כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,073
זכינו להתכנס ללמוד יחד, ולהתחזק בהכנה לקראת קבלת התורה.
התורה הקדושה, בכל לשונה ובכל מקום, היא נכונה ואמיתית. אנחנו לא משנים ממנהגי ישראל הקדושים, וודאי שבלילה הזאת של שבועות, עיקר הלימוד, כמו שאומר ה"בן איש חי", עושה עניין גדול ונשגב. אנחנו לא נתחכם יותר מדי, אבל אנחנו צריכים ללמוד.
יש לימוד שיש בו הבנה והתבוננות, ויש לימוד של "גירסא דינקותא" . למה צריך ללמוד? בשביל להבין את העומק של הדברים. בלימוד התורה בכל מקום, וביתר שאת בשבועות, יש לנו את הסוגיה המרכזית של מסכת שבת הדנה במתן תורה. אפשר ללמוד אותה שעה-שעתיים, אבל העיקר בה הוא לשנן אותה ("גורסים אותה"). שינון זה תיקון. אדם שילמד את הסוגיה הזאת, יבין את התיקון, יבין מה שהוא קורא, מה הקושיה ומה התירוץ.
קודם כל, בשביל להבין את הגמרא ואת כל דבר שלומדים, צריך ללמוד את הפרשה, את הפסוקים. אם מבינים את הפסוקים, מבינים את הגמרא ואת הכל. אם לא מבינים את הפסוקים, זה לא טוב. צריך חומש עם רש"י, או לפחות חומש, בשביל להבין כל פסוק מה עניינו.
פרשת יתרו היא הפרשה של מתן תורה. הפסוק הפותח את הסוגיה שלנו אומר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". ואחר כך הפסוקים מתארים איך באו מרפידים, חנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר.
משה רבינו עלה להר. ואז אומר לו הקדוש ברוך הוא: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". על זה אומרים המפרשים שיש כאן שתי פניות: אחת לנשים (בית יעקב) ואחת לגברים (בני ישראל). וכי למה שתי פניות? יש בזה עניינים עמוקים בחינוך, שאת הנשים פונים אליהן בצורה עדינה יותר.
הקדוש ברוך הוא אומר להם: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". ראיתם איך הוצאתי אתכם ממצרים. ואז הקדוש ברוך הוא מחדש להם ברית על שמירת התורה. הוא אומר: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
רש"י מבאר על "אלה הדברים": אלה ולא יותר. יבוא משה ויגיד את כל הדברים האלה שציווה ה'.
הקדוש ברוך הוא קורא לנו "סגולה". אוצר חביב, כמו אבנים טובות. מיליונים של גויים יש בעולם, אבל הקדוש ברוך הוא לקח אותנו, עם ישראל, כסגולה מכל העמים. אוצר חביב. שלא תאמרו, אומר רש"י: אתם לבדכם שלי, ואין לי אחרים עמכם. אולי הקדוש ברוך הוא לא היה לו אף אחד אחר ולקח אותנו? לא. "כי לי כל הארץ". כל הארץ כולה שלי. ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים וגוי קדוש". זה לבד מראה את החיבה העצומה של הקדוש ברוך הוא כלפינו.
אחרי ששומעים את כל החיבה הזאת, אומרים להם עכשיו: "אם שמוע תשמעו בקולי". מה תשמעו בקולי? תשמעו בעיתים. כלומר, זה יסוד גדול לכל בן תורה. אדם שמתחיל ללמוד בישיבה, בהתחלה טוב לו, לומד טוב, אבל אז לא הולך, קשה. למה? לא מבין, לא זה, לא זה. עד שלומד עמוד אחד, לוקח לו הרבה זמן. יש לו קשיים אחרים, הפרעות, טרדות, כל מיני דברים.
אבל, דע לך, בתורה זה הולך "ועתה". בהתחלה זה הולך קשה. "אם עתה תקבלו עליכם – יערב לכם מכאן ואילך". זה הלימוד שכל התחלות קשות. מתחיל ללמוד – לא מבין, לא יודע. "התחלות קשות". זה יסוד גדול בעבודת ה' ולימוד התורה, שלומדים מהפסוקים האלה.
כל העם עונים יחד. "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". אין שאלות, נעשה ונשמע. ואז "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'".
מה זה "וישב משה"? שואלים רש"י והגמרא. בפשט של הפסוקים, זה לא תמיד כמו הפשט של רש"י בחומש, ויש הבדל לפעמים בפשט הפסוקים בגמרא.
בואו נראה את מהלך העניינים: בחודש השלישי, ביום הזה, באו מדבר סיני. זה היום הראשון. משה רבינו לא דיבר כלום עם ישראל ביום הראשון. הם באו עייפים, כל אחד רצה לישון. מה נתן להם תורה ככה? לא מקבלים תורה ככה. תורה צריך לקבל עם מחשבה, עם התלהבות. אז ביום הראשון לא אמר להם כלום. אין ביטול תורה, שישנו, שינוחו, מחר ילמדו טוב יותר.
