ההשקפה הטהורה
חבר חדש
- הצטרף
- 15/7/25
- הודעות
- 50
לאחרונה מסר הגאון רבי צבי ברוורמן שליט"א, ראב"ד ביתר עילית, שיחה נוקבת בנושא הפגיעות בצניעות. קיבלתי ממנו רשות לפרסם אותה, והנה קטעים מדבריו:
"זה הנושא הכי בוער בציבור החרדי כעת. חייבים להזעיק עולם ומלואו. על הציבור כולו, ובפרט על המנהיגים, מוטלת האחריות לפרום את קשר השתיקה הזה, שהורג נפשות בכל יום. אנו עתידים לתת את הדין אם לא נצעק.
זוהי חובה גמורה. אין לאף מנהיג שום אפשרות להתחמק הימנה. מדובר בשפיכות דמים ממש שנערכת ברחובות שלנו, ליד בתינו, מתחת לאף שלנו ממש, והעלמת עין איננה אופציה בשום צורה.
אני נפגש יום יום, במסגרת בית הדין, עם התוצאות הקשות של פגיעות אלו. כל יום שחולף בעוד שהנושא הזה פרוץ וחללים נופלים – הוא עוד יום שבו חיים נהרסים. צומח כאן דור שישלם מחירים כבדים לכל החיים. נולדות כאן משפחות שחייהן יתרסקו עד היסוד.
חובה על כל בעל טור ועט לעורר על הנושא, לא לפחד, לא להמשיך לשתוק. ובעיקר, לעודד את המנהיגות המקומית שבכל מקום לגלות אחריות ולא לתת יד לפשע.
ישנם כאלו שבמקום לפעול בכל חומרת הדין, מעלימים עין ושותקים. הם אינם זוכרים ש'רחמנות' כלפי הפוגע היא אכזריות כלפי הנפגעים.
הרי בדרך כלל, הפוגעים לא מסתפקים בפגיעה באחד או בשנים. מדובר בפוגעים סדרתיים, לפעמים בעשרות ואף במאות נפגעים. התופעה המגונה פורחת בחסות השתיקה והרחמנות, כביכול. וההרס עצום בנפש, בגוף, וגם ברוחניות. חלק גדול מהנושרים, נשרו כתוצאה מפגיעה חמורה שחוו בצעירותם.
לפני שנים אירע מקרה בביתר עילית, עם יהודי מכובד, לבוש בחלוקא דרבנן, שרצה לשכור דירה בבנין בעיר. הגיעו אלי טענות שהוא מסוכן לילדים. שלחתי מכתב לבעל הבית שאסור להשכיר לו את הדירה. יום אחד הגיעה לבית הדין משלחת שלמה של מחותנים שלו, יהודים תלמידי חכמים מכובדים. התחילו לצעוק עלי: 'אתם לא פוסקים כהלכה! האם יש לכם שני עדים כשרים? והאם קיבלתם עדות בפני בעל דין?'.
אמרתי להם: 'אתם אומרים שהכל שקר ועלילות דברים, נכון?'.
והם ענו בבטחון: 'כן, הכל שקר!'.
אמרתי להם: 'מצוין, האם אחד מכם מוכן לקחת אחריות אישית שאם ילד ייפגע מהמחותן שלכם ויזדקק לטיפול נפשי, אתם מוכנים לשעבד את הדירה שלכם כערבות למימון הטיפולים? אם כן, יהיה אפשר להשכיר לו דירה'.
לא עברו חמש דקות ואף אחד מהם לא נשאר באולם בית הדין. זה נזכר פתאום שהוא חייב להספיק משהו, זה נזכר בפגישה דחופה, וכולם הסתלקו כלעומת שבאו. כלומר, הם בהחלט חששו ואולי אף ידעו שיש דברים בגו, אבל ניסו לטייח, וב"ה שלא עלתה בידם.
אני כולל גם את עצמי באשמה הזאת, כשאגיע לשמים וישאלו אותי למה לא עשיתי מספיק בענין הפגיעות הנוראות, למה התעלמתי מתרבות שלמה של שתיקה וטיוח – לא יהיה לי הסבר מספק. אוי לנו מיום הדין.
יש אנשים שיושבים היום בבית הסוהר בגלל פעולות שלי, ואני לא מצטער על זה. אני מצטער על אלה שלא הצלחתי לעצור אותם ממעשיהם לפני שהמשיכו לפגוע.
