חולין ט. בביאור המחלוקת האם מטמא בנבילה- סימן ד'
דברי הרשב''א וביאור דבריו.
בגמרא מבואר מחלוקת האם מטמא בנבילה וברשב''א מבואר שיש מהתורה רוב ורק כיון שהמיעוט הפוסל לא תלוי במעשה לכן מדרבנן הולכים אחר חזקה שיש איסור ולכן אסור לאכילה אבל לטומאה שאין חזקה לא והמ''ד שאומר שגם מטמא מבאר הרשב''א וז''ל עד השתא באיסורא הוה קימא והשתא מתה וחיה שמתה נבילה היא מספק אתה בא להוציאה מידי טומאתה אל תוציאנה עכ''ל והגרעק''א לב: ד''ה אמנם ביאר דברי הרשב''א שיש חזקה מחים שלאחר מיתה היא תהיה טמאה וגם תהיה אסורה אא''כ יהיה מעשה שחיטה המתירה ומדינא דחזקה דרבה ביבמות ולפי''ז באמת אפשר שלא מחזיקים מאיסור לאיסור אלא שמחיים יש חזקה לאיסור ולטומאה לאחר מיתה והמ''ד דס''ל שלא מטמאה פליג וס''ל שליכא לחזקה דרבה ולכן כדי לאוסרה צריך להגיע לחזקה רגילה מחיים ומחזיקין מאיסור לאיסור[1]
ועי ברא''ה בשטמ''ק שכתב כדברי רע''א וביאר שלמ''ד דהוי נבילה שהרי סופה מאליה להיות נבילה דהיינו כעין חזקה דרבה ואומרים זאת בין באיסור ובין בטומאה וכמו שבטומאה אין חזקה מחיים כך באיסור לא צריך חיים וכל החזקה היא רק לאחר מיתה ובאמת לא מחזיקים מאיסור לאיסור ואילו המ''ד דס''ל שלא חשיב נבילה אלא טריפה ביאר בזה כיון שמחיים אין דין טומאה ולאחר מיתה לא בוודאי שיהיה טומאה לכן א''א להחזיק מחיים טומאה אלא איסור וביאור דבריו נראה שאם לו יצויר היה בוודאי טומאה לאחר מיתה בוודאי שהיה שייך להחזיק טומאה אע''פ שאין דין טומאה מחיים כמו שמצאנו חזקה מעין זו ביבמות בצרת ערווה שיש לה חזקה מחיים שלאחר מיתה מותרת אע''פ שלא שיך יבום מחים אבל כיון שלאחר מיתת הבעל בוודאי מותרת לעולם יש לה חזקה אבל כאן שאף לאחר מיתה לא בוודאי שיהיה טומאה שהלא אולי תשחט לכן א''א להחזיק מחיים ונמצא לפי שיטתם שנחלקו האם מחזיקין מאיסור לאיסור.
ביאור הגרש''ש ברשב'''א.
בשער''י שער ב' פרק ו' אות קו ביאר שבאמת הטומאה תלויה באיסור אכילה ובהקדם שצריך להבין כיצד השחיטה מתירה מידי נבילה הלא בשעת שחיטה אין כאן נבילה שהלא מפרכסת כחיה וא''כ היא חיה ואין כאן נבילה וכיצד השחיטה מתירתה וגם אין לומר שכיון שלבסוף מתה ע''י שחיטה זה המוציאה מידי נבילה שהלא בן פקועה אע''פ שנשאר חי הוא מותר ע''י שחיטת האם, ומכריח מכל זה יסוד מופלא שע''י שחיטה בטל מהחי דין חי וכעת אין לו איסור אבר מן החי וכיו''ב וכיון שאין לו דין חי כשמת אין לו טומאת נבילה שכל הטומאה זה רק אם יוצא מחיים למוות אבל היכא שהיה שחיטה אא'כ אין לו דין חי וממילא הוא חשיב כבר קצת מת ולאחר שמתנבל אי''ז מחיים למוות ואין כאן טומאה, ובבן פקועה אע''פ שהולך עוד רבות בשנים אבל אין לו דין חי והדברים מבהילים,ולפי''ז הטומאה היא תוצאה של האיסור וממילא כאשר יש ספק בשחיטה ומחיים היה חזקת חי שיש דין אבר מן החי וממילא השחיטה המסופקת לא מצליחה להוציאו מדין חי וממילא יש טומאה כיון שהוי תולדה וזהו לשון הגמרא מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה ולפי''ז מבאר דברי הרשב''א היטב שכשהיתה בחזקת איסור של אבר מן החי ממילא כאשר מתה היא נבילה שהשחיטה לא הצליחה להפקיע את דין החי שבה וממילא בתולדה היא מטמאה[2] והמ''ד דפליג ס''ל כיון שמהתורה יש רוב רבנן החמירו רק בהחזקה שהיתה בפועל מחיים.
