ברור שזה לא בגדר נדר, אם כבר זה בגדר שבועה, וכו'.
אמרתי לא אמנע טוב, להעתיק מה שכתבתי (בעיפרון, טרם עידן המחשב...) בתולדות נח בענין נדרים ונדבות קרבנות והתחייבויות בבני נח:
א. בגמ' חולין (יג:) תניא איש איש מה ת"ל איש איש - לרבות את העובדי כוכבים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל, עיי"ש שלמדו מזה שרק בישראל אין מקבלים קרבן מן המומר אבל בגוים אין חילוק. [ובטעם הדבר עי' חבצלת השרון ריש ויקרא שהאריך בזה] ועי' בגמ' תמורה (ב:) דמספק"ל אי עכו"ם יכול להמיר (כלו' לעשות תמורה). במנחות (עג :) שלמי העובדי כוכבים עולות. איבעית אימא: קרא, ואיבעית אימא: סברא. איבעית אימא סברא, עובד כוכבים לבו לשמים; ואיבעית אימא קרא, "אשר יקריבו לה' לעולה" - כל דמקרבי עולה ליהוי. מתיב רב חמא בר גוריא: עובד כוכבים שהתנדב להביא שלמים, נתנן לישראל - ישראל אוכלן, נתנן לכהן - הכהן אוכלן! אמר רבא, הכי קא אמר: על מנת שיתכפר בהן ישראל - ישראל אוכלן, על מנת שיתכפר בהן כהן - כהן אוכלן. עיי"ש שזה דעת ר"ה וכן דעת ר"ע בברייתא ודלא כדעת ריה"ג הסובר שיש דין שלמים בעכו"ם.
ומ"מ מבואר שאם מביא בשביל ישראל שפיר יש לזה דין שלמים, [ויל"ע אמאי לא תי' הגמ' שאם נתנם לעכו"ם, ממילא ל"ש הסברא לומר שדינו לשמים, וי"ל ודו"ק], וכ"פ הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ג ה"ב) וז"ל: אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם, [עי' לח"מ שהק' דבג' ילפי'לה ממקו"א, ותי' דמקוד הר"מ הוא מהת"כ] אפילו עולת העוף מקבלין מן הנכרי אע"פ שהוא עובד ע"ז, אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות, וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הנכרי כגון עולת יולדת וכיוצא בה מעולות שאינן באות משום נדר ולא משום נדבה. ושם [בהלכה ג] נכרי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות שהעכו"ם לבו לשמים, נדר שלמים ונתנם לישראל על מנת שיתכפר בהן לישראל אוכלין אותן הישראלים כשלמי ישראל, וכן אם נתנן לכהן כהן אוכלן. עכ"ל.
ובמשנה מסכת שקלים פרק ז משנה ו, אמר רבי שמעון שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח עמה נסכים קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור. ובגמ' מנחות שם מבואר דמ"מ אין מקבלים ממנו נסכים בלא קרבן עיי"ש, וע"ע שם (צג.) ובגמ' תמורה שם (ב.) שאין דין סמיכה בעכו"ם ופסק כ"ז הר"מ כאן [הלכה ה] וז"ל, עולות העכו"ם אין מביאין עמהן נסכים שנאמר כל האזרח יעשה ככה, אבל נסכיהם קריבין משל צבור שנאמר ככה תעשו לאחד כמספרם, ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל, עכ"ל. וברדב"ז כתב דאם נדר שלמים ונתנם לישראל ע"מ שיתכפר בהם הישראל סומך דהא קרבנו קרי' ביה, עיי"ש. ובר"מ מלכים [י-י] כתב "ואם הביא עולה מקבלים ממנו" ועיי"ש ברדב"ז דדוקא באה בנדבה אבל הבאה בחובה לא, ויל"ע מנ"ל די"ז, ודו"ק.
