במשנה בדף קל"ט ע"ב איתא: נותנין מים על גב השמרים בשביל שיצולו ע"כ. ופירש"י: נותנין מים בשבת ע"ג שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום: כדי שיצלו - שיהו צלולין לזוב ע"כ. והעתיקוהו רבים מהראשונים ומהם הרי"ד, הריבב"ן והריא"ז. הריטב"א, הר"ן ונימוק"י. הארח"ח הטור ועוד, וכן הביא פירוש זה בפשיטות הב"י בסי' שי"ט ס"ט, ופסק כן בשו"ע עי"ש.
והנה רוב הראשונים לא ביארו מהו טעם ההיתר, וכבר כתב האג"ט במלאכת מרקד אות ח' שפירוש זה קשה מאוד כי בנתינת המים הוא בורר ממש את היין מתוך השמרים, אך מה נעשה שגם בש"ע סי' שי"ט סעי' ט' פסק כן ואין מערער בדבר עי"ש [ובשביתת השבת מרקד אות ט'].
והרי"ד בפסקיו ביאר יותר וז"ל: ואין זה סינון שהמים כאשר שם אותן כך יצאו ולא נתברר פסולת מהן אלא שתפשו קיוהא מן השמרים ויש בהם טעם יין ע"כ. וכ"כ הריא"ז שם: שמרים שנתנן במסננת מבחול נותן מים עליהם בשבת כדי שיקלטו טעם השמרים ויורדין צלולין מן המסננת, שאינו נותנן אלא לקלוט טעם ואינו דומה לבורר ע"כ. וכ"כ בקצרה הריטב"א שם: פי' דכיון דשמרים נתונים שם מבעוד יום לאו מידי עביד השתא ע"כ. והנה הראשונים הנ"ל לא התייחסו ליין שיוצא מהשמרים אלא רק למים, ובזה שפיר כתבו. אולם המ"ב בס"ק ל"ג התייחס גם לזה וכתב: שיהיו השמרים צלולים והמים יזובו מהם 'עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו', והטעם שאין בנתינת מים משום בורר שהמים שהוא נותן צלולים הם ואין בהם דבר שצריך לברר מהם ע"כ. ועדיין לא התבאר מדוע באמת אין ברירה במקצת היין שנשאר בלוע. ובאמת הפמ"ג במש"ז אות י' הקשה דהוי 'גורם לבורר' עי"ש. ובספר פסקי תשובות הערה 271 ביאר בשם חוט שני [להגרנ"ק] ועוד, שעיקר הכוונה לקבל את 'טעם' היין הבלוע בשמרים, ואין כוונתו על 'היין' גופא שהוא מועט ואינו עומד בפני עצמו אלא מיד מעורב במים ובטל הוא בתוך המים היוצאים, ולהוציא טעם היין הבלוע אין בזה גדר 'בורר' עי"ש. ועדיין לא מבורר כל הצורך דהא הוי פס"ר דניחא ליה באיסור דאוריתא של בורר.
ובאמת הרבה ראשונים פליגי על פירוש זה, וסבירא להו שאין היתר זה במשמרת; ז"ל הר"י מלוניל כשנשארו השמרים לבדן בחבית של יין דרך העולם לתת לתוכן מים שנים ושלשה כפי אומד שאומדין השמרים שבתוכה ולאחר שלש או ארבע שעות קלטו המים ריח היין, גם נתערב בהן מעט יין הנשאר בחבית ומוציאין אותו וקמ"ל דלאו בורר הוא כלל, 'ולא מיירי במשמרת כלל' ע"כ. והביאו המיוחס לר"ן וכתב ודלא כמו שפירש"י דמיירי במשמרת ע"כ. וכן כתב המאורות בסתמא כדברי ר"י מלוניל. וכ"כ ר' פרחיה וז"ל כלומר אם השמרים בקערה מותר לתת לתוכן מים בשבת בשביל שיצלו מעצמן ע"כ. וכן ספר הבתים שער י' אות ג' הביא את דברי רש"י ויש מי שביאר [כר"י מלוניל] וכתב וזה הביאור נראה לנו עיקר שאין זה אלא כמוזג יין במים (אלא) [אבל] במשמרת אסור מפני שנראה כבורר ע"כ. וכן נראה דעת הרמב"ם שהעתיק בפ"ח הי"ד את לשון המשנה בסתמא, אולם כבר כתב המראה הפנים על הירושלמי [פ"כ ה"ב] שדעת הרמב"ם אינו נראה כרש"י וסיעתו, דדעתו כל שהוא נותן לתוך המשמרת איכא למיחש שמא יבא לשמר, ולפיכך כתב בפ"ח בהל' י"ד ונותנין מים ע"ג שמרים בשביל שיצלו, ואלו היה דעתו שאף כשהן במשמרת נותן היה מבאר בהדיא עי"ש. וכ"כ בפשיטות בפירוש קדמון על הרמב"ם שם וז"ל: נתינת מים על השמרים הוא כדי שילקטו המים ריח היין שבשמרים, ואם נשאר בשמרים יין יצא עם המים ואין אומ' אסור ליתן מים על גבי שמרים מפני שנראה כמשמר, 'שמאחר שאינו נותן השמרים במשמרת אינו אסור', אבל נותן הוא מים על גבי שמרים ומניחם מעט ואחר כך שותה המים ואין בכך כלום ע"כ. הרי שגם כתב בפשיטות שאם נותן לתוך המשמרת אסור לדעת הרמב"ם, וכן נראית דעתו.
