המשך:
מעשים מיוחדים ונפלאים
שהעיד הגר"ש בן שמעון זצ"ל
* הגמ' בברכות (לג:) שואלת על הפסוק (דברים י, יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵֽעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים וכו'. אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא.
וביאר ראש הישיבה זצ"ל, ד'לגבי משה' הפירוש הוא למי שנמצא בקרבת משה רבינו ע"ה. בשביל מי שנמצא בסביבתו של משה רבינו יראת ה' זה דבר קטן. מי שהכיר את רב רבנן זצ"ל, יכול לומר אכן, למי שנמצא בקרבתו יראת שמים מילתא זוטרתא היא.
* בחתונה שלי, הזמנתי את כל רבני הישיבה, ומסדר החופה וקדושין היה צריך להיות – כמובן – ראש הישיבה, ולפתע אמר רה"י לחכם יעקב עדס תסדר אתה את החו"ק. חכם יעקב אמר מיד מי אני, והרי רה"י הוא… וכו' וכו', מיד עצר אותו רה"י ואמר אני יסדר חו"ק, רק תשתוק…
* פעם הגיעו לבית רה"י למסיבה, ורה"י שאל מדוע באתם, וחכם שאול שהרבני התחיל לומר 'איך לא יבואו לזכות להיות אצל וכו' כו" ומיד רה"י אמר טוב טוב לא אמרתי…
* ופעם קראו לי להספיד את רה"י זצ"ל, וסיפרתי, שכאשר רה"י השתתף בכנס של כל בוגרי הישיבה, הוא נכנס לאולם יחד עם ר"י צדקה וכל הציבור נעמדו, ורה"י אמר 'שיחשבו שהם צריכים לעמוד'. יש בזה מוסר השכל גדול למתבונן.
* כאשר היה קשה לרה"י זצ"ל לכתוב, היה מכתיב חידושים על הש"ס למו"א הגה"ק חכם מנצור בן שמעון זצ"ל. אולם רוב כתבים אלו נשרפו בשריפה שהיתה בעיר העתיקה בשנת תש"ח. היו עוד כמה תלמידים שכתבו מרה"י, אך הרוב הלך, ורה"י הצטער על זה רבות. יש לי שני הערות שכתבתי מרה"י, ומצויינות אצלי. היינו שומעים הרבה מרה"י, רק לא היה מכשירי הקלטה כמו היום שיש לכל ילד צעיר.
* בישיבת 'פורת יוסף' היה בית מדרש לקבלה 'עוז והדר' שלא כל אחד יכל להכנס לשם. ורק מי שקיבל אישור ממרן ראש הישיבה רב רבנן זצ"ל היה יכול להכנס, זה היה נעול עם מנעול. ואבא זצ"ל היה הכי צעיר מבני החבורה שקיבל את אישורו של מרן רה"י להכנס לשם ללמוד איתם.
* יומים לפני פטירתו של סבי רבי נסים עיני זצ"ל, בא מו"ר ראש הישיבה רב רבנן זצ"ל מביתו ברחוב יוסף בן מתתיהו עד לבית וגן לבקרו. הדבר הפליא מאד, כי הוא לא היה חולה, ורה"י אמר, כבר הרבה שנים לא ראיתי אותו ועל כן באתי לבקר אותו. לאחר יומיים נפטר הסבא, ואז ראינו איך שרבנו רה"י ידע ברוח קדשו ובא להתברך ממנו.
ומעשה דומה אירע עם הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל אב"ד פתח תקוה, שלפתע הגיע לבקרו רבי מאיר ועקנין שטרח מטבריה עד פתח תקוה, ולא הבינו מדוע. וכעבור יומיים נפטר רבי ראובן.
ואני זוכר שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל הגיע לבקר את מור אבי זצ"ל [הגה"ק חכם מנצור בן שמעון], ודבר זה לא היה מצוי, שכן תמיד היה שואל בשלומו וכו' אך לא היה מגיע לבקר בבית. וכשהגיע זה קצת הפריע לי, וכעבור ימים ספורים אבא נפטר.
