שמיעת שירה לועזית / ערבית בשפה שלא מבין

[אלחנן ב.]

ר' משה חבושה: מרן הרב עובדיה זצ"ל לא שמע אום כולתום

מצורף ראיון יפה של ר' משה חבושה ברדיו קול ברמה לפני כשבועיים.

בין הייתר הוא אומר (בדקה: 5:00 בערך) למראיינו "תוכיח לי שמרן שמע אום כולתום, אנשים סתם מבלבלים את המוח", וגם אם שמע, הוא בקושי ידע ערבית (רק 'עיראקית'. אום כולתום היא מצרית).

יש שם עוד דברים מעניינים.

 

[מתוק מדבש]

חבל להכחיש את האמת.

 

[עשרה זהב]

כמדומה ששמעתי ממרן הגר"מ מאזוז לפני שנים,

שבשירי עגבים בלועזית, אם מבין את המילים בוודאי שאסור.

אבל אם אינו מבין, מותר.

 

[אלחנן ב.]

אבל אם אינו מבין, מותר.

וגם אם שמע, הוא בקושי ידע ערבית (רק 'עיראקית'. אום כולתום היא מצרית).

 

[אלחנן ב.]

כאשר דנים בהאזנה למוזיקה "לועזית" לעומת מוזיקה ערבית, נראה שישנו הבדל מהותי.

מוזיקה "לועזית", ובמיוחד זו המודרנית, נוטה להיות קשורה לתרבות של פריצות, קלות ראש ותאוות חומריות. גם אם איננו מבינים את מילות השיר, "האווירה" הכללית, הקצב והסגנון המוזיקלי יכולים להשפיע לרעה על הנפש. לעיתים קרובות, היא מתאפיינת במקצבים אגרסיביים, מילים גסות או אווירה פרובוקטיבית, וההשפעה השלילית עלולה לחלחל גם ללא הבנה מלאה של הטקסט.

לעומת זאת, מוזיקה ערבית, במיוחד בקרב קהילות ישראל במזרח, הייתה לעיתים קרובות חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית-ספרדית במשך דורות. פיוטים רבים נכתבו והולחנו על בסיס מנגינות ערביות, והיה קיים חיבור תרבותי עמוק. גדולי ישראל, כמו הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שמעו מוזיקה ערבית בעיקר במטרה לזהות לחנים שניתן "לקדש" ולהשתמש בהם למטרות קודש - פיוטים, תפילות ושירת שבח לקב"ה. כוונה זו שונה בתכלית מהאזנה לבידור בלבד, והיא מאפשרת ניצול חיובי של הלחן למען הקדושה, תוך הפרדה מהמילים המקוריות.​

 

[משיב כהלכה]

הכל דמיונות ורעות רוח.

גם המוזיקה הערבית רובה ככולה שירי עגבים, הקצב הוא קצב הנהוג גם במקומות של זוהמה וריקודים מעורבים וכו', והכל תלוי עד כמה השומע מכיר את השירים במקורם.

המנטליות הערבית היא לא פחות זימה ותועבה מהמנטליות הלועזית, רק הקצב משתנה ותו לא. כל השירים הערבים הם גועל נפש כפשוטו, למי שמבין את המילים. אז מה ההבדל בין זה ללועזית?

הגאון חיד"ו וייס כתב בשם ר' שמואל אויערבאך (פורסם בקובץ נזר התורה תשס"ז עמ' קע"ד) שאמר לו באופן אישי ש"ניגון אינו מקבל טומאה".