יום שני. אז אמר להם את הדברים האלה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: שיהיו סגולה, שישמעו בקולו.
מתי משה רבינו ענה לקדוש ברוך הוא? ביום השלישי. יום ראשון לא אמר כלום. יום שני משה רבינו קיבל מהקדוש ברוך הוא ואמר לישראל. יום שלישי בבוקר הוא ענה, הלך לקדוש ברוך הוא למעלה וענה לו.
רש"י שואל: וכי צריך היה משה להשיב? הקדוש ברוך הוא הרי יודע מה הם אמרו!. אלא, מה כתוב? "לדַבֵּר דֶרֶךְ אֶרֶץ". זה דרך ארץ עם משה, שלא אמר הרי הקדוש ברוך הוא יודע, איני צריך להשיב. זה כמו אדם ששולחים אותו לשאול שאלה, אפילו שהשולח כבר יודע את התשובה, צריך לחזור אליו ולהגיד לו את התשובה. זו דרך ארץ.
כששאלו אותו, הרי הקדוש ברוך הוא יודע, למה משה השיב? רבי שלמה היה אומר בסגנונו המיוחד: משה רבינו אמר לקדוש ברוך הוא "גלוי וידוע לפניך שכך אמרו". הוא לא בא ואמר "הם ענו כך וכך" בפשטות, אלא "גלוי וידוע לפניך שכך אמרו". זה דרך ארץ לענות, אבל בסגנון שמכיר בגדלות ה'.
אז מה השיב משה ביום השלישי? מה אמרו לו ישראל? בפסוק כתוב "כל אשר דיבר ה' נעשה". זה מה שהשיב.
עכשיו פסוק נוסף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בַּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". איך יקבלו את התורה? הקדוש ברוך הוא בעצמו יבוא. וגם בך יאמינו. על ידי שהוא יבוא, יאמינו בשם, ויאמינו במשה רבינו שהוא מקבל את התורה מהשמיים, וגם בנביאים אחרים אחר כך יאמינו. משה רבינו יגיד את הדברים האלה אל ה'. (יש כאן בלבול קטן בסדר הפסוקים כפי שהרב מצטט, הפסוק "הנה אנכי בא" נאמר אחרי שמשה עלה להשיב את דברי העם).
מתי אמר הקדוש ברוך הוא למשה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן"? רש"י אומר שהדברים שנאמרו לו בשני, ירד הערב לישראל כדבר משה. למחרת, ביום השלישי, השכים משה ועלה. אז ביום השלישי נאמר לו "הנה אנכי בא אליך בעב הענן".
עכשיו יש עוד מצווה: "וְאַתָּה תַּגְבִּיל אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת". זו מצוות הגבלה.
ומתי נאמרה מצווה זו? בפשט הפסוקים היא נאמרת אחר כך. אבל רש"י כאן מפרש שכשנאמר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן", יחד עם זה נאמרה גם מצוות הגבלה. כלומר, ביום השלישי נאמרה גם מצוות ההגבלה. ולכן אנחנו צועקים "שלוש ימי הגבלה" בשבועות. איפה כתוב בתורה שלושת ימי הגבלה? אין פסוק מפורש "שלושת ימי הגבלה". אלא מה? הפסוק "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שהיה ביום השלישי) לוקחים אותו ומבינים שיחד איתו נאמרה מצוות ההגבלה.
אף על פי שהמצווה הזו כתובה בפסוקים אחר כך, אחרי "וקדשתם היום ומחר", רש"י מסביר כך: מפני שכתוב "ויעל משה" (למעלה) שעלה בשלישי להשיב לקדוש ברוך הוא את דברי העם "נעשה". ואז נאמר לו "הנה אנכי בא אליך בעב הענן". ואחר כך שוב כתוב "ויגד משה דברי העם". בפסוק לא כתוב שהעם אמרו עוד משהו אחרי "נעשה". אלא מה אומר רש"י? מה היו "דברי העם" שמשה הגיד כאן בפעם השנייה? כלום! אלא מצוות הגבלה נאמרה לו ביום הזה. אז משה עלה לרביעי בבוקר והגיד לקדוש ברוך הוא שהם קיבלו עליהם מצוות הגבלה. ואז, אחרי שמשה הגיד שהם קיבלו את ההגבלה, נאמרה לו מצוות קידוש: "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם".
זה ההסבר לפי רש"י. זה מאפשר להבין מדוע שלושת ימי ההגבלה מתחילים מהיום השלישי: שלישי (הגבלה נאמרת), רביעי, חמישי, והתורה ניתנה בשישי. אבל זה עובד רק אם משה מוסיף יום אחד מדעתו (כפי שיבואר בהמשך).