* לפני שנים רבות, הייתי קורא בספר תורה מנין ספרדי שפתחו בישיבת פוניבז', והיה שם ספר תורה [ספרדי] שלקה בחסירות ודבקים וכדו', ועוד ס"ת אחד אשכנזי. לפני שבת זכור שאלתי את רה"י אם עדיף – בשבת זכור – לקרוא את הפרשה ממרחק על מנת שלא להיתקל בדבקים, או לקרוא כרגיל, ואם יתקל – יקרא בספר תורה האשכנזי. ואמר רה"י חס וחלילה! מוטב שיקראו בס"ת האשכנזי ולא בס"ת ספרדי ממרחק עם דבקים.
* בכל שנה, בתאריך י"ח אב היו עורכים למקדיש הישיבה ואשתו אזכרה, וכל הצורבים הצעירים היו יושבים באולם של הישיבה, ובכל שנה היו רבני הישיבה בוחרים בחור אחר שידבר בפני כולם ונכחו שם מרן ראש הישיבה זצ"ל, רבי יהודה צדקה ורבי יעקב עדס, והיו שומעים אותם. מרן רה"י וחכם יהודה לא היו מגיבים כלום לתלמידים, ורק רבי יעקב עדס היה עונה להם, ומי שהיה מדבר שטויות היה גוער בו וכו'. ושאלו את מרן רה"י מדוע אינו מגיב כלל, ואמר זוהי ההנהגה שלנו [של מרן רה"י וחכם יהודה] אנחנו רוצים שהתלמידים יבינו לבד האם הם אמרו דברים נכונים או לא, אולם רבי יעקב רוח אחרת היתה עמו וסבר שצריך להוכיח בשבט מוסר לשוגים בדבריהם.
שנה אחת, הודיעו לי שאני צריך לדבר, ודיברתי בפני כולם. כשאמרתי סברא כל שהיא, גער בי חכם יעקב ע"ה באומרו 'זה לא סברא נכונה'. אך אני מיד התעשתתי ואמרתי לו 'סברא זו כתובה גם בספרו של רבי ראובן כץ לענין אחר…' מששמע חכם יעקב כך הרהר מעט ואמר 'אם כך, אז זה בסדר…'.
* זכינו וראינו בעינינו את הגה"ק רבי יוסף עדס זצ"ל בתפילת נעילה מנפנף ב'מַרְוּאַחַה" על רב רבנן מרן ראש הישיבה הגר"ע עטיה זצ"ל, מפני שהיה חם לו מאד ולא היה מזגנים כמו היום… ואחד העיז פניו ושאל את רבי יוסף, מה עם תפילת נעילה. ורבי יוסף עדס ענה לו 'לעשות לרה"י יותר קל, שלא יקשה עליו, זה התפילת נעילה שלי, ואיני צריך יותר מזה'. זוהי הנהגה נפלאה מאד, וזוהי ההסתכלות הנכונה וצריך להתבונן בה מאד.
* מרן רה"י סיפר לנו פעם, שהרמ"א העמיד כל כך את המנהגים, אף כשזה נגד למה שפסק מרן בשלחן ערוך, מפני מעשה שהיה. כאשר התמנה הרמ"א לכהן בקראקא, היה הרמ"א צעיר לימים, ונוכח לדעת שיש בקהילתו מנהג תמוה מאד, והוא, שבכל בוקר, הבלן שאחראי על המקוה נשים, נעמד לאחר התפלה ומכריז בקול 'אשתו של פלוני טבלה אתמול' וכן על כל מי שאשתו טבלה אמש. והקהל אומרים לבעלים של הטובלות 'מזל טוב'. והרמ"א תמה מאד על מנהג זה שהינו פרוץ מאד וסותר גדרי הצניעות. ועמד וביטל מנהג זה.
היה שם עשיר גדול אחד שבאותו שבוע לא היה בבית הכנסת, מפני שנסע לעסקיו, וכשחזר למחרת, בתפילת שחרית שמע שהבלן לא הכריז מי טבלה, וניגש אליו ושאלו מדוע לא הכריז. אמר לו הבלן, ראשית כל, רבנו הרמ"א ביטל את המנהג, ושנית, אשתך באמת לא טבלה אתמול!! העשיר הזדעזע וסיפר זאת לרמ"א, וכששמע זאת הרמ"א הבין מיד שכנראה מנהג זה הוטבע מפני שהיו פרוצים בנושא הטבילה מפני שזהו דבר קשה, והחזיר מנהג זה לקדמותו. ומיני אז הקפיד לקיים כל מנהג.
