ראיון לחג מלא גילוים חדשים

  • יוזם האשכול יוזם האשכול ידידיה
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
סטטוס
לא פתוח לתגובות נוספות.

1744618456617.png

'הסוד' אינו נכון.
הראשון לציון 'הראשון', שהוא מהר"ם גאלאנטי היה ראש ישיבת 'בית יעקב'. אפשר לראות כל ראשון לציון בויקיפדיה מה היה ומה תפקידו.
היו הרבה ראשי ישיבות, ומסתבר שהם גם 'מסרו שיעורים' בנושאי הישיבה, ודוק.
 
1744620274448.png

גם זה לא נכון. הריב"ש במקום זה לא כתב כדברים האלו.

ראיתי בספרי הרב יצחק הרבה פעמים שכותב את המשפט הנ"ל, ולא זכיתי כרגע לדעת מי הוא בעל המימרא הזו.

אשמח שיחכימוני.
 
1744620418640.png

חוץ מ: ברכה לנשים על מ"ע שהז"ג, וכ"ש על תפלה וכדומה, ברכת הנותן ליעף כח ושאר דברי האר"י בתפלה, חומרות בעניני אבן העזר ויורה דעה, סב"ל נגד מרן, [וכל אחד יוסיף את מה שזוכר]. שזה למעשה דעת הבא"ח בכללותה.
 
1744620554992.png

אותה הטעות נשארת...

כנראה ששגור על לשונו כל כך..
 
1744620750422.png

גם זה לא נכון. החיד"א לא כותב שקצת נשים נהגו כן. התחלף לו עם 'קצת נשים' של מהרי"ו.

ראיון מלא בטעויות מתחלתו ועד סופו.

אבל את הקוראים התמימים כבר א"א לשנות. הם קראו את הדברים בשקיקה ומאמינים לכל מילה שם.

האם אפשר לכתוב תגובה לעיתון הנ"ל?
 
1744621039213.png
'הכרה בערכו' לפי הרב יצחק יוסף עצמו נמדדת במספר הפעמים בו הוא חולק על אותו גדול.
הרי הוא תמיד מונה כמה פעמים הרב משה לוי חלק על הרב עובדיה, ואומר: הרב עובדיה לדעתו טעה ב'כך וכך פעמים', כלומר הוא לא מעריך את הרב עובדיה.

לפי דעת הרב עובדיה - הבא"ח טעה כמעט בכל הלכה [שמונה כרכים של הליכות עולם, ועוד כמה סימנים ביבי"א על הרב פעלים], אז לפי ההגדרה של הרב יצחק בעצמו - אין זו נקראת הערכה והכרה בערכו, למרות שמקדימים 'פאר הדור' וכדומה.
 
קראתי את זה, והיה משעמם לחלוטין.
בושה למראיין!
לא שואל שום שאלה חטטנית / חופרת.
הכל לעוס עד כדי קבס.
המראיין לא טרח לחשוב על שאלה שתשובה עליה יכולה לעניין את הציבור,
שאלה שנוגעת בעניין שמעולם לא שמעו את דעתו של הרב המתראיין,
או שאלה מעט 'מתריסה' שתוציא מהרב דברים שבד"כ לא ישמיע.
 
לדעתי הדבר פשוט שהיו שאלות יותר קשות ונוקבות אולם מטעמים מובנים אסר לפרסמם.

מה מגמתך?

ללמד זכות על המראיין,
או מלמד חובה על ...?
 
נדון לכף זכות, ונאמר שכוונתו למגן אברהם בשם הרדב''ז בסימן רס'ח שאין למחות במי שאומר, הביאו המ''ב שם
לא נראה שזה כונתו, כיון שהוא בא לומר שיש מחלוקת 'מרן והרמ"א' והבא"ח לשיטתו [כדעת החכם האשכנזי המפורסם] נמשך אחרי הרמ"א.
אם זה מג"א בשם הרדב"ז - זה לא קשור כלל שהבא"ח יפסוק כמותם, שהרי הרדב"ז היה ספרדי ומאי אולמיה ממרן? רק אם היה אשכנזי הוא נמשך אחריו!
 