האם תלוי בחזקת האם מהני לבת.
ידועים דברי הש''ש ש''ד פ''ג שהביא דברי הפר''ח אם יש כמה בהמות שאחת נמצאה חור בבית הכוסות וקודם שנולד הספק בבהמה מכר חציה ומותרת מדין כל דפריש ויש לדון האם מותר גם החצי השני של אותה בהמה שלא פרש כיון שהכרענו על חצי שהוא כשר מחמת הרוב והש''ש כתב שבמקווה אין דומה לסוגיין שמשמע שאם היינו מכריעים לאיסור מהתורה לכו''ע היינו מכריעים גם לטהרה או לטומאה של האדם כיון שהמקווה הוא שורש הספק אבל מסוגיין מוכיח שלא כמוהו שהלא מבואר בתוס' שבגלל שיש רוב שוחטין אבל אם אין רוב לכו''ע היינו מטמאים רואים שהאיסור מכריע לטומאה ואילו לפי הפר''ח אין הכרעת דבר אחד מכריע את השני.
וכתב ליישב בש''ש שכיון שהכרענו מחמת החזקה שאינו זבוח אנו אומרים שבמציאות הבהמה איננה זבוחה וממילא מוכרע גם לגבי טומאה שמטמא כיון שנבילה שמתה מטמאה והוי כעין הכרעה בשורש הספק והוי כמקווה ולכן פושטים את הטומאה אבל במקרה של הפר''ח שם יש נושא אחד האם הבהמה כשרה או טריפה ואין הכרעת אחד מכרעת את השני כיון שאין האחד שורש לחבירו אלא שתי חלקים שקשורים באותו ספק ויסוד של הש''ש בנוי שהחזקה אומרת שהבהמה היא במציאות של אינו זבוח ולכן היא פושטת לטומאה ולבסוף הקשה על הפר''ח מחזקת האם מהני לבת.
ויש לעיין בדבריו וכבר הקשה הגרש''ש שחזקה איננה להחזיק את המציאות אלא איסור בעלמא שהבהמה אינה זבוחה ומה שייך להחזיק מאיסור לטומאה והטעם שלא שייך להחזיק במציאות כיון שרק בחזקת הגוף אנו אומרים שהמציאות לא נשתנה אבל כיון שהבהמה בוודאי נשתנתה לא שייך חזקת הגוף ועוד יש לעיין בדבריו שאף אם נניח שמחזיקים את המציאות אי''ז החזקת המציאות גרידא אלא המציאות כלפי האיסור ולעולם לא הויא שורש הספק ואינו דומה למקווה שיש נידון מוקדם כלפי המקווה אבל כאן יש נידון במציאות האם זבוח או לא כלפי טומאה וכלפי איסור ומה שייך להכריע אחד מהשני ולכן הגרש''ש מבאר את ביאורו הנ''ל שהטומאת נבילה תלוי באיסור אכילה וכמשנ''ת.
ובאמת שמחלוקת הש''ש והגרש''ש האם מחזיקים את המציאות או את האיסור כבר נתבאר לעיל סימן ג' שנח' בזה האחרונים שהחת''ס ביאר טעם מאן דס''ל שמטמאה כיון שהחזקה היא אינה זבוח ומבואר בדבריו שזה חזקה במציאות ואילו לפי רע''א זה החזקה דינית.