חידושים מתורתו
של רבינו מרן ראש הישיבה זללה"ה בעניני מתן תורה ומגילת רות
אשר נאמרו ונמסרו ע"י הגאון רבי
רצון המלאכים לקבל את התורה ותשובת משה רבינו ע"ה
איתא במדרש (שמו"ר כ"ח, א') "ומשה עלה אל האלהים" (שמות י"ט, ג'), הדא הוא דכתיב (תהלים ס"ח, י"ט) עלית למרום שבית שבי. מהו עלית? נתעלית, נתגששת עם המלאכים של מעלה". ע"כ. ובגמרא דשבת (פח:) מבוארת ההתגוששות, "אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים' (תהילים ח', ה'-ו'), אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה וכו', אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה וכו', למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם וכו', בין עמים שעובדים ע"ז אתם שרויים וכו', כלום אתם עושים מלאכה, כלום משא ומתן יש בניכם? אב ואם יש לכם? קנאה יש בכם? יצר הרע יש בכם? מיד הודו לו". ע"כ.
וכבר האריכו בזה המפרשים לבאר מאמר זה כי קשה הוא, וכי המלאכים לא ידעו מה כתיב בתורה עד שבקשו מהקב"ה שיתן אותה להם אף שאינם שייכים בה, וכמו שהחזיר להם משה.
והנראה בזה כי התורה מתחלקת לב' חלקים חלק הפשט וחלק הסוד, ובודאי חלק הפשט אינו שייך אלא רק לבשר ודם, וכמו שהחזיר להם משה כלום יצה"ר יש בכם? ולכך אין המלאכים שייכים בחלק הפשט ובקיום המצוות כשמירת שבת, כיבוד אב ואם וכל מצוות שבין אדם לחבירו, אבל בחלק הסוד הם שייכים ללמוד את סודות ורזי התורה הטמונים בה, ולכך בקשו את התורה עבור חלק הסוד שבה.
משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו סחורה למכור ויש לפניו ב' קונים, האחד קונה את כולה אבל אינו בטוח בתשלומים, והשני מוכן לקנות מחצית מהסחורה, אבל בטוח בתשלומים ומשלם מיד, למי יתן המוכר? ודאי לאותו שמוכן לקנות את מחציתה ולשלם מיד, כן הדבר בעניינינו, שני קונים היו לתורה, ישראל והמלאכים, ישראל נוטלים את כולה אבל אינם בטוחים בקיומה כי יש להם יצה"ר, אבל המלאכים נוטלים רק את חלק הסוד שבה, אבל בטוחים בתשלומים כי אין להם יצה"ר, לכך טענו 'תנה הודך על השמים', שהרי ילוד אשה בשר ודם יש לו יצה"ר, ועתיד לחטוא ולאבד גם את חלק הפשט וגם את חלק הסוד.
ולכך אמר לו הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להם "תשובה", כלומר ענה להם שגם ישראל בטוחים בתשלומים, לפי שנתן לנו הקב"ה את מידת "התשובה" שגם אם חוטאים ומאבדים הכל, הרי כשעושים תשובה מתקנים הכל, וממילא יהיה להם את שני החלקים, וזהו שרמז לו 'אחוז בכסא כבודי' כי "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פו.).
עוד יש לרמוז בזה, כי המלאכים באו בטענה של בן מצר, שהרי הם בשמים קרובים לתורה יותר מבני אדם, ולכך אמרו 'תנה הודך על השמים', א"ל הקב"ה למשה 'אחוז בכסא כבודי' והחזר להם תשובה, לרמוז בזה כי נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, ולהם מגיע לקבל התורה לפי שקרובים הם יותר מן המלאכים.
***
מעלת התורה כמצווה ועושה, ובבחינת 'עשה טוב'
איתא במדרש (דברים רבה פ"ח, ב') "אם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם, שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן". ע"כ.