הגמרא שואלת על "ויגד משה דברי העם" שוב אחרי "הנה אנכי בא אליך בעב הענן". מה אמר משה? הרי העם לא אמרו כלום. הגמרא מהשאלה הזאת דורשת עניין אחר לגמרי. כל מה שעושים עכשיו שלוש ימי הגבלה, זה לפי הגמרא. לפי רש"י בפשט הפסוקים אין שלוש ימי הגבלה מפורשים כל כך, אלא הוא מסיק זאת מהעניין.
לפי הגמרא, התורה שבעל פה היא התלמוד. איך לומדים את הפסוקים? הגמרא דורשת אותם. הגמרא שואלת: "ויגד משה דברי העם" - מה היו דברי העם? מה השיב להם משה? זו מצוות הגבלה. זה מה שנאמר למעלה, כמו שיטת רבי יוסי.
ומתי נאמר הקידוש "וקדשתם היום ומחר"? אחרי שמשה הגיד שהם קיבלו את ההגבלה. אפילו שבפרשה זה נשמע הפוך, אין מוקדם ומאוחר בתורה.
עכשיו הגמרא דנה בזמנים המדויקים ומחלוקת התנאים:
איך ייתכן שלפי רבי יוסי התורה ניתנה בז' בסיון? הפסוק אומר "ויהי ביום השלישי בהיות בוקר". זה ביום השלישי למסעם, יום ו' בסיון. אז איך רבי יוסי אומר ז'?
יש בעניין זה מחלוקת האם משה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו. לפי רבי יוסי, שיצא החשבון שהתורה ניתנה בז' בסיון, אז בשביל שתהיה הכנה מספקת, משה הוסיף יום אחד מדעתו להכנה. כלומר, הקדוש ברוך הוא אמר לו שלושה ימים הכנה (שלישי, רביעי, חמישי), אבל הוא הוסיף יום אחד מדעתו.
הגמרא שואלת על "היום ומחר". אם נאמר שזה ביום רביעי (לפי רבנן) או בחמישי (לפי רבי יוסי), הרי יש עוד ימים עד שבת!. התשובה היא ש"היום ומחר" כוונתם ליומיים הנותרים לפני מתן תורה. אם התורה ניתנה בשבת, ונאמר "היום ומחר" ביום חמישי (לפי רבי יוסי), אז נשאר שישי ושבת. אז מה?.
הגמרא דורשת על הפסוק "ויהי ביום השלישי בהיות בוקר". מה זה השלישי הזה?. רבנן אומרים שזה "שלישי לחודש ושלישי בשבת". כלומר, היום שבו ניתנה התורה (ו' בסיון) היה גם יום שלישי בשבוע. ואיך זה יצא שלישי לחודש ושלישי בשבת? לפי החשבון של רבנן שההכנה התחילה מיום שני בחודש. ביום שני הגיעו למדבר סיני. ביום שלישי (ג' סיון) אמר להם משה את דברי ה'. ביום רביעי (ד' סיון) נאמרה ההגבלה וקידוש "היום ומחר". ביום שישי (ו' סיון) ניתנה התורה. ואיך ייתכן שו' בסיון היה שלישי בשבת? זה תלוי באיזה יום יצא א' דראש חודש סיון באותה שנה. אם א' בסיון יצא ביום רביעי, אז ו' בסיון יצא בשבת. וגם שלישי לחודש יצא יום שישי, שלישי בשבת. (יש קושי בחשבון זה, והרב מציין זאת).
רבי יוסי לעומת זאת אומר ש"שלישי" בפסוק "ויהי ביום השלישי" הוא "שלישי להמשכת ליבם של ישראל". כלומר, היום השלישי מאז שמשה התחיל להכין אותם לקבלת התורה. ומתי התחיל? ביום ראשון כשהגיעו למדבר סיני, אפילו שלא אמר כלום. יום ראשון - לא אמר כלום, יום שני - אמר להם דברים, יום שלישי - זה היום שהתחיל להמשיך את ליבם לפרש עונשן ומתן שכרן. ויום זה היה שלישי בחודש ושלישי בשבת. ואיך יצא ששלישי בחודש היה שלישי בשבת? אם א' בסיון היה ביום שישי, אז ג' בסיון היה יום ראשון, לא שלישי בשבת.
יש שתי גישות בחינוך, כפי שרש"י מפרש על "תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". גישה אחת היא להפחיד קודם מהעונש ("משבין"), ורק אחר כך לפרש את מתן השכר ("משמחים"). גישה אחרת היא הפוכה, קודם לדבר על השכר הטוב. הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" מלמד שצריך להתאים את הגישה לתלמיד או לאדם שעומד מולך.