 

[משיב כהלכה]

גדולי ישראל, כמו הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שמעו מוזיקה ערבית בעיקר במטרה לזהות לחנים שניתן "לקדש" ולהשתמש בהם למטרות קודש - פיוטים, תפילות ושירת שבח לקב"ה. כוונה זו שונה בתכלית מהאזנה לבידור בלבד

זה נחמד שמנסים כיום לשכתב את המציאות כדי להתאים להשקפה הטהורה, אבל הוא שמע מסיבה אחת ויחידה - הוא נהנה מהמוזיקה:

"בלילות היה יושב וכותב פסקי הלכה תוך כדי האזנה לקלטות של עבד אל-ואהב, פריד אל-אטרש או אום כלתום. עד היום הוא נוהג לשבת בלילה ולכתוב תוך כדי האזנה לקלטות, ובעת נסיעה במכונית הוא מבקש מנהגו לשים לו את אחת הקלטות האהובות עליו. מדי פעם, לפני שהשיר מתחיל, מסנן הרב "יימח שמם" לעבר הטייפ, וממשיך להקשיב בהנאה".

 

[משיב כהלכה]

בין הייתר הוא אומר (בדקה: 5:00 בערך) למראיינו "תוכיח לי שמרן שמע אום כולתום, אנשים סתם מבלבלים את המוח", וגם אם שמע, הוא בקושי ידע ערבית (רק 'עיראקית'. אום כולתום היא מצרית).

הוא הבין היטב.

ר' משה חבושה יכול לטמון את ראשו בחול, אם זה מועיל לו. אבל כמובן שאי אפשר להתעלם ממכלל העדויות.

כמו כן סיפר בנו של הגר"ע, הרב מ. יוסף, מנכ"ל בד"ץ בית יוסף, לאברכי הכולל "מאור ישראל": "פעם היה אבי מאזין לשירי הזמרת אום כולתום, ושאלתיו: 'אבא, מה היא שרה'? אמר לי 'נו, אתה יודע, אשה אוהבת גבר, גבר אוהב אשה, דברים כאלה". משמע מכאן שהגר"ע אף מבין את השירים, וצ"ע איך שמע שירי עגבים. ויש לומר שאין כוונתו לשמוע את המילים אלא רק את המנגינה, ולא שם לבו כלל למילים.

 

[משיב כהלכה]

עדות בתו: שמענו כל הזמן בבית את המוסיקה הזו...

 

[משיב כהלכה]

עדות הגר"א בר שלום:

 

[משיב כהלכה]

כמדומה ששמעתי ממרן הגר"מ מאזוז לפני שנים,

שבשירי עגבים בלועזית, אם מבין את המילים בוודאי שאסור.

אבל אם אינו מבין, מותר.

וכך פסק הרב אברהם יוסף, בנו של הגר"ע יוסף, בתשובה לשאלת מאזין ברדיו קול חי: "מותר לשמוע זמרים גויים. אם לא מבינים את שפתם, מותר לשמוע אפילו אישה גויה".

ובזה דן מרן הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק א' או"ח סי' ו'), והעלה להקל, אם אינו מכיר את הזמרת. ותחילה פסק שאם ראה את תמונתה אסור, ונמשך אחריו בנו הרב דוד בספר "בירור הלכה" (סי' ע"ה סעיף ט"ו, סוף ס"ק י"ז), "מותר מעיקר הדין לשמוע קול זמר של אשה... ואם ראה פעם תמונתה יש לאסור".

ורבי דוד לא זכר שהגר"ע יוסף חזר בו והורה להקל אפילו אם ראה את תמונתה, ובלבד שלא ראה אותה במציאות, וזה לשונו בשו"ת יביע אומר חלק ט' (או"ח סי' ק"ח אות מ"ג):

"ומה שכתבתי שם (היינו ביבי"א חלק א') שאם ראה אותה בתמונה גם כן אסור, אינו מוכרח, שיש לומר דהא דאמרינן בתענית וכו' זהו רק כשראה אותה בחיים חיותה במלוא קומתה, וכ"כ הגאון רבי יוסף חיים בספרו בן יהוידע (תענית ה), שאם ראה אותה בצורה ותמונה לבד, אין לחוש".

