שמיעת שירים בימי הספירה / בין המיצרים ובכלל

ולאחרונה מסר הרב אברהם מימון שליט"א שיעור בנושא, בו הביא (כמעט) כל מה שכתבתי:

 
לדעתי ראוי בדברים אלו וכיו''ב לילך לפי המנהג הנפוץ, והמנהג הנפוץ יותר הוא לא לשמוע שירים בבין המצרים וספירת העומר. אולי רק כדי לא לפרוש מהציבור, גם אם נניח שלפי הדין אין שום סיבה לאסור. אא''כ יתברר שהמהג הנפוץ הוא להקל בזה, אבל אצלנו בודאות (בסביבה שלי) נוהגים להחמיר
 
ולגבי טענת הרב @כאחד העם לגבי שירה בפה, דווקא על היין.
הגה - ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (טור), ואסור לשומעם מפני החורבן; ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: בשיר לא ישתו יין (ישעיה כד, ט) וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין: הגה - וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני):

לגבי שמיעת שירים באופן כללי, ענין זה נחלק לשני חלקים: שמיעת שירים מרדיו / נגן MP3, ושמיעת שירים מתזמורת עם כלי שיר.

שמיעת שירים מתזמורת עם כלי שיר

בגמ' גיטין (ו') ובגמ' סוטה (מ"ח) אסרו ניגון ושירה אחר חורבן בית המקדש. אבל רב האי גאון בתשובה (תשובות הגאונים סימן ס') כתב שנהגו ישראל לשורר שירות ותשבחות, וכל האיסור אינו אלא בשירי חולין:

"מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם וכל שכן בית חתן וכלה שמשמחין בקולות של שמחה ואומרים דברי שירות ותושבחות לפני הקדוש ברוך הוא וזוכרין אותותיו וחסדיו עם ישראל מקדם וקיווי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובים ובשורות נחמות שבישרו הנביאים את ישראל ופיוטין הרבה על אילו הדברים וכיוצא בהן בקול נגינות ובבתי חתנים וכלות שמחות וזכר חופות וברכות להצליחם ולהכשירם ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה. אבל זמרא דאסר מר עוקבא דברים שאינן כסדר הזה אלא נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו ולקלס גבור בגבורתו וכיוצא בזאת כגון של ישמעאלים הללו שנקראין אשעאר אלגזל לא מיבעיא במנא דאסיר אלא אפילו בפומא בלחוד אסיר... ודאמרינן רב הונא אסר ומארא רב חסדא זלזיל ביה לא על שירות של ישראל אמרו אלא על דברי הגוים".

וכן הרא"ש ציטט דבריו, "אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע [מ]זאת, ומנהג כל ישראל לאמרן בבית חתנים ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת".

וכן הרי"ף הביא דבריו, וכן הראבי"ה (סי' צ"ה) "ובסוף סוטה אמרינן זמרא בביתא חורבנא בסיפא, והני מילי זמר של לעג, אבל זמירות המיוסדות מתיבת כנסת ישראל וקודשא בריך הוא וענין גלות שרי, וכן פסק הגאון".

וכן המאירי (גיטין דף ז') כתב "כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוון בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה אלא דרך קלות ראש... בין בכלי בין בשירה על פה... כל שיש בו שבח ותהילה לה', כגון מיני פיוטים ומזמורים מותר אף בבית חתנים ומשתאות... כל שאין בו צד פריצות מותר".

וגם הרמב"ם שמאריך בתשובה לאסור, ובכל זאת בסוף דבריו מביא את הקולא של הגאונים "ומה שאמרו הגאונים ז"ל הוא זמר דברי שירות ותושבחות, כמו שכתב בעל ההלכות ז"ל, אבל חס ושלום להזכיר שירי [החולין] בהם, לא נשמעה זאת בישראל לא מן גאון ולא מן הדיוט".

וכן מרן הבית יוסף מביא את דברי הגאונים "ומ"ש רבינו שמותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה כן כתב הרי"ף והרא"ש בפרק אין עומדין בשם גאון וכ"כ ה"ה בשם גאון ג"כ וכך הם דברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך", ומיד מצטט את דברי הגמ' הנ"ל "אודנא דשמעא זמרא תיעקר" ולא רואה סתירה בזה.

