ידוע שמסורת בהרבה קהילות לדייק בהגיית לשון הקודש באי אלו אותיות באופן שונה מהביטוי הישראלי הרגיל המשמש ביום יום לצורכי חולין,
כמו למשל במבטא אותיות ג' רפויה, ו', ט', צ', ק'. ועכ"פ באותיות ח' וע' דומה כי כלל הקהילות מבטאים כדין.
אמנם הדור הצעיר (מלבד חניכי מוסדות כסא רחמים), לא ראיתי אצלם כמעט מי ששם לב לשמור מסורת אבותיו בזה, ואף באותיות ח' וע', רבים שלא מדקדקים בכך.
האם אכן ראוי לשמר מסורת אבות בפרטים אלו, או שאין צורך בכך,
אשמח לשמוע דעת הת"ח.
כמו למשל במבטא אותיות ג' רפויה, ו', ט', צ', ק'. ועכ"פ באותיות ח' וע' דומה כי כלל הקהילות מבטאים כדין.
אמנם הדור הצעיר (מלבד חניכי מוסדות כסא רחמים), לא ראיתי אצלם כמעט מי ששם לב לשמור מסורת אבותיו בזה, ואף באותיות ח' וע', רבים שלא מדקדקים בכך.
האם אכן ראוי לשמר מסורת אבות בפרטים אלו, או שאין צורך בכך,
אשמח לשמוע דעת הת"ח.
