סוגית איזהו דיו הכשר לסת"ם

[פרי חדש]

סוגית איזהו דיו הכשר לסת"ם ​

תוכן הדברים

א. ביאור החומרים שנזכרו בסוגיין.

ב. ממה היה עשוי הדיו הקדמון.

ג. בדין נתינת קנקנתום לדיו.

ד. פרטי דינים להלכה.

א. ביאור החומרים שנזכרו בסוגיין​

כתבי הקודש אין נכתבין אלא בדיו, וכדתנן במגילה פ"ב מ"ב- היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. ובידים פ"ד מ"ה תנן- לעולם אינו מטמא עד שיכתבנו אשורית על העור ובדיו. ובשבת ק"ג ב' תניא או שכתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו.

בסוגיית הדיו נזכרו כמה מיני חומרים שאינם מוכרים לרוב הלומדים, וננסה לתארם כאן.

עפצים -גל"ש​

כאשר צירעה מזן מסוים רוצה להטיל את ביצתה היא עוקצת גזע עץ מקבוצה מסוימת, ומטילה בתוכו את ביצתה, העץ מפריש חומר שעוטף את הביצה, וחומר זה נקרא עפץ, לאחר שהחרק יוצא מן הביצה הוא נוקב את העפץ ויוצא לאויר העולם.

לדיו השתמשו בעיקר בעפצי אלון. הנקרא עץ "מילה" או בלשון רבים מילין^[1], ומים היוצאים ממנו ע"י שריה או בישול נקראים מי מילין^[2].

העפץ הוא בצבע חום. ובעל תכונה להתרכב עם פחמן (עשן). במי העפצים ישנה תכולה מסויימת של דבק.

צבע מי העפצים: חום בהיר כמו כוס תה עד חום כהה אדמדם, תלוי לפי חוזק הבישול.

קנקנתום​

הראשונים ז"ל הבינו ברש"י שמפרש שקנקנתום הוא מענין הפחמים, אבל מסקנת הראשונים והפוסקים באופן מוכרע שקנקנתום הוא גופרת הברזל הנראית כמלח גס ירקרק שתוס' קראו לו ויטרולא וכך שמו מפורסם בלעז הצרפתיים, ובאשכנז- קופר ואסר. ואלו בערבית הוא נקרא אלזא"ג'. כמבואר ברמב"ם בפה"מ ובתשובה.

צבע מי הקנקנתום: כצבע הנחושת ולכן קראו לו "קופר ואסר" כלומר מים בצבע נחושת.

צבע מי עפצים וקנקנתום: שחור, והוא פלאי שעל ידי עירוב מים בצבע כוס תה עם נוזל בצבע דבש מתקבל דיו שחור, ובלשון החוקרים ההסבר הוא- מחמת התגובה הכימית בין חומצת העפצים לגופרת הברזל.

דיו העשוי מעפצים וקנקנתום הוא הדיו המקובל כיום, ונקרא בערבית- אלחיבר, ובעברית- דיו ברזלית.

שרף אילן​

גרסינן בשבת כ"ג א' כל השרפין יפין לדיו ושרף כשף יפה מכולם. לר"ח ורש"י והרא"ש ורוב ככל הראשונים מדובר בשרף הנוטף מהעץ (כעין דבש) ומתייבש מה שנקרא "גומא" בלעז או "צמג אלערבי" המופק מ"שיטה מדברית"- או מעצי פרי כמו אגסים ושזיפים.

צבע מי הגומא: שקוף.

צבע מי קנקנתום עם גומא: כצבע מי הקנקנתום.

צבע מי גומא ועפצים: כצבע מי עפצים כי שקיפות הגומא אינה משנה במאומה.

ואילו לר"ת מבשלים קליפות של עץ "שזיף בר קוצני" והלחלוחית שבעץ נפלטת למים, וכמדומה שזה היה משחיר את המים, ובמים אלה משתמשים לדיו.

קומוס​

לרש"י והרא"ש והרמב"ן ורוב הראשונים שהעתיקו שיטת ר"ח, הכוונה לגומא הנ"ל, וצריך לומר שהכוונה לשרף של עץ מסוים, כי הרי מבואר בש"ס שמים שנפל לתוכן קומוס משתנה מראיתם, וכן שכתב הקומוס אינו נמחה, וזה לא מתאים עם הגומא הרגילה המוכרת, ועוד דאם כן לימא "שרף", אלא מדובר על שרף מסוים שמשנה את מראית המים וכן שהכתיבה בו אינה נמחית לגמרי.

אבל לרמב"ם בתשובה קל"ו הכוונה למין ממיני האלזא"ג-(קלקנתוס) אלא שהוא עשוי מחלודת הברזל.

עשן​

הוא פיח המכיל %80 פחמן. המתקבץ בכלי שנמצא מעל להבה הדולקת משריפת שמנים וכיוצא בהם. ונקרא "אדרימנט" בלעז. דיו העשויה מעשן ושרף היא מחיקה במים, ונקראת בערבית: אלמדא"ד, ובעברית: "דיו פחמנית".

צבע מי עפצים גומא ועשן: שחור מחמת העשן.

סם​

סם. הרמב"ם פירש- שם העקרין איזה שיהיה ורוצה בו כאן דבר הצובע. אבל רש"י והערוך פירשו שהוא זרניך (המובא בחולין פ"ח ב') אורפימנט בלע"ז.

אורפימנט הוא מלח (מינרל) ארסן-גופרתי כתום-צהוב כהה המצוי בבקעים עשנים געשיים, ובסדקים געשיים של מעיינות חמים, במשך אלפי שנים החומר שימש כצבען וכחומר חתימה, ובסין שימש לייצור חומר למחיקת דיו. באמנות הציור, שימש כצבען.

סיקרא ​

סיקרא פירש רש"י (שבת ק"ד ב') אימני"א. ותרגם בלעזי רש"י- צבע אדום (עשוי מתחמוצת העופרת).

ואילו הרמב"ם בפירוש המשניות מתרגם סיקרא- אלמגר"ה, דהיינו- דיו העשויה סוג של אדמה מגובלת במים בעלי גוון אדום.

ברם בתשובה (קל"ו) כתב הרמב"ם שסיקרא היא מגר"ה (כנ"ל) או זנג'פור, דהיינו כנראה מתולדות המתכות.

ב. ממה היה עשוי הדיו הקדמון

דברי חז"ל בענין הדיו​

המקום המרכזי שחז"ל מדברים בו על מלאכת עשיית הדיו הוא בשבת כ"ג א', וז"ל הגמרא שם- ואמר רבי יהושע בן לוי כל השמנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר איבעיא להו לגבל או לעשן תא שמע דתני רב שמואל בר זוטרא כל השמנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר בין לגבל בין לעשן רב שמואל בר זוטרא מתני הכי כל העשנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר אמר רב הונא כל השרפין יפין לדיו ושרף כשף יפה מכולם.

בראשונים מצאנו שלש שיטות מהו הדיו שהיה בזמן חז"ל. כדלהלן-

הדיו הפחמנית​

א'- הדיו הפחמני, שהוא דיו שמקבל את השחרורית שלו מפיח של עשן, ומערבבים פיח זה בנוזלים המדביקים, וכך הוא נהיה דיו, וז"ל הרמב"ם פ"א מהלכות תפילין ה"ד- כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, ובזמנינו חידשו כזה ייצור, כגון אותם שנקראים- דיו צדוק, דיותא, וכדומה.

הדיו הזה הוא מתאים לכל האמור בדברי חז"ל על דיו.

האם היו שמים בדיו הפחמנית גם מי עפצים וכדומה​

מה שכתב הרמב"ם שבשעת כתיבה שורים את גושי הדיו הפחמנית במי עפצים וכדומה להמיס אותם, בתשובה (סי' קל"ו) הוא מביא ב' ראיות לצורך בשימוש במי עפצים, א'- כי בלי זה הכתב לא מתקיים^[3], ב'- כי בלי זה אין שום תועלת בקנקנתום שהוסיף רבי מאיר (עירובין י"ג א' סוטה כ' א'), דהקנקנתום פועל רק כשהוא מעורב במי עפצים, ומכיון שרבי מאיר לא טרח לציין שהוא מוסיף לדיו מי עפצים וקנקנתום, שמע מינה שמי עפצים כולם היו מוסיפים. ושמעתי ששני הטענות הנ"ל בדוקות ומנוסות^[4]. (עי' ילקוט סופרים ורא"ט נ"י.) ומכל מקום יש לזכור שמי העפצים הם רכיב שולי בדיו הזה, ואין הדיו הזה נקרא דיו של עפצים אלא דיו עשנים או דיו פחמנית.