וכן בשו"ת זקני יהודה להרב יהודה אריה ממודינה (נדפס בשנת שס"ה, תשובה ו') כתב לגבי שירה בבית הכנסת "מדברי הרמב"ם אין ראיה שאוסר בזה, וכן מרש"י ותוס', דזה שאוסרים הוא רק בפה בבית המשתה או להתענג כבני מלכים, אבל כאן לשמוח עצמו בתורה או במצוות ואין צריך לומר לדבר מצוה, אליבא דכולי עלמא מותר... ולא עלה [על] דעת שום בי"ד או חכם לאסור מלשבח לה' יתברך... וזה ודאי שרי".

וכן כתב שם ר' ברוך ב"ר שמואל מרבני ויניציאה, "ומי שמוחה ביד מי שמנגן ומשורר בבית הכנסת ובחופת חתנים וברית מילה, לא ראה מאורות מעולם".

ומביא שם את הרמ"ע מפאנו שלא רק התיר אלא גם שיבח את הנגינה, "כבד את ה' מהונך במה שחננך, והם הקולות הערבים הבאים במשקל ושיעור כפי דרכי המוסיקה, ומשבח אני לעשותם".

וכן ר' יהודה מפאנו, מגדולי חכמי איטליה בשנת ש"צ, כתב שם "מאן דלא ידע בטיב השיר לא ידע מה ידון ביה מטיבו ערבותו ותועלתו... ומדעות כל הפוסקים כולם, כי המוסיקה טובה בעיני אלהים ואדם, וליכא מאן דפליג דבמזמורים שירים ופיוטים להלל לאלהינו בבית הכנסת ובכל שמחה של מצוה מותרת, אף כי ישובחו המתעסקים בה".

(רק כאשר מאוחר יותר קפצו הרפורמים על ההיתר הזה והנהיגו שנכרי ינגן בעוגב בבית הכנסת בשבת, יצאו רבני אשכנז וביניהם החת"ס מכמה טעמים וביניהם חוקות הגויים ואיסור נגינה בזה"ז ואמירה לנכרי שבות, ושם מדברי החת"ס משמע שמותר לאדם לשיר ולנגן בביתו כל עוד אין בזה הוללות, "אבל בביתו של כל אדם לית לן בה ושפיר אמר דוד המלך ע"ה הללו ה' במינים ועוגב, ודוחק").

וכן פסק השו"ע (בסי' תק"ס), להתיר שירות ותשבחות אפילו על היין: "וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין". והרמ"א הוסיף על זה "וכן לצורך מצווה... הכל שרי", ובמשנה ברורה שם לאחר שליקט את דברי האחרונים המחמירים בזה, סיים בדברי הרמ"א שלצורך מצוה הכל שרי, "בין בפה ובין בכלי ועל היין רק שלא יהא בה ניבול פה", והאחרונים ביארו שכיום כולם עצבים ודוויים בגלל הצרות של עקבתא דמשיחא, וכתב מהרש"ג (ח"ב סי' קנ"ה) שיש מצווה לפקח עצבונו.

ופשיטא שגם השו"ע מודה לזה, וכן הביא בחיבורו בית יוסף, וכן פסק בעצמו באו"ח סי' של"ח (סעיף ב) שמותר להביא גוי לנגן בשמחת חתן וכלה בשבת. ומוכרח לומר שהשו"ע הסכים להסתייגויות אלה, דאם לא כן תהיה סתירה בשו"ע, שהרי אפילו להביא גוי לנגן בשבת מותר, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בימי החול.

ומה שלא ציין הרמ"א שכן נוהגים, י"ל שלא נצרך לכתוב זאת, היות וכבר אלף שנה מימות הגאונים נהגו לשיר ולזמר בכל כלל ישראל ואין פוצה פה ומצפצף, וגם השו"ע עצמו הקל בזה בסוף דבריו (בשירות ותשבחות). ולא נצרכא אלא לשירי הגויים ושירי חולין שבדרך כלל אסורים בלאו הכי משום שירי עגבים.

ויש ראשונים שביארו שכל האיסור אינו אלא במשתה היין אבל לא בעת הסעודה וכדומה, וכן בהגהות רמ"א על המרדכי הביא "מצאתי בתוס′, במשתה בלא אכילה הוא דאסור, דזהו דרך העכו"ם, אבל במשתה של אכילה מותר", וכן הטור הביא את כל הקולות בענין: דעת רש"י ותוס' שרק בבית המשתה אסור, דעת התוס' שרק מי שרגיל בכך (דהיינו כשקם בבוקר וכשהולך לישון בערב יש לו תזמורת של עשרה כלים שמנעימים לו, דבר שלא מצוי היום אפילו אצל מלכים, וגם המושג 'מלכים' כמעט לא קיים), ודעת רב האי גאון ששירות ותשבחות מותר בכל אופן.

