הבעיה המרכזית בתפילת 'בריך שמיה' היא הנוסח 'דסגידנא קמיה ומן קמיה דיקר אורייתא'...
מהאי טעמא אני נוהג שלא לומר תפילה זו, ותמוה כיצד יתכן שכל הציבור אינם חוששים לזה, והוא רחום יכפר עוון.
לא שיש בזה בעיה וכל שכן שהיא לא המרכזית
אבל אף אחד לא אומר דיקר
אורייתא, אלא דיקר
אורייתיה - תורתו של ה'. הסגידה לתורה היא היא הסגידה לה'.
והנה לשון מרן החיד"א בברכי יוסף קלד, ג
מראה פני כתיבת ספר תורה לעם וכו'. ונוהגין לכרוע נגד הספר תורה כמ"ש בסמוך. זה ימים ירדו חיי'ם שאול'ה אם יש לחוש ליזהר שלא להשתחות נגד הספר תורה.
וזאת תשובתי. מן יציב וקשוט תמיה אני הנמצא כזה לאסור איסר שלא לכרוע נגד הספר תורה. אני אמרתי בחפש'י בספרן של צדיקים כי השואל הזה הוא ראה דברי הרב כנסת הגדולה בי"ד סי' רפ"ב שכתב בשם ריא"ז שלא אמרו אלא לעמוד לא להשתחות לה, ולא נמצא בכל התורה שמשתחוין לספר תורה, וכתב עלה אמר המאסף לא ראיתי עכשיו נזהרין בזה, אבל שמעתי שמהר"ע יהושע היה נזהר בזה, עכ"ל. וממ"ש שלא ראה נזהרין בזה משמע שריא"ז אסר השתחואה נגד הספר תורה, ולכאורה אין ראיה מדברי ריא"ז לאיסורא, דריא"ז קאי על חיוב העמידה לפני ספר תורה פ"ק דקידושין (יד ב) וז"ל, וחייבין לעמוד מפני ספר תורה וכו', ונראה בעיני שלא אמרו אלא לעמוד מפני התורה ולא להשתחוות לה, ולא נמצא בכל התורה שמשתחוין אפים לארון הקודש בב"ה, עכ"ל. הרי דברי ריא"ז הם המדברים על חיוב עמידה לפני ספר תורה, ואפשר דכל דבריו בשלילת החיוב להשתחוות.
הן אמת שבסוף דבריו שכתב ולא נמצא בכל התורה וכו', ניכר שראש דבריו לאיסורא קמכוין, או דלאו שפיר דמי. והיינו טעמיה דהרב כנה"ג שכתב דלא ראה נזהרים בזה, כלומר דריא"ז דעתו לאסור או לשלול ההשתחואה, ואין נזהרין בזה.
איברא דיש להרגיש על ריא"ז ולדקדק על הרב כנה"ג דבמסכת סופרים פרק י"ד (משנה יד) שנינו מצוה לכל האנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וכו'. והרמב"ן בביאורו לתורה פרשת תבא ע"פ אשר לא יקים (כז, כו) מייתי הא דמסכת סופרים, וסיים וכן נוהגין. ואיך כתב ריא"ז דלא נמצא בכל התורה וכו'. ואפילו תימה דמאי דקאמר ריא"ז היינו על ההשתחואה דהויא בפשוט ידים ורגלים, כמ"ש בכמה דוכתי, ועל ההשתחואה כזו קאמר, אבל מודה הוא דנגד הספר תורה לפניו יכרעו, אכתי לא איפרק, דמוכח מלשונו דאין לנו אלא לעמוד מפניה, לא זולת, והול"ל דכורעין מיהא. ועל הרב כנה"ג איכא למידק דממ"ש דלא ראה נזהרין בזה, משמע דהבין מדברי ריא"ז דשלל הכריעה נמי, ואמטו להכי כתב דאינן נזהרין, דאי הבין דדוקא השתחואה בפשוט ידים ורגלים שלל מאי אין נזהרין דקאמר, והלא אכתי לא שמיע לן דאיכא מאן דסגיד בפשוט ידים ורגלים בכל הגולה, ואין המנהג אלא לכרוע, וא"כ הו"ל לאתויי ממסכת סופרים דאדרבא מצוה לכרוע, וכבר מרן פסקה הכא בדין זה. והאיכא אסהדתיה דהרמב"ן דהכי נהוג.
