ומצאתי בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"א (סי' ט), שנשאלה שאלה כיו"ב מהגאון המחבר ר' יעקב בן צור זצ"ל, ע"י הגאון רבי אברהם בן מוסא ועוד גדולים, וזת"ד, הנה הוגד לנו שהאורז נטחן ע"י סובין או מורסן של חטים או שעורים, ולכן עמדנו בזה על מה סמכו גלילות המערב לאכול האורז בפסח, והשיב לנו הרה"ג רבי יעקב בן שעיא, הנה כדבריכם כן הוא, ומפני כך נוהגים לרחוץ את האורז היטב כדי שלא ישאר מהחמץ מאומה, והמים שרוחצים אותו בהם נשפכים במדרון. והרצתי הדברים בפני הגאון רבינו יהודה בן עטר, ואמר לי שכבר נשאלה שאלה זו מרבני מראקש, והתירו במחניהם הקדוש מטעם הנ"ל. ע"כ. והרבנים השואלים כתבו ע"ז, ואנחנו לא כן נדמה ולבבינו לא כן יחשוב, כי אין טעם חלוש זה מספיק להתיר חמץ בפסח דהוי במשהו, שהרי גרעיני האורז דקים הם, ואי אפשר לרחוץ כל גרעין בפני עצמו, ולא סגי שלא ישארו קצת גרעינים בלי רחיצה, ומלבד זה על הרוב נמצאים גומות בגרעיני האורז שנדבק בהם קמח המורסן, ואין רחיצה מועילה להם, ולא ימלט מאיסור משהו. והגאון המחבר מהר"י בן צור השיב להם, הריני מודיע בזה למעכ"ת, שיום אחד היינו נאספים בבית הדין, הרבנים הגדולים הדיינים, מהר"ש הצרפתי, ומהר"א בן דנאן, ואני, ובא הר"י בן שעיא והראה לנו כתב מעכ"ת, ועמד מהר"ש הצרפתי ואמר שמכיון שאבותינו נהגו היתר באורז בפסח ע"י רחיצה והדחה אין לנו להתחכם עליהם, ואין לנו לזוז ממנהגם. וגם המהר"א אבן דנאן סייעו בדין זה, ואני אמרתי להם, שאולי לא ידעו אופן טחינת האורז, ואילו ידעו שהוא ע"י מורסן היו אוסרים אותו בפסח, ואפשר עוד שבימיהם לא היו עושים כן כלל, כי אין זה הכרחי לאורז, ואינו אלא להחליקו וליפותו. ואז נכנס רבינו מהר"י בן עטר לביה"ד, ובשמעו אמר שהוא מזהיר את בני ביתו לרחוץ האורז פעמים רבות עד שיצאו המים צלולים וזכים, שאז נתברר שלא נשאר כלום מהמורסן, וישפכו המים במקום מדרון. וע"פ זה כתב אליכם הר"י בן שעיא מה שכתב, ועתה בבוא אלי מכתב מעכ"ת, בינותי בספרים וכו', ובתחלה אומר שנ"ל ללמד זכות על הנוהגים היתר בדבר ולעשות סמוכות לדברי מורנו ורבינו מהר"י בן עטר. מטעם שלא אסרו חכמים תערובת חמץ בפסח במשהו, אלא בודאי תערובת חמץ, אבל בספק הו"ל ככל ספק דרבנן ולקולא. ולכן בנ"ד שרוחצים האורז יפה יפה עד שיצאו מימיו צלולים וזכים, אין כאן אלא ספק, דשמא נשאר משהו באיזה גרגיר מגרעיני האורז ונתערב בתבשיל, ובכה"ג שרי בחד ספיקא, ככל איסורי דרבנן. אך מה אעשה כי ראיתי בתשו' הרשב"א (סי' קעג), שהביאה מרן הב"י (סי' תמז), שכ', על חתיכת מחמצת שנמצאת בכלי מלא יין, והוציאה משם, שהגאונים כולם אסרו היין בשתיה, וראוי לחוש לדבריהם. וכ"כ הרמ"א בהגה (שם ס"ד), ופירש הטעם דחיישינן שמא נשארו פירורים ביין, ונותנים טעם בפסח. והרי כאן אינו אלא ספק תערובת משהו, והוי ספקא דרבנן, ואעפ"כ אסרו. ואין לומר דה"ט משום דאיכא מ"ד דחמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין, ובדשיל"מ לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא, דהא דין דדשיל"מ אינו אלא במין במינו. והכא הוי מין בשאינו מינו, אא"כ נאמר דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא, וא"כ ה"נ גבי המורסן באורז אין להקל. עכת"ד...