עוד קושיה יסודית בעניין שבועות: אנחנו אומרים שחג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו". אבל לפי הגמרא, ישראל יצאו ממצרים ביום חמישי. אם סופרים 50 יום (ספירת העומר), מגיעים לשבת שבה ניתנה התורה. לפי החשבון של הגמרא למעלה, זה יוצא ז' בסיון, לא ו' בסיון!. איך אנחנו מציינים את ו' בסיון כיום מתן תורתנו?.
יש מחלוקת האם צריך לפרוש מטהרה ארבע עונות או רק שלוש עונות. הרמב"ם פוסק שמספיק שלוש עונות. לפי הרמב"ם, החשבון יוצא שהתורה ניתנה בו' בסיון. הראשונים חלקו על הרמב"ם. אבל מנהגנו על פי הרמב"ם לעניין זה.
אבל הקושיה השנייה היא שגם לפי רבי יוסי, שהתורה ניתנה בז' בסיון, וגם לפי החשבונות אחרים, יוצא לפעמים שהתורה לא ניתנה בדיוק ביום שאנחנו חוגגים. אז איך אנחנו אומרים "זמן מתן תורתנו"?.
המהרש"א במסכת עבודה זרה מבאר שיום מתן תורתנו הוא היום שבו היינו ראויים לקבל את התורה. העיקר הוא לא בדיוק היום שבו הכל קרה בפועל, אלא היום שבו היינו מוכנים וראויים. זה כמו שקיבלת המחאה (צ'ק) – מרגע שקיבלת אותה, כבר קיבלת את המתנה, גם אם עדיין לא פדית אותה בבנק. העיקר הוא האדם להיות ראוי.
יש גם דיון בשאלה האם חג השבועות הוא "כולו להשם" (יום המוקדש לעבודת ה', כמו ליל הסדר) או "כולו לכם" (יום טוב רגיל שיש בו גם הנאה אישית). הגמרא בפסחים והתוספות שם דנים בכך. במתן תורה נאמר "היום ומחר" (קידוש והכנה), מה שמורה על יום טוב שיש בו גם עניין של הנאה.
לא כתוב בתורה במפורש ששבועות זה חג מתן תורה. כתוב "חג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים". כתוב לספור 50 יום ולהגיע ל"עצרת". בעלי התוספות אומרים שזה נקרא עצרת כמו שמיני עצרת שאחרי סוכות. אבל איך משמע מהפסוקים שזה מתן תורה?. רבי אליעזר לומד שזה מתן תורה, כי הוא אומר שביום טוב של שבועות "כולו להשם" (יום שמוקדש ללימוד). ואילו חכמים (רבי יהושע) סוברים שזה "כולו לכם", יום טוב רגיל. המחלוקת הזו קשורה גם לדיני מלאכה ביום טוב.
הנקודה המרכזית שצריכים לקחת מההכנה לשבועות היא שמחת התורה. צריך ללמוד תורה לשמה. ללמוד בשמחה. לא מתוך חיוב או כפייה ("אומרים לך תלמוד שלושת ימי הגבלה... זה לא טוב"). צריך ללמוד מתוך רצון עז ושמחה. "אני לומד שאני רוצה מאוד, אני שמח ללמוד". ככה צריך תורה קדושה. יש לי שמחה, אני עושה עוד דף, עוד עמוד, מבלי שאומרים לי.
בתורה, ככל שאדם לומד יותר, הוא יותר "רעב" ללמוד. בניגוד לגשמיות (אוכל) שככל שאוכל יותר, שבע. בתורה ההפך. ככל שפחות לומד, יהיה יותר שבע (פחות חשק). ככל שלומד יותר, בא לו חשק עוד ועוד. זו שמחה של עולם הבא גנוזה בזה. אדם שמרגיש ששעה עברה והוא רוצה עוד ועוד, זה סימן טוב.
לכן, גם בלילה של שבועות, כפי שמקובל ללמוד כל הלילה. למה? כי רוצה בבוקר לקבל את התורה מתוך התלהבות. ללמוד מה שאוהב ללמוד. ללמוד גמרא, משנה, הלכה, מוסר, רמב"ם, הכל. העיקר ללמוד. הלימוד עצמו מביא לחירות הנשמה, מביא חשק לעבודת ה'.
הרוחניות היא תמיד חדשה. אין בה גבול. כשאדם לומד תורה לשמה, כל פעם זה כחדש. "בא אליך כחדש". זו דרשה עמוקה על חידוש התורה בכל עת.
השם יעזור שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובהתמדה, ולהתקן את עצמנו לקראת החג.
בהצלחה רבה לכולם בהכנה ובחג עצמו!
התורה הקדושה, בכל לשונה ובכל מקום, היא נכונה ואמיתית. אנחנו לא משנים ממנהגי ישראל הקדושים, וודאי שבלילה הזאת של שבועות, עיקר הלימוד, כמו שאומר ה"בן איש חי", עושה עניין גדול ונשגב. אנחנו לא נתחכם יותר מדי, אבל אנחנו צריכים ללמוד.
