ראיון לחג מלא גילוים חדשים

[ידידיה]

הצג קובץ מצורף 3165

גם בזה @ידידיה יחכימנו, ההיה כדבר הזה או רק הנשמע כמוהו.

אולי יש לומר שהיו אלו עגבניות של ההיתר המדומה...
לא השליכו עגבניות ולא עשו מדורות.

 

[כהן]

נדון לכף זכות, ונאמר שכוונתו למגן אברהם בשם הרדב''ז בסימן רס'ח שאין למחות במי שאומר, הביאו המ''ב שם

לא נראה שזה כונתו, כיון שהוא בא לומר שיש מחלוקת 'מרן והרמ"א' והבא"ח לשיטתו [כדעת החכם האשכנזי המפורסם] נמשך אחרי הרמ"א.
אם זה מג"א בשם הרדב"ז - זה לא קשור כלל שהבא"ח יפסוק כמותם, שהרי הרדב"ז היה ספרדי ומאי אולמיה ממרן? רק אם היה אשכנזי הוא נמשך אחריו!

 

[עת שערי רצון]

לא נראה שזה כונתו, כיון שהוא בא לומר שיש מחלוקת 'מרן והרמ"א' והבא"ח לשיטתו [כדעת החכם האשכנזי המפורסם] נמשך אחרי הרמ"א.
אם זה מג"א בשם הרדב"ז - זה לא קשור כלל שהבא"ח יפסוק כמותם, שהרי הרדב"ז היה ספרדי ומאי אולמיה ממרן? רק אם היה אשכנזי הוא נמשך אחריו!

כמובן, זה היה בתור לימוד זכות קלוש. אבל לא משנה... אם זה היה רק זה...

 

[זקני דרום]

התמונה עם הרב בן ציון לא נדירה כלל
ומי שנמצא זה זה הרב מרדכי אליהו

 

[רק תורה]

גילוי חדש!

פעם חשבתי שרק מנהג הברכה על ההלל בראש חודש והברכה אחרי ההדלקה מקורם בחב"ד, ועכשיו אני רואה שגם איסור האורז בפסח...
הוא מקשה בראיון החג מדוע המרוקאים לא אוכלים אורז בפסח, הרי הם כתבו שקבלו הוראות מרן נגד מאה פוסקים...

ובאמת איסור האורז נכתב לראשונה על ידי אותו חכם שכתב שקיבלו את מרן נגד מאה פוסקים... הוא רבי יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב שדבריו על קבלת מרן נגד מאה פוסקים מצוטטים על ידי הראש"ל מספרי אביו למעלה ממאה פעמים... והוא זה שאסר את האורז יחד עם גדולי מרוקו, והובא ביביע אומר... ח מד

נשאלתי אודות אורז המובא מחו"ל, כשהוא מבריק, ויש אומרים שההברקה נעשית ע"י עמילן של חטה, ויש אומרים שנעשית ע"י שמן צמחים, האם יש היתר לאכול ממנו בפסח על ידי הדחה?