וא"כ מותר לשמוע גם זמרת, גויה או יהודיה, כשלא ראה אותה במציאות ממש, ואם שרה שירי עגבים, ואינו מבין את שפתה, יש להקל כי אין זה נקרא "שירי עגבים" אם אינו מבין את השפה.

 

[אלחנן ב.]

הכל דמיונות ורעות רוח.

גם המוזיקה הערבית רובה ככולה שירי עגבים, הקצב הוא קצב הנהוג גם במקומות של זוהמה וריקודים מעורבים וכו', והכל תלוי עד כמה השומע מכיר את השירים במקורם.

המנטליות הערבית היא לא פחות זימה ותועבה מהמנטליות הלועזית, רק הקצב משתנה ותו לא. כל השירים הערבים הם גועל נפש כפשוטו, למי שמבין את המילים. אז מה ההבדל בין זה ללועזית?

אתה צודק שרוב השירים הערביים המקוריים, כמו רוב שירי העגבים בכל שפה, מכילים מילים ותכנים שאינם ראויים. עם זאת, ההבחנה שנעשתה קודם לכן אינה מתמקדת ב"טוהר" המילים המקוריות של השיר, אלא בכוונה ובהקשר התרבותי-היסטורי של השימוש במוזיקה זו, ובקצב שבו.

1. בניגוד למוזיקה "לועזית" מערבית מודרנית, שחדרה לעולם היהודי יחסית לאחרונה, מוזיקה ערבית הייתה שלובה במסורת יהדות המזרח במשך מאות שנים. היא לא נתפסה כ"חיצונית" או "זרה" באופן גורף, אלא כחלק מהמרקם התרבותי של קהילות אלו. פיוטים רבים נכתבו במקור ללחנים ערביים שהיו מוכרים ואהובים על הציבור [הקשב מה סיפר ר' משה חבושה הנ"ל בעניין מנגינות מירון - שג"כ נלקחו ממנגנות ערביות שבאיזור הבדויים שם ליד הציון].
2. לעיתים, גם ללא קשר למילים, יש הבדל באופי המנגינה והקצב. מוזיקה ערבית מסורתית, על אף שיכולה להיות קשורה לשירי עגבים, מכילה לעיתים קרובות מקאמים ומבנים מוזיקליים עמוקים, מלנכוליים ובעלי פוטנציאל לרגש רוחני. ייתכן שגדולי ישראל מצאו דווקא באלו את הפוטנציאל לרוממות הנפש, בניגוד לסגנונות מוזיקליים אחרים שנחשבים אגרסיביים או שטחיים יותר.
3. וכפי שהדגיש הגרע"י כיוצא בזה במה שהבאת:
   

 

[אור יעקב]

זה ברור שמרן הגרע"י זצוק"ל שמע שירים כאלה ואף אחד לא יכול להעיד אחרת!

- שום עד שבעולם לא היה עם מרן זצוק"ל 24/7 ויכול לומר שהוא "מעולם" לא שמע שירים כאלה. ובפרט שישנם כמה וכמה עדויות לעיל שמרן זצוק"ל שמע. (וזה דומה לעשרות עדויות שמרן זצוק"ל אכל פפושדו, ששום אדם לא יכול לומר שהוא "מעולם" לא אכל)

- אפשר ליישב זאת בכמה אופנים, אבל ברור שלנו אזובי הקיר אין ללמוד ממעשים וסיפורים לעצמנו, וכל דבר הוא לגופו.

 

[אור יעקב]

 

[אלחנן ב.]

הוא הבין היטב.

מניין לך?

 

[אלחנן ב.]

כמו כן סיפר בנו של הגר"ע, הרב מ. יוסף, מנכ"ל בד"ץ בית יוסף, לאברכי הכולל "מאור ישראל": "פעם היה אבי מאזין לשירי הזמרת אום כולתום, ושאלתיו: 'אבא, מה היא שרה'? אמר לי 'נו, אתה יודע, אשה אוהבת גבר, גבר אוהב אשה, דברים כאלה". משמע מכאן שהגר"ע אף מבין את השירים

לכאורה אינו מוכרח, כי אולי מסברא אמר זאת - "דברים כאלה"...