יש לימוד שיש בו הבנה והתבוננות, ויש לימוד של "גירסא דינקותא" . למה צריך ללמוד? בשביל להבין את העומק של הדברים. בלימוד התורה בכל מקום, וביתר שאת בשבועות, יש לנו את הסוגיה המרכזית של מסכת שבת הדנה במתן תורה. אפשר ללמוד אותה שעה-שעתיים, אבל העיקר בה הוא לשנן אותה ("גורסים אותה"). שינון זה תיקון. אדם שילמד את הסוגיה הזאת, יבין את התיקון, יבין מה שהוא קורא, מה הקושיה ומה התירוץ.
קודם כל, בשביל להבין את הגמרא ואת כל דבר שלומדים, צריך ללמוד את הפרשה, את הפסוקים. אם מבינים את הפסוקים, מבינים את הגמרא ואת הכל. אם לא מבינים את הפסוקים, זה לא טוב. צריך חומש עם רש"י, או לפחות חומש, בשביל להבין כל פסוק מה עניינו.
פרשת יתרו היא הפרשה של מתן תורה. הפסוק הפותח את הסוגיה שלנו אומר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". ואחר כך הפסוקים מתארים איך באו מרפידים, חנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר.
משה רבינו עלה להר. ואז אומר לו הקדוש ברוך הוא: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". על זה אומרים המפרשים שיש כאן שתי פניות: אחת לנשים (בית יעקב) ואחת לגברים (בני ישראל). וכי למה שתי פניות? יש בזה עניינים עמוקים בחינוך, שאת הנשים פונים אליהן בצורה עדינה יותר.
הקדוש ברוך הוא אומר להם: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". ראיתם איך הוצאתי אתכם ממצרים. ואז הקדוש ברוך הוא מחדש להם ברית על שמירת התורה. הוא אומר: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
רש"י מבאר על "אלה הדברים": אלה ולא יותר. יבוא משה ויגיד את כל הדברים האלה שציווה ה'.
הקדוש ברוך הוא קורא לנו "סגולה". אוצר חביב, כמו אבנים טובות. מיליונים של גויים יש בעולם, אבל הקדוש ברוך הוא לקח אותנו, עם ישראל, כסגולה מכל העמים. אוצר חביב. שלא תאמרו, אומר רש"י: אתם לבדכם שלי, ואין לי אחרים עמכם. אולי הקדוש ברוך הוא לא היה לו אף אחד אחר ולקח אותנו? לא. "כי לי כל הארץ". כל הארץ כולה שלי. ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים וגוי קדוש". זה לבד מראה את החיבה העצומה של הקדוש ברוך הוא כלפינו.
אחרי ששומעים את כל החיבה הזאת, אומרים להם עכשיו: "אם שמוע תשמעו בקולי". מה תשמעו בקולי? תשמעו בעיתים. כלומר, זה יסוד גדול לכל בן תורה. אדם שמתחיל ללמוד בישיבה, בהתחלה טוב לו, לומד טוב, אבל אז לא הולך, קשה. למה? לא מבין, לא זה, לא זה. עד שלומד עמוד אחד, לוקח לו הרבה זמן. יש לו קשיים אחרים, הפרעות, טרדות, כל מיני דברים.
אבל, דע לך, בתורה זה הולך "ועתה". בהתחלה זה הולך קשה. "אם עתה תקבלו עליכם – יערב לכם מכאן ואילך". זה הלימוד שכל התחלות קשות. מתחיל ללמוד – לא מבין, לא יודע. "התחלות קשות". זה יסוד גדול בעבודת ה' ולימוד התורה, שלומדים מהפסוקים האלה.
כל העם עונים יחד. "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". אין שאלות, נעשה ונשמע. ואז "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'".
מה זה "וישב משה"? שואלים רש"י והגמרא. בפשט של הפסוקים, זה לא תמיד כמו הפשט של רש"י בחומש, ויש הבדל לפעמים בפשט הפסוקים בגמרא.
בואו נראה את מהלך העניינים: בחודש השלישי, ביום הזה, באו מדבר סיני. זה היום הראשון. משה רבינו לא דיבר כלום עם ישראל ביום הראשון. הם באו עייפים, כל אחד רצה לישון. מה נתן להם תורה ככה? לא מקבלים תורה ככה. תורה צריך לקבל עם מחשבה, עם התלהבות. אז ביום הראשון לא אמר להם כלום. אין ביטול תורה, שישנו, שינוחו, מחר ילמדו טוב יותר.
יום שני. אז אמר להם את הדברים האלה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: שיהיו סגולה, שישמעו בקולו.
מתי משה רבינו ענה לקדוש ברוך הוא? ביום השלישי. יום ראשון לא אמר כלום. יום שני משה רבינו קיבל מהקדוש ברוך הוא ואמר לישראל. יום שלישי בבוקר הוא ענה, הלך לקדוש ברוך הוא למעלה וענה לו.