ומצאתי בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"א (סי' ט), שנשאלה שאלה כיו"ב מהגאון המחבר ר' יעקב בן צור זצ"ל, ע"י הגאון רבי אברהם בן מוסא ועוד גדולים, וזת"ד, הנה הוגד לנו שהאורז נטחן ע"י סובין או מורסן של חטים או שעורים, ולכן עמדנו בזה על מה סמכו גלילות המערב לאכול האורז בפסח, והשיב לנו הרה"ג רבי יעקב בן שעיא, הנה כדבריכם כן הוא, ומפני כך נוהגים לרחוץ את האורז היטב כדי שלא ישאר מהחמץ מאומה, והמים שרוחצים אותו בהם נשפכים במדרון. והרצתי הדברים בפני הגאון רבינו יהודה בן עטר, ואמר לי שכבר נשאלה שאלה זו מרבני מראקש, והתירו במחניהם הקדוש מטעם הנ"ל. ע"כ. והרבנים השואלים כתבו ע"ז, ואנחנו לא כן נדמה ולבבינו לא כן יחשוב, כי אין טעם חלוש זה מספיק להתיר חמץ בפסח דהוי במשהו, שהרי גרעיני האורז דקים הם, ואי אפשר לרחוץ כל גרעין בפני עצמו, ולא סגי שלא ישארו קצת גרעינים בלי רחיצה, ומלבד זה על הרוב נמצאים גומות בגרעיני האורז שנדבק בהם קמח המורסן, ואין רחיצה מועילה להם, ולא ימלט מאיסור משהו. והגאון המחבר מהר"י בן צור השיב להם, הריני מודיע בזה למעכ"ת, שיום אחד היינו נאספים בבית הדין, הרבנים הגדולים הדיינים, מהר"ש הצרפתי, ומהר"א בן דנאן, ואני, ובא הר"י בן שעיא והראה לנו כתב מעכ"ת, ועמד מהר"ש הצרפתי ואמר שמכיון שאבותינו נהגו היתר באורז בפסח ע"י רחיצה והדחה אין לנו להתחכם עליהם, ואין לנו לזוז ממנהגם. וגם המהר"א אבן דנאן סייעו בדין זה, ואני אמרתי להם, שאולי לא ידעו אופן טחינת האורז, ואילו ידעו שהוא ע"י מורסן היו אוסרים אותו בפסח, ואפשר עוד שבימיהם לא היו עושים כן כלל, כי אין זה הכרחי לאורז, ואינו אלא להחליקו וליפותו. ואז נכנס רבינו מהר"י בן עטר לביה"ד, ובשמעו אמר שהוא מזהיר את בני ביתו לרחוץ האורז פעמים רבות עד שיצאו המים צלולים וזכים, שאז נתברר שלא נשאר כלום מהמורסן, וישפכו המים במקום מדרון. וע"פ זה כתב אליכם הר"י בן שעיא מה שכתב, ועתה בבוא אלי מכתב מעכ"ת, בינותי בספרים וכו', ובתחלה אומר שנ"ל ללמד זכות על הנוהגים היתר בדבר ולעשות סמוכות לדברי מורנו ורבינו מהר"י בן עטר. מטעם שלא אסרו חכמים תערובת חמץ בפסח במשהו, אלא בודאי תערובת חמץ, אבל בספק הו"ל ככל ספק דרבנן ולקולא. ולכן בנ"ד שרוחצים האורז יפה יפה עד שיצאו מימיו צלולים וזכים, אין כאן אלא ספק, דשמא נשאר משהו באיזה גרגיר מגרעיני האורז ונתערב בתבשיל, ובכה"ג שרי בחד ספיקא, ככל איסורי דרבנן. אך מה אעשה כי ראיתי בתשו' הרשב"א (סי' קעג), שהביאה מרן הב"י (סי' תמז), שכ', על חתיכת מחמצת שנמצאת בכלי מלא יין, והוציאה משם, שהגאונים כולם אסרו היין בשתיה, וראוי לחוש לדבריהם. וכ"כ הרמ"א בהגה (שם ס"ד), ופירש הטעם דחיישינן שמא נשארו פירורים ביין, ונותנים טעם בפסח. והרי כאן אינו אלא ספק תערובת משהו, והוי ספקא דרבנן, ואעפ"כ אסרו. ואין לומר דה"ט משום דאיכא מ"ד דחמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין, ובדשיל"מ לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא, דהא דין דדשיל"מ אינו אלא במין במינו. והכא הוי מין בשאינו מינו, אא"כ נאמר דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא, וא"כ ה"נ גבי המורסן באורז אין להקל. עכת"ד...

...ואנכי הרואה להגאון ר' יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב הנ"ל, שכתב לדון להתיר בנידונו מכח ספק ספיקא, שמא ע"י הרחיצה היטב לא נשאר מהמורסן מאומה, ואם תמצא לומר שנשאר משהו, שמא נחלט ברותחים, כי דרך הנשים ליתן האורז בשעת בישולו לתוך מים רותחים, וכבר כתב הרמב"ם (בפ"ה מהל' חמץ ומצה), שאם הרתיח המים הרבה ואח"כ השליך לתוכם הקמח, הרי זה מותר, מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ. אלא שכבר נהגו בשנער ובספרד לאסור דבר זה, גזירה שמא לא ירתיח המים יפה יפה. וכ"כ הטור (סי' תנד) שהגאונים אסרו החליטה. ונראה דעד כאן לא אסרו אלא כשיש קמח בודאי, שאין אלא ספק אחד, שמא לא הרתיח המים יפה, ברם הכא שאין אלא חששא דשמא נשאר משהו מהמורסן, מותר משום ספק ספיקא הנ"ל, דשמא לא נשאר מהמורסן כלום, ושמא נחלט יפה. וע' במגיני ארץ בדין חליטה בפסח, דאע"ג דביו"ד (סי' עג) לענין חליטת כבד שאסרוה האחרונים, קי"ל דמ"מ בדיעבד מותר, אבל לענין פסח לא הזכירו שהחליטה מותרת בדיעבד, ומוכח דס"ל שיש לאסור אף בדיעבד וכו'. ע"כ.