ובעיקר הסוגיות אין סתירה מסוגיין שכאן מבואר שלכו''ע חזקת האיסור צריכה להכריע את הטומאה [רק בגלל שיש רוב מהתורה לכן ס''ל למ''ד אחד שלא מטמא מדרבנן] ואילו בבחזקת האם יש מחלוקת האם מהני לבת כיון שרק ליוחסין מחמירים אבל בסתמא אמור להכריע וכסוגיין.
סיכום ביאורי המח' האם מטמאה.
ונמצא שיש כמה ביאורים במחלוקת האם מטמא בנבילה או לא א. הגרעק''א ביאר בדברי הרשב''א שנחלקו האם יש חזקה דרבה לענין טומאה. ב. הגרש''ש ביאר בדברי הרשב''א שטומאה היא תולדה מהאיסור ולכן צריך לפשוט שטמא אלא שמאן דפליג ס''ל כיון שמהתורה מותר מחזיקים רק לגבי איסור שהיה קיים מחיים. ג. החת''ס הובא לעיל סימן ג' ס''ל שנחלקו מה האיסור מחים האם אינו זבוח או אבר מן החי. ד. הגרעק''א בהגה בסימן כה' מבאר שמאן דמטמא ס''ל שאם לא נטמא הויא תרתי דסתרי.
[1] ולא מובן המילים ברשב''א עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה וחיה שמתה נבילה היא מה הכפילות בדבריו הלא החזקה מחיים שלאחר מיתה היא תהיה טמאה ויש גירסאות עד השתא באיסורא חיה וצריך להבין כוונתם אבל סוף דברי הרשב''א מבוארים היטב שכתב שמספק אתה בא לאוסרה וכו'.
[2] ולפי''ד סוף דברי הרשב''א לא כ''כ מתיישבים מהו שכתב מספק אתה בא להוציאה הלא הויא תולדה מחמת האיסור.
דברי הרשב''א וביאור דבריו.
בגמרא מבואר מחלוקת האם מטמא בנבילה וברשב''א מבואר שיש מהתורה רוב ורק כיון שהמיעוט הפוסל לא תלוי במעשה לכן מדרבנן הולכים אחר חזקה שיש איסור ולכן אסור לאכילה אבל לטומאה שאין חזקה לא והמ''ד שאומר שגם מטמא מבאר הרשב''א וז''ל עד השתא באיסורא הוה קימא והשתא מתה וחיה שמתה נבילה היא מספק אתה בא להוציאה מידי טומאתה אל תוציאנה עכ''ל והגרעק''א לב: ד''ה אמנם ביאר דברי הרשב''א שיש חזקה מחים שלאחר מיתה היא תהיה טמאה וגם תהיה אסורה אא''כ יהיה מעשה שחיטה המתירה ומדינא דחזקה דרבה ביבמות ולפי''ז באמת אפשר שלא מחזיקים מאיסור לאיסור אלא שמחיים יש חזקה לאיסור ולטומאה לאחר מיתה והמ''ד דס''ל שלא מטמאה פליג וס''ל שליכא לחזקה דרבה ולכן כדי לאוסרה צריך להגיע לחזקה רגילה מחיים ומחזיקין מאיסור לאיסור[1]
ועי ברא''ה בשטמ''ק שכתב כדברי רע''א וביאר שלמ''ד דהוי נבילה שהרי סופה מאליה להיות נבילה דהיינו כעין חזקה דרבה ואומרים זאת בין באיסור ובין בטומאה וכמו שבטומאה אין חזקה מחיים כך באיסור לא צריך חיים וכל החזקה היא רק לאחר מיתה ובאמת לא מחזיקים מאיסור לאיסור ואילו המ''ד דס''ל שלא חשיב נבילה אלא טריפה ביאר בזה כיון שמחיים אין דין טומאה ולאחר מיתה לא בוודאי שיהיה טומאה לכן א''א להחזיק מחיים טומאה אלא איסור וביאור דבריו נראה שאם לו יצויר היה בוודאי טומאה לאחר מיתה בוודאי שהיה שייך להחזיק טומאה אע''פ שאין דין טומאה מחיים כמו שמצאנו חזקה מעין זו ביבמות בצרת ערווה שיש לה חזקה מחיים שלאחר מיתה מותרת אע''פ שלא שיך יבום מחים אבל כיון שלאחר מיתת הבעל בוודאי מותרת לעולם יש לה חזקה אבל כאן שאף לאחר מיתה לא בוודאי שיהיה טומאה שהלא אולי תשחט לכן א''א להחזיק מחיים ונמצא לפי שיטתם שנחלקו האם מחזיקין מאיסור לאיסור.