והנראה פשוט בזה דגם ריא"ז והכנה"ג מודו שמצוה לכרוע נגד הכתב. והכי דייק לשון מסכת סופרים לראות הכתב ולכרוע, והכי דייקי רבנן דדוקא נגד הכתב כורעין, וכמ"ש הרב שיירי כאן בסימן זה משם הגדולים. אמנם ריא"ז קאי על הרואה ספר תורה כשהוא סגור, ובסתום חכמה, חייב לעמוד, אהא כתב שלא מצינו שמשתחוין לספר תורה סגור כדרך שחייבין לעמוד, ולאו דוקא השתחואה אלא אפי' כריעה. ועל זה כתב הרב כנה"ג שלא ראה נזהרין, שיש כורעין בראותם ספר תורה סגור, כשם שעומדין מפניו, אבל לכרוע נגד הכתב לא הוצרך הכנה"ג לאומרו, דהדבר פשוט וזיל קרי בי רב. אחר זמן כן באו לידי תשובות מהריק"ש כ"י, ושם ראיתי בסי' נ"ז שהרב הגדול מוהר"ר ישראל בנימין שאול שאל ממהריק"ש על רזא דנא, ובסי' נ"ח השיב לו מהריק"ש. וז"ל מהר"י בנימין, על דברת בני אדם יודעי דעת שקראו תגר על ענין השתחואה לפני הספר תורה שהיא אשר לא כדת מפני שמצאו בשה"ג וכו', וע"פ הדברים האלה האריכו לשון על המשתחוים. וכת המשתחוים אמרו שהם אינם משתחוים אלא להקב"ה ולשונם יענה בם והיה לעד, באומרם אנא הוא עבדא דהקב"ה דסגידנא קמיה, ואדרבא מצוה להשתחוות מההיא דמסכת סופרים וכו'. ומהריק"ש השיב וז"ל, האוסרים להשתחוות לספר תורה שגו ברואה וטעו בפשט דברי שה"ג, דאין פירושו דאסור להשתחוות אלא הכי קאמר שחיוב העמידה לפני ספר תורה מצינו, חיוב השתחואה לא מצינו, אבל לאוסרה ח"ו אסור להעלותו על לב וכו', שראוי להשתחוות ואין לחוש לכלום, אדרבא מי שאינו עושה כן כשאחרים עושים נראה כמזלזל ח"ו, ובהדיא כתב הרמב"ם פי"א מתפילה (ה"ב) אין פותחין פתחי בית הכנסת אלא במזרח וכו', וכתבו הגמי"י דהטעם כדי שיהיו משתחוים מן הפתח. למדנו שהראוי והנכון להשתחוות מול ספר תורה ומול ההיכל שספר תורה בו. ומנהגן של ישראל תורה היא. ולדידי כל המשנה במזיד הוי בכלל כי דבר ה' בזה, ובר נידוי הוא. ועוד נשא וגבה טעות האומרים כן כי לא ידעו השתחוייה מאי היא דבהדיא אמרינן פרק אין עומדין (ברכות לד ב) השתחויה זו פשוט ידים ורגלים, ולא נהגו לעשות השתחויה לספר תורה כי אם כריעה לבד ככורע במודים, ובהדיא כתוב במסכת סופרים וכו'. וכבר כתבתי שמי שאינו כורע בחושבו שאסור לעשות כבוד זה לספר תורה מנדין אותו ומפרסמים סכלותו ברבים, עכ"ל.
וכבר אנן בעניותין צדדנו בדברי ריא"ז כאשר דבר מלך מהריק"ש. והנכון דהשתחויה דכתב ריא"ז לאו בפשוט ידים ורגלים כדנקטי האי לישנא בש"ס, אלא לכריעה קרי לה ריא"ז השתחויה, כלשון בני אדם. והכי משמע בהגמי"י דהשתחויה דקאמרי כריעה היא. ולפחות מוכח מדברי ריא"ז דשפיר דמי למנוע הכריעה, וכדסברי הרב כנסת הגדולה והרב מהר"ר עזריה יהושע. אמנם לכרוע נגד הכתב לא עלה על לב וככל אשר דיברנו בעניותינו.
ואולם אכתי צריך להבין הא דכתב ריא"ז שלא נמצא שמשתחוין לארון הקדש, שהרי הגהמי"י כתבו בפי"א וז"ל, בתוספות ברכות כתב הר"מ פרדא בהר"ר מאיר דהטעם כדי שיהיו משתחוין מן הפתח נגד הארון וכו', ע"ש. וגם לאחרונים נמצא כזאת דמהרי"ל היה משתחוה לארון בצאתו, כמ"ש בדרשותיו, והביאוהו האחרונים. גם כתבו משם הקדוש האר"י זצ"ל שהיה משתחוה נגד ההיכל בצאתו. וידעתי בינ'י שריא"ז קדם למהרי"ל, ומהר"ם הכהן אשר חיבר הגמי"י תלמיד מהר"ם אפשר שהיה סמוך לדורו, וגם התוס' הללו שהביא הגמי"י אינו רחוק לומר שלא ראם ריא"ז. אמנם יותר נכון לומר דבהא נמי מודה ריא"ז, דאלו ההשתחואות בכניסתו ויציאתו נודע שהם להקב"ה, רק שהם נגד הארון כי שם עיקר הקדושה בבית הכנסת והשראת שכינתו. והיינו דדייק ריא"ז בלישניה וקאמר לא נמצא שמשתחוין לארן הקדש בבית הכנסת, כלומר הן בעודם בבית הכנסת כגון כשפותחין הארון וכיוצא, לאפוקי כניסה ויציאה. כנ"ל להשוות מימר קדישין והיו לאחדים. ועלה בידנו שמצוה לכרוע לספר תורה סמוך לכתב ואין שום פקפוק.