ד) אולם בלא"ה כבר העיר לנכון הגאון רבי יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב הנ"ל, שיש לחוש שהמורסן היה מתבואה לתותה, שכבר נתחמץ, ואין שום תועלת במה שהמים רותחים, ואף על פי שעדיין יש ספק ספיקא, דשמא אינה לתותה. ושמא ע"י רחיצה היטב לא נשאר מאומה מהמורסן, מ"מ הספק דשמא לא היתה התבואה לתותה, הוא ספק גרוע, כי הוגד לי מפי מגידי אמת הבקיאים בזה שהמורסן נעשה מתבואה לתותה, וכן ראו במו עיניהם, וגם הספק דשמא לא נשאר כלום מהמורסן אחר רחיצה היטב, לאו ספקא הוא, שקרוב לודאי שנשתייר מהמורסן וכו', ע"ש.

לבסוף הרב עובדיה מסיק להקל, אבל בשו"ת משפט וצדקה ביעקב מחמיר בזה ואומר שפשט האיסור מחמת חשש "מפ"ח יקוש" מ - מורסן פ - פידאוס (איטריות בספרדית) ח - חיטה (לא חב"ד...)

 

[רק תורה]

ובאמת איסור האורז נכתב לראשונה על ידי אותו חכם שכתב שקיבלו את מרן נגד מאה פוסקים... הוא רבי יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב שדבריו על קבלת מרן נגד מאה פוסקים מצוטטים על ידי הראש"ל מספרי אביו למעלה ממאה פעמים... והוא זה שאסר את האורז יחד עם גדולי מרוקו, והובא ביביע אומר... ח מד

אולם היה מצופה מראש"ל להכיר עכ"פ מנהגי ירושלים, דנהגו שלא לאכול האורז, ובוודאי גדולי ירושלים לא ניחא להו בהאי ראש"ל שאומר שמנהג זה מקורו מחכמי אשכנזים...

 

[משיב כהלכה]

כמעט כל דבריו צ"ע.

א.

הרמב"ם והרי"ף בעצמם חיו במרוקו, הרמב"ם החל לחבר את פירוש המשניות בעודו במרוקו, הרי"ף נקרא אלפסי כי מוצא משפחתו מפאס (ולכל הדעות הוא חי באיזור מרוקו), וכמעט כל מוצאי מנהגי מרוקו יסודם בהררי קודש, ומקורם בדברי הראשונים, כאשר הוכיח הגר"ש טולדנו בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת".

ב.

מרן השו"ע עשה לעצמו כלל לפסוק כתרי מיגו תלת, זה לא "בית דין" ולא דומה לזה: "לזאת אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת, נפסוק הלכה כמותם, זולת מקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים עליהם".

ג.

יתירה מכך, נעלמו מהרב יצחק דברי אביו בשו"ת יחוה דעת חלק ה, שכלל זה לא התחדש ע"י השו"ע:

"האמת תורה דרכה כי מרן לא בדה כלל זה מלבו, אלא כלל גדול זה החזיקו בו מכבר גדולי עולם בארצות ספרד והמזרח, וכמו שכתב כן גם רבינו הרדב"ז בתשובה חלק ב' (סימן תרכו): "שבאמת בכל הגלילות הללו קבלו עליהם דברי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש להיות הכרעותיהם להלכה מחייבות בין להקל בין להחמיר בין לפטור בין לחייב". ובנוסח השאלה שבשו"ת הרשב"א (סימן רנג) נאמר, האם במחלוקת פוסקים אפשר לסמוך על המיקל, או נאמר כיון שהרי"ף והרמב"ם שוים בדעה אחת, יש לפסוק כדבריהם בין להקל ובין להחמיר. (וראה בתשובתו של הרשב"א שם). ובתשובת הרא"ש (כלל לב סימן יא) כתב, שברוב המדינות דנים ופוסקים כדעת הרי"ף והרמב"ם. ע"ש".