לא נראה שזה כונתו, כיון שהוא בא לומר שיש מחלוקת 'מרן והרמ"א' והבא"ח לשיטתו [כדעת החכם האשכנזי המפורסם] נמשך אחרי הרמ"א.
אם זה מג"א בשם הרדב"ז - זה לא קשור כלל שהבא"ח יפסוק כמותם, שהרי הרדב"ז היה ספרדי ומאי אולמיה ממרן? רק אם היה אשכנזי הוא נמשך אחריו!
כמובן, זה היה בתור לימוד זכות קלוש. אבל לא משנה... אם זה היה רק זה...
 
התמונה עם הרב בן ציון לא נדירה כלל
ומי שנמצא זה זה הרב מרדכי אליהו
 
גילוי חדש!

פעם חשבתי שרק מנהג הברכה על ההלל בראש חודש והברכה אחרי ההדלקה מקורם בחב"ד, ועכשיו אני רואה שגם איסור האורז בפסח...
הוא מקשה בראיון החג מדוע המרוקאים לא אוכלים אורז בפסח, הרי הם כתבו שקבלו הוראות מרן נגד מאה פוסקים...

ובאמת איסור האורז נכתב לראשונה על ידי אותו חכם שכתב שקיבלו את מרן נגד מאה פוסקים... הוא רבי יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב שדבריו על קבלת מרן נגד מאה פוסקים מצוטטים על ידי הראש"ל מספרי אביו למעלה ממאה פעמים... והוא זה שאסר את האורז יחד עם גדולי מרוקו, והובא ביביע אומר... ח מד
נשאלתי אודות אורז המובא מחו"ל, כשהוא מבריק, ויש אומרים שההברקה נעשית ע"י עמילן של חטה, ויש אומרים שנעשית ע"י שמן צמחים, האם יש היתר לאכול ממנו בפסח על ידי הדחה?
ומצאתי בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"א (סי' ט), שנשאלה שאלה כיו"ב מהגאון המחבר ר' יעקב בן צור זצ"ל, ע"י הגאון רבי אברהם בן מוסא ועוד גדולים, וזת"ד, הנה הוגד לנו שהאורז נטחן ע"י סובין או מורסן של חטים או שעורים, ולכן עמדנו בזה על מה סמכו גלילות המערב לאכול האורז בפסח, והשיב לנו הרה"ג רבי יעקב בן שעיא, הנה כדבריכם כן הוא, ומפני כך נוהגים לרחוץ את האורז היטב כדי שלא ישאר מהחמץ מאומה, והמים שרוחצים אותו בהם נשפכים במדרון. והרצתי הדברים בפני הגאון רבינו יהודה בן עטר, ואמר לי שכבר נשאלה שאלה זו מרבני מראקש, והתירו במחניהם הקדוש מטעם הנ"ל. ע"כ. והרבנים השואלים כתבו ע"ז, ואנחנו לא כן נדמה ולבבינו לא כן יחשוב, כי אין טעם חלוש זה מספיק להתיר חמץ בפסח דהוי במשהו, שהרי גרעיני האורז דקים הם, ואי אפשר לרחוץ כל גרעין בפני עצמו, ולא סגי שלא ישארו קצת גרעינים בלי רחיצה, ומלבד זה על הרוב נמצאים גומות בגרעיני האורז שנדבק בהם קמח המורסן, ואין רחיצה מועילה להם, ולא ימלט מאיסור משהו. והגאון המחבר מהר"י בן צור השיב להם, הריני מודיע בזה למעכ"ת, שיום אחד היינו נאספים בבית הדין, הרבנים הגדולים הדיינים, מהר"ש הצרפתי, ומהר"א בן דנאן, ואני, ובא הר"י בן שעיא והראה לנו כתב מעכ"ת, ועמד מהר"ש הצרפתי ואמר שמכיון שאבותינו נהגו היתר באורז בפסח ע"י רחיצה והדחה אין לנו להתחכם עליהם, ואין לנו לזוז ממנהגם. וגם המהר"א אבן דנאן סייעו בדין זה, ואני אמרתי להם, שאולי לא ידעו אופן טחינת האורז, ואילו ידעו שהוא ע"י מורסן היו אוסרים אותו בפסח, ואפשר עוד שבימיהם לא היו עושים כן כלל, כי אין זה הכרחי לאורז, ואינו אלא להחליקו וליפותו. ואז נכנס רבינו מהר"י בן עטר לביה"ד, ובשמעו אמר שהוא מזהיר את בני ביתו לרחוץ האורז פעמים רבות עד שיצאו המים צלולים וזכים, שאז נתברר שלא נשאר כלום מהמורסן, וישפכו המים במקום מדרון. וע"פ זה כתב