והתמיהה גדולה היא, איך יעלה על הדעת לומר שהתורה ניתנה לרעת עם ישראל, וכי יש דבר יותר מתוק מלימוד התורה הקדושה וקיום המצוות? ואם בגלל מלחמת יצר הרע שיש בקרבנו, א"כ מה תשובה היא זו 'שהרי מלאכי השרת נתאוו לה' הרי להם אין יצר הרע.
ויבואר על פי דברי רבותינו במסכת ב"ק (פז.) "אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות עבידנא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא משום דלא מפקידנא ועבידנא, השתא דשמעית להא דרבי חנינא, דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא דכי מפקידנא אית לי אגרא טפי". ע"כ.
ועל פי זה יש לבאר את דברי המדרש 'שמא תאמרו לרעתכם ניתנה תורה', וכמו שסבר רב יוסף מתחילה, שמי שאינו מצווה ועושה שכרו גדול יותר, וא"כ אילו לא ניתנה תורה היתה מעלתם גדולה יותר, על זה אמר להם, 'לא נתתי אותה אלא לטובתכם', כי גדול המצווה ועושה, שהרי מלאכי השרת נתאוו לה, ואם נאמר שמי שאינו מצווה ועושה גדול יותר, א"כ מפני מה חמדו מלאכי השרת לקבל את התורה, אדרבה טוב להם שלא יקבלו אותה, ויקיימוה כמי שאינו מצווה ועושה. אלא ודאי משום שגדול המצווה ועושה לכך רצו לקבל את התורה ולקיימה כמי שמצווה ועושה.
עוד יש לבאר, כי מעלות התורה שתיים הם. א. בחינת 'סור מרע', לתקן את המדות המגונות שבאדם, כי המאור שבה מחזירו למוטב. ב. בחינת 'ועשה טוב', שהרי התורה מזככת את נפשו של האדם עד שנעשה בריה חדשה, כי עולה למעלות רבות ונשגבות מאוד, וזה כוונת המדרש שמא תאמרו שרק לרעתכם ניתנה התורה, כלומר להסיר את הרע מקרבכם, ולתקן את המדות המגונות שבכם, אבל אין בתורה סגולה אחרת, ומי שמדותיו ישרות ומתוקנות אין לו צורך בתורה ח"ו, לזה אמר לא נתתי אותה אלא לטובתכם, כי סגולה אחרת יש בה, להעלות את האדם ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה, ויכול להשיג על ידה טובה מרובה ומעלה נשגבה, והראיה לכך שהרי מלאכי השרת נתאוו לה, ואע"פ שאין להם יצר הרע, ואין בהם מדות מגונות ושפלות, וא"כ מפני מה רצו את התורה, אלא ודאי הוא שידעו שטובה גדולה טמונה בתורה, שלא רק להסיר את הרע, אלא גם לחזק את הטוב וא"כ ודאי שלטובתכם ניתנה תורה.
***
מגילת רות
"ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה'" (רות ב', י"ב).
יש לדקדק בכפילות הלשון בפסוק זה, שבתחילה כתב "ישלם ה' פעלך" והיה די בזה, ומדוע סיים "ותהי משכורתך שלמה מעם ה'".
ולבאר זאת נקדים משל למלך שהזמין מהנדס לבנות לו ארמון, וקבע לו סכום על הטירחה ועל הוצאות הבניה, לאחר השלמת הארמון בא המלך לראות, והתפעל ממעשה האומן, כי לא היה כמותו ויופיו היה מרהיב ביותר, ואמר המלך הבית נתון לך במתנה. וכי יעלה על הדעת שהמלך לא ישלם לו בעבור הבניה, בודאי שהמלך ישלם, אלא שיקבל מהמלך גם את הארמון וגם את שכר הטירחה.
והנמשל מובן מאליו, 'ישלם ה' פעלך' זהו שכר הבנין והוא השכר בעולם הבא, ובכל זאת הוסיף לה עוד 'ותהי משכורתך שלמה' וגו' דקאי על שכר הטירחה בעולם הזה.
