זאת תורת העולה לי עד כה:
א. ראשית, עמדו בזה במדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא:
ולמה קריבין קרבן מן העוף ומן הכבשים ומן הצאן ומן העזים ולא מן הדגים שנאמר אם מן העוף עולה קרבנו אלא בשביל שהם בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אמן כמו האדם מכפרים על האדם, אבל הדגים ביצים הם ויוצאין מהן וחיין. ופירושו לכאורה, היינו כד' הרמב"ן בפ"ט, דתכלית הקרבן שידמה האדם - בעל הקרבן, כאילו את עצמו הוא מקריב.
וצ"ע הלא העופות ג"כ יוצאים מביצים? אולי עופות שאני שהעוף דוגר ונחשב כיצא ממנו אבל דגים מן הסתם אין דגירה. כמו"כ ילה"ק שהרי יש מנחות שאינם בע"ח כלל, ומ"ש דגים. אכן, בבכורות (ז.): דג טמא - משריץ, דג טהור - מטיל ביצים. וברש"י: דג טמא משריץ - בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה. דג טהור מטיל ביצים - ויושב עליהן ומחממן עד שיוציאם מן הקליפה כעופות. ברש"ש שם העיר ע"ד רש"י, שהמציאות היא שהדגים אינם דוגרים על ביציהם אלא השמש מחממתן.
ב. אולי מפני הזוהמא, כמו שלא כותבים תפילין על עור של דג (כמבואר בשבת קח.). ובר"ן על אתר: והנכון כשבא נחש על חוה הטיל זוהמא עלי' ועל כל בריות שבעולם ישראל שעמדו על הר סיני נפסקה זוהמא מהם ומן הבריות שהיו שם חוץ מדגים שלא היו שם ולהכי אצטריכי לאליהו להודיענו אי פסקה או לא.
ג. בספר ליקוטי "אנשי שם" כתב טעם, דכתבו המקובלים כי רוב נפשות הרשעים מגולגלים הם בבהמה חיה ועופות, אולם נפשות הצדיקים שפעמים חטאו חטא קל, ואינם צריכים תיקון גדול, לכן אינם מגולגלים בבהמות וחיות שצריכים צער השחיטה, אלא מגולגלים הם בדגים שאינם צריכים שחיטה וכפי שכתב בזוהר הקדוש (פרשת שמיני). על פי הנאמר יובן מדוע אין מביאים קרבן מדגים. וכבר ראיתי כן ברקאנטי פר' נח.
ובעיקר זה, בזבחים קיג: מבואר דלא נענשו, ובסנהדרין קח. אמרו דנענשו על בין אדם לחבירו, ובעיקר זה יעוי' בצדקת הצדיק להגר"צ הכהן (סי' צ"ז). ובפשוטו הוא אף מתלי תלי שלא חטאו בחטא אדה"ר. ולכף אף אי"צ שום תיקון כחלב, דם, שחיטה, וכו'. ויעו"ע בב"ח תקצ"ז, ובמחז"ב תקפ"ג-ג, דמטעם זה שלא חטאו יאכלם בשב"ק.
ד. הנה קודם המבול היה אסור בבשר וכו' וזה הותר אחר המבול ואחד הטעמים משום דנח טרח ויגע וכו', ועוד טעם שגרם באמצעות קרבנו שנתרצה ה' ונשבע שלא יכרת כל בשר וגו' לזה התיר לו ה' לאכול מפרי דרכו, ומשא"כ דגים שלא טרח בהם ולא נמסרו לו וכו' וגם מעיקרא לא היו בעונש המבול.
ה. דגים מקום חיותם במים והניתוק שלהם מהמים הוא מיתתם. הקרבנות מהחי באים לכפר בשפיכת דם הנפש על המזבח, זה לא שייך בדגים.
ו. בבעלי חיים עניין הקרבן שבהם הוא לשחוט אותם לפני השם. מה שלא שייך כ״כ בדגים.
ז. ה'אמרי שמאי' כתב לבאר, דגים פסולים לקרבן משום טבעם הרע. שכל הגדול מחבירו בולע את חבירו (עבודה זרה ד.) ואילו בטבע העופות אמרינן (בבא קמא צג.) 'לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח' וכן איתא במדרש (ויקרא רבה פרשה כז. ה) בקרבנות אמר הקב"ה שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים, הה"ד 'שור או כשב או עז כי יולד' להלן נ"ב כ"ז).
ח. מפני מה נבחרו אלו לקרב כדי שלא להטריח על ישראל, וכן הוא אומר (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, אין הקב״ה בא בטרחות על ישראל. ואומר (מיכה ו׳:ג׳) עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי וכו׳. ד״א ומה הלאיתיך ענה בי אמר ר׳ יהודה בר׳ סימון אמר הקב״ה עשר בהמות טהורות מסרתי לכם, שלש ברשותך ושבע אין ברשותך, אלו שהן ברשותך שור שה כבשים ושה עזים, אלו שאינן ברשותך איל צבי ויחמור וכ׳ לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתיגע בשדות כדי שתביא לי קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא מאלו שהן ברשותך ומן הגידל על האיבוס שלך לכך נאמר מן הבקר ומן הצאן. (מדרש הגדול).
ט. ברמב"ן בתחילת פרשתינו כתב: אבל לפי דברי הרמב"ם י"ל שלא היו מקריבים דגים כי לא היה מצוי רק בים ולא ביבשה ולזה לא נתנה תורה רק דברים שדרך היה להקריב בזמנם ויש לדחות, ע"כ.
יש להוסיף בדבריו: ויש לומר שהתורה לא רצתה להטריחנו להביא מן הים. ובפרט שאנשים ירצו להביא דגים גדולים ויסתכנו והתורה אמרה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וחי בהם ולא שימות בהם. ואם יביאו קטנים אין כבוד ה'.