ד.

ראיתי בעבר שמרן השו"ע ביקר במרוקו ודן עם חכמי מרוקו, אבל מעולם לא שמעתי שפנה אליהם וביקש מהם לשנות מנהגם, והרי זה להיפך הגמור ממה שהצהיר שלא בא לשנות מנהגים שקדמו לו.

כמו כן, כנזכר לעיל, מנהגיהם היו מיוסדים ע"י הראשונים: לפני גירוש ספרד נהגו במרוקו כדעת הרמב"ם, אחרי גירוש ספרד נהגו כדעת הרא"ש משך כשבעים שנה, ואח"כ, בימי ר' שמואל אבן דנאן שחי בסוף המאה הט"ז בפאס, התחילו לנהוג כדעת מרן, ואותו ר' שמואל היה אחד ממאתים רבנים שסמכו את מרן בדורו של מרן.

התירוץ שהרב יצחק יוסף שם בפיהם של רבני מרוקו, כביכול מנהגיהם הם נגד "ההלכה" והם מצטדקים שכך הוא המנהג בלי טעם וריח (כמו חזקה בלא טענה), אינו נכון כלל ועיקר, והוא בגדר הוצאת שם רע.

 

[MMH]

הטיעון העיקרי כאן הוא 'נתן להם על הראש'.

חבל על הפלפולים... לא כ"כ חשוב מה זה אומר, ומה מקורו של ההוא.

חשובה כאן התפיסה שיש מישהו שנמצא מעל מישהו, והוא נותן לו הראש.

 

[רק תורה]

כמו כן, כנזכר לעיל, מנהגיהם היו מיוסדים ע"י הראשונים: לפני גירוש ספרד נהגו במרוקו כדעת הרמב"ם, אחרי גירוש ספרד נהגו כדעת הרא"ש משך כשבעים שנה, ואח"כ, בימי ר' שמואל אבן דנאן שחי בסוף המאה הט"ז בפאס, התחילו לנהוג כדעת מרן, ואותו ר' שמואל היה אחד ממאתים רבנים שסמכו את מרן בדורו של מרן.

יתירה מכך, נעלמו מהרב יצחק דברי אביו בשו"ת יחוה דעת חלק ה, שכלל זה לא התחדש ע"י השו"ע:

בתקנת המגורשים בפאס משנת ש"ה הנהיגו לפסוק כתרי מגו תלת והרב יצחק מעתיק את זה מרבי דוד עובדיה בספרו "בני מרוקו והליכותיהם"...

יש כאן נסיון להשפיל את גדולי מרוקו ואת מנהגיהם, והתורה תובעת את עלבונה.

איה כבודו של מהר"י בירב - רבו של מרן? מהר"א סבע אבי חמו של מרן? מהר"י בן סוסאן - חברו של מרן?

מהר"י אלמושנינו, מהר"ש לביא, מהר"י עוזיאל, מהר"א אזולאי, מהר"א בן חיים, מהר"י חאגיז, מה"ר האור החיים ובעל פרי תאר ותלמידיו גאוני עולם, מהר"ש עמאר (הקדמון), מהרי"ח בן סאמון, מהר"א אבן מוסא, מהר"י אבן צור, מהר"א די אבילה, מהר"ש בוזגלו, מה"ר ויאמר יצחק, מה"ר תקפו של יוסף, מהר"י קורייאט, הצו"ף דב"ש, פקודת אלעזר, הגאונים המפורסמים ממשפחת בירדוגו, טולדאנו, מונסונייגו, פינטו, ועוד ועוד מאות גאונים ועצומים שיכלה הזמן והמה לא יכלו!