כל מי שמגיע לשולחנו מקרה כזה והוא מטייח או מסתיר – עובר על כמה איסורים. האחד: 'לא תעמוד על דם רעך'. השני: דין 'השבת אבדה'. אין לך אבדת הגוף והנפש גדולה יותר מאשר אלו הפוגעים בגופם ובנפשותם של צעירים, וגורמים להם הרס ונזק לכל החיים, כמעט כמו רציחה. והסתרה היא נתינת יד כמעט ישירה לפשע.
צריך לשלם במקרים כאלה את כל חמשת חיובי הנזיקין: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. יש כאן צער עצום שנמשך גם לאחר שנים רבות, ריפוי הנפש עולה כסף רב, וה'שבת' הוא ביטול מעבודה כתוצאה מהצלקת הנפשית.
פסקתי באחד המקרים 82,000 דולר פיצויים על אדם מכובד שפגע בנער. אלו היו עלויות הטיפולים וכל הנזק המסתעף. הפוגע אמר: "אני לא רוצה לשלם". אמרתי לו בבהירות: "אז נערב את הרשויות שיגרמו לך לשלם".
התועלת לטפל בפוגעים בדרך זו, לחייב אותם בתשלום כספי גדול של תשלום ממון לנפגעים - כפי שנוהגים בבית הדין שלנו - היא גדולה ועצומה למניעת הפגיעה הבאה, כיון שהיא משאירה רושם חזק בנפשם של הפוגעים שלא יחזרו לאיוולתם.
אמרתי פעם לאדם חשוב על פלוני שהוא 'פצצה מתקתקת', והוא אמר לי: 'זה לא יכול להיות, אני מכיר אותו בתור אברך חשוב'. אמרתי לו: ואם הייתי אומר שהוא חולה במחלה נוראה, הייתם אומרים 'הוא אברך חשוב, זה לא יכול להיות?' זוהי מחלה, אלא שבניגוד למחלות אחרות, המחלה הזו פוגעת באחרים והורסת את חייהם.
התכחשות לא תעזור. אתה רואה מישהו שבאופן חשוד מתרועע עם צעירים ממנו? אתה רואה קשר משונה? התנהלות שמדליקה נורות אדומות? מוטל עליך לעצור את זה בכל דרך. אם צעקה שלך, גינוי שלך, פרסום שמו של החוטא או דאגה שמי שצריך יטפל בו כדין, יכולים למנוע את המשך הנזק – מה ההיתר להימנע מכך?!
אצלנו בציבור החרדי הבעיה חמורה יותר, זה לא כי יש אצלנו יותר פוגעים, אלא כי אצלנו בדרך כלל לא מערבים את הרשויות, וזה גורם לכך שהפוגע יכול לחזור על מעשיו שוב ושוב, וכמעט אף אחד לא עוצר אותו. עוד לפני התלונה יש לפרסם לפחות אזהרה לציבור באזור מגוריו של הפוגע, כדי שאנשים ייזהרו ממנו.
במקום לעמוד בכל התוקף הנדרש, עוד מלמדים זכות על הפוגעים. צריך לפרוץ את מחסום השתיקה הזה. הנפגעים סוחבים איתם פציעות נפשיות לכל החיים. ילדים נהיו חילונים, הפכו למתמודדי נפש, משפחות מפורקות ועוד, ואנחנו שותקים. הפוגעים מסתובבים כאילו כלום לא היה ואפילו מקבלים כיבודים ותפקידים. הנוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם?.
ואין שום ממש בטענה הנפוצה ש'לפוגע יש משפחה שתיפגע'. וכי מה היה בזמן חז"ל, כשגזרו מיתה על פושע בעדים והתראה? לא היתה לו משפחה? האדם הזה מזיק לרבים, והשתיקה רק מעודדת אותו להמשיך במעשיו. וכמובן שכל פעולה צריכה להיעשות בזהירות גדולה ולאחר התייעצות עם האנשים המתאימים.
כמו כן יש לתת לילדים כלים שידעו איך להישמר. אמנם מקובל אצלנו שאין לחשוף ילדים לענינים אלו, אבל חשוב מאד שכל ילד יהיה מודע באופן כללי לענין הזהירות המתבקשת, ושיש סכנה כזאת שעלולה לארוב לו בכל מיני מקומות, כולל במקומות הכי לא צפויים, מבית ומחוץ. הילדים צריכים לדעת להיזהר, ברחוב, בחיידר ובכל מקום. כמובן לספר להם בזהירות המתאימה לגילם.