הדיו הברזלית- דיו של עפצים​

ב'- הדיו הברזלית. שהוא מקבל את השחרורית שלו מעירוב מי קנקנתום (-גופרת הברזל) עם מי עפצים (יש לדעת ששני החומרים האלה אינם שחורים, אך מפלאות הבריאה שכשמערבים אותם יחד התערובת נעשית נוזל שחור^[5].) והיינו הדיו שהיה בשימוש בישראל במאות שנים האחרונות, והוא הנפוץ כהיום, ומיוצר ע"י דיו נהרי, שכטר, הברכה, ועוד. בזמן הראשונים קרו לדיו זה דיו של עפצים, ויש ראשונים שסברו שדיו של עפצים הוא הדיו הקדמון.

ואחרים הקשו על זה מדאמרינן בנדה דרבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק בה, וזה לא מתאים לדיו הברזלית שהוא לעולם נוזלי, וכן מה שאמרו בשבת אין שורין דיו כו' אלא כדי שישורו מבעוד יום, לא מתאים לדיו הברזלית. ויש שתירצו שגם הדיו הברזלית כשהוא מתקשה הרבה הוא נעשה קורטא.

עוד יש לציין שלדעה זו מה שאמרו בשבת כ"ג א' כל השמנים יפים לדיו לגבל או לעשן, כל השרפים יפים לדיו, הם רק חומרים אפשריים לדיו אך לא מוכרחים, וכאן הבן שואל הבה נבדוק אם אפשר לייצר דיו מחומרים אלה לכשעצמם, כלומר שפיח העשנים הוא יתן את הצבע השחור בתערובת, וכשנמצא שהוא כן, תהיה עלינו חובת ההוכחה מנין שהיה בזמן חז"ל גם דיו שהעפצים נותנים בו את הצבע השחור. ול"ע.

מה נותן למי עפצים את השחרורית​

ויש לציין שהראשונים שמתארים את הדיו הסתמי של הגמרא "דיו של עפצים" (עיין רמב"ן) הם מתכוונים לומר שהיה עליו שם דיו גם בלי עירוב קנקנתום, שהרי קנקנתום נזכר בגמרא רק כתוספת אפשרית, ופרשת סוטה שבמקדש לכולי עלמא כותבים בדיו בלי קנקנתום. וכן אין הראשונים מזכירים כלל ענין עירוב פיח עשן בדיו, וכנראה משום שלא נהגו בזמנם לעשות כן, או משום שהם סברו שהפיח מביא את הדיו למצב שאינו יכול לימחות, ולכן סברו שהעשנים נזכרו בגמרא רק כאפשרות לשיפור ואליבא דמאן דשרי קנקנתום. וכאן הבן שואל אם כן מה נותן למי העפצים שם דיו, הרי גם אם המים יתבשלו עם העפצים וגם אם יערבו בהם גומא הם נשארים בתואר מי פירות בעלמא שרישומן כמעט ולא ניכר על הקלף, ולא יתכן שזהו הדיו שבחרה התורה ומאסה בסיקרא וכיו"ב הניכרים, והרי אמרו בשבת קט"ו ב' הני מילי היכא דכתיבי בדיו דמיקיים אבל הכא (דהיינו בכתובים בסם ובסיקרא) כיון דלא מיקיים לא, וברור שכוונת חז"ל בזה לברירות שיש לדיו לעומת סם וסיקרא, שהוא שחור ומנוגד לצבע הלבן של הקלף מה שאין כן הם, וכן אמרו במדרש שחורות כעורב אלו האותיות, אלמא ודאי דיו הוא שחור. ומה שהדיו של עפצים שבידי הראשונים היה שחור זה היה בגלל שעירבו בו קנקנתום, [עי' פסקי רי"ד מגילה י"ט א' שרתיחת העפצים עם קנקנתום בזה נכתבין כל הספרים שבעולם,] אבל בלא קנקנתום ובלא פיח המי עפצא הם בתואר מי פירות בעלמא.

וצריך לומר שכוונת הראשונים לומר בדרך פרשנות דשמא יש גומ"א שחורה שהיא היתה נותנת למי עפצים את הצבע השחור. ובחלק מהראשונים אולי ניתן לומר שלא התכוונו כלל לומר שמי עפצים עם גומא יש להם דין דיו, אלא לענין הלשון בעלמא קורין להם "דיו", שמעתה יצדק להתבטא "נותנין קנקנתום לדיו", אבל דין דיו פשיטא שאין אלא אחר שעירבו בהם את הדבר המשחירן. ולקמן ב"נ (חלק ד') אשנה פרק זה.

הדיו הצרפתי​

ג- הדיו הצרפתי. סדר עשיית הדיו הצרפתי- (ע"פ המבואר בספר התרומה ובמרדכי ובהגמ"י ובמנהיג) שורין קליפות של עץ קוצני מסוים במים (עם יין וחומץ) על האש ושולקין אותן שם והלחלוחית מהקליפות יוצא במים ולאחר בישול רב שנשאר רק שליש מהמים מעבירים אותם לשקים של קלף כדי לייבשם והם נקרשים ונעשים גושי דיו, וכשבאים לכתוב ממחים את הגושים במים עד שנעשה דיו נוזלי לכתיבה.

ולדבריהם השרפים הנזכרים בפרק במה מדליקין היינו אותו הלחלוחית של העץ, (והאריך רבינו תם במחזור ויטרי להוכיח דשרף הוא שם של מיץ של צמחים ולא של ההפרשה הסמיכה כעין דבש שיוצאת מגזעים,) וגיבול השמן כתב רבינו תם שלא הורגלנו בו. אמר הכותב- ומאי דהשמן פשיטא ליה שאינו מעכב והשרף פשיטא ליה דמעכב, כנראה בגלל שאת הצבע השחור בדיו הצרפתי נותן השרף- דהיינו מיץ העץ, ושאר החומרים הם רק חומרים נלוים, ודלא כמי שטועה לומר שהשחרורית בדיו הצרפתי מגיעה מעשנים ופחמים.

והעשן הנזכר בפרק במה מדליקין לא נתברר לי היכן זה מתקיים בדיו הצרפתי, ולשון מחזור ויטרי- והיינו דאמרינן כל העשנים יפין לדיו. שזהו נוהג בדיו שלנו שמייבשין אותו ולא בעפצים. ולשון היראים- ואמרינן נמי [שבת כ"ג א'] כל העשנים יפין לדיו ולאותו דיו טוב העשן ליבשו. ובהגהות מיימוני הנ"ל בהמשך כתב- אמנם התוספות כתבו בפרק במה מדליקין דלסברה ר"ת אפילו דיו צרפתי אינו דיו אף על פי שהוא יבש שהרי אין מטילין בו שמן אלא מעשנים אותו בשמן. ומשמע לכאורה דכשהיה הדיו קרוב להיות יבש היו מניחין אותו בשקין של קלף וכדומה, ומדליקין תחתיו נרות שמן כדי שייתייבש בחום העשן.

-הסיבה לקשר את הדיו הצרפתי לדיו של חז"ל היא בגלל שחז"ל מדברים באופן מיוחד על העץ ההוא שממנו עושים את הדיו הצרפתי, דאמרינן (שבת כ"ג א') אמר רב הונא כל השרפין יפין לדיו ושרף (קטף) [רבים גורסים-כשף] יפה מכולם, ולפי רש"י והערוך היינו כנראה השזיף הבר, שכנראה בצרפת ממנו היו עושים דיו מן הלחלוחית שלו, אז מדוע לחדש שיש גם יתרון לגומא (-הנוזל הסמיך והדביק) שזב מעץ זה, על פני הגומא שזב משאר עצים. אלא העדיף רבינו תם לפרש שכוונת הגמרא ללחלוחית העץ הידועה בזמנו כמקור להנפקת שחרורית דיו. (מיהו לדעת שאר הראשונים י"ל דכי היכי דהלחלוחית של שזיף הבר יש לה נטיה להשחיר, הכי נמי השרף הסמיך הנוזל ממנו, ומה טוב לגבל דיו עשנים בשרף שגם הוא יש לו נטיה להשחיר, ענבי הגפן בענפי הגפן דבר נאה ומתקבל. גם עצם הדבר שקטף או כשף תרגומו שזיף בר, כמדומה שאינו מוסכם, דראיתי בשם רב נטרונאי שהוא גומי ערביק, דהיינו הגומא שלנו, ואם כן אין איזכור בגמרא לשזיף הבר כלל.)

העיקר שהדיו הקדום הוא הפחמנית​

הנה לעצם הנידון אם בלשון חז"ל הנוזל הסמיך הזב מן העצים קרוי שרף או שרק נוזל נוזלי הזב מן העצים או נסחט מהעצים קרוי שרף. נראה עיקר דגם הנוזל הסמיך הזב מן העצים קרוי שרף, וזהו ששנינו (תוספתא מקואות פרק ו') ושרף התות ושרף התאינה ושרף השקמה ושרף החרוב יבשין חוצצין לחין אין חוצצין ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין הרי אלו חוצצין שהן של שעף- דהיינו של משחות שמורחים על הגוף וכדומה (לשון "שייף", ומדברי הרמב"ן שמות ל, לד, למדתיה.) ואינם נמחות במי המקוה. ומאי דהקשה רבינו תם שגומא הרי תרגומו- "קומוס" ואם כן אין תרגומו- "שרף", יש לומר דהרי בודאי קומוס אינו שם כללי לגומא, שהרי סתם גומא נמחה במים ולא צובע את מי הנט"י, ואם כן אי"ז התרגום לקומוס שבש"ס, אלא להרמב"ם קומוס הוא כעין קנקנתום, ולשאר הראשונים צ"ל שהוא מין מסוים וחריג של גומא, אך כשמדברים על כלל מיני הגומ"א תרגום הדבר- "שרף".

