבות אחרי שאין באמת סיבה לשינוי הזה?"

דבר שלימד רבינו יוסף חיים וכמה מורי הוראות גדולים ומובהקים חוששים לו, קשה לומר ש"אין כאן סיבה"
 
דבר שלימד רבינו יוסף חיים וכמה מורי הוראות גדולים ומובהקים חוששים לו, קשה לומר ש"אין כאן סיבה"
אין מחלוקת בהבנת הזוה"ק
הבא"ח פשוט חשש יותר שמא מישהו יכון את הכוונות שאין לכוון
ומ"מ לא מסתבר שהבא"ח חלק על האר"י בהבנת הזוה"ק

מנהג חדש אינו בגדר מנהג

הבא"ח חשש וזו סיבה לאלו הנוהגים בכל כבא"ח גם בדיני חסידות, וגם בדיני נדה
מי שלא נוהג בכל עניניו כבא"ח, אין לו סיבה לשנות דינא דגמרא
 
זה נכון שהוא חשש ולא הבין את הזוה"ק אחרת מאחרים. אני רק אומר השיקול האם לחשוש ולהורות לחשוש לאור דברי הזוה"ק היה לנגד עיניו והוא הכריע מה שהכריע, אם כן שפיר יש לומר שהכריע מכוח דברי הזוהר הקדוש.
מנהג שהונהג על פי הוראה של חכם מובהק ששמש חכמים מובהקים הוא דבר שלכל הפחות יש לכבד אותו הלא כן ?
מנין לכת"ר שיש לבחור רב אחד ולעשות על פיו בכל דבר ? [אני לא מדבר על עשה לך רב והסתלק מן הספק כאשר הוא רבך המובהק, אלא כשאין לך רב מובהק כמוני היום, וכמו רבים רבים שבוחרים מישהו מסיבות כאלה ואחרות אבל לא באמת למדו לפניו ומפיו תורה, האם מוכרחים לבחור דווקא רב אחד?]
אם הרבה קהילות [ושוב בתוכם מורי הוראות מובהקים שת"ח עצומים מתחשבים בדבריהם] החליטו לקבל את שיקול הדעת של הבן איש חי בזה, האם לא צריך לכל הפחות לכבד את הגישה ?
 
זה נכון שהוא חשש ולא הבין את הזוה"ק אחרת מאחרים. אני רק אומר השיקול האם לחשוש ולהורות לחשוש לאור דברי הזוה"ק היה לנגד עיניו והוא הכריע מה שהכריע, אם כן שפיר יש לומר שהכריע מכוח דברי הזוהר הקדוש.
מנהג שהונהג על פי הוראה של חכם מובהק ששמש חכמים מובהקים הוא דבר שלכל הפחות יש לכבד אותו הלא כן ?
מנין לכת"ר שיש לבחור רב אחד ולעשות על פיו בכל דבר ? [אני לא מדבר על עשה לך רב והסתלק מן הספק כאשר הוא רבך המובהק, אלא כשאין לך רב מובהק כמוני היום, וכמו רבים רבים שבוחרים מישהו מסיבות כאלה ואחרות אבל לא באמת למדו לפניו ומפיו תורה, האם מוכרחים לבחור דווקא רב אחד?]
אם הרבה קהילות [ושוב בתוכם מורי הוראות מובהקים שת"ח עצומים מתחשבים בדבריהם] החליטו לקבל את שיקול הדעת של הבן איש חי בזה, האם לא צריך לכל הפחות לכבד את הגישה ?
א"א להקל בדבר שנהגו בו במשך אלפי שנים
מחמת חשש שמחודש מאוד
אא"כ זהו רבך המובהק
 
לענ"ד השיקול אם אפשר או אי אפשר להקל כשיש על הכף יהודי כמו רבינו יוסף חיים [ושוב - תלמידי חכמים רבים שחוששים לדבריו] הוא לכל הפחות מוכרע.
הייתי מוכן לקבל דברי כת"ר אילו היתה הסכמה בין כל מורי ההוראות שאין לחוש למשהו מסוים, ובא מישהו ומחדש מעצמו משהו, אף שהוא עצמו רב חיליה הייתי מוכן לקבל שצריך שהוא יהיה רבך המובהק כדי לשמוע לו, וגם שם יתכן שאפשר לסמוך עליו להקל במקום צורך וכו' אם הוא בסדר גודל של רבינו יוסף חיים.
עכ"פ כוונתך הובהרה ייש"כ על ההערה.
 