פנינים והנהגות – מרן ראש הישיבה[4]
יראת שמים
"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" (דברים י, יב). בגמ' (ברכות לג: מגילה כה.) שאלו, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? ותירצו, אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. וכבר תמהו המפרשים על הדברים, דאטו כולי עלמא כמשה רבינו חשיבי. ושמעתי מהגאון הגדול ר' שלמה בן שמעון שליט"א, בשם רב רבנן מרן ראש הישיבה חכם עזרא עטיה זצוק"ל, שאמר לבאר, שכיון שלגבי משה רבינו שהוא מנהיג ישראל יראת שמים היא מילתא זוטרתא, מעתה גם כלל ישראל, שקרובים תדיר אצל משה רבינו, אפשר להם לבוא לידי יראת שמים. וכן הדבר בכל דור ודור, שכל אחד מחכמי ישראל יש בו ניצוץ מנשמת משה רבינו, ועל ידי הקירבה אל החכמים, לראות וללמוד ממעשיהם, דרך הנהגתם בלימוד התורה, בתפילה, באכילה ושתיה, בדיבור, בהנהגה עם הפרט והכלל, רק ע"י כך יכול כל אדם להגיע לידי יראת שמים. ובפרט אם זוכה לשמש תדיר את התלמידי חכמים.
ובענין זה סיפר לי הגר"ש בן שמעון שליט"א מעשה, באחד מימי כיפור, שראש הישיבה חכם עזרא עטיה זצ"ל לא חש בטוב כל כך, ועם זאת בא להתפלל בהיכל הישיבה יחד על כל התלמידים. וכך כל היום דאגו החכמים המורים וכל בני הישיבה לשלומו. והנה לקראת סוף היום הקדוש, בזמן המרומם ביותר – עת תפילת נעילה, כשכל המתפללים מנגנים יחד בקול גדול: "אל נורא עלילה, אל נורא עלילה"… ראו כולם על פניו של ראש הישיבה שאינו חש בטוב, מחמת החום הרב שהיה במקום (שלא היה מזגנים באותה העת), וחששו לשלומו. ואז בא חכם יוסף עדס זצ"ל עם מניפה, והיה מנשב כל אותה העת רוח על פניו של ראש הישיבה. והנה הציבור התחיל בתפילת העמידה, וחכם יוסף עדס עומד על מקומו ומשמש לחכם עזרא. וכך המשיך לעשות גם במשך כל זמן חזרת השליח ציבור, עד ששקעה החמה. תלמידי הישיבה שחשבו שאין חכם יוסף שם לב לזמן שעובר, ניסו להעיר את אוזנו כי עוד רגע קט והוא יפסיד את תפילת נעילה של יום הכיפורים. כשהבחין בכך חכם יוסף, ביטל דבריהם בביטול גמור ובהנפת יד, כשהוא פונה אליהם ואומר: "זו תפילת הנעילה שלי"… ישמע חכם ויוסף לקח.
מידת הענווה
עוד שמעתי מפי הגאון הגדול ר' שלמה בן שמעון שליט"א, כי אביו הגדול חכם מנצור בן שמעון זצ"ל ביאר דברי רבותינו בדרך אחרת. והיא, כי משה רבינו זהו בחינה של ענווה, שעליו נאמר (במדבר יב, ג): "והאיש משה עניו מאד מכל האדם", וכאן באו ללמדנו שאין אדם יכול להגיע לידי יראת שמים אלא רק ע"י מידת הענווה, שרק אז יהיה אצלו יראת שמים כמילתא זוטרתא.
וסיפר, כי מעשה היה בישיבת "פורת יוסף", שהתאספו כל רבני הישיבה והתלמידים יחד בהיכל הישיבה, וכאשר נכנס ראש הישיבה חכם עזרא עטיה יחד עם הגאון חכם יהודה צדקה נעמדו כל הבחורים, כראוי לתלמיד בפני רבו. וכשראה כך ראש הישיבה פנה לחכם יהודה צדקה, ובנקיות הלב אמר לו (בערבית): "אם הם חושבים שצריך לעמוד – שיעמדו". והדגיש בפני הגר"ש בן שמעון שליט"א, כי זוכר הוא איך שדבריו אלו יצאו מלבו הטהור בהרגשה אמיתית וכנה, ולא כאותם חכמים בעיניהם שבדור הזה, שאין פיהם ולבם שווים.