וכן פסק הרמ"א: "ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר, או בבית המשתה".

וכאשר יש לפנינו מנהג פשוט בכל תפוצות ישראל, והוא נשען על ראשונים ששיטתם לאסור שירה רק במשתה אלכוהול ללא אכילה (מה שמצוי בזמננו בפאבים שרגל אדם חרדי לא דורכת שם) שזה מביא לידי פריצות והוללות, ונשען על גאונים ששיטתם לאסור רק שירי חולין ולא שירות ותשבחות לקב"ה וכך נפסק להלכה בשו"ע וברמ"א (בשו"ע להתיר שירות ותשבחות וברמ"א להתיר כשאין זה על היין), א"כ יש יסוד גדול למנהג לסמוך עליו. ומה שהרמ"א אסר ברגיל לשמוע שירים בוקר וערב - פירושו ברגיל לשמוע כלי שיר ממש בשכבו ובקומו, וזה לא מצוי כיום, כנ"ל.

ובפרט שהמנהג בזה אינו חדש אלא גם לפני אלף שנה מוזכר בדברי הגאונים כמנהג פשוט לשיר ולזמר בבתי משתאות שירות ותשבחות לה', ו"ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה". והרבה ראשונים הביאו דבריהם, ומכללם הרי"ף, הרא"ש (פרק ה, סימן א), הר"ן, הריטב"א, ספר האשכול (ח"א עמ' כ"ג), הרא"ה והמאירי. וכנ"ל.

וכאשר פשט המנהג, ויש לו יסוד בגאונים ובראשונים ובאחרונים, בוודאי שאי אפשר לבטלו או לצאת נגדו, ואפילו אליהו הנביא לא יוכל לעשות זאת (יבמות ק"ב). ובירושלמי שם הוסיפו לומר במפורש שהמנהג מבטל את ההלכה, ובשו"ת באר שבע (סימן כ"ב) העמיד זאת באיסור דרבנן כבנדון דידן, "ושמא י"ל דדוקא כשהמנהג הוא בדבר האסור רק מדרבנן, כחליצת הסנדל דמדאורייתא שרי בין במנעל בין בסנדל, בכה"ג דוקא אין שומעין לאליהו, ובכה"ג הוא דאמרינן בירושלמי המנהג מבטל הלכה, לא שיהא בדבר עקירת דבר מן התורה אלא דבר שהוא מדרבנן".

וכן כתב הגאון רבי אליעזר וולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט”ו סי' ל"ג), שבמקרה זה כל בני ישראל יוצאים ביד רמ"א.

וציטט שם מדברי מהר"י חגיז בשו"ת הלכות קטנות (א, ט): "וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו: אם הלכה רופפת בידך – פוק חזי מה עמא דבר, כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה".

וכן בקובץ בית אהרן וישראל ס"ד כתב הרב טוביה פריינד ששאל את הגרי"ש אלישיב ואמר לו שדעתו נוטה להקל בזמן הזה ע"פ דברי הרמ"א, שדוקא מי שרגיל בזה כגון המלכים שהיו קמים ושוכבים בכלי שיר, יש לאסור, אבל מי שאינו רגיל בזה - מותר, וכן ע"פ שיטת הגאונים שמותר בשירי שבח לקב"ה.

ורוב השירים הנהוגים אצל אנ"ש ליטאים חסידים וספרדים (אפילו שירים של זמרים מודרניים) הם שירים המעוררים לאהבת ה', ובפרט כל הפיוטים הנהוגים אצל עדות המזרח והמערב, השירה האנדלוסית ושירת הבקשות, הם שירות ותשבחות, וממילא גם אם אדם שומע להנאתו שיר מסויים, הרי בעל כרחו נכנסים בו המילים ומעוררים בו אהבה לקב"ה והתעוררות למה שנאמר בשיר, שלא לדבר על "קצידה" שיש בשירת הבקשות של יהודי מרוקו (בסוף כל פרשה) שהיא סיפור חרוזים במלאכת אמן כל הפרשה על מפרשיה שנכתבו ע"י רבי דוד אלקיים זיע"א, וכיו"ב.