וצריך לבחון את פירוש רבינו תם במציאות האם כל העצים שיש בהם לחלוחית, מי בישולם יפה לעשות ממנו דיו, שהוא נעשה שחור ומוצלח ע"י תהליך הבישול, או רק תבשיל קליפת השיזף הבר הקוצני נהפכת לשחור, כי יש לה ביסודותיה את הצבע השחור כמו שזיף, וקשיא לר"ת. ולא בדקתי כלל.

עוד צריך לבחון את פירוש רבינו תם במציאות האם כשנותנים קנקנתום לדיו הצרפתי זה גורם שהכתב לא ימחה, שהרי הרמב"ם בתשובה כתב שקנקתום לא יועיל אלא בצירוף מי העפץ, וזה מתאים לדיו הברזלי או לדיו הפחמני שגם הוא זקוק למי עפץ כדי שיהיה מתקיים וכמש"כ הרמב"ם, אך בדיו הצרפתי לכאורה אין עפץ, ואם כן האם מועיל בו הקנקתום שלא יוכל להמחות, ולא בדקתי. (נ.ב. בדברי רבינו תם במחזור ויטרי המובאים להלן, נראה שהיה מטרה ליתן קנקנתום בדיו "להצהיבו" ומטרה זו יכולה ליעשות גם ע"י גומא, עיי"ש.)

גם מה שאמרו חז"ל כל השמנים יפים לדיו לעשן, בראשונים שתיארו את סדר עשיית הדיו הצרפתי לא נראה שהכירו במציאות איזה חשיבות לייבש את הדיו בשקים דווקא ע"י עשן נרות, אלא בתור "אי תניא תניא" קישרו לדיו הצרפתי איזה חשיבות שיתייבש ע"י עשן, וצ"ע, מה שאין כן לפירוש הרמב"ם שהדיו של חז"ל הוא הדיו הפחמנית, אתי שפיר, שהרי הרכיב העיקרי שבו הוא עשן.

וצריך בירור מה סדר עשיית הדיו שהיה לגאונים, והנה רש"י (שבת כ"ג א') כתב לגבל. מצאתי בתשובות הגאונים שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר, וגורר השחרורית ונותן בו שמן קימעא, ומגבל בו ומייבשו בחמה, וממחה אותו לתוך הדיו. ובודאי פשטא דמילתא שהעשנים הם יסוד הדיו ולא איזה חיזוק אפשרי שניתן למי עפצים או לדיו הצרפתי שהם יסוד הדיו, דאם כן היכי קאמר "כל השמנים יפים לדיו" ויתפרש רק לענין איזה רכיב של רכיב אפשרי שאפשר להוסיף לדיו, רכיב היינו הפיח, ורכיב של רכיב היינו השמן שמגבלים בו את הפיח (ללישנא דלגבל). אלא ודאי כוונת הגאונים שהפיח הוא החומר המרכזי בדיו, ומה שכתב רש"י וממחה לתוך הדיו, היינו לתוך כלי הייצור של הדיו.

ובערוך ערך גבל כתב- כל השמנין יפין לדיו ושמן זית מן המובחר בין לגבל בין לעשן — פירוש לשרותו בשמן כדרך שאנו עושין במים, לעשן — שמעשנין כלי זכוכית בעשן השמן עד שנשחרין ומגרדים אותה שחרורית ומשימין בדיו.

וכן הרמב"ם בתשובה אחרי שכתב שהדיו הוא הפיח המצטבר מהעשן, כתב- ואצלנו תשובה מפורסמת לרבינו נסים ז"ל והיא נמצאת גם כן פה במצרים, ידבר בה על עשית הדיו, ובסוף (התשובה) הוא אומר ומייבשין אותה, ואם ירצה לכתוב בה, ישרה ממנו במים ויערבנה עם חב"ר ויכתב בה. וקרוב לודאי שגם בתשובת רבינו ניסים היה מבואר שהדיו הוא פיח העשן, שאם לא כן לא היה הרמב"ם מזכיר את תשובת רבינו ניסים בתוך תשובתו ושתיק.

והרמב"ן הביא שרבינו חננאל ז"ל פירש דיו- מדאד (זה הדיו הפחמנית) או חבר (זה הדיו הברזלית), ואין להוציא מכאן מסורת גאונים שהדיו הקדום הוא גם הדיו הברזלי, משום דשמא לאו לענין היסטוריה איתמר, אלא לענין הלכתא איתמר, שדיו או מדא"ד או חיב"ר.

על כל פנים מה שודאי יש להוציא מדברי הגאונים שהדיו הקדום אינו מי בישול קליפות עץ מסוים וכמנהג צרפת, שהרי לא הזכירו מענין זה מאומה, ולא מסתבר שמנהג האמוראים ישתכח במקומם בבבל כל כך וישתמר רק בצרפת.

ג. בדין נתינת קנקנתום לדיו

בזמן הירושלמי כבר פשט הקנקנתום וסתם דיו היה עם קנקנתום או דיו ברזלית גמור​

בירושלמי סוטה פ"ב ה"ד גרסינן-יכול בדיו ובסיקרא ובקומוס ובקלקנתוס. ת"ל ומחה. אי מחה יכול במשקים או במי פירות. ת"ל וכתב, הא כיצד, כתב שהוא יכול להימחות, ואי זו זו זו (שאינו בא) [דיו שאין בה] קלקנתוס. והתני אם מחק מתוך הספר כשר. תפתר כהדין תנייא דתני א"ר מאיר כל ימים שהיינו למידין אצל ר' ישמעאל לא היינו נותנין קלקנתוס בדיו. מקושית הירושלמי משמע שכל הספרים בזמנו היו נכתבים בדיו שיש בו קנקנתום, עד שהיו צריכים למצוא היכי תימצי שיהיה דיו בלי קנקנתום. (נ.ב. וכן ברישא דברייתא קמייתא שבירושלמי אומר התנא יכול בדיו ובסיקרא כו' ומשמע דסתם דיו יש בו קנקנתום.)

ויש מקום אחר בירושלמי שנראה יותר מזה, שקראו לקנקנתום עצמו דיו, דאמרינן בירושלמי שבת פי"ב ה"ד א"ר חייא בר בא אילין בני מדינחא ערומין סגין. כד חד מינהון בעי משלחה מילה מסטריקין לחבריה הוא כתב במי מילין וההן דמקבל כתבייא הוא שופך דיו שאין בה עפץ והוא קולט מקום הכתב. כלומר בני מזרח ערמומיין מאד, וכשאחד מהם רוצה לשלוח דבר סתר לחבירו, הוא כותב את הדברים במי עפצים, והשליח לא מזהה שיש על הנייר כתב, וזה שמקבל את המכתב שופך על הנייר דיו שאין בה עפץ, וכל מקום שיש על הנייר מי עפצים הרי הוא משחיר, ובכך ניכר הכתב.

והנה לכאורה אין הכוונה שהמקבל שופך על הנייר דיו עשנים שאין בו עפץ או דיו צרפתי^[6], כי הרי בכך גם בין האותיות הנייר יהפך לשחור ולא יהיה ניכר עליו הכתב כראוי,

אלא הכוונה שהוא שופך על הנייר מי קנקנתום, שצבעם כידוע כצבע נחושת, ובכל מקום שהמי קנקנתום נפגשים עם הכתב דמי מילין הכתב נהפך לשחור.

והא דלא קאמר "שופך קנקנתום" וכדקרי לה במשנה קנקנתום, משום שהעדיף לנקוט לשון "דיו" כדי שנבין את גודל הערמה, שבסוף זה נהיה ברור כדיו. (נ.ב. עוד זכר נא שרק בזמן הירושלמי התפשט הדיו הברזלי, ולא בזמן משה רבינו שהניח את יסודות המשנה, שאז קנקתום היה דבר עצמי בלי קשר לדיו.) וחזינן שבזמן התלמוד ירושלמי כבר קנקנתום לבד יכל להקרא דיו.