ביאור הגרש''ש ברשב'''א.
בשער''י שער ב' פרק ו' אות קו ביאר שבאמת הטומאה תלויה באיסור אכילה ובהקדם שצריך להבין כיצד השחיטה מתירה מידי נבילה הלא בשעת שחיטה אין כאן נבילה שהלא מפרכסת כחיה וא''כ היא חיה ואין כאן נבילה וכיצד השחיטה מתירתה וגם אין לומר שכיון שלבסוף מתה ע''י שחיטה זה המוציאה מידי נבילה שהלא בן פקועה אע''פ שנשאר חי הוא מותר ע''י שחיטת האם, ומכריח מכל זה יסוד מופלא שע''י שחיטה בטל מהחי דין חי וכעת אין לו איסור אבר מן החי וכיו''ב וכיון שאין לו דין חי כשמת אין לו טומאת נבילה שכל הטומאה זה רק אם יוצא מחיים למוות אבל היכא שהיה שחיטה אא'כ אין לו דין חי וממילא הוא חשיב כבר קצת מת ולאחר שמתנבל אי''ז מחיים למוות ואין כאן טומאה, ובבן פקועה אע''פ שהולך עוד רבות בשנים אבל אין לו דין חי והדברים מבהילים,ולפי''ז הטומאה היא תוצאה של האיסור וממילא כאשר יש ספק בשחיטה ומחיים היה חזקת חי שיש דין אבר מן החי וממילא השחיטה המסופקת לא מצליחה להוציאו מדין חי וממילא יש טומאה כיון שהוי תולדה וזהו לשון הגמרא מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה ולפי''ז מבאר דברי הרשב''א היטב שכשהיתה בחזקת איסור של אבר מן החי ממילא כאשר מתה היא נבילה שהשחיטה לא הצליחה להפקיע את דין החי שבה וממילא בתולדה היא מטמאה[2] והמ''ד דפליג ס''ל כיון שמהתורה יש רוב רבנן החמירו רק בהחזקה שהיתה בפועל מחיים.
האם תלוי בחזקת האם מהני לבת.
ידועים דברי הש''ש ש''ד פ''ג שהביא דברי הפר''ח אם יש כמה בהמות שאחת נמצאה חור בבית הכוסות וקודם שנולד הספק בבהמה מכר חציה ומותרת מדין כל דפריש ויש לדון האם מותר גם החצי השני של אותה בהמה שלא פרש כיון שהכרענו על חצי שהוא כשר מחמת הרוב והש''ש כתב שבמקווה אין דומה לסוגיין שמשמע שאם היינו מכריעים לאיסור מהתורה לכו''ע היינו מכריעים גם לטהרה או לטומאה של האדם כיון שהמקווה הוא שורש הספק אבל מסוגיין מוכיח שלא כמוהו שהלא מבואר בתוס' שבגלל שיש רוב שוחטין אבל אם אין רוב לכו''ע היינו מטמאים רואים שהאיסור מכריע לטומאה ואילו לפי הפר''ח אין הכרעת דבר אחד מכריע את השני.