אליכם הר"י בן שעיא מה שכתב, ועתה בבוא אלי מכתב מעכ"ת, בינותי בספרים וכו', ובתחלה אומר שנ"ל ללמד זכות על הנוהגים היתר בדבר ולעשות סמוכות לדברי מורנו ורבינו מהר"י בן עטר. מטעם שלא אסרו חכמים תערובת חמץ בפסח במשהו, אלא בודאי תערובת חמץ, אבל בספק הו"ל ככל ספק דרבנן ולקולא. ולכן בנ"ד שרוחצים האורז יפה יפה עד שיצאו מימיו צלולים וזכים, אין כאן אלא ספק, דשמא נשאר משהו באיזה גרגיר מגרעיני האורז ונתערב בתבשיל, ובכה"ג שרי בחד ספיקא, ככל איסורי דרבנן. אך מה אעשה כי ראיתי בתשו' הרשב"א (סי' קעג), שהביאה מרן הב"י (סי' תמז), שכ', על חתיכת מחמצת שנמצאת בכלי מלא יין, והוציאה משם, שהגאונים כולם אסרו היין בשתיה, וראוי לחוש לדבריהם. וכ"כ הרמ"א בהגה (שם ס"ד), ופירש הטעם דחיישינן שמא נשארו פירורים ביין, ונותנים טעם בפסח. והרי כאן אינו אלא ספק תערובת משהו, והוי ספקא דרבנן, ואעפ"כ אסרו. ואין לומר דה"ט משום דאיכא מ"ד דחמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין, ובדשיל"מ לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא, דהא דין דדשיל"מ אינו אלא במין במינו. והכא הוי מין בשאינו מינו, אא"כ נאמר דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא, וא"כ ה"נ גבי המורסן באורז אין להקל. עכת"ד...
...ואנכי הרואה להגאון ר' יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב הנ"ל, שכתב לדון להתיר בנידונו מכח ספק ספיקא, שמא ע"י הרחיצה היטב לא נשאר מהמורסן מאומה, ואם תמצא לומר שנשאר משהו, שמא נחלט ברותחים, כי דרך הנשים ליתן האורז בשעת בישולו לתוך מים רותחים, וכבר כתב הרמב"ם (בפ"ה מהל' חמץ ומצה), שאם הרתיח המים הרבה ואח"כ השליך לתוכם הקמח, הרי זה מותר, מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ. אלא שכבר נהגו בשנער ובספרד לאסור דבר זה, גזירה שמא לא ירתיח המים יפה יפה. וכ"כ הטור (סי' תנד) שהגאונים אסרו החליטה. ונראה דעד כאן לא אסרו אלא כשיש קמח בודאי, שאין אלא ספק אחד, שמא לא הרתיח המים יפה, ברם הכא שאין אלא חששא דשמא נשאר משהו מהמורסן, מותר משום ספק ספיקא הנ"ל, דשמא לא נשאר מהמורסן כלום, ושמא נחלט יפה. וע' במגיני ארץ בדין חליטה בפסח, דאע"ג דביו"ד (סי' עג) לענין חליטת כבד שאסרוה האחרונים, קי"ל דמ"מ בדיעבד מותר, אבל לענין פסח לא הזכירו שהחליטה מותרת בדיעבד, ומוכח דס"ל שיש לאסור אף בדיעבד וכו'. ע"כ.
ד) אולם בלא"ה כבר העיר לנכון הגאון רבי יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב הנ"ל, שיש לחוש שהמורסן היה מתבואה לתותה, שכבר נתחמץ, ואין שום תועלת במה שהמים רותחים, ואף על פי שעדיין יש ספק ספיקא, דשמא אינה לתותה. ושמא ע"י רחיצה היטב לא נשאר מאומה מהמורסן, מ"מ הספק דשמא לא היתה התבואה לתותה, הוא ספק גרוע, כי הוגד לי מפי מגידי אמת הבקיאים בזה שהמורסן נעשה מתבואה לתותה, וכן ראו במו עיניהם, וגם הספק דשמא לא נשאר כלום מהמורסן אחר רחיצה היטב, לאו ספקא הוא, שקרוב לודאי שנשתייר מהמורסן וכו', ע"ש.
לבסוף הרב עובדיה מסיק להקל, אבל בשו"ת משפט וצדקה ביעקב מחמיר בזה ואומר שפשט האיסור מחמת חשש "מפ"ח יקוש" מ - מורסן פ - פידאוס (איטריות בספרדית) ח - חיטה (לא חב"ד...)
 