ומסקנת הדברים שאף שהחן והיופי שלכל עצם יהיה שם נפרד מדוקדק וקבוע ויתאים לתוכנו של העצם, מכל מקום במציאות טבע השמות להיות דבר גמיש, ומטבע לשון מסוימת יכולה לשמש לאפוקי מדבר מסוים, ובמקום אחר היא משמשת לאותו הדבר המסוים עצמו. וחז"ל בסוגיין נמי דיברו כלשון בני אדם, וקראו לנוזל המופשט שנמצא בכד הייצור "דיו" שאין בו עפץ. (וע"ע שבת פ"א מ"ה אין שורין דיו ועל פי הנקדנות מוכח מכאן שגוש העשנים קרוי דיו, ואילו ברש"י שבת כ"ג א' ע"פ תשובת הגאונים כתב- וממחה אותו לתוך הדיו, ועל פי הנקדנות מוכח מכאן שהמים חיים שבכלי הם הנקראים דיו. אלא ודאי שטבע הלשון להיות גמישה וכמו שהוא כהיום, ואין לדקדק בה יותר מדאי.) והנלענ"ד כתבתי.

בפלוגתת נתינת קנקנתום לדיו​

סוטה כ' א' אמר לי וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו התורה אמרה ומחה כתב שיוכל למחות והוא הדין דבכל התורה אסור להטיל קנקנתום דדרשינן גזרה שוה מסוטה או כתיבה כתיבה או ג"ש אחרת אי נמי מדרבנן. כן כתבו תוס' עירובין י"ג א' ד"ה חוץ, וכן משמע במסכת ס"ת ומסכת סופרים, ודלא כרש"י ז"ל שפירש שגם רבי ישמעאל לא קפיד אלא אפרשת סוטה אבל שאר התורה גם הוא מתיר.

והנה אם לא היה בזה שום מעליותא ע"פ החכמה בכתב שהוא יכול לימחות, מסתבר שלא היה רבי ישמעאל לומד מסוטה שכל הספרים צ"ל יכולים לימחות, והמעליותא- יש לפרש שזו הוכחה שיש כאן תרתי- גוילין ואותיות ולא רק גויל עם חזותות שחורות.

אמר ר' ירמיה למחוק לה מן התורה איכא בינייהו. דלרבי יהודה מותר. וצ"ע מה עם בזיון הספר תורה, ואולי מדובר כשאין סופר או קלף כדי לכתוב לסוטה מגילה, ואמרה תורה שבשביל להטיל שלום בין איש לאשתו יטלו הפרשה מן הספר.

ומתוך כך אסר רבי יהודה לכתוב פרשת סוטה שבתורה עם קנקנתום. ובתוס' נראה שזה פסול דאורייתא, דכיון דס"ל מוחקין לה מן התורה ש"מ דקסבר דאאותה פרשה אפילו כתובה בתורה קפיד קרא דבעינן שיכול למחוק. וצ"ב דלכאורה בשביל לחדש כל כך בעינן רמז מפורש בתורה דמוחקין לה מן התורה, ולא מצאנו כזה רמז. אבל בריטב"א עירובין (י"ג א') נראה שזה דין דרבנן, ויש לפרש דאף דזה חשש רחוק מאד שיטלו את הפרשת סוטה מספר תורה זה, מכל מקום כדי לזכור הלכה זו שמותר למחוק מן התורה תיקנו שבכל ספר תורה יכתבו את פרשת סוטה בלי קנקנתום. ולענין זמן הזה שאין בית המקדש יש לדון אם הגזירה נשארה או לא, והריטב"א שם כתב שלא.

כמאן קיימא לן בפלוגתא זו​

לענין כמאן קיימא לן בפלוגתת נתינת קנקנתום לדיו. מצד הסוגיות לכאורה ברור היה שהלכה שנותנין קנקנתום לדיו, שהרי נחלקו בה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ולא ידעינן מאן מיקל ומאן מחמיר, וממשיכה הסוגיא בברייתא דרבי מאיר הלבלר שנותנין קנקנתום בדיו, והשתא הוה המחמיר יחיד במקום שנים, ועוד הש"ס שקיל וטרי במילתיה דרבי מאיר, אלא שבכתיבת פרשת סוטה (במדבר ה' י"א-ל"א) בזה יש לדון אי קיימא לן כרבי יהודה שאוסר מדרבנן, משום דאיהו מריה דתלמודא טפי, או כרבי יעקב דשרי, דאיהו אתי שפיר טפי אליבא דרבים דסברי אין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת, ועוד דאפילו רבי יהודה גופיה שמא לא אמרה אלא בזמן שבית המקדש קיים דשייך השקאת סוטה, אבל בזמן הזה שרי הכל. ומאחר שמבואר בירושלמי שמנהגם היה שכל הספרי תורה נכתבים בדיו שיש בו קנקנתום מרישא ועד גמירא, גם ספק זה נפשט לקולא.

ובראשונים מצאנו חבל ראשונים שהזכירו בסתמא היתר הטלת קנקנתום לדיו, ומשמע דאפילו בכתיבת פרשת סוטה שבחומש במדבר הדין כן, ואלו הן- הרמב"ם, האור זרוע, קרית ספר להמאירי, ר"ן (עירובין י"ג ב'), המנהיג, פסקי רי"ד. והרמב"ן והריטב"א כתבו כן כאפשרות להסביר את המנהג להטיל קנקנתום דקיי"ל כמאן דאוסר רק בפרשת סוטה שבמקדש.

ומאידך בבעלי התוס' נראה שאין הדבר ברור אם מטילין או אין מטילין, ויש מקומות (מגילה י"ח ב' הובאו גם ברשב"א) שמתבטאים לאיסור. וצריך עיון אם כוונתם בתורת ודאי או בתורת ספק, ואם הבעיה שלהם היא משום פרשת סוטה שבחומש במדבר (וכרבי יהודה) או שהבעיה שלהם בכל סת"ם (וצ"ב מדוע לא לפסוק בזה לקולא.)

ומאידך בספר האשכול כתב- וכתב הנגיד בחיבור דיליה סתמא הכי, והלכתא אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו. וע"ע להלן מדברי רב פירקוי.

האם הדיו הברזלי כשר בפני עצמו​

הנה עובדא דרבי מאיר בפשוטו הייתה להוסיף קנקנתום לדיו עשנים, אך צריך בירור האם לרבי מאיר מותר להשתמש בדיו שלנו שהוא רק דיו ברזלי, דהיינו מי עפצים עם מי קנקנתום ללא עשנים. והצד להחמיר יש לומר בכמה דרכים. א'- שדין דיו הוא רק על הדיו הפחמני, ולא על שום ברייה אחרת. ב'- דדיו שכל כולו אינו יכול לימחות, או שהוא מן הדומם, או שאינו שחור טבעי שהרי הוא נוצר משני צבעים בהירים ואף מאבד את השחרורית ברבות השנים במצבים מסוימים, פסול.

ואמנם בירושלמי הנ"ל גבי בני מדינחא נראה שגם דיו ברזלי היה קרוי אצלם דיו, אך הדברים שם לא נאמרו לענין סת"ם.

וכן בזוהר (תרומה מאמר ועשו ארון הובא ברמ"א יו"ד סי' רע"א ס"ו) משמע שהדיו שלהם היה הדיו הברזלי, דמדבר שם על ארון הברית שהוא מעץ, והספר תורה שבתוכו הוא ממין אחר, והדר אמר- אחזי דכלא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים דאתעבידו בעץ אינון, כלומר מכל מקום תראה שהספר תורה והארון הם מין אחד, שהרי הדיו שהספר תורה נכתב בו עשוי מעפצים הנעשים בעץ, ופשטות הדברים שהכוונה על הדיו הברזלי הנקרא בלשון הראשונים "דיו של עפצים". אך יש לדחות דכוונתו על דיו עשנים, שהרי משה רבינו ודאי כתב את ספרו בדיו עשנים, אך משום ששורים אותו במי עפצים וכמש"כ הרמב"ם חשיב ליה הזוהר בא מן העפצים, ומה שלא החשיב הזוהר את דיו העשנים יוצא מן העץ מחמת שהעשנים באים מן השמן הבא מן העץ, אולי משום דכבר אישתני ע"י שנעשה עשן, ויל"ע. שוב ראיתי ראיות ברורות שהרבה מהקטעים בזוהר נוספו בזמן מאוחר יותר, ואם כן בטלה ראיה זו, ואכמ"ל.

והנה טבע הלשון שכל חומר שהוא חיקוי של חומר מקורי, ואין ביניהם פערים ניכרים בחושים ובשימוש, הוא יקבל את השם של החומר המקורי, כגון חומץ וחומץ סינטטי, וכמו כן באופן טבעי הדיו הברזלי עשוי להקרא בעולם ג"כ בשם דיו וכנ"ל, וצריך לבדוק האם כשחז"ל למדונו את ההללממ"ס באיזה חומרים כותבים סת"ם, ולפחות שני דורות של תנאים וכל דורות האמוראים כבר היו אחרי שנתפשט הקנקנתום, האם הם דאגו לכך שנשלול גם את הדיו הברזלי. והנה תנן (מגילה י"ז א') היתה כתובה בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום כו' לא יצא, עד שתהא כתובה כו' ובדיו. והנה לכאורה קנקנתום היינו מי קנקנתום בפני עצמן, שהם בצבע נחושת, ולא דיו קנקנתום, דהיינו מי קנקנתום עם מי עפצים, נמצא שנשללו כאן כמה מינים שמאפייניהם רחוקים ממאפייני הדיו, ומאידך חסר כאן הדגשה לא לכתוב בדיו הברזלי אלא בדיו עשנים, ומשמע לכאורה דשרי וכהרמב"ם דשרי. וכעין זה טען הראב"ן במרדכי גיטין פרק המביא בתרא רמז של"ט (נגד רבינו תם עי"ש.)

