מצורף תמליל שיחת ראש בית מדרשנו הגאון הגדול רבי אליהו בחבוט שליט"א לרגל חג הפורים וענייני השעה.
א. השנה התעוררתי לשאלה של ממש שיש לתת את הדעת עליה. בתוך סיפור המגילה, שזורים הרבה ניסים גלויים, שכולם לא באים לישועה ממש אלא באים כדי לאפשר השתדלות שמסייעת לישועה בדרך הטבע תחת הסתר פנים מוחלט. לדוגמא:
"באותה שעה ירד המלאך ונדד שנתו של אחשורוש וחבטו בקרקע שס"ה פעמים, והיה המלאך עומד על גבו ואמר כפוי טובה כפוי טובה עמוד ועשה טובה למי שעשה אתך טובה" (ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנ"ז). והנה נס זה לא נצרך אלא כדי שאחשוורוש יקרא בספר הזכרונות, והקריאה בספר הזכרונות גופא אינה אלא הקדמה להשתדלות כפי שנזכיר בסמוך.
"ויהיו נקראים - מלמד שנקראים מאיליהן" (מגילה דף ט"ו ע"ב). וכל זה רק כדי לעודד את המלך לעבור לצד של מרדכי, ובמילים אחרות, כביכול סוג של נס להשתדלות גשמית, כי הרי אם משום היה אפשר לעשות שלא יצטרכו בכלל את רצונו הטוב של המלך, או עכ"פ שיתהפך לבו ללא צורך בשום הכנה טבעית.
"וימצא כתוב - כתב מבעי ליה! מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב" (שם). וגם זה נס כאמור לצורך "השתדלות" על עמדתו של אחשורוש, וכנ"ל.
"כיון שהגיעו נוכח בית המלך, והמלך יושב על כסא מלכותו נוכח פתח הבית, הביטה אסתר וראה את פני המלך אדומים כדם, שעלתה חמתו עליה, כי באה בלא קריאה, כיון שראתה אסתר את המלך כועס, מיד תשש כחה ולא עצרה כח, והשליכה ראשה אל ראש שפחתה שבצדה, ונתעלפה, וכמעט שפרחה נשמתה, מיד נזדמנו ג' מלאכי השרת, אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמשך עליה חוט של חסד, ואחד שמתח שרביטו, וכמה מתח, א"ר ירמיה בר אבא שתי אמות היה והעמידו על שתים עשרה, ר' יהושע בן לוי אמר עשרים וארבע, ואמרי לה עשרים ושמונה. רבה בר עפרון אמר משום ר' אליעזר מאתים אמה." (פסיקתא זוטרתא אסתר פ"ה א') והנה נס זה לא נצרך אלא בשביל שתוכל אסתר לגשת למלך לעשות אצלו השתדלות.
"ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה אמר רבי אלעזר: מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן." (מגילה דף ט"ז ע"א). כאן הדבר בולט מאוד, שההתערבות הבוטה של המלאך נגד מה שהיה מתרחש לפי הטבע, לא באה אלא למנוע תקרית דיפלומטית, השתדלנות במיטבה.
"והמלך קם בחמתו וגו' והמלך שב מגנת הביתן, מקיש שיבה לקימה, מה קימה בחימה - אף שיבה בחימה, דאזל ואשכח למלאכי השרת דאידמו ליה כגברי וקא עקרי לאילני דבוסתני, ואמר להו: מאי עובדייכו? אמרו ליה: דפקדינן המן. אתא לביתיה - והמן נפל על המטה, נפל? נפל מיבעי ליה! - אמר רבי אלעזר: מלמד שבא מלאך והפילו עליה". (מגילה דף ט"ז ע"א). כל הניסים האלו כמובן לא באו אלא לתת "רקע" כביכול "טבעי" לכעסו של אחשוורוש כלפי המן, ולכאו' אם כבר נעשו נסים גלויים הקב"ה היה יכול לעשות נס הרבה יותר פשוט, שיטע בלבו של אחשורוש שנאת חינם נגד המן, ויתירה מזו, וכי יד ה' תקצר להושיע ללא עזרתו ורצונו של אחשורוש?
וצריכים להתבונן, מה הפשר ב"כילאים" בזה בין נסים גלויים להסתר פנים, באופן שכל הניסים הגלויים לא באים אלא לסייע לענייני השתדלות טבעית ולא להביא ישירות לישועה על טבעית.