סיפר לי יהודי עשיר על פגיעה נוראה שעבר בעת שלמד בחיידר בירושלים. עכשיו, עשרים וחמש שנים אחרי, הוא עדיין מתעורר בלילה בצעקות וסיוטים נוראיים. הוא שיקם את החיים שלו, בעל בעמיו, אבל זה לא עוזב אותו.
המפתח לתרופה נמצא בהגברת המודעות. ברגע שיש מודעות – אנשים עוקבים ורואים. צריך להגביר את המודעות להימצאות אפשרית של הסכנה הזו בכל מקום, וצריך להתייחס לפוגע כזה כמו פצצה מתקתקת, מבלי להתחשב בשמו ובמעמדו.
בשעתו, בחלק מהחיידרים בביתר נמסרו שיעורי מוגנות בפיקוחם של רבנים. בעקבות השיעורים היתה התעוררות ונודעו הרבה מקרים שהיו מוסתרים. אנשים שמו לב, ילדים החלו לדווח, נעצרו עבריינים, וכך ניצלו מאות נפשות.
אף אחד לא יודע כמה אנשים מסתובבים עם צלקות נפשיות קשות, שאינן מתרפאות גם לאחר שנים רבות. הנושא הזה מאד עדין, אנשים מתביישים לספר עליו, ולכן הם סובלים בשקט. אחר כך צצות כל מיני בעיות אישיות ומשפחתיות, ואיש לא יודע שהסיבה היא פגיעה שהאיש נפגע בצעירותו.
לכן זה קריטי ממש שהורים ידברו על זה עם הילדים, שמלמדים יזהירו, ושהמוסדות והרחוב החרדי יהיו כל הזמן בערנות, לשים לב לכל קשר חשוד.
אני יודע, יכול להיות שיכעסו עלי בעקבות הדברים האלה, אבל אם זה יציל אפילו נפש אחת מישראל – והיה זה שכרי. מי שיפרסם את הדברים ויעלה את המודעות, וכל מי שמטפל בזה ומציל נפשות – זה גן עדן מלא".
(-זהו תקציר משיחת הגאון רבי צבי ברוורמן שליט"א. ראו עוד בקבצים המצורפים את השיחה המלאה, וכן את הקונטרס ההלכתי המפורט, המופץ גם הוא ברשות הרב שליט"א).
"זה הנושא הכי בוער בציבור החרדי כעת. חייבים להזעיק עולם ומלואו. על הציבור כולו, ובפרט על המנהיגים, מוטלת האחריות לפרום את קשר השתיקה הזה, שהורג נפשות בכל יום. אנו עתידים לתת את הדין אם לא נצעק.
זוהי חובה גמורה. אין לאף מנהיג שום אפשרות להתחמק הימנה. מדובר בשפיכות דמים ממש שנערכת ברחובות שלנו, ליד בתינו, מתחת לאף שלנו ממש, והעלמת עין איננה אופציה בשום צורה.
אני נפגש יום יום, במסגרת בית הדין, עם התוצאות הקשות של פגיעות אלו. כל יום שחולף בעוד שהנושא הזה פרוץ וחללים נופלים – הוא עוד יום שבו חיים נהרסים. צומח כאן דור שישלם מחירים כבדים לכל החיים. נולדות כאן משפחות שחייהן יתרסקו עד היסוד.
חובה על כל בעל טור ועט לעורר על הנושא, לא לפחד, לא להמשיך לשתוק. ובעיקר, לעודד את המנהיגות המקומית שבכל מקום לגלות אחריות ולא לתת יד לפשע.
ישנם כאלו שבמקום לפעול בכל חומרת הדין, מעלימים עין ושותקים. הם אינם זוכרים ש'רחמנות' כלפי הפוגע היא אכזריות כלפי הנפגעים.
הרי בדרך כלל, הפוגעים לא מסתפקים בפגיעה באחד או בשנים. מדובר בפוגעים סדרתיים, לפעמים בעשרות ואף במאות נפגעים. התופעה המגונה פורחת בחסות השתיקה והרחמנות, כביכול. וההרס עצום בנפש, בגוף, וגם ברוחניות. חלק גדול מהנושרים, נשרו כתוצאה מפגיעה חמורה שחוו בצעירותם.