 

[רק תורה]

ומעניין לציין שהחל מגאוני בבל עבור ברבינו הרמב"ם - מציינים הרבה מאוד את "מנהג המערב" ואת תורת חכמיהם בהערכה גדולה... וכך גם רבינו הרדב"ז, הכנסת הגדולה, החיד"א מהרח"ף, ושאר פוסקים שנתקלו עם חכמי המערב ומנהגיהם - מזכירים אותם בסילודין. עד שבא הילקוט יוסף...

 

[ידידיה]

ראיתי בעבר שמרן השו"ע ביקר במרוקו ודן עם חכמי מרוקו

מה המקור למעשיה זו?

 

[רק תורה]

מה המקור למעשיה זו?

יש אגדה שמובאת בספר של אחד החכמים משפחת אבן דנאן שאחד מקדמוני המשפחה סמך את מרן והיה אחד מה-200 רבנים. אגדה זו מצוטטת הרבה בספרי ילקוט יוסף...

אגדה אחרת שמובאת בספר מלכי רבנן, שרבי יצחק דלויה התווכח פא"פ עם מרן שבא למרוקו על כמה הלכות.

לפחות לפי כל כותבי הקורות אין לזה בדל של ראיה ואין אלו אלא בגדר אגדת עם.

מכאן ועד לנתן להם על הראש הדרך קצרה... כמו האשכנזי שבא לבגדד ודברי רבי רפאל עבו ביביע אומר חלק י ש"העיד" לפני מרן שהגיעו לפני 200 שנה אשכנזים ולימדו אותם תורה לפי רבי זלמן והרב גנצפריד... (כך אמר בראיון חג לאתר אמס... מישהו יודע מקור מדויק איפה זה ביביע אומר?)

 

[יד אברהם]

הרמב"ם והרי"ף בעצמם חיו במרוקו, הרמב"ם החל לחבר את פירוש המשניות בעודו במרוקו, הרי"ף נקרא אלפסי כי מוצא משפחתו מפאס (ולכל הדעות הוא חי באיזור מרוקו), וכמעט כל מוצאי מנהגי מרוקו יסודם בהררי קודש, ומקורם בדברי הראשונים, כאשר הוכיח הגר"ש טולדנו בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת".

הרי"ף חי באלג'יר ולכל החוקרים לא היה בכלל במרוקו, ההשערה היא שמשפחתו כנראה הגיע ממרוקו ולכן נקרא אלפסי

 

[אור תורה]

בינתיים נשוא הכתבה הוא המעיר ומשיג ללא הפסקה על כל מה ומי שזז שלא כהוראת אביו.

שאר חכמי הספרדים לא מעירים על אף אחד. כל אחד אומר את דעתו ומכבד את הדעה השניה.

כך היה בכל הדורות, וכך הוא בדורנו אצל שאר הרבנים.

מתי תבין שהבעיה היא לא בנו אלא..

מרן הגר"ע זצ"ל בגדלותו דחה כמה מנהגים שנהגו דלת העם, וכמו שהביא מהגר"ח פלאג'י שאם רואה גדול הדור שדבריו נשמעים, יש לו להורות ע"פ ההלכה ובפרט במנהג שיש בו איסור. והראש"ל מחזק דרכו של מרן אביו. וגם הוא יודע שיש רבנים שדרכם שונה ומקבלים כל מנהג ואין בכחם לשנות, וגם בשיעוריו אמר שכן אמר לו מרן הגרב"ץ זצ"ל שבזה שונה הוא מאביו.

ומה שכתבת ששאר חכמי הספרדים לא מעיריםעל אף אחד וכו' כנראה שלא ראית את המאמר מרדכי והמחזיק ברכה. השמש ומגן ועמק יהושע ועוד.

אבל אנו מדברים על רבני ישראל שדבריהם נשמעים, ואדרבה יש להם את הזכות להעיר ולכוון את הדרך ע"פ ההלכה כאשר קיבלו מרבותיהם.

אבל כאשר באים צעירי הצאן ומעירים ללא הפסקה על כל גדולי ישראל, אשלח אותך לעיין בהקדמת יבי"א ח"י.

 

[החש בראשו]

הרי"ף חי באלג'יר ולכל החוקרים לא היה בכלל במרוקו, ההשערה היא שמשפחתו כנראה הגיע ממרוקו ולכן נקרא אלפסי

יש אומרים הפוך. שנולד בקלעת אל חמד ואח"כ הגיע למרוקו ובערוב ימיו שוב חזר לאלגי'ר, אבל שלא היה במרוקו בכלל, זה לא שמעתי.