ובטרם ניגש למענה על השאלה הנז' בס"ד, נעורר בזה עוד כמה נקודות למחשבה:
ב. מדוע במגילה היה צורך שהישועה תהיה דוקא בדרך של "ונהפוך הוא", שהמן יתן למרדכי את השכר שחשב לעצמו ושהמן יתלה דוקא על העץ שהוא הכין ועל זה הדרך. ולא כמו בשאר המועדים שהיו נסים עניינים בלי צורך ב"היפוך" דוקא, וכגון בחנוכה שהגזירה היתה על הדת והישועה היתה נצחון על היוונים ואין איזה בחינה בוטלת של ההיפוך המדוייק מתוכניות האויב.
ובנוסף לאמור, יש להזכיר גם שאלות נוספות שכבר הוזכרו בעבר:
א. גם כעת נעמוד בעהי"ת על השאלה שנשאלת מידי שנה, שהוזכרו במאמר א' שאלות א' ב' ג', קחם נא משם.
ב. מהו הטעם לכך שהקב"ה סיבב את הדברים באופן שיהיה קיים חוק בפרס שלא מאפשר למלך לבטל את גזירתו הראשונה? והרי אם לא היה חוק כזה, כל הישועה היתה יכולה לבוא בצורה הרבה יותר פשוטה, שהמלך אחשורוש ייעתר לאסתר לבטל את האגרות הראשונות. וברור שקיומו של חוק כזה אינו "מקרה" אלא חלק מהתכנון האלקי שיהיה דוקא כך. וכי תימא שהמטרה השמיימית לחוק הזה הייתה כדי ליצור מצב שתהיה מלחמה ובזה לאפשר את הריגת אויבי ישראל – הרי יכול היה המלך לגזור מלכתחילה במפורש להרוג להשמיד ולאבד את כל אויבי עמנו.
ג. ומדוע הקב"ה ראה לנכון לגלגל את האירועים באופן שהמן יקח את מרדכי בסוס ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש וכו', והלא לכאו' אין בזה הכרח להצלת ישראל, ונראה הדבר כמיותר (וסביר להניח שגם מרדכי עצמו לא היה חפץ בכבוד הזה, והיה מעדיף לעסוק בתלמודו).
ד. אמרו חז"ל במגילה דף י"ד ע"א: "תנו רבנן, ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? (כלומר מדוע באמת חידשו מקרא מגילה?) אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן?" ע"כ. מבואר איפה שחז"ל משווים בין קריאת המגילה לאמירת "שירה", ולכאורה השוואה זו נראית תמוהה מאוד, דהרי שירה היא הודאה להקב"ה על הנס, ואילו קריאת המגילה היא העברת מידע עבורנו, ולא ראי זה כראי זה?
ה. מהותו של יום ''תענית אסתר'' מצריך הבנה. דהרי בכל החגים והמועדים (גם חגים שנקבעו על הצלת העם, כגון חנוכה) לא מצינו שעושים זכר לצרה שקדמה לישועה, כיון שסוף סוף הצרה כבר חלפה ואיננה. ובפרט שתענית אינו דבר של מה בכך, אלא הוא דבר המכביד על הציבור וכל זה עבור זכרון בעלמא על צרה שכבר איננה קיימת, והלוא דבר הוא.
תשובה:
בדברי האריז"ל כתב שגזירת המן היתה בחינת דורמיטא מפני שהיה אז קרוב לבנין בית שני שהוא בחינת יחוד פנים בפנים וממילא היה צורך בדורמיטא, ונס פורים היה בחינת קישוי האבר (האריז"ל כתב זאת בצורה עדינה יותר) שהוא גילוי היסוד שיוצא החוצה וניכר, דכל זה לקראת הזיווג שהוא בנין בית המקדש. עיי"ש. ונמצא לפ"ז שיסוד חג הפורים הוא חשק לדבקות בצורה גלויה.