ולענין הלכה. הזכרנו לעיל שהשו"ע בס"ט העתיק בסתמא ובפשיטות את שיטת רש"י וסיעתו, אולם הראשונים בעלי השיטה השניה לא היו לפניו, ויתכן מאוד שלא היה מיקל בזה כנגד דעת הרמב"ם וסיעתו, ובפרט שהסברא של המתירים קשה להבנה וכנ"ל. ולכן נראה שיש להחמיר בענינים אלו, ולהשתדל שלא לסמוך על קולא זו של משקה שנכנס צלול ויצא צלול ובירר בדרכו אוכל שהיה מעורב בפסולת שעל המסננת.
מזה נלמד לענין קומקום של תה שיש בתוכו כלי מחורר שבו נמצאים עלי התה והמים נמצאים מסביבו, בקומוקם עצמו, שזה דומה לנתינת מים במשמרת שנמצאים בה השמרים מע"ש, דהא גם הכא העלים נמצאים מע"ש בכלי הפנימי והמים מחוץ להם והם רק עוברים דרך העלים ויוצאים לכוס, שלפי דעת רש"י וסיעתו הדבר מותר, ולפי דעת הרמב"ם וסיעתו הדבר אסור, ולפי מה שהעלנו – יש להחמיר בזה כדעת הר"י מלוניל וסיעתו.
והנה רוב הראשונים לא ביארו מהו טעם ההיתר, וכבר כתב האג"ט במלאכת מרקד אות ח' שפירוש זה קשה מאוד כי בנתינת המים הוא בורר ממש את היין מתוך השמרים, אך מה נעשה שגם בש"ע סי' שי"ט סעי' ט' פסק כן ואין מערער בדבר עי"ש [ובשביתת השבת מרקד אות ט'].
והרי"ד בפסקיו ביאר יותר וז"ל: ואין זה סינון שהמים כאשר שם אותן כך יצאו ולא נתברר פסולת מהן אלא שתפשו קיוהא מן השמרים ויש בהם טעם יין ע"כ. וכ"כ הריא"ז שם: שמרים שנתנן במסננת מבחול נותן מים עליהם בשבת כדי שיקלטו טעם השמרים ויורדין צלולין מן המסננת, שאינו נותנן אלא לקלוט טעם ואינו דומה לבורר ע"כ. וכ"כ בקצרה הריטב"א שם: פי' דכיון דשמרים נתונים שם מבעוד יום לאו מידי עביד השתא ע"כ. והנה הראשונים הנ"ל לא התייחסו ליין שיוצא מהשמרים אלא רק למים, ובזה שפיר כתבו. אולם המ"ב בס"ק ל"ג התייחס גם לזה וכתב: שיהיו השמרים צלולים והמים יזובו מהם 'עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו', והטעם שאין בנתינת מים משום בורר שהמים שהוא נותן צלולים הם ואין בהם דבר שצריך לברר מהם ע"כ. ועדיין לא התבאר מדוע באמת אין ברירה במקצת היין שנשאר בלוע. ובאמת הפמ"ג במש"ז אות י' הקשה דהוי 'גורם לבורר' עי"ש. ובספר פסקי תשובות הערה 271 ביאר בשם חוט שני [להגרנ"ק] ועוד, שעיקר הכוונה לקבל את 'טעם' היין הבלוע בשמרים, ואין כוונתו על 'היין' גופא שהוא מועט ואינו עומד בפני עצמו אלא מיד מעורב במים ובטל הוא בתוך המים היוצאים, ולהוציא טעם היין הבלוע אין בזה גדר 'בורר' עי"ש. ועדיין לא מבורר כל הצורך דהא הוי פס"ר דניחא ליה באיסור דאוריתא של בורר.