וגם קצידות אחרות כגון הקצידה 'יפה ותמה' לרבי שלמה אבוטבול שהתפרסמה מאוד לאחרונה בקרב כל החוגים והעדות ("הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל"), מילותיה סובבות על התורה הקדושה ומביאות את השומע לחשק התורה.

שמיעת שירים מרדיו / נגן MP3

לגבי שמיעת שירים מרדיו / נגן MP3, פשט המנהג בכלל ישראל לשמוע שירים כל היום וכל הלילה, ואין פוצה פה ומצפצף, ורק בספירת העומר ובימי בין המיצרים החמירו (וגם זאת טעות, כי יש להחמיר רק בכלי שיר ממש).

וכן כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן לד) לחלק בין כלי שיר ממש לבין מנגינות מרדיו או טייפ במשך ימות השנה, כיון שכלים אלה לא היו בזמן חז"ל ולא גזרו עליהם. וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב (סב, ב).

אבל בפשטות יש לחלק מצד זה שהופעה חיה של נגנים וכלי שיר מביאה לידי שמחה עצומה, מה שאין כן שמיעת שירים מרדיו או דיסק, שהפכה אצלנו לשגרה שאף אחד אינו מתייחס אליה במיוחד.

וכן השיב הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל, חבר בית הדין הגדול, בשו"ת שהוציא לאור הרב משה צוריאל: "מותר לשמוע מוזיקה מקלטת או מרדיו. דאינו כלי הניגון ממש".

וכן בשו"ת ווי העמודים (חלק ב' סימן י"ז) להרב אבישי טהרני, כתב "לפי שבזמנם כלי שיר היה דבר נדיר וכאשר היו שומעים אותו מיד היו שמחים בו והיה להם עונג גדול ויו"ט ממש כי לא היה מצוי לנגן בכלי שיר, מה שאין כן כיום שבכל מקום נשמעים שירים, וכל אדם יש לו מקלט רדיו שבו נשמעים שירים, אין בני אדם מתפעלים משירה מוקלטת, אלא רק מכלי שיר ממש, לכן נראה שיש להתיר" (בכל השנה לשמוע שירים, למרות האיסור בשו"ע לשמוע שירים כל השנה).

וכן כתב הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, חבר בית הדין הגדול, בשו"ת "בנין אריאל" חלק אורח חיים עמ' 61: "לצורך מנוחת הנפש מותר תמיד לשמוע מוזיקה. יש אנשים ששמיעת מוזיקה עבורם היא דבר חיוני לצורך מנוחת הנפש, כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק חמישי)".

וכן כתב הגאון הרב אליהו שלזינגר, רבה של גילה, כתב בספרו "אלה הם מועדי" (ספירת העומר עמ' תד) שכל החומרא של השו"ע לא לשמוע כלי זמר הוא בתזמורת ממש, ולא מה ששומעים מתוך קלטות. ועוד כתב בספרו שו"ת שואלין ודורשין (חלק ד' סימן ל"ז):

"כל אדם יש לו בביתו מכשירי הקלטה וקלטות לרוב, ואין הדברים משמחים כל כך כמו בשנים שעברו, שלא היו רגילים בכל אלו. וגם לרבים זה נחשב להם כרפואת הנפש לשמוע זמירות ופסוקים עם כלי זמר, והדבר מציל אותם מדיכאון מחשבות רעות וזרות. ומקיימים מאמר קדושים "מצוה גדולה להיות בשמחה" גם בימי הספירה, שעכ"פ איננו מראים את השמחה בחוץ, אבל בפנימיות יש להיות שמח כי העצבות מביאה את האדם לידי חטאים ומרעין בישין".

וכן הביא הגאון רבי שלמה דיכובסקי, חבר בית הדין הרבני העליון, מהגר"מ פיינשטיין (מפי נכדו הרב שבתי רפפורט ששמע ממנו) לגבי מוזיקה שאדם שומע תוך כדי שעוסק במלאכתו, לומד או נוהג.
 
והמנהג הנפוץ יותר הוא לא לשמוע שירים בבין המצרים וספירת העומר

קשה מאוד לדעת מה נוהג כל אחד באופן פרטי. אולי לא משמיעים מוזיקה בפול ווליום, לזכות את כל השכנים, אבל יכולים בווליום נמוך, באוזניות, ברכב וכדו'.
 