רש"י שואל: וכי צריך היה משה להשיב? הקדוש ברוך הוא הרי יודע מה הם אמרו!. אלא, מה כתוב? "לדַבֵּר דֶרֶךְ אֶרֶץ". זה דרך ארץ עם משה, שלא אמר הרי הקדוש ברוך הוא יודע, איני צריך להשיב. זה כמו אדם ששולחים אותו לשאול שאלה, אפילו שהשולח כבר יודע את התשובה, צריך לחזור אליו ולהגיד לו את התשובה. זו דרך ארץ.
כששאלו אותו, הרי הקדוש ברוך הוא יודע, למה משה השיב? רבי שלמה היה אומר בסגנונו המיוחד: משה רבינו אמר לקדוש ברוך הוא "גלוי וידוע לפניך שכך אמרו". הוא לא בא ואמר "הם ענו כך וכך" בפשטות, אלא "גלוי וידוע לפניך שכך אמרו". זה דרך ארץ לענות, אבל בסגנון שמכיר בגדלות ה'.
אז מה השיב משה ביום השלישי? מה אמרו לו ישראל? בפסוק כתוב "כל אשר דיבר ה' נעשה". זה מה שהשיב.
עכשיו פסוק נוסף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בַּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". איך יקבלו את התורה? הקדוש ברוך הוא בעצמו יבוא. וגם בך יאמינו. על ידי שהוא יבוא, יאמינו בשם, ויאמינו במשה רבינו שהוא מקבל את התורה מהשמיים, וגם בנביאים אחרים אחר כך יאמינו. משה רבינו יגיד את הדברים האלה אל ה'. (יש כאן בלבול קטן בסדר הפסוקים כפי שהרב מצטט, הפסוק "הנה אנכי בא" נאמר אחרי שמשה עלה להשיב את דברי העם).
מתי אמר הקדוש ברוך הוא למשה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן"? רש"י אומר שהדברים שנאמרו לו בשני, ירד הערב לישראל כדבר משה. למחרת, ביום השלישי, השכים משה ועלה. אז ביום השלישי נאמר לו "הנה אנכי בא אליך בעב הענן".
עכשיו יש עוד מצווה: "וְאַתָּה תַּגְבִּיל אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת". זו מצוות הגבלה.
ומתי נאמרה מצווה זו? בפשט הפסוקים היא נאמרת אחר כך. אבל רש"י כאן מפרש שכשנאמר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן", יחד עם זה נאמרה גם מצוות הגבלה. כלומר, ביום השלישי נאמרה גם מצוות ההגבלה. ולכן אנחנו צועקים "שלוש ימי הגבלה" בשבועות. איפה כתוב בתורה שלושת ימי הגבלה? אין פסוק מפורש "שלושת ימי הגבלה". אלא מה? הפסוק "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שהיה ביום השלישי) לוקחים אותו ומבינים שיחד איתו נאמרה מצוות ההגבלה.
אף על פי שהמצווה הזו כתובה בפסוקים אחר כך, אחרי "וקדשתם היום ומחר", רש"י מסביר כך: מפני שכתוב "ויעל משה" (למעלה) שעלה בשלישי להשיב לקדוש ברוך הוא את דברי העם "נעשה". ואז נאמר לו "הנה אנכי בא אליך בעב הענן". ואחר כך שוב כתוב "ויגד משה דברי העם". בפסוק לא כתוב שהעם אמרו עוד משהו אחרי "נעשה". אלא מה אומר רש"י? מה היו "דברי העם" שמשה הגיד כאן בפעם השנייה? כלום! אלא מצוות הגבלה נאמרה לו ביום הזה. אז משה עלה לרביעי בבוקר והגיד לקדוש ברוך הוא שהם קיבלו עליהם מצוות הגבלה. ואז, אחרי שמשה הגיד שהם קיבלו את ההגבלה, נאמרה לו מצוות קידוש: "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם".
זה ההסבר לפי רש"י. זה מאפשר להבין מדוע שלושת ימי ההגבלה מתחילים מהיום השלישי: שלישי (הגבלה נאמרת), רביעי, חמישי, והתורה ניתנה בשישי. אבל זה עובד רק אם משה מוסיף יום אחד מדעתו (כפי שיבואר בהמשך).
הגמרא שואלת על "ויגד משה דברי העם" שוב אחרי "הנה אנכי בא אליך בעב הענן". מה אמר משה? הרי העם לא אמרו כלום. הגמרא מהשאלה הזאת דורשת עניין אחר לגמרי. כל מה שעושים עכשיו שלוש ימי הגבלה, זה לפי הגמרא. לפי רש"י בפשט הפסוקים אין שלוש ימי הגבלה מפורשים כל כך, אלא הוא מסיק זאת מהעניין.