לענ"ד השיקול אם אפשר או אי אפשר להקל כשיש על הכף יהודי כמו רבינו יוסף חיים [ושוב - תלמידי חכמים רבים שחוששים לדבריו] הוא לכל הפחות מוכרע.
הייתי מוכן לקבל דברי כת"ר אילו היתה הסכמה בין כל מורי ההוראות שאין לחוש למשהו מסוים, ובא מישהו ומחדש מעצמו משהו, אף שהוא עצמו רב חיליה הייתי מוכן לקבל שצריך שהוא יהיה רבך המובהק כדי לשמוע לו, וגם שם יתכן שאפשר לסמוך עליו להקל במקום צורך וכו' אם הוא בסדר גודל של רבינו יוסף חיים.
עכ"פ כוונתך הובהרה ייש"כ על ההערה.
גם כנגד רבנו האר"י ושאר גדולי האחרונים שהבא"ח פליג עליהם?
 
אם אדם שייך לקהילה שיש לה מנהג ברור לדעתי אין ספק שיש לסמוך על המנהג, הרי רבינו אליהו מני מחברון כותב לרבינו יוסף חיים שגם הם בבית אל נוהגים כמו בבגדאד, אטו בבית אל לא הכירו מנהג ודברי האריז"ל, והבא"ח גופא ודאי הכיר דברי רבינו האריז"ל, א"כ אינני בטוח שנכון להציג זאת כהכרעה בין האריז"ל ושאר האחרונים לבין רבינו יוסף חיים. וגם אם כן - אז בהחלט כן הדבר שקול, עוסקים כאן במורי הוראות המובהקים ביותר [גם מי שיחלוק יסכים שמהמובהקים ביותר] שהיו לכלל ישראל בדורות האחרונים, אני הקטן חושב שדבריהם ראויים שיישקלו, בלי לבטל כלל את המנהג האחר, או את האפשרות לבחור במנהג האחר שהוא וודאי המיוסד והוותיק והמרווח יותר בהלכה ובסברא.
 
הגר"א מני דיבר על ת"ח מקובלים שהיו מכוונים, ועליהם כבר אמר האר"י שאין להם ליפול מחמת הסכנה
אולם מה הסיבה שאלו שאינם מכוונים לא יפלו?
 
וכתבתי לידידינו הרב הגאון החסיד מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית אל יכב"ץ בירושלים ת"ו אם מניחים פניהם על זרועם, וכתב לי אין מניחים פניהם על זרועם ואין משנים משאר התפלה, ויש נותנים טעם לפי דכונות נפילת אפים ארוכות ולא אפשר על פה ומוכרחים להביט בסידור שבידם, ויש אומרים דהטית הראש על הזרוע היא עצמה מורה על ירידת הנפש במקום הדין, ולכוין להוריד נפשו לעמקי הקליפות כדי לברר, ומאחר דאנחנו מתפחדים להוריד הנפש למקום הקליפה, אם כן למה לנו להטות על צד שמאל להורות על דבר זה של הירידה עד כאן דבריו נר"ו עכ"ל הבא"ח
 
טעם א' ודאי לא שייך אצל כלל הציבור שאינו מכוין, ומאי אכפת לן שהכוונות ארוכות

טעם ב' צע"ג, והרי לא מכוין כלל ומה ענין הנפילה לכוונה שאיננה

ומ"מ עדיין אינו אלא בגדר ספק
וכי פשיטא לך לבטל דינא דגמרא מחמת ספק מקובלי בית אל?!
 
אין מחלוקת בהבנת הזוה"ק
הבא"ח פשוט חשש יותר שמא מישהו יכון את הכוונות שאין לכוון
ומ"מ לא מסתבר שהבא"ח חלק על האר"י בהבנת הזוה"ק

מנהג חדש אינו בגדר מנהג

הבא"ח חשש וזו סיבה לאלו הנוהגים בכל כבא"ח גם בדיני חסידות, וגם בדיני נדה
מי שלא נוהג בכל עניניו כבא"ח, אין לו סיבה לשנות דינא דגמרא
מה כוונתך שהוא חשש שיכוונו כוונות שאין לכוין?
הזוהר דיבר על מי שאינו מוסר את עצמו כראוי, ואטו אכשור דרי?!
אם זה לא מספיק שנים למנהג, אז כמה שנים כן מייצרות מנהג.
והלוואי והיינו נוהגים בכל דבר כמו הגדול בענקים הרב בן איש חי, ומה שאין בנו כח לעמוד בדבריו בכל דבר לא שייך להכרעות בעניינים כגון אלה.
 