 

[הכהן הגדול]

הצג קובץ מצורף 3156

גם זה לא נכון. הריב"ש במקום זה לא כתב כדברים האלו.

ראיתי בספרי הרב יצחק הרבה פעמים שכותב את המשפט הנ"ל, ולא זכיתי כרגע לדעת מי הוא בעל המימרא הזו.

אשמח שיחכימוני.

הריב"ש נמצא בסימן רנו

 

[משיב כהלכה]

הרי"ף חי באלג'יר ולכל החוקרים לא היה בכלל במרוקו, ההשערה היא שמשפחתו כנראה הגיע ממרוקו ולכן נקרא אלפסי

טעות. רבים מהחוקרים סבורים כי עבר לעיר פאס שבמרוקו ועל שמה קיבל את הכינוי אלפסי.

כן כתב הרב יעקב משה טולידאנו, נר המערב, עמ' 22 ואילך, ירושלים, תרע"א, חיים זאב הירשברג, שלוש הערות לשלושה מאמרים / שלוש הערות לשלוח מאמרים: בתרביץ, מא (תשל"ב), חוברת ב. מעבר לשם אלפאסי, מצוינת גם העובדה, שתשובות הרי"ף היו מצויות לאחר פטירתו בפאס. וכך ר"י מיגאש, שהיה תלמידו הגדול של הרי"ף ויורש תפקידיו, כתב בתשובה לחכמי פאס: ”וכשהיינו אצלכם בפאס זכרו לנו שנמצא זה בתשובה לרבינו יצחק הרב הגדול ז"ל, או לאחר מהגאונים ז"ל, ושמחנו בזה” ראה: שו"ת הר"י מיגאש סימן עה. כן בספר העיטור, סא, ב (דפוס לבוב) הזכיר את תשובות הרי"ף המצויות בידי תמלמידי הרי"ף בפאס, בשם: "תשובות תלמידי רב אלפאס שכתבו בפאס".

 

[יהודה מ.]

אולם היה מצופה מראש"ל להכיר עכ"פ מנהגי ירושלים, דנהגו שלא לאכול האורז, ובוודאי גדולי ירושלים לא ניחא להו בהאי ראש"ל שאומר שמנהג זה מקורו מחכמי אשכנזים...

מה שכבודו הביא שם לא מבואר שכן היה מנהג, אלא מחמת איזה מכשול שראו באורז החמירו על עצמן אבל זה לא ענין כלל במנהג הקטניות, אלא חומרא לאותו זמן בלבד. אז כדאי לעיין בלשון היטב לדעת להתבונן היטב לפני שכותבים בחוסר דרך ארץ.

 

[כהן]

הריב"ש נמצא בסימן רנו

לא כתוב שם את הדברים שכתב או אמר בשמו. כתוב להיפך!
שו"ת הריב"ש סימן רנו
אם היה דבר זה מחלוקת קדומה בין החכמים ז"ל זה אוסר וזה מתיר ועשו כדברי האחד להקל מפני שהיה רבם או שחכמי המקום נטו אחר דעתו בכגון זה מניחין אותם על מנהגם אף על פי שיש הרבה מקומות שנהגו לאסור וכו'. אבל הדברים האסורין בלי מחלוקת שנהגו בהן התר קצת מקומות מפני שלא ידעו שהן אסורים זה מנהג טעות הוא ואינו כלום עי"ש.

כל הדברים שהרב עובדיה שינה אלו דברים שיש בהם מחלוקת ועשו כדברי האחד להקל וכו', ועל זה לא דיבר, ורק בדברים שאין בהם מחלוקת יש לבטל המנהג.

דבר שני, הוא לא תולה את ביטול המנהג בגדול הדור שדבריו נשמעים, וגם לא כותב שיש 'שמץ' של איסור אלא 'איסור' ממש ללא מחלוקת.

כך שאין בריב"ש זה כלום ממה שאמר.

 

[כותל המזרחי]

מדהים!

זכה הרב יצחק יוסף שילמדו ראיון חג שלו בכזה עיון.