עוד יש להעיר שאם דיו זה רק דיו עשנים, כיצד היה מותר לרבי מאיר להוסיף קנקנתום לדיו, הרי הוא יוצר כאן צבע שחור חדש פסול, ע"י עירוב מי עפצים עם מי קנקנתום, ובפרט שיש לחוש שיבואו לעשות דיו שהוא רק מהם וללא עשנים (כמו שאכן קרה).

ויש לדחות דכל זמן שהרוב הוא מעשנים שפיר דמי, אי נמי כי הא דתנן (זבחים פ"ח מ"ו) דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים, או שיהיה גבול אחר. ועיין בס"ק הבא.

האם הדיו הברזלי הוא לכתחילה​

דבר חידוש מצאנו ברמב"ם (הן בהלכות סת"ם והן בהלכות מגילה והן בתשובה קל"ו והן בפיה"מ לחד גירסא) שמצוה מן המובחר לכתוב בדיו עשנים ללא קנקנתום ואם כתב בדיו ברזלי כשר, ולא נתפרש מדוע אין זה לכתחילה, ובאמת במאירי בקרית ספר נראה שחולק על רבינו וסובר שהוא לכתחילה עי"ש. וטעמא דהרמב"ם נראה בתשובה שהוא לאפוקי נפשיה מפלוגתא, ולכאורה היינו פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא (עירובין י"ג א' סוטה כ' א') אם נותנין קנקנתום בדיו, וצריך ביאור הרי מסקנת הסוגיא נראה שנותנין קנקנתום בדיו, ובירושלמי נראה שנתפשטה ההוראה להיתר, וכל סתם ספר תורה היה נכתב בדיו עם קנקנתום, ואין דרך הרמב"ם והפוסקים להזכיר דעות מהש"ס שהוכרע שלא כמותם, אלא דרכם לחתוך את הכרעת ההלכה אפילו ע"פ דיוקים קלים ממה שבסוגיין.

ואין לומר שמשום כתיבת פרשת סוטה שבחומש במדבר שנחלקו בה רבי יהודה ורבי יעקב אליבא דרבי מאיר ובזה אין הדבר מוכרע כל כך להתירא, לכן החמיר הרמב"ם. שהרי הרמב"ם הזכיר חומרא זו גם בהלכות מגילה, ובמגילה הרי ליכא פרשת סוטה.

ואולי ניתן לומר –למרות שהדבר אינו מבואר ברמב"ם- שעיקר מה שהפריע לרבינו הוא כתיבה בדיו ברזלית בפני עצמו, שאת זה לא מצאנו בש"ס להדיא להיתר ואף לא בירושלמי סוטה, ואדרבה יש משמעות בש"ס לאיסור, דהא פשטא דמילתא שרבי מאיר רק הוסיף קנקנתום לדיו העשנים, ומדוע לא עשה דיו מחודש ממי עפצים וקנקנתום וכדיו שלנו. ולהמתירים יש לומר שלא רצה רבי מאיר להכניס דבר שהוא לגמרי חדש, א"נ הקנקנתום היה ביוקר ולא יכל לשים ממנו הרבה, א"נ יש יתרונות איכות גם בדיו הפחמנית ומזה ומזה אל תנח ידך.

ויש עוד ראיה לאיסור, מזה שהש"ס מתרגם בכל מקום (שבת ק"ד ב' מגילה י"ט א' גיטין י"ט א') קנקנתום- חרתא דאושכפי, ומסתמא כוונתו לקנקנתום אחרי שעירבו בו את המי עפצים, שהוא נהיה שחור וראוי לצבוע בו מנעלים, ואם כן פשטא משמע שמי שכותב מגילה בצבע זה היא פסולה, ויל"פ משום שדיו ברזלי עלול לההפך לחום ברבות השנים, או משום דגזירת הכתוב שרק דיו עשנים כשר. אך להמתירים יש לומר שבבבל לא היה מוכר הקנקנתום כי אם תולדתו, דהיינו החרתא דאושכפי, וכוונת הגמרא לומר דקנקנתום הוא החומר שממנו נעשה חרתא דאושכפי עיין עליו.

וכן בדברי רב פירקוי בן באבוי (תלמיד תלמידו של רב יהודאי גאון) משמע שפוסל את הדיו הברזלית, ואם אכן כוונתו לפסוק שאין מטילין קנקנתום לתוך הדיו, היינו אומרים שלא ראה את דברי הירושלמי שמבואר שם שכל הספרי תורה הם עם קנקנתום, אך יש משמעות בדבריו שמסכים שנותנין קנקנתום לתוך דיו עשנים וכרבי מאיר, אך סובר שאי אפשר לעשות דיו רק מקנקנתום ועפצא בלחודייהו וכדיו שלנו. שוב ראיתי שבשאילתות סוף שאילתא ס"ז יש הקבלה מובהקת לדברי רב פירקוי (ובמק"א פירטנו), שגורמת לחשוב שדברי השאילתות נכתבו כטענות על ספרי בני ארץ ישראל שבזמנו, ואחד הפרטים שכותב שם שצריך לכתוב בדיו, ואם כן בפשוטו גם הוא פוסל דיו ברזלית. וכן בשאילתא קמ"ה גבי מזוזה כתב- ולא נפיק ידי חובתיה עד דכתי' לה במגילתא דעפיצא ובדיותא מעליא כספר תורה. וצ"ע.

עוד יש להעיר דהאחרונים דנו מה הדין כתב שנשתנה עם הזמן משחור לחום כמו שמצוי בכתב של דיו הברזלי כשמתרכב עם חמצן, והללו פוסלין והללו מכשירין, ואם סבורים היינו שיש סברא גדולה להקל, דאדעתא דהכי אמרה התורה לכתוב בדיו, על דעת שבסוף הכתב ייהפך לחום, מכל מקום לאחר שהוברר שהדיו הקדום הוא הדיו הפחמני והוא אינו משנה את צבעו לעולם, אזי גם כשאנו אומרים שבכלל דין דיו הוא כל צבע שחור העומד, לאיתויי הדיו הברזלי, מכל מקום משעה שהדיו נהפך לחום, מאד מאד יש להחמיר לדונו כפסול. וצ"ע.

ביאור דברי רבינו תם לפסול דיו הברזלי​

רבינו תם סבירא ליה דדין דיו הוא רק על מין מסוים ושאר המינים פסולים, ועמדו לפניו שני מנהגים בעשיית הדיו, האחד הדיו הצרפתי והשני הדיו האשכנזי שהוא הדיו הברזלי, ורבינו תם הראה שתיאורי הש"ס על דיו מתאימים לדיו הצרפתי ולא לדיו הברזלי, ומזה הוכיח שהדיו הצרפתי הוא הנכון.

וזה לשונו במחזור ויטרי סימן תקיז- ועל שרבותינו שבלותיר^[7] ועוד יהודים כותבים בקומוס (ובקנתוס) [ובקנקנתום] עם מי עפצים, (היינו הדיו הברזלי) נראה לי שפסול. דתניא בהדיא בהבונה (שבת ק"ג ב') כל הכותב שלא (כדין) [בדיו] או שכתב את האזכרות בזהב הרי אילו יגנזו. ופסקינן במחזור ויטרי לעיל דהילכתא הכי דשלא בדיו פסול, ולא כי ההיא ברייתא דכל כתבי (שבת קט"ו ב') דמשמע בה דשאר ספרים חוץ ממגילה לא בעו דיו, ומתניתין ד"אין בין" דמגילה (ח' ב').

ועתה בואו חשבון אם הנוזל שהם נוהגים בו מיקרי דיו, דהנה הקנקנתום ודאי לא מיקרי דיו, שהרי הוא נמנה בין שאר חומרי הכתיבה חוץ מדיו, ועפצים שכותבים בהן ג"כ לאו מיקרו דיו, כדאמרינן בפ"ק דשבת אין שורין דיו סממנין וכו', ואמרינן מאן תנא נתינת מים בדיו זו היא שרייתה כו', מכלל דמקמי נתינת מים מיקרי דיו, והכי מפרשי' בתוס' ע"ז ל' א' את הגמ' בחולין ו' א' הלוקח יין לתת (יין לתת) [לתוך] המורייס או לתוך אלונתית דהלשון מוכיח דמקמי נתינת יין מיקרי מורייס ואלונטית, והיינו אלונטית כבריתה מותרת דע"ז (ל' ב') קודם נתינת יין, דלא חיישינן שמא (עורב) [עירב] בו הגוי יין. ועפצים לא מיקרו דיו לא קודם נתינת מים ולא אחר כך, אלא קודם נתינת המים נקראין עפצים ואחר נתינת המים נקראין מי מלין.