לפני שנים אירע מקרה בביתר עילית, עם יהודי מכובד, לבוש בחלוקא דרבנן, שרצה לשכור דירה בבנין בעיר. הגיעו אלי טענות שהוא מסוכן לילדים. שלחתי מכתב לבעל הבית שאסור להשכיר לו את הדירה. יום אחד הגיעה לבית הדין משלחת שלמה של מחותנים שלו, יהודים תלמידי חכמים מכובדים. התחילו לצעוק עלי: 'אתם לא פוסקים כהלכה! האם יש לכם שני עדים כשרים? והאם קיבלתם עדות בפני בעל דין?'.
אמרתי להם: 'אתם אומרים שהכל שקר ועלילות דברים, נכון?'.
והם ענו בבטחון: 'כן, הכל שקר!'.
אמרתי להם: 'מצוין, האם אחד מכם מוכן לקחת אחריות אישית שאם ילד ייפגע מהמחותן שלכם ויזדקק לטיפול נפשי, אתם מוכנים לשעבד את הדירה שלכם כערבות למימון הטיפולים? אם כן, יהיה אפשר להשכיר לו דירה'.
לא עברו חמש דקות ואף אחד מהם לא נשאר באולם בית הדין. זה נזכר פתאום שהוא חייב להספיק משהו, זה נזכר בפגישה דחופה, וכולם הסתלקו כלעומת שבאו. כלומר, הם בהחלט חששו ואולי אף ידעו שיש דברים בגו, אבל ניסו לטייח, וב"ה שלא עלתה בידם.
אני כולל גם את עצמי באשמה הזאת, כשאגיע לשמים וישאלו אותי למה לא עשיתי מספיק בענין הפגיעות הנוראות, למה התעלמתי מתרבות שלמה של שתיקה וטיוח – לא יהיה לי הסבר מספק. אוי לנו מיום הדין.
יש אנשים שיושבים היום בבית הסוהר בגלל פעולות שלי, ואני לא מצטער על זה. אני מצטער על אלה שלא הצלחתי לעצור אותם ממעשיהם לפני שהמשיכו לפגוע.
כל מי שמגיע לשולחנו מקרה כזה והוא מטייח או מסתיר – עובר על כמה איסורים. האחד: 'לא תעמוד על דם רעך'. השני: דין 'השבת אבדה'. אין לך אבדת הגוף והנפש גדולה יותר מאשר אלו הפוגעים בגופם ובנפשותם של צעירים, וגורמים להם הרס ונזק לכל החיים, כמעט כמו רציחה. והסתרה היא נתינת יד כמעט ישירה לפשע.
צריך לשלם במקרים כאלה את כל חמשת חיובי הנזיקין: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. יש כאן צער עצום שנמשך גם לאחר שנים רבות, ריפוי הנפש עולה כסף רב, וה'שבת' הוא ביטול מעבודה כתוצאה מהצלקת הנפשית.
פסקתי באחד המקרים 82,000 דולר פיצויים על אדם מכובד שפגע בנער. אלו היו עלויות הטיפולים וכל הנזק המסתעף. הפוגע אמר: "אני לא רוצה לשלם". אמרתי לו בבהירות: "אז נערב את הרשויות שיגרמו לך לשלם".
התועלת לטפל בפוגעים בדרך זו, לחייב אותם בתשלום כספי גדול של תשלום ממון לנפגעים - כפי שנוהגים בבית הדין שלנו - היא גדולה ועצומה למניעת הפגיעה הבאה, כיון שהיא משאירה רושם חזק בנפשם של הפוגעים שלא יחזרו לאיוולתם.
אמרתי פעם לאדם חשוב על פלוני שהוא 'פצצה מתקתקת', והוא אמר לי: 'זה לא יכול להיות, אני מכיר אותו בתור אברך חשוב'. אמרתי לו: ואם הייתי אומר שהוא חולה במחלה נוראה, הייתם אומרים 'הוא אברך חשוב, זה לא יכול להיות?' זוהי מחלה, אלא שבניגוד למחלות אחרות, המחלה הזו פוגעת באחרים והורסת את חייהם.
התכחשות לא תעזור. אתה רואה מישהו שבאופן חשוד מתרועע עם צעירים ממנו? אתה רואה קשר משונה? התנהלות שמדליקה נורות אדומות? מוטל עליך לעצור את זה בכל דרך. אם צעקה שלך, גינוי שלך, פרסום שמו של החוטא או דאגה שמי שצריך יטפל בו כדין, יכולים למנוע את המשך הנזק – מה ההיתר להימנע מכך?!