קשה מאוד לדעת מה נוהג כל אחד באופן פרטי. אולי לא משמיעים מוזיקה בפול ווליום, לזכות את כל השכנים, אבל יכולים בווליום נמוך, באוזניות, ברכב וכדו'.
אפשר לשאול את האנשים מה הם נוהגים/מה דעתם. אני לא עשיתי על זה סקר, אבל ממה שנראה לי רוב הציבור מחמיר.
 
נערך לאחרונה:
א

אפשר לשאול את האנשים מה הם נוהגים/מה דעתם. אני לא עשיתי על זה סקר, אבל ממה שנראה לי רוב הציבור מחמיר.
כפי שאמרתי אמו''ר אמר לי שבחו''ל הם נהגו להקל.
אך בארץ נהגו להחמיר בזה.
אני זוכר שהרב'ה בת''ת שאל כ50 ילדים כיצד הם נוהגים היו אשכנזים וספרדים וכולם אמרו שנוהגים לא לשמוע.

אך מדינא נכון שהמג''א מיירי רק בתופים ומחולות
 
לדעתי ראוי בדברים אלו וכיו''ב לילך לפי המנהג הנפוץ, והמנהג הנפוץ יותר הוא לא לשמוע שירים בבין המצרים וספירת העומר. אולי רק כדי לא לפרוש מהציבור, גם אם נניח שלפי הדין אין שום סיבה לאסור. אא''כ יתברר שהמהג הנפוץ הוא להקל בזה, אבל אצלנו בודאות (בסביבה שלי) נוהגים להחמיר
לדעתי מקור הדין להחמיר בשמיעת שירים בימי הספירה הוא יותר גזירה של גדולי ישראל של דורינו מאשר המקור מהמג"א.
והסברא פשוטה שבכל השנה מעיקר הדין יש לאסור שמיעת שירים ורק נוהגים להקל ע"פ ס"ס בשירים מוקלטים ודיינו להקל בכל השנה ולא בימים אלה.
(וכיון שזה רק מנהג וסברא של אחרוני זמנינו תמצא בו הרבה דעות ושיטות לשירים ווקאלים או שקטים או בערב שבת או ביום העצמאות... וכו')
 
הסברא לא פשוטה כלל, כי בכל השנה נוהגים לשמוע כלי זמר ממש (הופעות, אירועים וכדו') ובימים אלה דיינו להחמיר בזה.

ואין כח לאף אחד לגזור גזירות אחר חתימת התלמוד, מה גם שלא שמענו שום "גזירה" בזה אלא שהמחמירים סוברים ששירים מוקלטים הם בכלל כלי שיר.
 
ב. המג"א אסר ריקודין ומחולות (מי"ז בתמוז ואילך) ולא דיבר על מוזיקה כלל.

מבלי להיכנס לנידון ספיציפי ונקודתי .

רק אציין מראי מקומות שיהיה למעיינים ולרבנים שבפורום.

שרבים מהאחרונים הקדומים למדו גבי הריקודים ומחולות , דהה"נ כלי שיר וכלי נגינה , והיינו שגם כלי נגינה נכללים בכלל ריקודים ומחולות כאשר אביא.

א. עיין פמ"ג תקנ"א- דמביא דאם הישראל פרנסתו לנגן בכלי זמר אצל הגוי שרי ליה כדי פרנסתו.

למדנו- שכלי זמר אסורים לנגן, וא"כ אף לשומעם , וכאן מחמת "פרנסה" התיר אך בתנאי שזה בשביל הגוי.

ב. עיין באר היטב ריש סי' תקנ"ח- דאם יש סעודה שעושים לפני החתונה, במוצאי ת"ב, עדיין אסור שיהא כלי שיר, אלא עד אחר חצות יום עשירי.

דכאן- זה אחר ת"ב, אעפ"כ אסור כלי שיר, וכן כאן זה עוד לצורך החתן והכלה, כ"ש לפני ת"ב, וכ"ש שלא לצורך חתן וכלה.

ג. וכן הוא באליה רבה ריש סי' תקנ"ח.

ד. כנסת הגדולה [בשיירי], הג"ה ב"י סקל"ג- לילה קודם המילה, [המילה היתה בערב ת"ב, וערב קודם היינו בשבוע שחל בו], רצה להביא מנגנים, ומנע ממנו.

אמנם- לא מבואר כאן אם זה רק בשבוע שחל בו או אף מי"ז בתמוז, אבל מ"מ ראינו שיש איסור על כלי נגינה.