ובאמת איסור האורז נכתב לראשונה על ידי אותו חכם שכתב שקיבלו את מרן נגד מאה פוסקים... הוא רבי יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב שדבריו על קבלת מרן נגד מאה פוסקים מצוטטים על ידי הראש"ל מספרי אביו למעלה ממאה פעמים... והוא זה שאסר את האורז יחד עם גדולי מרוקו, והובא ביביע אומר... ח מד
אולם היה מצופה מראש"ל להכיר עכ"פ מנהגי ירושלים, דנהגו שלא לאכול האורז, ובוודאי גדולי ירושלים לא ניחא להו בהאי ראש"ל שאומר שמנהג זה מקורו מחכמי אשכנזים...
קטניות ירושלים.PNG
 
ללא שם.jpg
כמעט כל דבריו צ"ע.

א.

הרמב"ם והרי"ף בעצמם חיו במרוקו, הרמב"ם החל לחבר את פירוש המשניות בעודו במרוקו, הרי"ף נקרא אלפסי כי מוצא משפחתו מפאס (ולכל הדעות הוא חי באיזור מרוקו), וכמעט כל מוצאי מנהגי מרוקו יסודם בהררי קודש, ומקורם בדברי הראשונים, כאשר הוכיח הגר"ש טולדנו בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת".

ב.

מרן השו"ע עשה לעצמו כלל לפסוק כתרי מיגו תלת, זה לא "בית דין" ולא דומה לזה: "לזאת אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת, נפסוק הלכה כמותם, זולת מקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים עליהם".

ג.

יתירה מכך, נעלמו מהרב יצחק דברי אביו בשו"ת יחוה דעת חלק ה, שכלל זה לא התחדש ע"י השו"ע:

"האמת תורה דרכה כי מרן לא בדה כלל זה מלבו, אלא כלל גדול זה החזיקו בו מכבר גדולי עולם בארצות ספרד והמזרח, וכמו שכתב כן גם רבינו הרדב"ז בתשובה חלק ב' (סימן תרכו): "שבאמת בכל הגלילות הללו קבלו עליהם דברי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש להיות הכרעותיהם להלכה מחייבות בין להקל בין להחמיר בין לפטור בין לחייב". ובנוסח השאלה שבשו"ת הרשב"א (סימן רנג) נאמר, האם במחלוקת פוסקים אפשר לסמוך על המיקל, או נאמר כיון שהרי"ף והרמב"ם שוים בדעה אחת, יש לפסוק כדבריהם בין להקל ובין להחמיר. (וראה בתשובתו של הרשב"א שם). ובתשובת הרא"ש (כלל לב סימן יא) כתב, שברוב המדינות דנים ופוסקים כדעת הרי"ף והרמב"ם. ע"ש".