ועפ"י הנ"ל נמצא תובנה חדשה על כל הענין של "הסתר פנים". שהרי תכלית ה"דורמיטא" (שהוא בסך הכל התרגום של "תרדמה" בספרדית), אם נקח את מקור המשל שהוא אדם הראשון, היינו כדי שלא "יכאב" לקיחת הסלע, ובמילים אחרות ה"הסתר פנים" הוא בעצם מה שנצרך כדי למעט את צער הריחוק הנצרך לצורך הקירוב (הנסירה, שהוא ריחוק הנצרך ליצור אח"כ את היחוד, כמו שנסירת האשה מאדם הראשון היתה לצורך הבאתה מאחור לפנים ובכך לאפשר את היחוד), ואפשר לבאר זאת, דאם היו צרות אף כשהקב"ה גלוי, זה היה "כואב" יותר כי רואים שאבא נמצא וכביכול לא איכפת לו, אבל אם אבא מתחבא אז כבר אין תחושב של ניכור ומקבלים את כל הצרות בהבנה יותר, וזה התועלת שבהסתר פנים.
וכמו כן מתבאר מדברי האריז"ל הנז' דבר חידש, דהנה תמיד חשבנו שהתפקיד של עם ישראל כשיש הסתר פנים הוא לחפש את הקב"ה בכל זאת, אבל לפי הנ"ל מתבאר שיותר מדוייק לומר שאמורים לחפש את גילויי האהבה שלו (בחינת היסוד שהיוצא החוצה וניכר) כלפי עם ישראל (ולאו דוקא לחפש את הקב"ה בעצמו, שהוא באמת מוסתר), וזה מה שנותן לנו את החשק להתקרב (שכן הבחנת אהבת ה' גורמת לנו לאהבה כלפיו יתברך ג"כ כמו שפירש הגר"א למשלי כ"ז י"ט עה"פ כמים הפנים לפנים, וכמו שכתבו ג"כ מפרשי הסידור שלכן בברכת ק"ש אנחנו אומרים ברכת אהבת עולם אהבתנו כדי שעי"ז נוכל אח"כ באמירת ק"ש לקיים מצות ואהבת את ה' אלקיך) ועי"ז מגיעים לחיבור שהוא היחוד השלם
[1].
ונמצא שבאמת התהליך שהקב"ה רוצה להוביל את עם ישראל לצאת ממצב של גלות למציאות של גאולה הוא כך:
א. נסירה: צער (גזירות) כדי לגרום לרצון לשינוי לרצות לחפש משהו אחר לצאת מהמצב הנתון [שיעבוד מצרים שלחץ עד המצב של "ויזעקו", גזירת המן שלחצה עד המצב של "ויקהלו היהודים" בצום ותפילה], שזה כמו ללחוץ את הקפיץ מה שמייצר אנרגיה להגיע למקום אחר.
ב. היסוד שיוצא וניכר: גילויי חיבה מהקב"ה [הישועה מהגזירה באופן מופלא – עשר המכות ויציאת מצרים, ביטול גזירת המן ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם] שזה גורם לנו לרצות גם אנחנו להתקרב אליו יתברך ובזה בעצם מפנים את כל האנרגיה שצברנו בקפיץ לכיוון של חיבור להקב"ה [קבלת התורה בהר סיני עם אמירת נעשה ונשמע, הדר קיבלוה בימי אחשוורוש פרש"י מאהבת הנס].
ג. היחוד: התוצאה שהיא החיבור הנפשי עם הקב"ה (בחינת היחוד) מה שניכר בעולם המעשה בכך שחלה מציאות של גאולה [בנין בית ראשון לאחר יציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל, בנין בית שני לאחר גלות פרס].
וממילא עלינו ללמוד מכאן גם למצבנו, שאנחנו כעת עדיין במצד א' שצוברים רצון לשינוי (מה שחז"ל מכנים צפיה לישועה) עד שנגיע למצד של "ובקשו את ה' וגו' באחרית הימים" (הושע ג' ה'), והשלב הבא הוא שהקב"ה יגלה את אהבתו אלינו ע"י נסים ונפלאות ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") וממילא נגיע למצב של קבלת עול מלכות שמים מאהבה ("בצר לך ומצאוך וגו' באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו"), ואז נזכה בעהי"ת ליחוד השלם ("ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד") שהוא בחינת כסא שלם שבא לידי ביטוי בעוה"ז ע"י לגאולה שלמה.