ב. והנה ידועה קו' האחרונים [עי' חידושי רעק"א כתו' יא. שו"ת חתם סופר יו"ד שכא, שו"ת בית יצחק יו"ד סג-יז, ועוד], בהא דמבעי' לן [בנדרים לה: ועי' יומא יט. וקידושין כג:] הני כהני אי שלוחי דידן הוי או שלוחי דרחמנא נינהו. אמאי לא פשיט מברייתא דמקבלים נדרים ונדבות מכותים וקי"ל אין שליחות לכותי, שנאמר איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וא"כ איך הי' כהנים יכולים להקריב קרבנם אי שלוחי דידן נינהו הא כותי לאו בני שליחות נינהו ואין הישראל נעשה שליח לכותי אלא ע"כ שלוחי דרחמנא נינהו. ובשו"ת פנים מאירות [חלק ב סימן קיט] כ' דצריך לומר דלגבי נכרים באמת פשיט לי' דהוי שלוחי דרחמנא ולא מבעי' להש"ס אלא לגבי ישראל אי שלוחי דידן או שלוחא דרחמנא. עיי"ש שלא בי' הסברא בזה, וצ"ב.
ובשו"ת באר יצחק חאו"ח [סימן א ענף א בהערה] כתב ליישב דהא דבעי שליחות בשחיטת קדשים דהיינו דוקא בישראל דיש להבעלים זכות בגוף הקרבן כגון אם הם שלמים יש להם זכות לאכול הבשר ואם הם עולות וחטאות יש להבעלים זכות שמכפרת על ל"ת או על עשה, ולכן שייך שפיר על הבעלים חיוב לעשות שליח על השחיטה משום דעדיין יש להבעלים חלק בקרבן, משא"כ בנכרי דאחר שמסרו להקדש לא שיירו לעצמן שום זכות כלל בהקרבן משום דהא שלמי נכרי הם עולות, ומכפרת עליהם לא שייך כמבואר בהגהות אשר"י בפ"ק דב"ב דלכן אין מקבלין צדקה מהם, ונדרים ונדבות מקבלין מהם משום שאין באין לכפרה, [א.ה. דו"ק לפי"ז ברדב"ז בהל' מלכים הנ"ל] א"כ ליכא להם שום זכות בהקרבן דנימא דיעשו שליחות על השחיטה דהוי כמאן דליתא לבעלים על הקרבן כלל, עכת"ד.
ומתבאר לנו גדר ביסוד דין גוי בקרבן דאין הקרבן נחשב שלו כלל. אמנם עיי"ש בבאר יצחק דלא ברירא ליה האי מילתא, וכן עי' בדבר אברהם (ח"א סי' טו אות ג) שמסיק דעכו"ם נחשב בעלים על הקרבן. ומ"מ מהלך זה שלעכו"ם אין שום זכות בקרבן, מכוון הוא ברמב"ם שנקט בלשונו "אם הביא עולה מקבלים ממנו" וכמש"ב בס' תורת הקודש [ח"ג סי' ד] שישראל נקרא מביא הקרבן משא"כ עכו"ם שרק מקבלים ממנו וזה מדוקדק יותר במש"כ הר"מ "אחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות, אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד" עיי"ש שצי' לזבחים (מה:) וסוכה (נה.) דעכו"ם לאו בני הרצאה נינהו, ועי' שטמ"ק מנחות (סא: אות ב) שכ' להדיא דאין לעכו"ם דין בעלים. ויל"ד להאמור במה שנסתפק הרוגוצ'בר לענין פסול בשינוי בעלים בקרבן ב"נ, וכן יל"ד לענין אם יכול לפגל הקרבן, ודו"ק.
ג. והנה דשחיטת נכרי פסולה, אכן לענין קרבן יעוין בשו"ת חתם סופר [קובץ תשובות סימן כא] שכ' "דלגבוה לא הוה שחיטתו נבלה ודוקא להדיוט, והוא הדין בבית המקדש שלנו משום משקה ישראל אבל לדידהו לא, וקרבנות בלעם יוכיח" [וכעי"ז כתב במרכה"מ דנכרי אינו מופקע מפרשת שחיטה, אלא שאסור לאכול משחיטתו דנעשה ע"י כתקרובת לע"ז, משא"כ בשחיטת קדשים], אולם החת"ס לשי' שם דכל נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו מותרת, וזה כהב"ח יו"ד סי' ב, אבל הש"ך שם ס"ל בדעת הר"מ שאפ"ה שחיטתו פסולה מה"ת עיי"ש, ולכאו' הו"ה לדעת תוס' בחולין (ג:) ד"ה קסבר, שכ' דפסול עכו"ם בשחיטה נלמד מ'וזבחת', עיי"ש ודו"ק.