טעם א' ודאי לא שייך אצל כלל הציבור שאינו מכוין, ומאי אכפת לן שהכוונות ארוכות

טעם ב' צע"ג, והרי לא מכוין כלל ומה ענין הנפילה לכוונה שאיננה

ומ"מ עדיין אינו אלא בגדר ספק
וכי פשיטא לך לבטל דינא דגמרא מחמת ספק מקובלי בית אל?!
לא היה אצלם ספק בדין אלא בטעם.
וכבר כתבו כאן באשכול שמסורת התורה היא עד הדורות האחרונים, וגם בדורות האלה הקדוש ברוך הוא אומר תורה בישיבה של מעלה מפי התלמידי חכמים שבדור.
 
מה כוונתך שהוא חשש שיכוונו כוונות שאין לכוין?
הזוהר דיבר על מי שאינו מוסר את עצמו כראוי, ואטו אכשור דרי?!
אם זה לא מספיק שנים למנהג, אז כמה שנים כן מייצרות מנהג.
והלוואי והיינו נוהגים בכל דבר כמו הגדול בענקים הרב בן איש חי, ומה שאין בנו כח לעמוד בדבריו בכל דבר לא שייך להכרעות בעניינים כגון אלה.
האר"י עצמו כתב שמי שלא מכוין יכול ליפול
כיון שרק נפיל ה+ כוונה היא בעייתית אליבא דהזוהר
אם דעתך שונה, זכותך לחלוק
 
לא היה אצלם ספק בדין אלא בטעם.
וכבר כתבו כאן באשכול שמסורת התורה היא עד הדורות האחרונים, וגם בדורות האלה הקדוש ברוך הוא אומר תורה בישיבה של מעלה מפי התלמידי חכמים שבדור.
ולדידן שטעם א' לא שייך
הרי הוא ספק בדין
 
האר"י עצמו כתב שמי שלא מכוין יכול ליפול
כיון שרק נפיל ה+ כוונה היא בעייתית אליבא דהזוהר
אם דעתך שונה, זכותך לחלוק
האר"י אמר שמי שאומר בלב רחוק זה מותר?
יש לך ציטוט כזה?
 
אתה הולך הפוך ממה שהוא כתב.
הדין היה ברור, הטעם היה מסופק.
נכון
ולדידין שאיננו מכוונים כלל
יש להסתפק מה לעשות
כי לטעם א' יש לנו ליפול
ולטעם ב' אין ליפול

כשיש לדין ב' סיבות
ובמקרה א' סיבה א' לא קיימת
יש ספק כיצד לנהוג
כ"ז שאין ברור מהי הסיבה העיקרית
 
נכון
ולדידין שאיננו מכוונים כלל
יש להסתפק מה לעשות
כי לטעם א' יש לנו ליפול
ולטעם ב' אין ליפול

כשיש לדין ב' סיבות
ובמקרה א' סיבה א' לא קיימת
יש ספק כיצד לנהוג
כ"ז שאין ברור מהי הסיבה העיקרית
מדבריך בתחילה שכתבת שאין לדחות את הגמרא מפני ספק מקובלי בית אל היה מובן שאתה מתכוין לכתוב שרק הם הסתפקו בדין ואין לדחות גמרא מחמת זה.
עיין בקונ' נפלה נא שהובא מעלה
עיינתי בדבריו, ולא ראיתי שום דחייה ללשון הזוהר המפורשת. כל מה שהוא עמל שם הוא להצמד לדיוק לשונות האר"י, ואת הבעיה הזו בעצמה של ליבא רחיקא שמשמעותה כפשוטו שהיא לא שייכת לשום כוונה שהוזכרה באר"י הוא לא פתר.
 
נכון
ולדידין שאיננו מכוונים כלל
יש להסתפק מה לעשות
כי לטעם א' יש לנו ליפול
ולטעם ב' אין ליפול

כשיש לדין ב' סיבות
ובמקרה א' סיבה א' לא קיימת
יש ספק כיצד לנהוג
כ"ז שאין ברור מהי הסיבה העיקרית
ולגופם של דבריך, כיום הזה נפשט הספק, שכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג.
 