ועוד מעשה היה באחד מימי חול המועד, שעלו כל חכמי ורבני הישיבה לקבל את פניו של רב רבנן ראש הישיבה חכם עזרא עטיה זצוק"ל בביתו הסמוך לישיבה, וכאשר נכנסו כולם, שאל ראש הישיבה באמת ובתמים: "מדוע באתם?". אז נעמד הזקן שבחבורה חכם יהושע שהרבני זצ"ל, ושיבח לעיני כל את מרן ראש הישיבה, באומרו: "אתה הוא רבינו! אתה הוא גדול דורינו!" וכו'. מיד השתיקו חכם עזרא, והורה לו בידו להפסיק דבריו.
רוח הקודש
שמעתי מפי הרה"ג חכם שלמה בן שמעון שליט"א על סבו, אבי אמו, רבי ניסים עיני ז"ל, שהיה איש תם וישר, ממשכימי קום, ומנהגו הטוב היה לשבת בבית המדרש ולעסוק בתורה עד חצי היום, חוק ולא יעבור. לימים עלה מארם צובא לירושלים עיר הקודש. באחד הימים הגיע חכם עזרא עטיה זצ"ל מביתו שברחוב יוסף בן מתתיהו עד לשכונת בית וגן לביתו של ר' ניסים. כל בני הבית התפלאו על הדבר, מפני מה טרח כל כך מרן ראש הישיבה לבוא עד לכאן? והוא השיבם בפשטות: מפני שלא ראהו כבר זמן רב, וכעת בא לבקרו ולקבל ממנו ברכה. לאחר יומיים נפטר בפתע פתאום ר' ניסים עיני ז"ל למנוחת עולמים. ויהי הדבר לפלא.
ידיעת התורה
סיפר לי הרה"ג חכם שלמה בן שמעון שליט"א מעשה מופלא שהיה נוכח בו, שפעם הגיע לישיבת "פורת יוסף" רבה של תל-אביב הגאון רבי משה אביגדור עמיאל, ומסר שיעור בגמרא בפני כל תלמידי הישיבה. במקום נוכח גם כן מרן ראש הישיבה חכם עזרא עטיה זצ"ל, שהקשיב לכל מהלך הדברים. לאחר השיעור פנה הרב עמיאל לראש הישיבה ושאלו על התרשמותו מן הדברים שאמר, אמר לו חכם עזרא: "אכן כל פלפולך נחמד, רק שהוא נסתר ממילה אחת בפרש"י במסכת אחרת". וכך היה, שהביאו לפניהם את אותה המסכת, ולא מצא הרב עמיאל יישוב לדבריו.
שאלתי את הגר"ש בן שמעון שליט"א אם זוכר הוא מה היה תוכן הדברים, והיכן נמצא אותו פרש"י שממנו הקשה ראש הישיבה? והשיבני: "איני זוכר"… שבעת היותו בחור צעיר בישיבה היה מצוי תדיר בקרבת ראש הישיבה, ושמעו ממנו הרבה מאוד, אך לא כימים הללו, שלא כתבו אז כלום ממה ששמעו, ועל דא קא בכינא. (ואמר לי, כי אביו חכם מנצור בן שמעון זצ"ל כתב קצת ממה ששמע מחכמי הישיבה, אך כל הכתבים נשארו בישיבה בעיר העתיקה, ולדאבון לבנו היו למאכולת אש בשריפה הגדולה. וחבל על דאבדין).
הערות:
[1] א. מאמר זה מכתב יד מו"ר זצ"ל, נכתב בשני חלקים, וכעת נערך למאמר אחד, מתוך הספר משנת רבינו.
[2] ב. נכתב מפי הגאון רבי שלמה ידידיה בן שמעון זצ"ל, על ידי תלמידו הרב יוסף ברקת שליט"א, ותודת המערכת (משנת רבינו) נתונה לו על כך. הדברים היו לעיני מו"ר שליט"א סמוך להדפסתן בקונטרס משנת רבינו.
[3] א. תודתנו נתונה להרב י.ב. שליט"א על הבאת הדברים לתועלת הרבים.
[4] חלק זה נמסד לידי המערכת ע"י הרב דוד מור שליט"א, ועל כך תודתנו.
