תא חזי
ש' דצמבר 19, 2020 10:11
עוד חזון למועד להעיר על כמה דברים מסויימים שכתב בקונט' הזה.
אבל כמה דברים, כחותה על הגחלים:
א. הרב שלום ארוש לא חזר בתשובה ע"י ב' (אלא על ידי הרב יצחק גינזבורג מכפ"ח (!), והרב יואל שוורץ - במקביל לב', ורק אח"כ נעשה הגבאי שלו וכו').
ב.מה שהביא שם הסכמות בעניין הידיעה והבחירה, הן אמת שכבר העירו להרב ארוש על זה כבר לפני הרבה שנים (ממש בסמיכות כשיצא הספר), ועכ"פ לדידו יש מקורות דווקא מר' צדוק ומהאיז'ביצא (אך כמובן שאינו מזכיר זאת בספריו...). וכן על תוקף ההוראה של 'שעת התבודדות' (שהיא 60 דקות, ו"חובה" עליה להיות בשדה או ביער, וכאילו מי שאינו מפיל תחינתו בפחות מזה "אינו יוצא יד"ח"... והרבה חסידי ברסלב שקוראים את זה נשברים מזה, וכן בדברי מוהר"ן כתוב במפורש ההיפך הגמור מהוראותיו של הנ"ל, ושמעתי כמה פעמים ע"ז דברים קשים מהגרי"מ מורגנשטרן שליט"א) ועל ההמצאה החדשה והמחודשת של '6 שעות התבודדות' ועוד. ולזה מטרת הקונטרס הראשון 'ובחרת בחיים' היתה מצויינת ויפה כוחו בהסכמת כמה מרבני ברסלב (שאגב, מלכתחילה, אין ספריו של הרב ארוש מיועדים לקהילותיהם של הנ"ל, וכמובן לכל מי שעיניו בראשו...) -
ואכן השמיטו הרש"א מהמהד' האחרונה של הספר. משא"כ הקונטרס הזה.
ג. לגופם של דברים בענייני ההדרכות שלו בשלום בית:
שאלתי פעם את הרב ארוש עצמו על זה, שבכללות ברוב עם ישראל לא נהוג ככה, והבעל הוא בעה"ב ומאן דאמר הסופי בבית וכו', ואמר לי כי בעיקר דבריו מכוונים
לבעלי תשובה, שעד עתה הרבה היו רגילים ללכת בתקיפות נגד האשה, ולכפות דעתם (וח"ו לפעמים בכח הזרוע), ונפיק מיניה חורבא נוראה (בין אם נשארו נשואים ובין אם לא), וכמו ששומעים סיפורים רבים כאלה בעוה"ר בקהילות שונות בתוך ברסלב ומחוצה לה, ודרכו בספרו הוא לקחת את הקיצון השני (שיתבטלו לגמרי לאשה וכו') ולחזור עליו הלוך ונסוע שוב ושוב (וכמו שכל מי שבא בשעריו יודע כי את ספרי הרש"א אפשר לתמצת מכל ספר - חוברת, ואולי אפילו דף...) עד שיתיישרו לדרך האמצע (וכמ"ש במפורש הרמב"ם בהלכות דעות פרק ב' הלכה ב') ובפרט בענייני שלום בית שרואים בחוש כי הם כרוכים בחדא מחתא עם מדת הכעס (וכדיעויין שם ברמב"ם הלכה ג' שמדת הכעס והגאווה שונות משאר המדות, שבהן אמר הרמב"ם "וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחרון" והם הם דבריו של הרש"א (אלא שתיבלם בלשון חסידית וקבלית של 'תיקון' ו'האשה מראה של בעלה' וכו', שכל זה הוא רק דרוש וחידוש, וצ"ע מה כוונת הבעש"ט במימרא זו (שכמדומה הובאה בכמה ספרי חסידות), ומה כוונת האר"י בזה בשעה"ג, ויעויין בבני אהרן ובבאתי לגני ע"ז). זה הכל. (ומה גם שתמיד הרש"א אומר כי כשם שהבעל קורא 'בגן השלום' אשתו צריכה לקרוא 'חכמות נשים', ומרפרוף על הספר הזה הרי ששם באמת כתוב שהאשה צריכה להקשיב לבעל ואם הוא מעיר לה לקבל, ומביא את דברי הרמב"ם בסוף הלכות אישות וכו'. והרי לפי דברי הרב בעהמ"ח הקונטרס החשוב הנ"ל - היה צריך להיות כתוב שם 'אל תתייחסי לבעלך ולהערותיו גם באיסורים חמורים', 'את ורק את תקבעי לבעלך מה לעשות', 'בזבזי את כל הכסף של בעלך', וכו'... וראה זה פלא).
יהיה איך שיהיה, עיקר העניין הוא שדבריו מעיקרם מכוונים לבעלי תשובה, אלא שנעשו פופולריים בדורנו (מהמון סיבות) גם לכאלה שאינם 'בעלי תשובה'. ועל כך יש
לדון ולהפנות את השאלה הנוקבת כלפי עצמנו, איך אין סיפק בידי המשגיחים והמדריכים והספרים הקדושים השורשיים הן ספרי מוסר והן ספרי חסידות, והן אפילו וועדים ושמועות מגדולי היר"ש שבדור, לתת מענה לצרכי בני התורה שבדור, עד שצריכים לרוץ להרוות צמאונם וממילא להשתית כל הנהגתם על בסיס הדרכות ועניינים המיועדים לאלה העושים את צעדיהם הראשונים בתורה ויראת שמים?? (וכשם שלפני כמה שנים ראיתי באיזו ישיבה קדושה מביאים לבחורים (גם בחורים חשובים מאוד) בהדרכה קודם החתונה קונטרסים בענייני טהרה וסימן ר"מ מאת ת"ח חשוב, המלאים בקולות מזן אל זן, וכשחברי סיפר זאת לפני אותו ת"ח הצטער מאוד, ואמר כי חיבר ב' קונטרסים, אחד לבעלי תשובה והוא מלא קולות, והשני לבני תורה ובעלי נפש, המקדשים עצמם במותר להם, וכיצד זה נתחלפו היוצרות? ואולי יש להליץ שהדור שלנו נעשה כולו בבחי' בעלי תשובה, הן לטוב והן למוטב, ואם בחמורות כך, מה לנו כי נלין על עניינים של כביכול ריבוי מדות טובות? וכי סיימנו לתקן את עצמנו שנבוא ונורה לאחרים שהם חייבים להעיר לבני ביתם בדווקא?).
[אגב, בקורסים של מדריכי חתנים שהיו בעבר בישיבתו של הרב ארוש, לא לומדים רק את 'בגן השלום'.... וד"ב]
ד. מביא שם במהדורה זו דברים מעלון 'המברך את עמו ישראל בשלום', והם דברים שנכתבו תוך כדי אמירת השיעורים עצמם, ולאו הרש"א סמיך עליהו בוודאי. ואולי אם ישמעו השיעורים יהיה אחרת.
ה. לעתים הדברים בקונטרס זה באים בסופה ובסערה (וכגון בעמ' 135, ואכמ"ל לעמוד על כך שלקח איזה פיסקא מאיזה שיעור אחד, ולהפוך אותה לכל תורתו, ובפרט שברור שהרש"א התכוון לבכיינות כפשוטו שאינה בכיה בדרך תפילה ותחנונים (אטו כי כל העולם הם האבות והאימהות הקדושים, או צדיקי הדורות שכל בכיה שלהם היא רק תפילה ותחנונים? יהודים לא מתלוננים סתם כשקשה להם?))