ועוד אוסיף- שכאן זה היה לצורך מילה, ואעפ"כ אסר לו, כ"ש לסתם כלי זמר.

ובא"ר- סי' תקנ"א סקכ"ו- הוסיף, דהמנהג אפי' במילה עצמה לא להביא מנגנים.

ומשמע כאן- דזה קאי האיסור רק מראש חודש, דשם הרי קאי אלבוש יעו"ש.

וא"כ- מר"ח אסרו אף בברית מילה, א"כ כ"ש לסתם ושלא בסעודת מצוה, דמסתמא האיסור יהא מי"ז בתמוז.

ה. וכן עיין בערוך השלחן [אפשטיין] סי' תצ"ג סעיף ב'- גבי ימי העומר דנהגו לאסור ריקודין ומחולות, כותב שם וכ"ש לזמר בכלי זמר שאסור, והיינו בכלל מאתיים מנה, וא"כ- בבין המצרים שאסרו ריקודין ומחולות, א"כ כ"ש כלי זמר אסורים.

ו. שדי חמד ח"ח מערכת בין המצרים אות י'- כותב להדיא על סעודות שעושים לפני המילה או לאחר המילה היה מוחה שלא יביאו כלי שיר בימים אלו, ורק שירה בפה התיר להם.

הנה לנו- אף בסעודה לצורך מילה היה אוסר בימי בין המצרים כלי שיר.

ז. ר' חיים פלאג'י בספר משא חיים דף ב' ע"ג- עשו הסכמה ותקנה שמי"ז בתמוז עד ט' באב, שלא יטיילו וכו' ושלא לנגן בשום ניגון, זולת ברית מילה בלבד.

הנה לנו- תקנה עוד בזמנם על כלי שיר בכל ימי בין המצרים זולת ברית מילה.

אלא שהשדי חמד הנ"ל- הביא דבריו, והבין בפשטות שכוונתו שהתיר בברית מילה הוא רק שירה בפה ולא בכלים, וכך כותב השדי חמד שם- "והנה בשעת המילה ידוע שאין מנגנים בכלי זמר, ואין שירה אלא בפה, ומוכח דדכוותא בשאר זמן בימים אלו התקינו שלא לנגן כלל [היינו בפה שאת זה רוצה ללמוד לאסור, ודלא כדכתב בתחילה להתיר שירה בפה].

אלא שבסוף מביא- מהרב מעשה אברהם בחלק יור"ד סי' מח' שהיה המנהג באיזמיר להביא מנגנים לברית מילה.

ועל זה מסיים השדי חמד- א"כ, ממילא מובן עתה שהתקנה הנ"ל היתה לאסור כלי נגינה זולת ברית מילה דשרי כלי נגינה, ולא קאי על איסור שירה בפה.

מ"מ למדנו מכל אלו- שעשו תקנה, לא לשמוע שום כלי שיר בימי בין המצרים זולת בסעודת המילה.

ח. בן איש חי דברים ה"ה- גבי ימי בין המצרים כותב "וראוי להזהיר את המנגנים ישראלים שלא ישוררו אצל הגוים, אבל משום איבה או אם זה המנגן אין לו מה לאכול שרי לנגן אצל הגוים בעבור שכרו, וכל זה אחר י"ז בתמוז אבל מן ר"ח ע"ד ט"ב ישמטו עצמן לגמרי".

וזה בעצם- דברי הפמ"ג שהבאנו בתחילה, והביאו האחרונים דבר זה ג"כ, הר' דרך החיים אות א' והמ"ב, וקיצור ש"ע סי' קכ"ב אות א', וכן הכף החיים סי' תקנ"א סקל"ט.

למדנו- דאסור בפשטות ניגוני כלי שיר בימים אלו, ואף אם זה פרנסתו שרי רק עד ר"ח בלבד.

ט. עיין בה"ל ריש סי' תקנ"א- דמביא דברי הפמ"ג לעיל , דמאי דשרי הוא רק לישראל בשביל "פרנסתו" ורק בשביל שינגן לגוי.

העולה מכל הנ"ל - דרבים מהאחרונים , למדו דאיסור ריקודים ומחולות כלול בזה גם איסור כלי שיר .​
 
שרבים מהאחרונים הקדומים למדו גבי הריקודים ומחולות , דהה"נ כלי שיר וכלי נגינה , והיינו שגם כלי נגינה נכללים בכלל ריקודים ומחולות כאשר אביא.