[והנה מה שעמלק הוא גרוע יותר מכל העמים שהקב"ה ציווה לשנאתם, הוא מפני שעמלק נלחמים נגד מעלת הכרת היסוד והיינו גילוי האהבה של הקב"ה לעם ישראל (ולכן מידה כנגד מידה במעשיהם הם מעוררים הנהגה של שנאה מהקב"ה אליהם), וזה נכון לפי שלושת הפירושים המובאים בחז"ל על "אשר קרך בדרך", שאלו ואלו דברים אלקים חיים וכל הפירושים משלימים אחד את השני, בלשון קור: שגם לאחר עשר מכות וקריעת ים סוף שהם גילויי אהבת ה' אלינו העמלקים מקררים את האמבטיה כלומר שמקררים את ההתפעלות של גילוים אלו כאילו לא אירע דבר. בלשון מקרה: תולים כל המאורעות ב"מקרה" וממילא מכחישים את הגילויים של אהבתו של הקב"ה כאילו הכל קרה במקרה. בלשון קרי דמשכב זכור: מבטאים בצורה גשמית את מה שפועלים בבחינה רוחנית שגילויי החיבה של הקב"ה לא יבואו לידי השלב של היחוד שהוא חיבור דזכר ונקבה אלא יהיו לריק בבחינת קרי דמשכב זכור. וכסמל לדבר מובא גם בתנחומא פרשת כי תצא פרק י' שעמלק היו חותכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרים: ''בזה בחרת'', כלומר מביעים זלזול בבחינת גילוי היסוד. ולכן עמלק מקבל את הכח להזיק את ישראל דוקא כאשר עם ישראל לא מבחינים בטובתו (שהיא גילוי אהבתו) של מקום כמבואר במדרש תנחומא פרשת יתרו אות ד': "למה היו ישראל דומין, לאחד שהיה רוכב על כתיפיו של אביו, והיה רואה דבר של חפץ, ואמר לאביו ליקח לו, ולקח לו, כן פעם שני, ופעם שלישי, עד שהן מהלכין ראה אדם אחד אמר לו ראית את אבי. אמר לו אתה רוכב על כתפי וכל מה שאתה מבקש אני עושה לך ואתה אומר לו ראית את אבי. מה עשה השליכו מעל כתיפו, ובא הכלב ונשכו, כך היו ישראל, כשיצאו ישראל ממצרים, מיד הקיפו אותם ענני כבוד, בקשו מן הוריד להן הקב"ה, בקשו שליו הביא להם, שנאמר ותאותם יביא להם (תהלים ע"ח כ"ט), היה נותן להם כל צרכם, התחילו מהרהרים ואומרים היש ה' בקרבנו אם אין (שמות י"ז ז'), אמר להם הקב"ה חייכם אני מודיע אתכם הרי הכלב בא ונושך אתכם, ומי הוא זה זה עמלק, שנאמר ויבא עמלק". ע"כ. ועתה יובן מה שהקשנו לעיל מדוע דוקא בפורים מצינו את הישועה בדרך של "נהפוך הוא" מדוייק, והוא, דכיון שכאן ההתמודדות היתה נגד המן האגגי זרע עמלק, שהוא בחינת ההיפך של המהלך של גילוי אהבת ה' והיחוד הנובע ממנו, לכן הישועה היתה הפוכה בדיוק מכל מה שתכנן, ולהאמור המשמעות של "ונהפוך הוא" היא אף גדולה יותר כיון שדוקא מתוך זממו של המן זרע עמלק נתגלתה אהבתו של הקב"ה שהוא דבר והיפוכו ממש].
ועתה באנו בס"ד אל המנוחה ואל הנחלה בענין מה שהקשנו על פשר ה"כילאים" בין הסתר פנים לנסים גלויים (שכאמור לעיל נתקשינו שבסיפור המגילה היו הרבה נסים גלויים שנועדו בסך הכל לסייע להשתדלויות הטבעיות שהביאו את הישועה בתוככי הסתר הפנים הגדול). ולאור האמור הענין הוא, כי לא יצאו מכלל הסתר פנים אלא שהיו גילויי אהבה מהקב"ה, בבחינת היסוד שיוצא החוצה וניכר, לכן מצד אחד לא היו ניסים שמייצרים באופן ישיר את הישועה אבל היו כן ניסים שבאים להוכיח לעם ישראל על אהבתו של הקב"ה.