נ.ב:
ואנא עניא אמרתי ליישר ההדורים, דאפשר ליפול על פניו והלהרויח תקנת חז"ל מיהא, ובכדי להינצל מכל חשש אפשרי - לומר את הפסוק הראשו' "אליך ד' נפשי אשא" שלא בנפ"א ואח"כ ליפול ע"פ, ואז אם לא מרויח לא מפסיד ומקיים מיהא תקנת חז"ל [אולי]
נראה שעצה זו, שקולה לאמירת כל תחינה בנפילת אפיים, ואינה קיום התקנה כלל.
 
נראה שעצה זו, שקולה לאמירת כל תחינה בנפילת אפיים, ואינה קיום התקנה כלל.
באר דבריך, הרי לפמשנ"ת בחז"ל ובראשו' אין שום נוסח לאמירת נפ"א, אלא שכל חד אמר נוסח מדיליה, וממילא לפחות נוסח כל-שהוא יש, וסגי בזה לצאת ידי התקנה ההיא. ופשוט לי.
 
באר דבריך, הרי לפמשנ"ת בחז"ל ובראשו' אין שום נוסח לאמירת נפ"א, אלא שכל חד אמר נוסח מדיליה, וממילא לפחות נוסח כל-שהוא יש, וסגי בזה לצאת ידי התקנה ההיא. ופשוט לי.
אני לא יודע מה הכוונה שלך שאין שום מקור למזמור זה. הזוהר אומר שזה המזמור שנתקן, ושהוא נוסד על ידי דוד המלך לאמרו לנפילת אפיים ולכן אין בו אות וי"ו באלפא ביתא. והבית יוסף הביאו.
וגם אם נאמר כן, אזי אפשר להגיד כל תפילה וכל תחינה, ואין ענין ליפול בהמשך הפסוקים, שלעתי אפשר מאד שהם נמשכים אחרי ההתחלה וגם בהם יש את האזהרה הנ"ל.
 
ולגופם של דבריך, כיום הזה נפשט הספק, שכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג.
למה זה נקרא הלכה רופפת?
זו הלכה ברורה
שהבא"ח כתב שבבגדד אין נוהגין ליפול

ומה שהרבה נמשכו אחריו, זה לא הופך את השו"ע וכל הפוסקים אחריו, וכל המנהגים שנהגו במשך מאות שנים
להלכה רופפת
 
עיינתי בדבריו, ולא ראיתי שום דחייה ללשון הזוהר המפורשת. כל מה שהוא עמל שם הוא להצמד לדיוק לשונות האר"י, ואת הבעיה הזו בעצמה של ליבא רחיקא שמשמעותה כפשוטו שהיא לא שייכת לשום כוונה שהוזכרה באר"י הוא לא פתר.
הזוהר לא מדבר על נפילת אפיים
אלא על עצם אמירת המזמור בלא כוונה גם ללא נפילה

האר"י כתב שמי שאומרו בנפילה ומכוין את הכוונות מגיע לכלל סכנה

איפה מצאת שלומר את המזמור בנפילה בלי כוונות
יותר גרוע מלאומרו בלי נפילה?
 
אפשר כוונת הרב ברוך שרגא שאם זה מה שהשתרש אז זה סימן לרצון משמים במנהג זה, שהרי עם ישראל מונהג בהנהגה שמיימית כידוע, על פי עיני העדה.
והגרב"צ שהיה יחיד במעלתו, יש ראיה ממנו שלא שינה את המנהג, ומה שהיה עושה כן אצל האשכנזים הוא מחמת שחשש לשיטות הפוסקים שיש בזה לא תתגודדו, כמו שכתוב בספרו, ומה שעשה כן הוא מחמת שהוא עצמו היה ראוי לזה, וידע איניש בנפשיה.