זאת אומרת, כפי שכתבתי, שלא יהיו הופעות חיות עם כלי זמר, כי הדבר מביא לריקודים המוניים, ופשוט. וזה מנהג שהתפתח מהמנהג המוזכר במג"א.
 
כותב להדיא על סעודות שעושים לפני המילה או לאחר המילה היה מוחה שלא יביאו כלי שיר בימים אלו
לא להביא מנגנים
שלא יטיילו וכו' ושלא לנגן בשום ניגון

והוא אשר אמרנו, אין שום קשר לאדם ששומע שירים באוזניות (לדוגמא), ואין כאן "איסור הנאה". אבל יש כאלה שנכנסים לספקות אפילו כשמתקשרים למאן דהו ושומעים מוזיקת המתנה באיכות של טרנזיסטור...

ו"שלא יטיילו" דומיא דניגון, דברים המביאים לידי שמחה מגולה בפרהסיה.

ויש להעיר עוד שיש הרבה ערבוביה בין ימי בין המיצרים לימי הספירה, ואין דינם שווה לכ"ע (ראה לדוגמא דעת הגר"י קאפח לעיל).
 
לדעתי זו לא גזירה, אלא מנהג.
ה''מנהגים'' לא נעצרו לפני 100-200 שנה במרוקו/עיראק/טוניס/פולין/אשכנז/ליטא, הם ממשיכים כל הזמן ''להתפתח'' גם בארץ ישראל, כמו שהיה ב-1500 שנים האחרונות מאז חתימת התלמוד שהמנהגים מתפתחים, לובשים צורה ומחליפים צורה.
יש שחושבים שהמנהגים וההלכה והכל נעצרו אי שם לפני 10/50/100/200 שנה (מר דכאית ליה, ומר כדאית ליה) אבל זה לא נכון, המציאות תוכיח.
כמובן, הכל במסגרת ההלכתית שקיימת מזמן רבינא ורב אשי, ולמעשה מהר סיני.
 
ידוע לך באיזה שנה נכתב הפסק הכי מוקדם בענין זה?
לא
זה גם לא מעניין, כי אנחנו לא מדברים על פסק, אלא על מנהג שהתפשט, גם אם המנהג התחיל לפני יומיים או 3.5 דקות, אם הוא פשט בציבור יש לזה תוקף של מנהג.
 
כאשר מנהג מתפשט, בסמוך לזה הוא נכתב בספרים (בין לקיים את המנהג ובין לשלול אותו).

וכמו שבחזקה בתלת שני הוי חזקה, כך מנהג צריך לנהוג בכמה דורות כדי לקבוע מנהג, ולא כמו שאתה כותב - יומיים או שלוש דקות.
 
אתם נראה לי מפספסים פה משהו

א"א לראות בספרים שידברו על זה כי זה מציאות חדשה , "הקלטה של כלי שיר" ולשמוע אותו דרך טייפ או רמקול , זה דבר חדש.

וכאן זה נתון לסברא - אם ראינו שאסור כלי זמר כבר מאות שנים [בכו"א בימי בין המצרים או העומר] א"כ יהיה אסור אף כלי זמר שהוקלט , או שיש שיחלקו שיש הבדל בין כלי זמר חי ולבין מוקלט.

אך ספרים ע"ז לא נ"ל ששיך טכני
 
כפי שכתבתי, כאשר נוצר מצב המעורר שאלה, כמו בנדון דידן - הומצא מכשיר רדיו / דיסק והתעוררה שאלה האם יש להימנע בימי הספירה גם משמיעת שירים במכשיר כזה, בדרך כלל בסמוך לזה נדרשים הפוסקים לסוגיא (ע"י המון העם ששואלים), כותבים ומדפיסים.

לפיכך יש נפק"מ מתי הפוסק הראשון נדרש לזה, כדי לקבוע "מנהג".
 
כאשר מנהג מתפשט, בסמוך לזה הוא נכתב בספרים (בין לקיים את המנהג ובין לשלול אותו).
היא גופיה, הפוסקים לא ''מתקנים'' את המנהג בספרים, אלא דנים בו בלבד. כלומר, המנהג הוא משהו חיצוני שמתפשט בציבור (לפעמים בטעות, ולפעמים בהכוונת חכמי ישראל, ולפעמים סתם) ואח''כ הפוסקים דנים בו. זה מתחיל מהציבור.
 
ראשי תחתית