ולפי כל האמור מתיישבים היטב הקושיות שהבאנו במאמר א' (שאלות א' ב' ג' – קחם נא משם) באופן המושלם ביותר, שעם ישראל הבינו את הנדרש מהם וממילא הבינו שתפקידם בעת ההיא (עת נסירה) הוא רק להבחין ולראות גילוי של אהבתו של הקב"ה, והבינו שלא היו צריכים בכלל לחפש לדעת אם ינצחו במלחמה אי לאו כי אלו רק תוצאות ועניינים השייכים להקב"ה והם צריכים להתמקד רק במה שהקב"ה דורש מהם, ולכן לענין הנדרש מהם מספיק היה הנס שהמלך אחשוורוש נהפך לצד של עם ישראל כי בזה כבר ניכרת אהבתו של הקב"ה אלינו [ומכאן גם לחשיבות שהמן יקח את מרדכי על הסוס ברחוב העיר, כאות משמים לאהבתו של הקב"ה אלינו, וכפי שהכריז גם המן מפורשות "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" וכל "מלך" במגילה הוא רמז להקב"ה כמובא בזוה"ק], וממילא "בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים" אע"פ שלא ידוע אם באמת ינצחו וינצלו אלא שמחו בעצם הגילוי של אהבת ה', וברגע שעם ישראל הבחין באהבה זו ממילא נוצר החיבור והיחוד, ולכן גם חלה מציאות של גאולה אשר השלטו היהודים המה בשונאיהם עד לבנין בית המקדש השני (והדברים מובנים ביתר שאת ויתר עוז עפ"י דברי הגר"א שקבלת התורה מאהבה היתה עוד לפני הישועה, ולפ"ז דברי הגר"א אינם סותרים דברי רש"י שכתב שקיבלו את התורה מאהבת הנס אלא הכל עולה בקנה אחד שמאהבת הנס שאחשוורוש תלה את המן ושלח אגרות שניות לכן היהודים קיבלו את התורה מאהבה וממילא כאשר הגיע התאריך של המלחמה נצחו היהודית המעטים על כל צבאות העולם כיון שחלה מציאות של גאולה וכנ"ל). ולכן מובן גם שאע"פ שנצחון היהודים על כל צבאות העולם הוא נס הרבה יותר גדול מהנס של תהפוכת אחשוורוש שעליו נסובה כל השתלשלות המגילה, התקבל נס זה כמעט כ"דבר המובן מאיליו" ביחס לנס של תהפוכת אחשוורוש, מאחר והיו אז במצב של גאולה.
ועתה אתי שפיר נמי מה שהקשנו מדוע הקב"ה לא גלגל את ההתרחשויות באופן שהחוק הפרסי יאפשר שינויים מאת המלך שלא יהיה חוק בפרס "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", ובכך היתה ישועתם של ישראל על דרך המלך. ולפי האמור מובן מאוד כיון שבהכרח צריכים שני שלבים, השלב הראשון הוא גילוי אהבתו יתברך, שבזה עדיין לא יכולה להיות ישועה שהרי עדיין אינם במצב של ישועה, ואחרי גילוי האהבה שגורמת לעם ישראל ג"כ להתמלאות מהאהבה ("הדר קיבלוה" מאהבת הנס), רק אז נעשה היחוד שניכר בעולם הזה בכך שהמציאות היא מציאות של ישועה (נצחון יהודים).
וגם אנחנו, כשאנחנו קוראים את המגילה מידי שנה בשנה, עלינו להתבונן ולהבחין באהבתו של הקב"ה אלינו בכל ההתרחשויות, ועי"ז להגיע לאהבת ה' ובכך לזכות למעלת ימי הפורים, ולכן חז"ל משווים קריאת המגילה לאמירת שירה, ששניהם מהותם להביע את נפלאותיו של הקב"ה ועי"ז להגיע לאהבתו יתברך.
והשתא מניח ניחא ג"כ ענין צום תענית אסתר, כיון שכאמור כח היחוד של פורים (אפי' יותר מחגים אחרים) הוא תוצאה מהנסירה (מהאנרגיה של לחיצץ הקפיץ - "גדולה מסירת הטבעת"), וכיון שאנחנו רוצים לזכות להשפעת ימי הפורים (החוזרים מדי שנה בשנה – "והימים האלו נזכרים ונעשים בכל דור ודור") יש צורך בבחינת הנסירה שהוא הצער המקדים לשמחה.
[1] ובמאמרים אחרים כבר כתבנו להוכיח את הקשר שיש בין פורים לבין אהבת ה', אך החידוש כעת הוא שהדרך להגיע לאהבת ה' (בפרט בפורים) הוא ע"י ההבחנה והתבוננות בגילויי האהבה של הקב"ה אלינו.