זוהר כרך ג (במדבר) פרשת במדבר דף קכא עמוד א
ותקונא דא בעי בכוונא דלבא וכדין קודשא בריך הוא מרחם עלוי ומכפר ליה לחוביה, זכאה הוא בר נש דידע למפתי ליה ולמפלח למאריה ברעותא ובכוונא דלבא, ווי ליה למאן דאתי למפתי למאריה בלבא רחיקא ולא ברעותא כמה דאת אמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, הוא אומר (שם כה) אליך יי' נפשי אשא ולאו כל מלוי אלא בלבא רחיקא הא גרם עליה לאסתלקא מעלמא עד לא מטון יומוי בזמנא דהאי אילנא אתער בעלמא למעבד דינא, ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה ולא ייתי לגביה ברעותא כדיבא בגין דכתיב (שם קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, מאי לא יכון אלא בשעתא דהוא אתקין גרמיה להאי ולביה רחיקא מקודשא בריך הוא קלא נפיק ואמר לא יכון לנגד עיני, (אמאי) האי בעי לאתקנא גרמיה לא יכון לא בעינא דיתתקן, כ"ש אי אתי ליחדא שמא קדישא ולא מיחד ליה כדקא יאות.

איני מצליח להבין את אלה שרואים שאבותיהם הפסיקו לומר על פי גדולי עולם, וחששו גם חששו לדברי הזוהר הללו כראוי, והם מקילים ראש בעניין חמור כגון זה.
לשמרנות יש תמיד מעלה ובחינה של 'אמת', אבל אם בירור ההלכה מצריך הנהגה מסויימת אין שום טעם בעירוב הנהגה שמימית בהכרעתה - דא"כ אפשר לומר שגילוי דברי הפוסקים שראוי ליפול גם היא התגלגלות משמים.
ולגופו של ענין בקונטרס במיא מהיפה ללב מילתא דמיסתברא שכל החשש אם ישנו הוא רק בפסוק הראשון שאומר 'נפשי אשא' (מלבד מה שאינו מכוון למסור נפשו ממקום הקליפות)
 
למה זה נקרא הלכה רופפת?
זו הלכה ברורה
שהבא"ח כתב שבבגדד אין נוהגין ליפול

ומה שהרבה נמשכו אחריו, זה לא הופך את השו"ע וכל הפוסקים אחריו, וכל המנהגים שנהגו במשך מאות שנים
להלכה רופפת
כל מנהג, בהכרח שיש לו השתלשלות בלתי שכלית, כי אם זה ברור שהוא הונהג לחלוטין על פי חכם אזי יש לו תורת הוראה ולא תורת מנהג. והבן איש חי כתב את המנהג ברוח של המלצה ולא ברוח של עדות גרידא מתמיהה.
הזוהר לא מדבר על נפילת אפיים
אלא על עצם אמירת המזמור בלא כוונה גם ללא נפילה

האר"י כתב שמי שאומרו בנפילה ומכוין את הכוונות מגיע לכלל סכנה

איפה מצאת שלומר את המזמור בנפילה בלי כוונות
יותר גרוע מלאומרו בלי נפילה?
הזוהר עוסק והולך באמירת נפילת אפיים, וזה מספיק ראיה.
ועוד ראיה, שיש הרבה פסוקים שהם מדברים על כאלה דברים, ולא מצאנו בהם את החומרא הזו.

כל הדקדוק בדברי האריז"ל שבמקום אחד הזהיר ובמקום אחד לא הזהיר, ואילו לא היינו מדקדקים את הדבר הזה והיינו לומדים שיגיד עליו רעו, לא היה שום מקור לחלק בזה.
ושוב, האר"י לא היה צריך לחזור על דברים מפורשים בזהר, ודעת שפתי הזהר ברור מללו, ואין שום רמז להוציא את דבריו מפשוטם.
וגם אם היה לך איזה רמז לזה, היה ראוי לכוף את דעתנו לגדולים מאיתנו בדברים שאין בהם מופת חותך.
 
לשמרנות יש תמיד מעלה ובחינה של 'אמת', אבל אם בירור ההלכה מצריך הנהגה מסויימת אין שום טעם בעירוב הנהגה שמימית בהכרעתה - דא"כ אפשר לומר שגילוי דברי הפוסקים שראוי ליפול גם היא התגלגלות משמים.
דברי הפוסקים שראוי ליפול, מה שראיתי בקונטרס ושהובא כאן, אינם נוגעים למה שבא בדברי האחרונים שיש לחוש בדורות הללו לדברי הזוהר.
ולגופו של ענין בקונטרס במיא מהיפה ללב מילתא דמיסתברא שכל החשש אם ישנו הוא רק בפסוק הראשון שאומר 'נפשי אשא' (מלבד מה שאינו מכוון למסור נפשו ממקום הקליפות)
לא הבנתי בגלל הטעות סופר.
 
ראשי תחתית