אצלנו בציבור החרדי הבעיה חמורה יותר, זה לא כי יש אצלנו יותר פוגעים, אלא כי אצלנו בדרך כלל לא מערבים את הרשויות, וזה גורם לכך שהפוגע יכול לחזור על מעשיו שוב ושוב, וכמעט אף אחד לא עוצר אותו. עוד לפני התלונה יש לפרסם לפחות אזהרה לציבור באזור מגוריו של הפוגע, כדי שאנשים ייזהרו ממנו.
במקום לעמוד בכל התוקף הנדרש, עוד מלמדים זכות על הפוגעים. צריך לפרוץ את מחסום השתיקה הזה. הנפגעים סוחבים איתם פציעות נפשיות לכל החיים. ילדים נהיו חילונים, הפכו למתמודדי נפש, משפחות מפורקות ועוד, ואנחנו שותקים. הפוגעים מסתובבים כאילו כלום לא היה ואפילו מקבלים כיבודים ותפקידים. הנוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם?.
ואין שום ממש בטענה הנפוצה ש'לפוגע יש משפחה שתיפגע'. וכי מה היה בזמן חז"ל, כשגזרו מיתה על פושע בעדים והתראה? לא היתה לו משפחה? האדם הזה מזיק לרבים, והשתיקה רק מעודדת אותו להמשיך במעשיו. וכמובן שכל פעולה צריכה להיעשות בזהירות גדולה ולאחר התייעצות עם האנשים המתאימים.
כמו כן יש לתת לילדים כלים שידעו איך להישמר. אמנם מקובל אצלנו שאין לחשוף ילדים לענינים אלו, אבל חשוב מאד שכל ילד יהיה מודע באופן כללי לענין הזהירות המתבקשת, ושיש סכנה כזאת שעלולה לארוב לו בכל מיני מקומות, כולל במקומות הכי לא צפויים, מבית ומחוץ. הילדים צריכים לדעת להיזהר, ברחוב, בחיידר ובכל מקום. כמובן לספר להם בזהירות המתאימה לגילם.
סיפר לי יהודי עשיר על פגיעה נוראה שעבר בעת שלמד בחיידר בירושלים. עכשיו, עשרים וחמש שנים אחרי, הוא עדיין מתעורר בלילה בצעקות וסיוטים נוראיים. הוא שיקם את החיים שלו, בעל בעמיו, אבל זה לא עוזב אותו.
המפתח לתרופה נמצא בהגברת המודעות. ברגע שיש מודעות – אנשים עוקבים ורואים. צריך להגביר את המודעות להימצאות אפשרית של הסכנה הזו בכל מקום, וצריך להתייחס לפוגע כזה כמו פצצה מתקתקת, מבלי להתחשב בשמו ובמעמדו.
בשעתו, בחלק מהחיידרים בביתר נמסרו שיעורי מוגנות בפיקוחם של רבנים. בעקבות השיעורים היתה התעוררות ונודעו הרבה מקרים שהיו מוסתרים. אנשים שמו לב, ילדים החלו לדווח, נעצרו עבריינים, וכך ניצלו מאות נפשות.
אף אחד לא יודע כמה אנשים מסתובבים עם צלקות נפשיות קשות, שאינן מתרפאות גם לאחר שנים רבות. הנושא הזה מאד עדין, אנשים מתביישים לספר עליו, ולכן הם סובלים בשקט. אחר כך צצות כל מיני בעיות אישיות ומשפחתיות, ואיש לא יודע שהסיבה היא פגיעה שהאיש נפגע בצעירותו.
לכן זה קריטי ממש שהורים ידברו על זה עם הילדים, שמלמדים יזהירו, ושהמוסדות והרחוב החרדי יהיו כל הזמן בערנות, לשים לב לכל קשר חשוד.
אני יודע, יכול להיות שיכעסו עלי בעקבות הדברים האלה, אבל אם זה יציל אפילו נפש אחת מישראל – והיה זה שכרי. מי שיפרסם את הדברים ויעלה את המודעות, וכל מי שמטפל בזה ומציל נפשות – זה גן עדן מלא".
(-זהו תקציר משיחת הגאון רבי צבי ברוורמן שליט"א. ראו עוד בקבצים המצורפים את השיחה המלאה, וכן את הקונטרס ההלכתי המפורט, המופץ גם הוא ברשות הרב שליט"א).