וא"כ לפי"ז ק' ממה שהוכיח החת"ס מבלעם אכן י"ל דבאמת ל"צ בקרבן של גוי בבמה דיני שחיטה, אולם מה שקשה זה איך ישראל שחטו הפסח, ביציאתם ממצרים, כשעדיין לא מלו וטבלו, ואיך אכלו ממנו. וראיתי שעמד בזה בחבצלת השרון (שמות עמ' קכז) וכתב דלפי התוס' שהפסול הוא משום שאינו 'בר זביחה' א"כ מיושב דכיון שנטוו ישראל על שחיטת הפסח שפיר חשיבי בני זביחה ושחיטתן כשרה, ושוב כתב די"ל אי לא היו מצטווים י"ל דכלל אין חיסרון בדין "שחיטת קדשים", שהרי קרא ד"וזבחת ואכלת" בזביחת חולין מיירי, וא"כ מצד הקרבן אין רעותא, ומצד שחיטת חולין ודאי לית לן בה דעדיין לא קבלו את התורה והותר להם בשר נבילות ואף אי החמירו לא לאכול משחיטת שאר אומות, משחיטת עצמן ודאי אכלו.
ובענין קרבן פסח מצינו עוד שהקשה מרן הגרי"ז זצוק"ל [בספר מאורי המועדים] היאך אכלוהו לדעת ראב"י בחולין לג.דאין מזמנין נכרי על בני מעיים, (ויש לבאר הקו' ע"פ מה שהבאתי בדין נכרי בק"פ שבי' כמה אחרונים להא דהרגו לארמי שאכל פסחים בירושלים [כמבו' בפסחים ג:] זה משום שהפסח נצלה כולו על קרבו ועל כרעיו, וא"כ המעיים נתנו טעם בכל הבשר וממילא נאסר, אכן לשי' שב"נ לא נאסר בנותן טעם א"כ ז"א, וצ"ל שאסור לשייר מן הקרבן, וזה קו' הגרי"ז, וצל"ע היכן מפורש שצ' לאכול אף את הבני מעיים, ומ"מ לגבי הארמי אי"ז מתרץ דהא מנ"ל שאכל לבני מעיים אולי רק שאר החבורה אכלוהו, ודו"ק)
ותי' הגרי"ז דמלבד דין קרבן שהתחדש בפסח נתחדש בה גם דין להתיר את הבשר באכילה דאיכא ביה דין שחיטה המתרת המוציאתו מאי' אבר מן החי עיי"ש. אולם בחבצלת השרון- שמות [עמ' קמג] כתב להוכיח ששחיטת קדשים אינה מוציאה את הבשר מידי איסור נבילה אלא ההיתר הוא רק מחמת מה שנשחטה בתורת זביחת חולין, ולפי"ז נשארת הקו', וכתב דיש לחלק בין קרבן פסח לשאר קורבנות, דפסח עיקרו לאכילה, ועל כן היתר אכילתו כלול בדין שחיטת הקרבן, דלא כשאר קורבנות, וא"ש, עיי"ש. ודו"ק דהשתא י"ל דאף אי ב"נ לא נאסר בבני מעיים ששחט ישראל, מ"מ שפיר הרגו לההוא ארמי שהרי כאן כל ההיתר בא מצד אכילת הפסח וגוי שאסור ליתן לו לאכול מהפסח ממילא לא הותר לו הבשר.