ושמא תאמר דבצירוף כל החומרים יחד, דהיינו קנקנתום מי מילין וגומא זה נקרא דיו, תשובה- נתינת גומא וברזל (-קנקנתום) והשחירו (=המשחירו?) לא משוי ליה דיו, דאמרינן בנדה פרק כל היד (כ' א') (ר' אלעזר) [ר' אמי] פלי קורטא דדיוטא - מבקע חתיכות דיו יבש ובדיק –ומשווה אליו מראות דם שחור שבאים אליו, לידע אם הם טמאים, דהשחור כדיו טמא. ואין שייך מושג זה של פלי קורטא בדיו של עפצים משום שהוא לעולם נוזלי אלא בשלנו-הדיו הצרפתי.

ותו אמרינן התם (נדה כ' א') שחור כחרת שאמרו במשנה (שם י"ט א') היינו כדיו. (נ.ב. פירש"י כלומר לא כשחרורית חרת הניתך במים אלא שחרורית חרת הניתך בדיו.) ומקשינן ולימא דיו, ומשנינן- מהו דתימא כי פכחותא דדיוטא - קלישות הדיו (כשהכלי מלא יורד שחרורית החרת למטה ומלמעלה הוא ברור ואינו שחור כל כך,) קמ"ל כי חרוותא דדיוטא, וזה "חרת" אינו חרתא דאושכפי –שעשוי מקנקנתום, שזה יהווה ראיה שדיו ברזלי כשר, אלא כינוי למראית דיו שדומה לו. (לא ברור לי אם קטע זה בא רק לאפוקי מטעות דחרת היינו חרתא דאושכפי, או שהוא בא גם להוספת סייעתא לרבינו תם, דשקיעת השחרורית למטה שייך רק בדיו הפחמני ולא בדיו הברזלי.)

ותו כל מקום ששונה פסולי כתיבה לכאורה הכוונה לסוגיא דשבת ק"ד ב'^[8] ודגיטין י"ט א'^[9] תני בהדייהו ובכל דבר שהוא של כו' לאיתויי עפצים ומי מלין-מי עפצים, ושמע מינה דמי עפצים לאו היינו דיו דרישא.

ואמרינן גבי ההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ספר תורה יהיב לה לדביתהו ואמר לה הא גיטך בגיטין (י"ט ב') אמר רב יוסף למאי ליחוש לה אי משום מי מילין אין מי מילין על גבי מי מילין, ועל כרחך שפסוקי התורה עצמה כתובים בחומר אחר, והחומר האחר הוא דמיקרי דיו, ולא המי מילין. (בדבר קושיא זו ע"ע בתוס' גיטין י"ט א' ד"ה דיו, וצ"ע טובא הקושיא, הרי בפשטות כוונת הגמרא שכתיבה במי מילין לא ניכרת על גבי עור שמעובד במי מילין, ובודאי דבר זה לא ניתן להאמר אלא על מי מילין ולא על הדיו הברזלי, שהרי הוא שחור ע"ג לבנוני.)

והיינו דאמרינן (שבת כ"ג א') כל העשנים יפין לדיו, שזהו נוהג בדיו שלנו (-הצרפתי) שמייבשין אותו (נתבאר לעיל בחלק ב' תחת הכותר "הדיו הצרפתי") ולא בדיו עפצים שאין בו כלל שימוש בעשן.

ושמן בין לגבל בין לעשן (עיין שבת שם) יפה בשלנו, אלא שלא הורגלנו בהכנת דיו שלנו להשתמש בשמן וגם לא הורגלו להשתמש בשמן בדיו עפיצים, דהיינו הבני פלוגתא שלנו. (ומאי דפשיטא ליה דשרף מעכב ושמן לא מעכב, כנראה בגלל שהשחרורית בדיו הצרפתי באה מהשרף, אבל שמן אינו אלא חומרי עזר בעלמא.)

ותו אמרינן (שבת כ"ג א') כל השרפים יפין לדיו ושרף כשף מן המובחר. וזהו בשלנו. (שאינו) [שאנו] שורין קליפי עץ כשף הנקרא נייר פרון ועושה ממנו –מהמיץ היוצא- דיו.

ושרף אינו גומא-הנוזל הדביק שזב מגזעי העצים, שאותו רגילים לשים בדיו הברזלי, (ומשם הביאו האשכנזים ראיה שהדיו שלהם הוא הדיו של הגמרא,) אלא תמצית מי לחלוח קליפי עצים או מי עלין –דהיינו מיץ העץ, או מי הפגין הנקרא ב' שייבא. כדאמרינן בפסחים פ' כל שעה ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. דשרף דהתם היינו מי ליחלוחית הירק-מיץ הירק, בעל כרחך, ולא נוזל דביק שזב מהירקות, משום שירקות לא מפרישות נוזל זה, והכי אמרי' גבי נדה (י' ב') זו (שיופה) [שירפה] מצוי והכוונה למעין מיץ ולא למעין דבש. אבל גומא אינה קרוייה שרף אלא קומוס. כדאמרי' בדוכתי טובא קומוס<strong>^[10]</strong> ופירש רש"י^[11], ורבינו תם אולי גרס כן בגמרא- גומא<strong>^[12]</strong> הנמצא באילנות כעין דבש קרוש. ואף על פי שפי' ר' (חנינא) [חננאל] קומוס גומא כעין שאמרו כל (הנשרפים) [השרפים] יפים לדיו אלמא השרף שנותנים לדיו הוא הנוזל הסמיך ודביק ולא מיץ, לפי מנהגו לתת גומא בדיו פירש, (שהוא הרי היה משתמש בדיו הברזלי או הפחמני ולא בדיו הצרפתי,) ואגב חורפיה לא עיין ביה דשרף שיפה לדיו הוא מיץ ולא דבר סמיך. ואפי' לפי דבריו שנותנים בדיו גומא, זה יכול להתפרש על דיו שלנו (-הצרפתי) שהרי אם היו נותנין גומא לתוך דיו שלנו היה מצהיבו כעין וודרואלא בלע' שנותנין בדיו להצהיבו והוא קנקנתום לכן יתכן שבזמנם היו נותנים גומא לדיו הצרפתי, אך לא משתמיט תנא דליתני שרף גבי כתיבה כגון בכל כותבין בדיו בסם ובסיקרא בשרף ובקנקנתום, וקומוס גבי העמדת חלב (ערלה פ"א מ"ז), אלמא קומוס-גומא לאו היינו שרף. והא דאמרינן בפ"ק דנידה הקטף יש לו שביעית. ואמרי קיטפא פירא. דהיינו שרף הפגא. אין זהו ההפרשה הסמיכה שיוצאת מהעץ, אלא זהו שלוקחין ממי תמצית האילנות –הנוזליים (ומביישין) [ומייבשין] אותו כעין שאנו עושין דיו וקורין לו קטף. ויש אומרים אפרסמון ונוטף כעין שדומעין (הגפים) [הגפנים] והיינו צרי כדאמרינן הצרי אינו אלא שרף היוצא מעצי הקטף. והוא אפרסמון. ועושין נקבים באילן ששמו קטף ותולין בו כלי זכוכית ונוטפים מי ליחלוח בתוכו הנקראין שייבא. ועל שם כך שמו נטף שנוטף. והכי מתרג' צרי ולוט קטף ולטום. וכן כתב בספר הרופאים. אבל ההפרשה הסמיכה אינה קרויה שרף אלא קומוס. ולדבריי לכתוב בעפצים אסור ופסול. וטעונה גניזה. ותמיהני על מה סמכו רבותי' שבלותיר לכתוב בו, אבל בדיו מותר וכשר. וגם ליתן ארמנט (-כמדומה דהיינו פיח) לתוך הדיו מותר בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא, דלאו היינו (קנקנתוס) [קנקנתום] דאיפליגו ביה, אלא קנקנתום קבלה הוא בידינו מרבותינו שהוא וודילא –גופרת הברזל וכן לועזו בערוך ביטריאולא והיא היא:

ד. פרטי דינים להלכה

אין דין בחומר מסוים או באופן הכנה מסוים​

הנה חלק מטענות רבינו תם לפסול את הדיו הברזלי (שעשוי מתערובת מי עפצים ומי קנקנתום והיה קרוי בזמנם דיו של עפצים) הם להוכיח שהדיו של הגמרא לא היה דיו זה, אך טענות אלה אינם מכריעות, דאפשר דדין דיו הוא על כל מוצר שיש בו את התכונות הנדרשות, ויש כמה דרכים להגיע לתכונות אלה, ובעבר היו עושים באופן אחד והיום עושים באופן שונה.