ד.

ראיתי בעבר שמרן השו"ע ביקר במרוקו ודן עם חכמי מרוקו, אבל מעולם לא שמעתי שפנה אליהם וביקש מהם לשנות מנהגם, והרי זה להיפך הגמור ממה שהצהיר שלא בא לשנות מנהגים שקדמו לו.

כמו כן, כנזכר לעיל, מנהגיהם היו מיוסדים ע"י הראשונים: לפני גירוש ספרד נהגו במרוקו כדעת הרמב"ם, אחרי גירוש ספרד נהגו כדעת הרא"ש משך כשבעים שנה, ואח"כ, בימי ר' שמואל אבן דנאן שחי בסוף המאה הט"ז בפאס, התחילו לנהוג כדעת מרן, ואותו ר' שמואל היה אחד ממאתים רבנים שסמכו את מרן בדורו של מרן.

התירוץ שהרב יצחק יוסף שם בפיהם של רבני מרוקו, כביכול מנהגיהם הם נגד "ההלכה" והם מצטדקים שכך הוא המנהג בלי טעם וריח (כמו חזקה בלא טענה), אינו נכון כלל ועיקר, והוא בגדר הוצאת שם רע.
 
כמו כן, כנזכר לעיל, מנהגיהם היו מיוסדים ע"י הראשונים: לפני גירוש ספרד נהגו במרוקו כדעת הרמב"ם, אחרי גירוש ספרד נהגו כדעת הרא"ש משך כשבעים שנה, ואח"כ, בימי ר' שמואל אבן דנאן שחי בסוף המאה הט"ז בפאס, התחילו לנהוג כדעת מרן, ואותו ר' שמואל היה אחד ממאתים רבנים שסמכו את מרן בדורו של מרן.
יתירה מכך, נעלמו מהרב יצחק דברי אביו בשו"ת יחוה דעת חלק ה, שכלל זה לא התחדש ע"י השו"ע:
בתקנת המגורשים בפאס משנת ש"ה הנהיגו לפסוק כתרי מגו תלת והרב יצחק מעתיק את זה מרבי דוד עובדיה בספרו "בני מרוקו והליכותיהם"...

יש כאן נסיון להשפיל את גדולי מרוקו ואת מנהגיהם, והתורה תובעת את עלבונה.

איה כבודו של מהר"י בירב - רבו של מרן? מהר"א סבע אבי חמו של מרן? מהר"י בן סוסאן - חברו של מרן?

מהר"י אלמושנינו, מהר"ש לביא, מהר"י עוזיאל, מהר"א אזולאי, מהר"א בן חיים, מהר"י חאגיז, מה"ר האור החיים ובעל פרי תאר ותלמידיו גאוני עולם, מהר"ש עמאר (הקדמון), מהרי"ח בן סאמון, מהר"א אבן מוסא, מהר"י אבן צור, מהר"א די אבילה, מהר"ש בוזגלו, מה"ר ויאמר יצחק, מה"ר תקפו של יוסף, מהר"י קורייאט, הצו"ף דב"ש, פקודת אלעזר, הגאונים המפורסמים ממשפחת בירדוגו, טולדאנו, מונסונייגו, פינטו, ועוד ועוד מאות גאונים ועצומים שיכלה הזמן והמה לא יכלו!
 
ומעניין לציין שהחל מגאוני בבל עבור ברבינו הרמב"ם - מציינים הרבה מאוד את "מנהג המערב" ואת תורת חכמיהם בהערכה גדולה... וכך גם רבינו הרדב"ז, הכנסת הגדולה, החיד"א מהרח"ף, ושאר פוסקים שנתקלו עם חכמי המערב ומנהגיהם - מזכירים אותם בסילודין. עד שבא הילקוט יוסף...
 
סטטוס
לא פתוח לתגובות נוספות.
ראשי תחתית