 

[משיב כהלכה]

מרוח הדברים אני מבין שהוא קלט היטב את הרקע, אע"פ שלא הבין כל מילה. אבל התיר לעצמו כי התרכז במנגינה.

 

[משיב כהלכה]

מניין לך?

מעדות בנו.

 

[אלחנן ב.]

מעדות בנו.

לכאורה אינו מוכרח, כי אולי מסברא אמר זאת - "דברים כאלה"...

 

[אלחנן ב.]

עדות בתו: שמענו כל הזמן בבית את המוסיקה הזו...

הצג קובץ מצורף 5386

מהיכן זה?

 

[משיב כהלכה]

1. בניגוד למוזיקה "לועזית" מערבית מודרנית, שחדרה לעולם היהודי יחסית לאחרונה, מוזיקה ערבית הייתה שלובה במסורת יהדות המזרח במשך מאות שנים. היא לא נתפסה כ"חיצונית" או "זרה" באופן גורף, אלא כחלק מהמרקם התרבותי של קהילות אלו. פיוטים רבים נכתבו במקור ללחנים ערביים שהיו מוכרים ואהובים על הציבור [הקשב מה סיפר ר' משה חבושה הנ"ל בעניין מנגינות מירון - שג"כ נלקחו ממנגנות ערביות שבאיזור הבדויים שם ליד הציון].
2. לעיתים, גם ללא קשר למילים, יש הבדל באופי המנגינה והקצב. מוזיקה ערבית מסורתית, על אף שיכולה להיות קשורה לשירי עגבים, מכילה לעיתים קרובות מקאמים ומבנים מוזיקליים עמוקים, מלנכוליים ובעלי פוטנציאל לרגש רוחני. ייתכן שגדולי ישראל מצאו דווקא באלו את הפוטנציאל לרוממות הנפש, בניגוד לסגנונות מוזיקליים אחרים שנחשבים אגרסיביים או שטחיים יותר.

ההבדל בין אופי המנגינה והקצב נובע משינויי מנטליות, וכמובן שאדם הרגיל במוזיקה מזרחית, יראה לו טהור וקדוש לעומת הלועזית וכן להיפך... אבל זה נבילה וזה טריפה.

ובניגוד לדבריך, היו בהחלט כאלה שהתנגדו להלחנת שירי תועבה בערבית על קטעי התפילה.

"ותבט עיני להגאון מעשה רוקח (בפ"ח מה' תפלה ה' יא, דע"ה ע"א), שנשאל בנ"ד אם מותר ליקח מזמרת הארץ זמרת גוים ולשורר בהם קדיש וקדושה ותפלה, ואחר שהאריך למעניתו להוכיח גודל מעלת הכוונה בתפלה, ושתהיה כוונת הש"צ לשם שמים, הביא מ"ש מהר"ם די לונזאנו בס' שתי ידות בקונט' דרך החיים, בשם ספר חסידים סי' תשס"ח: ויזהר מי שקולו נעים שלא יזמר ניגונים נכרים כי עבירה היא, ולכך נברא קולו נעים לשבח לבורא ולא לעבירה. וכתב, שיש לדייק בדבריו שכ' שלא יזמר ניגונים נכרים, ולא כתב שלא יזמר שירים נכרים, משמע שאפי' יהיה השיר מצד עצמו קדוש, ניגון הנכרי שבו יפסידהו כי הכניס הטינופת במקום הקדושה. ועוד האריך בזה שם" (שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן ז).

וראה בשו"ת הרי"ף (לרבינו יצחק אלפסי, רבו של רבינו יוסף אבן מגאש, רבו של הרמב"ם) בזו הלשון: שליח ציבור שמרנן (שר) בפיו שירי ישמעאלים, ומוציא מפיו דברי נבלה מסלקין אותו ממשרתו, ועליו ועל כיוצא בו נאמר 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה' (רק י"ל שמדובר על שירי עגבים ממש וכן תירץ ביבי"א שם).