וכתב ליישב בש''ש שכיון שהכרענו מחמת החזקה שאינו זבוח אנו אומרים שבמציאות הבהמה איננה זבוחה וממילא מוכרע גם לגבי טומאה שמטמא כיון שנבילה שמתה מטמאה והוי כעין הכרעה בשורש הספק והוי כמקווה ולכן פושטים את הטומאה אבל במקרה של הפר''ח שם יש נושא אחד האם הבהמה כשרה או טריפה ואין הכרעת אחד מכרעת את השני כיון שאין האחד שורש לחבירו אלא שתי חלקים שקשורים באותו ספק ויסוד של הש''ש בנוי שהחזקה אומרת שהבהמה היא במציאות של אינו זבוח ולכן היא פושטת לטומאה ולבסוף הקשה על הפר''ח מחזקת האם מהני לבת.
ויש לעיין בדבריו וכבר הקשה הגרש''ש שחזקה איננה להחזיק את המציאות אלא איסור בעלמא שהבהמה אינה זבוחה ומה שייך להחזיק מאיסור לטומאה והטעם שלא שייך להחזיק במציאות כיון שרק בחזקת הגוף אנו אומרים שהמציאות לא נשתנה אבל כיון שהבהמה בוודאי נשתנתה לא שייך חזקת הגוף ועוד יש לעיין בדבריו שאף אם נניח שמחזיקים את המציאות אי''ז החזקת המציאות גרידא אלא המציאות כלפי האיסור ולעולם לא הויא שורש הספק ואינו דומה למקווה שיש נידון מוקדם כלפי המקווה אבל כאן יש נידון במציאות האם זבוח או לא כלפי טומאה וכלפי איסור ומה שייך להכריע אחד מהשני ולכן הגרש''ש מבאר את ביאורו הנ''ל שהטומאת נבילה תלוי באיסור אכילה וכמשנ''ת.
ובאמת שמחלוקת הש''ש והגרש''ש האם מחזיקים את המציאות או את האיסור כבר נתבאר לעיל סימן ג' שנח' בזה האחרונים שהחת''ס ביאר טעם מאן דס''ל שמטמאה כיון שהחזקה היא אינה זבוח ומבואר בדבריו שזה חזקה במציאות ואילו לפי רע''א זה החזקה דינית.
ובעיקר הסוגיות אין סתירה מסוגיין שכאן מבואר שלכו''ע חזקת האיסור צריכה להכריע את הטומאה [רק בגלל שיש רוב מהתורה לכן ס''ל למ''ד אחד שלא מטמא מדרבנן] ואילו בבחזקת האם יש מחלוקת האם מהני לבת כיון שרק ליוחסין מחמירים אבל בסתמא אמור להכריע וכסוגיין.
סיכום ביאורי המח' האם מטמאה.
ונמצא שיש כמה ביאורים במחלוקת האם מטמא בנבילה או לא א. הגרעק''א ביאר בדברי הרשב''א שנחלקו האם יש חזקה דרבה לענין טומאה. ב. הגרש''ש ביאר בדברי הרשב''א שטומאה היא תולדה מהאיסור ולכן צריך לפשוט שטמא אלא שמאן דפליג ס''ל כיון שמהתורה מותר מחזיקים רק לגבי איסור שהיה קיים מחיים. ג. החת''ס הובא לעיל סימן ג' ס''ל שנחלקו מה האיסור מחים האם אינו זבוח או אבר מן החי. ד. הגרעק''א בהגה בסימן כה' מבאר שמאן דמטמא ס''ל שאם לא נטמא הויא תרתי דסתרי.
[1] ולא מובן המילים ברשב''א עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה וחיה שמתה נבילה היא מה הכפילות בדבריו הלא החזקה מחיים שלאחר מיתה היא תהיה טמאה ויש גירסאות עד השתא באיסורא חיה וצריך להבין כוונתם אבל סוף דברי הרשב''א מבוארים היטב שכתב שמספק אתה בא לאוסרה וכו'.
[2] ולפי''ד סוף דברי הרשב''א לא כ''כ מתיישבים מהו שכתב מספק אתה בא להוציאה הלא הויא תולדה מחמת האיסור.