ד. ובמש'ים חפשי ראיתי שדברו בעוד כמה עניינים בזה ונציינם בקצרה. בכלי חמדה [פרשת נח אות א] הסתפק האם טריפה פסול לב"נ בקרבן, ואף שמפו' בגמ' ע"ז [ה:] וזבחים [קטז.] שפסול, י"ל דלמסקנה רק מחוסר אבר פסול עיי"ש, ובאמת נחלקו בזה הראשונים בסוגיא [ע"ז שם] דבתוס' [ו. ד"ה אתך] מבו' דמה שנצטוה נח לבל יכניס טרפה לתיבה זה משום שפסול לקרבן [ועי' שעה"מ שחיטה פי"א וקר"א מנחות ה:], אבל בתוס' רבינו אלחנן [ה:] כ' דכשרה לקרבן ומה שנח לא הכניס טרפה לתיבה זה מפני שאינה ראוי לקיום העולם, עיי"ש. ועי' להגר"מ שטרנבוך שליט"א בחכמה ודעת [בראשית עמ' שכב] האם דווקא כשהטריפה ניכרת וגלויה- פסול, או לאו דווקא אלא בכל חי טריפות נפסל.
וכן עי' בחבצלת השרון פרשת נח שדו לגבי טרםה וכן אי בעינן "משקה ישראל" בב"נ או שלא בעי' כלל או שמא בעי' עכ"פ שיהיה ראוי לב"נ לאכילה, ועיי"ש אי בעל מום נפסל לעבודה בב"נ, ושנה פרקו ביתר שאת בפרשת בלק, [ופלפל גבי נח ובלעם שהיו ב"מ], וע"ע בכלי חמדה [שם אות ב] שהסתפק בב"נ המקריב בבמה האם צריך 'שחיטה' או סגי ב'נחירה', ופלפל בזה כדרכו, אכן משו"ת חת"ס הנ"ל משמע דבעי שחיטה כראוי, עי' ודו"ק, ובחכמה ודעת [שם עמ' שכה] כתב לחלק בין אם הקדישו להקריב בבמה ובין הקדישו להקריב בבית המקדש, עייש"ע מש"כ בזה.
והנה לגבי קרבנות שהקריב נח, מבו' בר"מ [בית הבחירה ב-ב] שהקריבם במקום המקדש, [ומקורו טהור בפדר"א (פ' לא) ובב"ר (פ' לד-ט) עיי"ש]. ובמש"ח הכריח שהיה לזה דין הקרבת מקדש שהרי כ בפסוק [ח-כא] "וירח את ריח הניחוח" והלא תנן בזבחים (קיג.) דאין ריח ניחוח בבמה עיי"ש, אך בחבצלת השרון [בראשית עמ' עג] תמה עליו דהלא מפו' בזבחים (קח:) דהקרבת במה צ' מזבח, ומוכיח לה ממה שנח בנה מזבח, הרי לנו דקורבנותיו היו בתורת הקרבת במה, ולכן בי' דלא נתקדש הר המוריה עד עקידת יצחק, דהא מבו' שבתחילה היה המקום עמק ורק סמוך לעקידה נעשה הר, והא דהיה "ריח ניחוח" בקרבנות נח זה משום דתלי ב"מקום" ולא בגדר ההקרבה, עיי"ש.
ויש להביא דבר פלא דבאבן עזרא [בראשית ח-כ] כתב שנח בנה את המזבח באחד הרי אררט, ולכאו' דבריו נסתרים מהמדרשים [שצוינו לעיל] וצ"ע [וכמדומני שהעירו שנמצא כן רבות ואכמ"ל]. אכן בחכמה ודעת העיר על עיקר הדבר לו' שהמזבח היה בירושלים, הרי התיבה נחה בהרי אררט, והיאך הגיע נח לירושלים עם כל הבהמות והחיות הטהורות. [וזה סיוע לפי' האבן עזרא] ונצטרך לו' שהיה זה דרך נס, דו"ק ועיין. ובעברי אורח מצאתי לספר 'תורת הבמה' שדו בכל עניינים אלו ואין הפנאי מסכים לעי' בדבריו, ורק מראה מקום אני לך.