לפי הגמרא, התורה שבעל פה היא התלמוד. איך לומדים את הפסוקים? הגמרא דורשת אותם. הגמרא שואלת: "ויגד משה דברי העם" - מה היו דברי העם? מה השיב להם משה? זו מצוות הגבלה. זה מה שנאמר למעלה, כמו שיטת רבי יוסי.
ומתי נאמר הקידוש "וקדשתם היום ומחר"? אחרי שמשה הגיד שהם קיבלו את ההגבלה. אפילו שבפרשה זה נשמע הפוך, אין מוקדם ומאוחר בתורה.
עכשיו הגמרא דנה בזמנים המדויקים ומחלוקת התנאים:
- לפי שיטת רבי יוסי: ביום שני לא אמר להם כלום (כמו רבנן). בשלישי אמר להם "ואתם תהיו לי" וכו'. ברביעי אמר להם מצוות הגבלה (זה קשור ל"אנוכי בא אליך"). בחמישי אמר להם מצוות קידוש "היום ומחר". ואז יש לך חמישי ושישי, והתורה ניתנה בשבת, בשביעי בסיון. לפי רבי יוסי, התורה ניתנה בז' בסיון.
- לפי שיטת רבנן: ביום שני אמר להם "ואתם תהיו לי". בשלישי אמר להם מצוות הגבלה. ברביעי אמר להם "וקדשתם היום ומחר". ואז יש לך רביעי וחמישי, והתורה ניתנה בשישי בסיון. לפי רבנן, התורה ניתנה בו' בסיון.
איך ייתכן שלפי רבי יוסי התורה ניתנה בז' בסיון? הפסוק אומר "ויהי ביום השלישי בהיות בוקר". זה ביום השלישי למסעם, יום ו' בסיון. אז איך רבי יוסי אומר ז'?
יש בעניין זה מחלוקת האם משה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו. לפי רבי יוסי, שיצא החשבון שהתורה ניתנה בז' בסיון, אז בשביל שתהיה הכנה מספקת, משה הוסיף יום אחד מדעתו להכנה. כלומר, הקדוש ברוך הוא אמר לו שלושה ימים הכנה (שלישי, רביעי, חמישי), אבל הוא הוסיף יום אחד מדעתו.
הגמרא שואלת על "היום ומחר". אם נאמר שזה ביום רביעי (לפי רבנן) או בחמישי (לפי רבי יוסי), הרי יש עוד ימים עד שבת!. התשובה היא ש"היום ומחר" כוונתם ליומיים הנותרים לפני מתן תורה. אם התורה ניתנה בשבת, ונאמר "היום ומחר" ביום חמישי (לפי רבי יוסי), אז נשאר שישי ושבת. אז מה?.
הגמרא דורשת על הפסוק "ויהי ביום השלישי בהיות בוקר". מה זה השלישי הזה?. רבנן אומרים שזה "שלישי לחודש ושלישי בשבת". כלומר, היום שבו ניתנה התורה (ו' בסיון) היה גם יום שלישי בשבוע. ואיך זה יצא שלישי לחודש ושלישי בשבת? לפי החשבון של רבנן שההכנה התחילה מיום שני בחודש. ביום שני הגיעו למדבר סיני. ביום שלישי (ג' סיון) אמר להם משה את דברי ה'. ביום רביעי (ד' סיון) נאמרה ההגבלה וקידוש "היום ומחר". ביום שישי (ו' סיון) ניתנה התורה. ואיך ייתכן שו' בסיון היה שלישי בשבת? זה תלוי באיזה יום יצא א' דראש חודש סיון באותה שנה. אם א' בסיון יצא ביום רביעי, אז ו' בסיון יצא בשבת. וגם שלישי לחודש יצא יום שישי, שלישי בשבת. (יש קושי בחשבון זה, והרב מציין זאת).
רבי יוסי לעומת זאת אומר ש"שלישי" בפסוק "ויהי ביום השלישי" הוא "שלישי להמשכת ליבם של ישראל". כלומר, היום השלישי מאז שמשה התחיל להכין אותם לקבלת התורה. ומתי התחיל? ביום ראשון כשהגיעו למדבר סיני, אפילו שלא אמר כלום. יום ראשון - לא אמר כלום, יום שני - אמר להם דברים, יום שלישי - זה היום שהתחיל להמשיך את ליבם לפרש עונשן ומתן שכרן. ויום זה היה שלישי בחודש ושלישי בשבת. ואיך יצא ששלישי בחודש היה שלישי בשבת? אם א' בסיון היה ביום שישי, אז ג' בסיון היה יום ראשון, לא שלישי בשבת.
יש שתי גישות בחינוך, כפי שרש"י מפרש על "תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". גישה אחת היא להפחיד קודם מהעונש ("משבין"), ורק אחר כך לפרש את מתן השכר ("משמחים"). גישה אחרת היא הפוכה, קודם לדבר על השכר הטוב. הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" מלמד שצריך להתאים את הגישה לתלמיד או לאדם שעומד מולך.