 

[אור יעקב]

תגובה שכתב לי משהו במקו"א.

"ולענ"ד כל הדיון בזה מיותר כי מי שגדל על השירה הערבית מבין איזה שטויות הם מדברים [אם תרצו אני יכול לתת לכם כמה משפטים של "שירי אהבה", אבל זה לא מתאים לכבוד אתרא קדישא הדין אפילו שאין בזה שום חשש הרהור], וזה לא דיבורים של ניבולי פה ועניינים שבינו לבינה, ובפרט שרבינו היה מקשיב ומאזין לדיוקים של הנגינה וכל בעל מקצוע מבין שאתה חייב להאזין לכל תו ותו ולהבין את המעברים והסולמות ולא שמים לב בכלל למילים כי הם ממש שוליות ביחס לנגינה."

 

[משיב כהלכה]

מהיכן זה?

ראיון עם הגברת עדינה בר שלום בעיתון "דבר".

 

[משיב כהלכה]

וזה לא דיבורים של ניבולי פה ועניינים שבינו לבינה

שטויות והבלים.... משעשע לראות כמה תירוצים מופרכים נכתבו בענין הזה.

 

[אלחנן ב.]

ההבדל בין אופי המנגינה והקצב נובע משינויי מנטליות, וכמובן שאדם הרגיל במוזיקה מזרחית, יראה לו טהור וקדוש לעומת הלועזית וכן להיפך... אבל זה נבילה וזה טריפה.

גם אם "הכל תלוי במנטליות", הרי שזו בדיוק הנקודה. הקצב והאווירה של מוזיקה ערבית מסורתית שונים מהותית מקצב וסגנון של מוזיקת פופ/רוק מערבית מודרנית.
מוזיקה ערבית, לעיתים קרובות מאופיינת בלחנים מורכבים, איטיים ומלנכוליים. היא משתמשת בסולמות (מקאמים) ובצלילים שמטרתם לעורר רגשות עמוקים, לפעמים עצב, געגוע, או רוממות רוח. חשבו על פיוטים מזרחיים רבים שנשמעים כמעט כמו תפילה עצמה – הם לא בהכרח "שמחים" או "קופצניים", אלא נועדו לגעת בנשמה. האווירה הזו יכולה להוביל להתכנסות נפשית, לחשיבה פנימית ואף לעורר דמעות.
מוזיקת פופ/רוק מערבית מודרנית (זו שרבים מתייחסים אליה כ"לועזית בעייתית") לעיתים קרובות בעלת קצב מהיר, תופים דומיננטיים, ולחנים שמיועדים לריקודים קצביים, "מסיבות" ואווירה חיצונית ופרובוקטיבית. גם ללא מילים, הקצב והסגנון יכולים לעורר תחושות של התפרצות, קלות ראש, ואפילו תאווה.

 

[משיב כהלכה]

לעיתים קרובות בעלת קצב מהיר, תופים דומיננטיים, ולחנים שמיועדים לריקודים קצביים, "מסיבות" ואווירה חיצונית ופרובוקטיבית.

הכל ענין של הגדרה. גם במוזיקה הערבית יש מקצב מהיר, וריקודים מתאימים (שאין כאן המקום אפילו לתאר מה שמם של אותם ריקודים), ואווירה פרובוקטיבית לעילא.

ומאידך יש שירים רגועים (כמו שבמוזיקה הלועזית יש שירים רגועים).

 

[אלחנן ב.]

הכל ענין של הגדרה. גם במוזיקה הערבית יש מקצב מהיר, וריקודים מתאימים (שאין כאן המקום אפילו לתאר מה שמם של אותם ריקודים), ואווירה פרובוקטיבית לעילא.

ומאידך יש שירים רגועים (כמו שבמוזיקה הלועזית יש שירים רגועים).