אך הראשונים נחלצו בעיקר להשיב על טענת רבינו תם דמבואר בשבת ק"ד ב' וגיטין י"ט א' דמי עפצא ודיו תרי מילי נינהו. ועל זה באו הראשונים להשיב שמשהוסיפו כבר את הגומא למי עפצא זה נקרא דיו (ריב"ן/ראב"ן במרדכי, רא"ש, ר"ן, וחד לישנא במאירי.) או משבישלו את העפצים במים (רמב"ן ר"ן, וחד לישנא במאירי.) והבין המשכנות יעקב ז"ל (סי' ל"ח) בדבריהם שגם הם מסכימים עם רבינו תם^[13] שרק אופן מסוים נקרא דיו ושאר האופנים פסולים מגזירת הכתוב, אלא שהם שלדבריהם הדבר תלוי בגומא או בבישול העפצים. ולפי זה פסק שדיו הנעשה בלי גומא הוא פסול, עוד כתב דיש לדקדק לעשות את הדיו דרך בישול כדעת הרמב"ן הואיל ואפשר. ומשמע מדבריו שגם דיו הידוע בכל העולם שנים רבות כמתאים לשימוש העומד, אולי פסול כי אולי לא עבר תהליך מסוים.

וקשה- א. הרי המציאות היא שנתינת הקנקנתום רק היא זו שנותנת לדיו את הצבע השחור, ולא בישול העפצים ולא הגומא,

ולא יתכן שמי עפצים מבושלים עם גומא יהיו כשרים לכתיבת סת"ם, וסיקרא ופחם יהיו פסולים, והרי אמרו בשבת קט"ו ב' הני מילי היכא דכתיבי בדיו דמיקיים אבל הכא (דהיינו בכתובים בסם ובסיקרא) כיון דלא מיקיים לא, וברור שאין כוונת חז"ל מיקיים לענין אריכות הימים, שהרי גם שאר צבעים מתקיימים כמו השחור בין בצבעי זמנינו בין בצבעי זמנם, אלא כוונתן בזה לברירות שיש לדיו לעומת סם וסיקרא, שהוא שחור ומנוגד לצבע הלבן של הקלף, וגם אם הקלף יתאבק הוא יהיה ניכר, מה שאין כן הם, וכן אמרו במדרש שחורות כעורב אלו האותיות, אלמא ודאי דיו הוא שחור. וכי תימא שהראשונים אמרו כתנאי נוסף, שמלבד השחרות שתגיע באיזשהוא דרך, גזירת הכתוב דבעינן נמי גומא או בישול העפצים או שייעשה קורטא, מנא להו הא, ואין אלו אלא דברי נביאות. (ואמנם נזכר בגמרא שרף לענין דיו, אך הלא נזכר גם עשן וגיבול בשמן וקורטא ואת זה הרי הם לא הצריכו.)

ב. הלא כל הני הראשונים מודים למה שנראה בדברי רבינו תם וסייעתו שהדיו הצרפתי העשוי מלחלוחית של קוצים גם בלי פחם הוא כשר, דאי לאו הכי הוה להו למימר בהדיא שדיו של רבינו תם פסול לדידהו, ואם כן מה המשותף בדיו הברזלי ובדיו הפחמני ובדיו הקוצני אם לא השחרורית שבהם, ומהיכא תיתי שדיו ברזלי צריך תנאי נוסף כדי להיות כשר.

לכן נראה דלא כהמשכנות יעקב ז"ל, דהראשונים נכנסו כאן רק לענין לשוני בעלמא, שהרי רבינו תם הקשה שבמשנה כתוב "דיו... וכל דבר שהוא רושם", ומפרשינן בגמרא לאתויי מי עפצא, אלמא דיו ומי עפצא תרי מילי נינהו. ומתרצים הראשונים שבאמצע שלבי התפתחות של המי עפצא כבר אפשר לקרוא לזה דיו, ומה שלא אמרו שרק בגמר מלאכה (דהיינו אחרי נתינת הקנקנתום המשחיר) קורין לזה דיו, הוא מפני כבודו של רבינו תם ז"ל דדייק לישנא, ומוכיח במחזור ויטרי הנ"ל מדתנן "אין שורין דיו" דקודם השרייה כבר מיקרי דיו, ואם כן הכי נמי ידייק רבינו תם מדאמרינן בעירובין "נותנין קנקתום לדיו", שכבר קודם נתינת הקנקנתום מיקרי דיו, והראשונים מעדיפים ליישב את הגמרא בעירובין גם על הדיו הברזלי ולא רק על הדיו הפחמני, ובפרט הרמב"ן ודעימיה שסברו שאכן הדיו של חז"ל היה הדיו הברזלי, לכן הם מחדשים איזה שלב ביניים בייצור הדיו שמאז אפשר לקרוא לו "...דיו". אבל כל זה ענין לשוני בעלמא ולא ענין הלכתי. ועיין בהערה^[14].

ונבאר זאת במשל, ראובן נוהג לומר שמתי בחלות קמח כוסמין, אך שמעון מדקדק עליו שהקמח הוא כל עיקרן של החלות, והוה ליה למימרשׂשמתי בקערה קמח כוסמין, אך גם שמעון נוהג לומר שמתי בחלות שמן זית, משום שמעת שכבר גיבלו קמח ומים יחד ונהיה בצק, מתאים לומר שמתי ב"חלות" שמן זית, אבל כל זה ענין לשוני בעלמא ולא ענין הלכתי, דחלילה ללמוד מדברי שמעון שבצק כבר ברכתו המוציא, הכי נמי חלילה ללמוד מדברי הראשונים שדיו של עפצים כשר לסת"ם לפני נתינת הקנקנתום בו.

וכן לאידך גיסא, אין ללמוד מדברי שמעון שאם גיבלו קמח ומשקה אחר ונהיה בצק או שגלוסקאות שעתידה ארץ ישראל להוציא (שבת ל' ב' כתובות קי"א ב') שכלל לא עברו את השלב של גיבול קמח ומים, לא ייקראו חלות, משום דשמעון עסק רק במציאות שלפניו לקבוע ממתי אפשר לקרוא למוצר חלות, אך לא בא לחדש שיש חלות בשלחן שאין שמם חלות משום שלא עברו תהליך מסוים. והכי נמי אין ללמוד מדברי הראשונים שדיו הידוע בכל העולם שנים רבות כמתאים לשימוש העומד, שאולי פסול כי אולי לא נעשה בתהליך מסוים שנמסר לראשונים מסיני. וק"ל.

לא צריך עירוב ב' מינים​

כבר נתבאר שמי קנקנתום בלחודייהו ומי עפצא בלחודייהו אינם דיו, כאשר יראה הרואה שהכתב שלהם אינו מספיק חזק, אלא הקנקנתום לכשעצמו הוא כנחושת המי עפצא לכשעצמם כמעט לא ניכרים על הקלף. מיהו בעירוב שני המימות הם נעשים שחורים בדרך פלא, ואז הם כשרים לדיו. וזכורני שיש מי שקישר את הצטרכות שני מינים לדיוׄ ללשון "דיוּ" היוונית שתרגומה שנים, אך לא מצאתי כעת בראשונים כן, ולא מסתבר כן, (נ.ב. דיוׄ הוא לשון שמופיעה כבר במקרא,) אלא מסיבה טכנית הצריכו שנים או שלשה מינים, ואילו יהיה בבריאה מין שנברא כדיו עם כל מעלותיו, הוא יהיה כשר לכתיבה. ופשטא דמילתא שהדיו הצרפתי הוא אכן מין אחד, והוא מיץ של קליפות עץ מסוים, ואין במשמעות הראשונים שזה מעכב לייבש אותו דווקא בעשן כדי שייחשבו שני מינים, ואפ"ה כשר לכתיבה לכל הראשונים.

עדיפות לדיו עשנים​

יש עדיפות לדיו עשנים כדי לצאת ידי דעת השאילתות שכנראה פוסל דיו ברזלי, וגם שמא הכתב שנכתב בברזלי ייהפך לחום ברבות השנים.

וכשהכתב שנכתב בברזלי נהפך ברבות השנים לצבע חום יש לדונו כפסול, ואין כאן טענת אדעתא דהכי אכשריה רחמנא שייהפך לחום, כי הדיו הקדום היה דיו עשנים והוא אינו משתנה, (אך אפשר להעביר על האותיות קולמוס גם בתפילין ומזוזות, ואכמ"ל בטעמא דמילתא.)

דיו שאינו עשנים ואינו ברזלי אלא מחומרים כימיים והוא עושה את תפקידו כדבעי, הרי הוא כשר לפחות כמו דיו ברזלי, ועיין להלן.

כתב המרדכי- ונראה לי אני הדיוט שראיתי באור זרוע שכתב שאותם ווטריול"א שמשימים בדיו של עפצים ודאי הוא פסול שאין זהו דיו אלא צבע. [ויש להעיר שמכיון שרבינו לא כתב זאת בלשון ודאית גמורה, ולפנינו באור זרוע ליתא עיין שם, זה מוריד מהמשקל ההלכתי של דעה זו.] ולכאורה אין כוונתו לומר שהדיו הברזלית היא חזותא בעלמא בלי ממשות ובעינן ממשות, (עי' להלן בדין חזותא בלי ממשות,) שהרי הדיו הברזלית שעושים היום הוא גם עם ממשות, ולא משמע שכוונתו לחלק בין אם יש גומא לאין גומא, דאם כן הול"ל בהדיא "אם לא נתן גומא...". אלא יש לפרש דבריו על כל דיו ברזלית, שהוא מוגדר כשקוף שמעורב בו מעט צבע שחור, לעומת הדיו הפחמנית שהוא שחור משחור, וכמו שתראה כשתשפוך לתוך כיור וכדומה דיו ברזלי ולעומתו דיו פחמני, (ועי' תוס' ברכות י"ט א' ד"ה דוגמא, שדימו מי סוטה למי צבע.)