עוד קושיה יסודית בעניין שבועות: אנחנו אומרים שחג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו". אבל לפי הגמרא, ישראל יצאו ממצרים ביום חמישי. אם סופרים 50 יום (ספירת העומר), מגיעים לשבת שבה ניתנה התורה. לפי החשבון של הגמרא למעלה, זה יוצא ז' בסיון, לא ו' בסיון!. איך אנחנו מציינים את ו' בסיון כיום מתן תורתנו?.
יש מחלוקת האם צריך לפרוש מטהרה ארבע עונות או רק שלוש עונות. הרמב"ם פוסק שמספיק שלוש עונות. לפי הרמב"ם, החשבון יוצא שהתורה ניתנה בו' בסיון. הראשונים חלקו על הרמב"ם. אבל מנהגנו על פי הרמב"ם לעניין זה.
אבל הקושיה השנייה היא שגם לפי רבי יוסי, שהתורה ניתנה בז' בסיון, וגם לפי החשבונות אחרים, יוצא לפעמים שהתורה לא ניתנה בדיוק ביום שאנחנו חוגגים. אז איך אנחנו אומרים "זמן מתן תורתנו"?.
המהרש"א במסכת עבודה זרה מבאר שיום מתן תורתנו הוא היום שבו היינו ראויים לקבל את התורה. העיקר הוא לא בדיוק היום שבו הכל קרה בפועל, אלא היום שבו היינו מוכנים וראויים. זה כמו שקיבלת המחאה (צ'ק) – מרגע שקיבלת אותה, כבר קיבלת את המתנה, גם אם עדיין לא פדית אותה בבנק. העיקר הוא האדם להיות ראוי.
יש גם דיון בשאלה האם חג השבועות הוא "כולו להשם" (יום המוקדש לעבודת ה', כמו ליל הסדר) או "כולו לכם" (יום טוב רגיל שיש בו גם הנאה אישית). הגמרא בפסחים והתוספות שם דנים בכך. במתן תורה נאמר "היום ומחר" (קידוש והכנה), מה שמורה על יום טוב שיש בו גם עניין של הנאה.
לא כתוב בתורה במפורש ששבועות זה חג מתן תורה. כתוב "חג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים". כתוב לספור 50 יום ולהגיע ל"עצרת". בעלי התוספות אומרים שזה נקרא עצרת כמו שמיני עצרת שאחרי סוכות. אבל איך משמע מהפסוקים שזה מתן תורה?. רבי אליעזר לומד שזה מתן תורה, כי הוא אומר שביום טוב של שבועות "כולו להשם" (יום שמוקדש ללימוד). ואילו חכמים (רבי יהושע) סוברים שזה "כולו לכם", יום טוב רגיל. המחלוקת הזו קשורה גם לדיני מלאכה ביום טוב.
הנקודה המרכזית שצריכים לקחת מההכנה לשבועות היא שמחת התורה. צריך ללמוד תורה לשמה. ללמוד בשמחה. לא מתוך חיוב או כפייה ("אומרים לך תלמוד שלושת ימי הגבלה... זה לא טוב"). צריך ללמוד מתוך רצון עז ושמחה. "אני לומד שאני רוצה מאוד, אני שמח ללמוד". ככה צריך תורה קדושה. יש לי שמחה, אני עושה עוד דף, עוד עמוד, מבלי שאומרים לי.
בתורה, ככל שאדם לומד יותר, הוא יותר "רעב" ללמוד. בניגוד לגשמיות (אוכל) שככל שאוכל יותר, שבע. בתורה ההפך. ככל שפחות לומד, יהיה יותר שבע (פחות חשק). ככל שלומד יותר, בא לו חשק עוד ועוד. זו שמחה של עולם הבא גנוזה בזה. אדם שמרגיש ששעה עברה והוא רוצה עוד ועוד, זה סימן טוב.
לכן, גם בלילה של שבועות, כפי שמקובל ללמוד כל הלילה. למה? כי רוצה בבוקר לקבל את התורה מתוך התלהבות. ללמוד מה שאוהב ללמוד. ללמוד גמרא, משנה, הלכה, מוסר, רמב"ם, הכל. העיקר ללמוד. הלימוד עצמו מביא לחירות הנשמה, מביא חשק לעבודת ה'.
הרוחניות היא תמיד חדשה. אין בה גבול. כשאדם לומד תורה לשמה, כל פעם זה כחדש. "בא אליך כחדש". זו דרשה עמוקה על חידוש התורה בכל עת.
השם יעזור שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובהתמדה, ולהתקן את עצמנו לקראת החג.
בהצלחה רבה לכולם בהכנה ובחג עצמו!