כשאנחנו מדברים על מוזיקה "לועזית מודרנית" שהרוב המוחלט של הפוסקים נרתע ממנה, אנחנו מדברים על ז'אנרים (פופ, ראפ, חלק מסגנונות הרוק) שהאופי הדומיננטי שלהם, בממוצע ובהקשר התרבותי הרחב, הוא אכן של קלות ראש, פרובוקציה, תאוותנות ופריצת גבולות. זה מתבטא לא רק במילים, אלא גם בקצב, בווידיאו-קליפים המלווים, בהופעות, ובכל המנטליות סביבם. גם שיר "רגוע" בז'אנר כזה עלול לשאת עימו את "רוח הטומאה" של התרבות הכללית שבה הוא צמח.
לעומת זאת, כשאנחנו מדברים על מוזיקה ערבית בהקשר של גדולי ישראל והפיוט, אנחנו מתייחסים לזרם ספציפי ומהותי של מוזיקה ערבית, לרוב זו הקלאסית והמסורתית, שהיא אכן בעלת עומק הרמוני, מלנכוליה ופוטנציאל לרגש פנימי. נכון שיש גם מוזיקה ערבית פרובוקטיבית, אבל היא לא זו ששימשה, ובעיקר, לא זו שהוטמעה במסורת הפיוט היהודית.
ההבדל הוא כמו ההבדל בין שימוש באזמל מנתחים לניתוח מציל חיים, לבין שימוש באזמל לשם מעשה פשע. הכלי הוא אותו כלי, אבל האופי הדומיננטי של השימוש בו, הכוונה, והמסגרת שבה הוא פועל – שונים בתכלית.

בנוסף, במשך מאות שנים, הלחנים הערביים (מסוגים מסוימים) עברו תהליך של "הכשרה" ו"קידוש" בתוך העולם היהודי. פייטנים גדולים הלחינו עליהם פיוטים, ובכך נתנו להם לגיטימציה וקדושה. זה לא רק עניין של "מנטליות אישית" של אדם שרגיל בזה, אלא חלק ממסורת הלכתית וליטורגית שהייתה מקובלת בחלקים נרחבים בעם ישראל.
לעומת זאת, למוזיקה "לועזית מודרנית" אין היסטוריה כזו של "קידוש" והשתלבות במורשת היהודית. היא נתפסת כחדירה תרבותית חיצונית, שאין לה קשר לעבודת ה'.​

 

[משיב כהלכה]

כשאנחנו מדברים על מוזיקה ערבית בהקשר של גדולי ישראל והפיוט, אנחנו מתייחסים לזרם ספציפי ומהותי של מוזיקה ערבית, לרוב זו הקלאסית והמסורתית, שהיא אכן בעלת עומק הרמוני, מלנכוליה ופוטנציאל לרגש פנימי. נכון שיש גם מוזיקה ערבית פרובוקטיבית, אבל היא לא זו ששימשה, ובעיקר, לא זו שהוטמעה במסורת הפיוט היהודית.

זה לא נכון מבחינה עובדתית.

פעמים רבות מדובר בשירים בעלי מקצב, וללא שום עומק הרמוני ורגש פנימי.

 

[משיב כהלכה]

הלחנים הערביים (מסוגים מסוימים) עברו תהליך של "הכשרה" ו"קידוש" בתוך העולם היהודי. פייטנים גדולים הלחינו עליהם פיוטים, ובכך נתנו להם לגיטימציה וקדושה

וזה מה שכתבתי לעיל לגבי השיר "אנא עבדא", גם אצל האשכנזים תוכל למצוא כאלה דברים.

 

[משיב כהלכה]

בווידיאו-קליפים המלווים, בהופעות, ובכל המנטליות סביבם

כנראה שאין לך שמץ של מושג מה הולך בקליפים של שירה ערבית, בהופעות, ובכל המנטליות סביב זה. וטוב שכך.