א"נ כוונתו "ווטריול"א... ודאי הוא פסול"- בפני עצמו, שאז הוא כותב בצבע נחושת, אבל בצירוף מי עפצים ודאי הוא נהיה דיו. ואם תאמר ומה הוצרך האור זרוע לכך, והרי היא משנה מפורשת היתה כתובה בקנקנתום פסולה, יש לומר שכוונתו שאפילו לפרש"י שקנקנתום הוא אדרמנ"ט (פיח), ודאי מודה הוא לדינא דשאר מפרשים שגם ווטריול"א פסול, שהרי אין זהו דיו אלא צבע, ומה שיש לדון הוא רק על אדרמנ"ט (פיח) לפירוש שאר מפרשים^[15].

בדין חזותא בלי ממשות ​

ומכל מקום מסברא יתכן דכדי להחשב דיו בעינן שהוא יהיה דבר נפרד מהקלף ולא נוזל שנבלע כל כולו בקלף, ומכאן נבע הרעיון של התנא המחמיר להצריך דיו שיכול לימחות, שזו הוכחה שיש כאן תרתי- גוילין ואותיות ולא רק גויל עם חזותות שחורות, (שאם לא היה בזה שום מעליותא ע"פ החכמה בכתב שהוא יכול לימחות, ודאי לא היה מי שלומד מסוטה שכל הספרים צ"ל יכולים לימחות, דסתמא דמילתא אין כאן גזירה שוה שנמסרה מסיני, אלא כיון שהנידון ראוי לדון בו מסברא, אדם דן בזה גז"ש מעצמו, ואכמ"ל.) ולדידן נהי דהאינו יכול לימחות כשר, מכל מקום בעינן מיהא שיהיה לו איזה ממשות בבחינה כל שהיא ולא חזותא בעלמא. [אך אינני יודע אם קיים בשוק דיו לסת"ם שניתן לומר עליו שאין בו ממשות.]

ואמרינן נמי (מועד קטן כ"ו א') אמר רבי חלבו אמר רב הונא הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל ואחד על הכתב שנאמר אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים. אלמא הכתב והגויל תרתי נינהו.

עוד איתמר (גיטין י"ט א') המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק, ואי סלקא דעתך דכתב הוא רק צביעה של הקלף, אם כן המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת היה צריך להיות פטור מכל וכל, שהקלף כבר היה צבוע בשיעור חשוב, ואמנם הוא מחזק את הצביעה, אך אין כותב אחר כותב, ומדלא אמרינן הכי שמע מינה שהכתב הוא דבר עצמי, וכשמעביר דיו על סיקרא הוא מחליף את הכתב, וזה דבר שניתן להאמר רק על דבר שיש לו ממשות על גבי הקלף.

מיהו אין לחדש על פי זה שדיו בלי גומא פסול, דבעי גומא כדי שיהיה לו ממשות. משום שהמציאות היא שמי עפצים וקנקנתום בלי גומא יש בהם ממשות גמורה. אבל צריך לברר אצל המומחים איזה חסרון יש לדיו לולא הגומא, ולפי התשובה יהיה ניתן לדון בכשרות דיו חסר גומא.

בריך רחמנא דסייען​

---

[1] פסחים נ"ג א' סימן להרים מילין. ובבבלי עירובין ג' א' חמש אמלתראות של מילה היו על גביו (פתחו של היכל) זו למעלה מזו.
[2] גיטין י"ט א'- שאין מי מילין ע"ג מי מילין.


[3] וז"ל- ואם יוקח זה המדא"ד –גושי דיו פחמנית (וישרנו) במים ויכתב בו ספר תורה, זה אצלי תכלית הטעות והוא דומה למי שיכתוב במשקין ובמי פירות, לפי שהוא לא יתקיים בשום פנים ולא יגוללו הספר מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו פעם או פעמיים, עד שיימחק כלו או רובו. ותמהני, אם בזאת הדיו כתב משה רבי' ע"ה ספרי תורות, איך יאמר על ספר התורה שכתב ושמתם אותו מצד ארון ברית ד' אלקיכם והיה שם בך לעד, איך יכתב בכגון זה דבר שירצו שיתקיים אלפי שנים. ומה שראוי לעשות הוא שישרה זה המדא"ד במי עפצין ויכתב בו כו'.
[4] מיהו חזינא שבקלף המעובד בעפצים, כשכותבים עליו בקנקנתום, החומר העפצי שבלוע בקלף מתרכב עם הקנקנתום, והקנקנתום משחיר קצת. אך י"ל שאין זה מספיק.
[5] וזה כוונת הרמב"ם בפ"ט מהלכות שבת הי"ד- העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב, כיצד כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או שנתן אסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל. והיינו כשייצר מראה חדש, ולא כשעושה מי צבע על ידי דילול צבע מרוכז במים. ויש שטעו בזה. ומקורו של הרמב"ם מתוספתא שבת פרק יא (יב) ...ואחד נותן את הקנקנתום שנים האחרונים חייבין. עי"ש.
[6] וצ"ע בדברי היראים סימן שצ"ט עיי"ש.
[7] כמובא בהמשך דבריו.
[8] במשנה- כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם כו' חייב, ובגמרא- ובכל דבר שהוא רושם לאתויי מאי לאתויי הא דתני רבי חנניא כתבו במי טריא ואפצא כשר.
[9] במשנה- בכל כותבים בדיו בסם בסיקרא ובקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא של קיימא, ובגמרא- ובכל דבר שהוא מתקיים וכו' לאתויי מאי לאתויי הא דתני ר' חנינא כתבו במי טריא ואפצא כשר.
[10] שבת פרק יב משנה ד, מגילה פרק ב משנה ב, סוטה פרק ב משנה ד, גיטין פרק ב משנה ג, פרה פרק ט משנה א, ידים פרק א משנה ג ועוד.
[11] בשבת ק"ד ב' ובסוטה י"ז ב'
[12] גומא. לפנינו הגירסא בכל מקום "קומא", והרמב"ם בתשובה פירשו שהוא נעשה מחלודת הברזל (והוא כעין קנקנתום.) וגם אם נגרוס גומא, כמדומה שלא מצאנו בחז"ל ש"גומא" ענינו שרף, אך בזמן הראשונים בלע"ז של מקומן קראו לשרף גומא. ואם כן אין כאן קושיא מחז"ל על ההנחה שהנוזל הדבישי נקרא שרף.

מיהו יש קושיא מדברי הראשונים גופייהו שרבים מהם פירשו שקומוס היינו גומא, אם כן למה יש שני שמות לגומא- שרף וקומוס, וצריך לומר שקומוס הוא שם פרטי לשרף של עץ מסוים, ושרף זה שם כללי, ויש עוד סיבות לומר כן.
[13] נ.ב. מה שכתב הרב ז"ל בתחילת התשובה דדעת רבינו תם ז"ל דאין נקרא דיו רק העשוי משמן זית מהעשן כו' דהיינו דיו עשנים והיינו הדיו של הרמב"ם, כנראה לא היה לפניו את מלא המקורות שלפנינו, שמתבאר מהם שהדיו לרבינו תם וסייעתו הוא דיו הנעשה מבישול קליפות שזיף בר קוצני, ולא דיו עשנים. ודוק.
[14] וידידי הרא"ט נ"י אינו מסכים עימי בזה, ולדבריו מה שנקטו הראשונים ז"ל עירוב גומא או עפצים זה גם ענין הלכתי, שפעולות אלה הם הגורמות לדיו את השלמת תנאיו (אולי בלא זה הדיו מתפשט על הקלף או לא מתייבש על הקלף או לא נדבק לקלף וכדומה ול"ע) ובלא פעולות אלה הדיו פסול. ואמינא ליה אנא דאה"נ יתכן דהדיו הברזלי צריך לעיכובא את פעולות אלה, אך זה מחמת שבלא זה יש בו חסרונות ניכרים, אך לאו גזירת הכתוב הוא ולאו כללא הוא לכל סוגי הדיו, ודיו שאנו יודעים שהוא טוב, אין צריך לברר את סדר עשייתו אם יש בו גומא או אם עבר בישול.
[15] א"נ ווטריול"א הוא יותר מעולה מסתם קנקנתום דהיינו-ויראול"ה, וסלקא דעתך שעל ידי עילוי זה כבר יהיה כשר כדיו, קמ"ל.