ובאמת הרבה ראשונים פליגי על פירוש זה, וסבירא להו שאין היתר זה במשמרת; ז"ל הר"י מלוניל כשנשארו השמרים לבדן בחבית של יין דרך העולם לתת לתוכן מים שנים ושלשה כפי אומד שאומדין השמרים שבתוכה ולאחר שלש או ארבע שעות קלטו המים ריח היין, גם נתערב בהן מעט יין הנשאר בחבית ומוציאין אותו וקמ"ל דלאו בורר הוא כלל, 'ולא מיירי במשמרת כלל' ע"כ. והביאו המיוחס לר"ן וכתב ודלא כמו שפירש"י דמיירי במשמרת ע"כ. וכן כתב המאורות בסתמא כדברי ר"י מלוניל. וכ"כ ר' פרחיה וז"ל כלומר אם השמרים בקערה מותר לתת לתוכן מים בשבת בשביל שיצלו מעצמן ע"כ. וכן ספר הבתים שער י' אות ג' הביא את דברי רש"י ויש מי שביאר [כר"י מלוניל] וכתב וזה הביאור נראה לנו עיקר שאין זה אלא כמוזג יין במים (אלא) [אבל] במשמרת אסור מפני שנראה כבורר ע"כ. וכן נראה דעת הרמב"ם שהעתיק בפ"ח הי"ד את לשון המשנה בסתמא, אולם כבר כתב המראה הפנים על הירושלמי [פ"כ ה"ב] שדעת הרמב"ם אינו נראה כרש"י וסיעתו, דדעתו כל שהוא נותן לתוך המשמרת איכא למיחש שמא יבא לשמר, ולפיכך כתב בפ"ח בהל' י"ד ונותנין מים ע"ג שמרים בשביל שיצלו, ואלו היה דעתו שאף כשהן במשמרת נותן היה מבאר בהדיא עי"ש. וכ"כ בפשיטות בפירוש קדמון על הרמב"ם שם וז"ל: נתינת מים על השמרים הוא כדי שילקטו המים ריח היין שבשמרים, ואם נשאר בשמרים יין יצא עם המים ואין אומ' אסור ליתן מים על גבי שמרים מפני שנראה כמשמר, 'שמאחר שאינו נותן השמרים במשמרת אינו אסור', אבל נותן הוא מים על גבי שמרים ומניחם מעט ואחר כך שותה המים ואין בכך כלום ע"כ. הרי שגם כתב בפשיטות שאם נותן לתוך המשמרת אסור לדעת הרמב"ם, וכן נראית דעתו.
ולענין הלכה. הזכרנו לעיל שהשו"ע בס"ט העתיק בסתמא ובפשיטות את שיטת רש"י וסיעתו, אולם הראשונים בעלי השיטה השניה לא היו לפניו, ויתכן מאוד שלא היה מיקל בזה כנגד דעת הרמב"ם וסיעתו, ובפרט שהסברא של המתירים קשה להבנה וכנ"ל. ולכן נראה שיש להחמיר בענינים אלו, ולהשתדל שלא לסמוך על קולא זו של משקה שנכנס צלול ויצא צלול ובירר בדרכו אוכל שהיה מעורב בפסולת שעל המסננת.
מזה נלמד לענין קומקום של תה שיש בתוכו כלי מחורר שבו נמצאים עלי התה והמים נמצאים מסביבו, בקומוקם עצמו, שזה דומה לנתינת מים במשמרת שנמצאים בה השמרים מע"ש, דהא גם הכא העלים נמצאים מע"ש בכלי הפנימי והמים מחוץ להם והם רק עוברים דרך העלים ויוצאים לכוס, שלפי דעת רש"י וסיעתו הדבר מותר, ולפי דעת הרמב"ם וסיעתו הדבר אסור, ולפי מה שהעלנו – יש להחמיר בזה כדעת הר"י מלוניל וסיעתו.
נערך לאחרונה: