תפלה, צדקה ומעשים טובים עבור מתים

[כהן]

אשמח להערות, הארות, הוספות וכדומה.


הגאונים והראשונים דנו בראיות ובסברות האם יש תועלת בתפלה וצדקה ושאר מעשים טובים שהחיים עושים עבור המתים, ואם כן – האם זה רק להציל מגיהנם או גם להכניס לגן עדן, ונבאר את עיקרי הדברים בס"ד.

מנהג ישראל מזמן הראשונים באשכנז, צרפת, איטליה וספרד, היה לפסוק צדקה עבור המתים ביום הכיפורים[1], וחיפשו לזה מקורות בדברי חז"ל;

המקורות בדברי חז"ל שדנו בהם לענין תפלה וצדקה עבור המתים​

בכתי"ל [שהוא תוספת] במחזור ויטרי [במהדורת גולדשימדט ח"ג עמ' תשפ"ה] כתב: ומה שפוסקין צדקה ביום הכיפורים על המתים לפי שהוא יום כפרה וסליחה ומחילה, וכפרה היא להם שכך שנינו בפסיקתא: שמא יאמר אדם כיון שמת אדם אין לו תקנה בצדקה ת"ל כפר לעמך ישראל כיון שמבקשין עליו רחמים זורקין אותו מגהינם לגן עדן כחץ מן הקשת. ושנינו בסיפרי כפר לעמך ישראל מלמד שהמתים צריכין כפרה ע"כ. וכן הביאו עוד ראשונים את הפסיקתא והספרי הנ"ל בסגנון ובנוסח שונה מעט, ומהם שה"ל סי' רל"ט בשם ר' שניאור כהן צדק, ר' בחיי בסוף פרשת שופטים [וכתב: מכאן למדנו שההקדשות שנוהגים החיים להקדיש בעד המתים שיש להם תועלת למתים, וכ"ש אם הבן מקדיש בעד אביו שהוא זכות לאביו בהיות אוכל הבן פירותיו], ועוד.

אולם לפנינו ליתא במקורות הנ"ל את מה שכתבו הראשונים, אלא דברים דומים לזה; בפסיקתא רבתי פיסקא כ' איתא: שמא תאמר כיון שירד לגיהנם אין לו תעלה? כיון שמבקשים עליו רחמים זורק אותו מגיהנם כחץ מן הקשת עי"ש. הרי שלא הוזכר 'צדקה' עבור המתים אלא 'בקשת רחמים'. ובספרי בסוף שופטים איתא: כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מגיד שהמתים צריכין כפרה. נמצינו למידין ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים ע"כ. ושה"ל שם בשם ר' שניאור כתב שכך הוא פירוש הספרי: שההורג זה מגלגל בעונו חטא ועון אפי' על אותן שמתו מאותו היום עד שעה שיצאו ישראל ממצרים, דהכי פירוש דדריש בתר הכי אשר פדית ה' - על מנת כן פדיתנו שלא יהיה בינינו שופכי דמים כדפרשינן טעמא משום דכל ישראל נעשו ערבין זה לזה ובמנת כן נפדו שלא יהיה בהם ובזרעם שופכי דמים וזה עבר על כן נעשו גם המתים ערבים עליו ע"כ. וכ"כ שם בשם הרב ר' אביגדור כהן צדק נר"ו שאין טעם בדבר על מה סמכו, וזה שאמר במדרש כפר לעמך ישראל אשר פדית מיכן שהמתים צריכין כפרה עד יוצאי מצרים - דוקא ברוצח, אבל לענין צדקה לא אשמועינן מידי ע"כ. ומהר"ם חלאוה בתשובה סי' י"ז דחה את הראיה מהספרי דהא בגמ' דידן בהוריות ו' ע"א העמידו פסוק זה גבי ציבור שמתכפרים ב'קרבן' שמביאים החיים עליהם וגם זה רק כשיש רוב חיים. ועוד שזה רק בקרבן חטאת ולא בנדרים ונדבות דהא אין היורשים יכולים לנדור עולה ושלמים עבור אביהם, וצדקה דומה לנדרים ונדבות דהא מי שנדר לתת צדקה ומת נותנים יורשיו דומיא דעולות ושלמים משא"כ בחטאת עיש"ב.

והרוקח בסי' רי"ז נתן טעם למה שפוסקין צדקה עבור המתים ביום הכפורים ולא ביום טוב, שיש להם אסמכתא שכתוב בסוף פרשת ואתה תצוה הכפורים אחת בשנה יכפר וסמיך ליה ונתנו איש כופר נפשו ליי', בזמן שיתן לכפרת הנפש [וממנו הוא בבעל הטורים שם כדרכו] עי"ש. אולם זהו דרש וסמך של חכמי אשכנז ואין זה מקור מדברי חז"ל ממש.

והרשב"א בתשובה ח"ה סי' מ"ט האריך שאב לא מזכה ברא אבל ע"י תפלה או צדקה עבור המת מועיל למת כמו שדוד התפלל על אבשלום בנו [סוטה י' ע"ב] וזהו מה שנהגו ישראל בצדקות וניחות נפש. ומה שאמרו מי שטרח בע"ש וכו' הכוונה על האדם עצמו אולם אחר יכול להועיל עבורו עיש"ב. אולם מהר"ם חלאוה שם כתב שהוא מפני שאבשלום נטרד על שמרד באביו על שרדפו וזלזל בכבודו, והתורה נתנה רשות לאב למחול על כבודו באומרם האב שמחל על כבודו כבודו מחול, ועל זה מצא דוד להצילו ולהתפלל עליו להביאו לחיי העולם הבא, עם היות שהמקלל את אביו והמכהו בחבורה נדון בנפשו, ואין כח ביד האב להצילו גם כי ימחול לו, עכ"ז דין שמים היה להקל עונשו של אבשלום במחלת האב בהתפללו עליו ע"כ.

עוד כתב מהר"ם חלאוה שם: ומה שבא בחגיגה על ר' יוחנן שאמר על אחר אי נקטא ליה ביד מאן מרמי ליה מינאי וכשמת פסק עשן מקברו, הטעם לפי שאחר הרבה לעסוק בתורה והוסיף והגדיל עוד למד דעת לחכמים ומתורתו למדו היה מן הדין להצילו, כאשר הוא ראוי לבן שיציל את האב ע"כ.

דעות הגאונים והראשונים בענין זה​

הסוברים שתפלה או צדקה מועילה להקל מדין גיהנם ולא להכניסו לגן עדן ​

רב שרירא גאון בתשובה המובאת בשו"ת הרשב"א ח"ז סי' תקל"ט כתב [התיקונים בסוגריים הם ע"פ הארח"ח הלכות יוה"כ אות ל"ד בשם רה"ג]: פרעונות שחייב למקום כי עבר על המצוה הרי היא כשאר עבירות ואין ביד אנוש להקל אותה ממנו בודאי. אבל אם יש צדיק אחד מבקש עליו רחמים בין בנתינת צדקה לעניים [בין שלא בצדקה] אפשר שהקב"ה מיקל ממנו בזכות בעל הזכות. ו[אם] אין אנו נוטלין העניים אצלו לבקש עליו רחמים ונהנים - אם יש בהם מי שבידו זכיות שראוי לישא פניו ולהקל מזה אפשר שמועיל לו, אבל לא מוחזק שמועילין לו אלא יהי רצון מלפני הקב"ה שישמע להן ואם לאו אין שומע להן אעפ"י שהם בעלי זכיות וכו'. ולזכותו למתן שכר אין ביד אדם כל עיקר ואין מעלתו וגדולתו והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו, ואפילו כל צדיקי עולם בקשו עליו רחמים וכל צדקות נעשו לזכותו אין מועילין לו בזאת. זהו דעתנו בדבר זה לפי מה שהוא נוטה ומה' נשאלה הפקת רצון לנו ולכם ולכל ישראל עכ"ד[2]. וכ"נ מתשובת רה"ג שהובאה בשו"ת מהר"ם אלאשקר סי' ק"א שכתב [לגבי מכירת המצוות זה לזה, דלא מהני]: כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו. היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה. אלו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה. וכן הוא מתן שכר כבוד ויקר שנותנים לו לצדיק על מעשיו הטובים, וכתות כתות הם שהן מקבילות פני שכינה ומקלסין לפניהם שבח ואומרים לו לצדיק עלה למדרגתך ועמוד במחיצתך, אתה הוא שכבשת יצרך ונשאת משא המצות ולא נטית להנאה מצוייה אלא עזבת את תאותך וסבלת עול יוצרך וסגפת עצמך ביראתך עתה בא וקבל שכרך ותהנה מזיו השכינה וכו' עי"ש. הרי שהשכר 'החיובי' הוא רק לפי מעשי האדם. וכ"ד רב ניסים גאון במגילת סתרים שהובא בספר חסידים סי' תר"ה וז"ל מי שמת כשהוא רשע אין דרך להתפלל עליו כדי שיזכה עם הצדיקים כי אותה תפלה אינה מועלת כלום לפי ששכר שראוי לצדיקים אינו אלא הטורח והעסק שעסקו וסבלו בעשיית המצות והתאפקו והתחזקו מעבירות אבל מי שהלך אחר תאותו להתעדן בעבירות האיך יתכן שיהא לו חלק טוב זה ודאי מבוטל ורחוק מן הדעת ומי שהזכיר מחכמים ענין העתירה ובקשה על החוטא לא אמרו אלא כדי להקל מעליו הפורעניות בלבד לפי שהשכר הוא דין אמת לצדיק שהכין לו הקדוש ברוך הוא על זכיותיו ואין מדרך אמת שיחסר לו הקדוש ברוך הוא ממנו כלום בעולמו וגם הפורעניות דין להקב"ה על החוטא ויתכן שיעתיר אליו מי שהוא חשוב לפניי כדי להסיר מקצתו מעליו או כולו לפי חשיבות המעתיר וכפי פורעניות של החוטא. הלא תראה מי שסבור להועיל על החוטא לא אמרו אלא יכולני לפטור את העולם מן הדין ולא אמרו לזכות את החייב וכו', ודין העתירה שוה ליוה"כ שמכפר על העבירות ולא נותן שכר כעושה מצוות וכו'. נמצא העונש שהעניש הקב"ה את הרשעים על תנאי שאם לא יחזור בתשובה או לא יעתיר עליו מי שעתירתו מקובלת אז יענש, שכן הבננו מדברי רבותינו שאמרו יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין, ואמר ר' יוחנן על אלישע הנקרא אחר כשאמות אכבה עשן מקברו כי נח נפשיה דר' יוחנן פסק קיטרא מקברא דאחר, ואלו ראיות גמורות שהעתירה מועלת עיש"ב.

והנה החיד"א בפירושו 'ברית עולם' על ספר חסידים שם הקשה על דברי רנ"ג מהגמ' בסוטה י' ע"ב שדוד אמר שמונה פעמים את המלה 'בני' על אבשלום לאחר מותו, וביארה הגמ': שבעה, דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך, איכא דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי דאייתיה לעלמא דאתי עי"ש, חזינן מהאיכא דאמרי שתפלה מביאה לעולם הבא ולא רק מוציאה מגיהנם. ותירץ: דאפשר שדעת הגאון ז"ל כמ"ש בסמוך דרשע מיעוט זכיות משלמין בעה"ז, ואם מת קודם שנפרע מנכין מענשו בעבור הזכיות, וא"כ אפשר לומר דכך אירע לאבשלום דלא נפרע מזכיותיו וא"כ הזכיות שעשה היו מועילים לנכות ענשו, וכאשר דוד המע"ה העלהו בתפלתו מז' מדורי גיהנם א"כ פשו זכיותיו ובהם הביאו לעוה"ב ע"כ. אולם לא נראה כן, דהא בגמ' מבואר שאמר עוד פעם את המלה 'בני' ומכח תפלה זו הכניסו לג"ע, ולא מכח זכויותיו שנשארו לו.

ונראה יותר, דהגאונים הנ"ל יסברו שהעיקר הוא כדעה הראשונה בגמ' שהתפלה עזרה שהראש שלו יתקרב לגבי הגוף, ולא להביאו לחיי העוה"ב, דהא כן דרך הגאונים הנ"ל לקרב את הדברים המובנים בשכל ולרקח את הדברים שאינם מובנים, אף נגד הגמ', וכ"ש כשיש צד בגמ' שהוא כן. ובפרט שכך דעת ר"מ בסנהדרין ק"ג ע"ב שאבשלום אין לו חלק לעוה"ב, וכפי שהביאו התוס' בסוטה שם עי"ש.

שאר הראשונים שהזכרנו לעיל: הרוקח, ספר חסידים [סי' רמ"א ותתשע"א], ר' שניאור, הגהה במחזור ויטרי, רשב"א, ארח"ח, רבינו בחיי, ועוד, כתבו בסתמא שמועיל לכפר בזכות הצדקה והתפלות, ויתכן שכונתם כדעת הגאונים הנ"ל שרק לכפר מהני ולא לתת שכר.

הסוברים שתפלה או צדקה לא מועילים לכלום​

שה"ל בסי' רל"ט שהבאנו לעיל הביא בשם ר' אביגדור כהן צדק שאין טעם בדבר על מה סמכו [החיים לתת מעות לצדקה עבור המתים]. וזה שאמר במדרש כפר לעמך ישראל אשר פדית מיכן שהמתים צריכין כפרה עד יוצאי מצרים דוקא ברוצח אבל לענין צדקה לא אשמועינן מידי ע"כ. ונראה מדבריו שלא מועיל לכלום, בין להציל מגיהנם ובין להכניס לגן עדן. וכ"כ להדיא באורך מהר"ם חלאוה בתשובה סי' י"ז, ומה שאמרו ברא מזכה אבא, ומעשה דכלה רבתי [לענין קדיש וברכו], והא דבן אומר על אביו הריני כפרת משכבו, זה רק בבן שהוא נטע צדיק עץ חיים עושה פרי יצילנו מרעתו במקצת כאשר תצילנו צדקה שנדר לתת לאחר מיתתו, אבל אין לו דרך אחרת של הצלה בכל מה שיעשה אחר בשבילו עיש"ב. ונראה שזו דעת ר' אברהם ב"ר חייא הנשיא בספרו הגיון הנפש, העמוד הרביעי, וז"ל: כל החושב על מעשה בניו ובני עמו שהם עושים בגללו אחרי מותו ומתפללים בעדו שהם מועילים לו, מחשבות פתיות הוא ותוחלת שוא בעיני כל החכמים וכל אנשי מדע, כי לא דיברה תורה ולא דיברו חכמים אלא על צדקת הצדיק ורשעת הרשע שהן מזיקות ומועילות לבניהם אחריהם כאשר הוא אומר, 'ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם', וכתוב, 'ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי'. ולא מצאנו בתורה מקום שנוכל להבין ממנו שמעשה החי בעולם הזה יהיה מזכה את המתים, כי אם דבר אחד אשר המדע מורה בו והתורה מעידה עליו והוא הגזילה אשר לא השיב המת בחייו יהיה נענש עליה לעולם הבא. ואם תושב הגזילה לבעליה אחרי מותו, ראוי הוא לפסוק העונש ממנו בעולם הבא, אם היה מתנחם מן הגזילה ההיא בחייו. ויש דבר אחד לדברי החכמים שהוא מלמד זכות והוא תלמוד תורה בעולם הזה, הוא מלמד זכותם על המלמד אותה אחרי מותו כל זמן שהיא נלמדת אחריו משמו ע"כ. ונראה מדבריו דלגמרי קאמר, בין לעונש ובין לזכות לא מהני מעשי החיים עבור המתים.

הסוברים שתפלה ומעשים טובים מועילים גם להעלותו ממדרגה למדרגה בגן עדן​

בשעה"כ כתב מהרח"ו [והובא בכה"ח סי' נ"ה אות כ']: ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה אפילו בשבתות וימים טובים, לפי שאין הטעם כפי מה שחושבים 'המון העם' שמועיל להציל נפש המת מדינא של גהינם לבד, כי הנה עוד יש תועלת אחת והוא להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדריגה למדריגה, וכפי זה גם בשבתות וימים טובים יש לאומרו עי"ש. והנה מה שכתב 'להכניסו לגן עדן' – אין זה ראיה, דכמו שכתב החיד"א שהבאנו לעיל, לאחר שהוא יצא מגיהנם – ממילא נכנס לגן עדן משום המצוות שעשה. אולם ממה שכתב 'להעלותו ממדרגה למדרגה' רואים דסבירא ליה שמעשים טובים ותפלה וכדומה יכולים לא רק להוציא מגן עדן אלא לתת לו שכר חיובי ע"י שמעלהו ממדרגה למדרגה בגן עדן. ובאמת שכל המושג של 'עילוי נשמה', ולעשות מצוות וברכות וכדומה 'לעילוי נשמת פלוני' שמצאנו בפוסקים, למשל בספר כף אחת להחיד"א סימן ג' אות ג': אם יראה שנתעברה כל מ' יום כל יום יתן פרוטה לצדקה 'לעילוי נשמתו של ר"מ' כדי שיהיה בן זכר. אלהא דר"מ ענני ע"כ. וכ"כ בעוד מקומות מספרו. וכן השד"ח בצואתו הידועה [בתחלת חלק י"ד] כתב פרק שלם של 'עילוי נשמה', דהיינו לימודים שיעשו עבורו עי"ש. וכן שאר הפוסקים [הספרדים בעיקר] כנודע, הלא בספרתם. וכן המנהג בימינו שמקדישים שיעורים לע"נ המתים וכן ברכות וכדומה. וע"ע לקמן.

אולם יש להעיר שמה שכתב בשעה"כ ש'המון העם' חושבים שהקדיש מהני רק להציל מגהינם וכו' – אין זה 'המון העם' אלא גדולי הגאונים והראשונים סברו כן וכנ"ל. ואדרבה לסברת רבינו האר"י לא מצאנו חבר, וגם סברתם של הגאונים הנ"ל ברורה מאוד, וסברת האר"י צ"ע.

הטעם שמועיל תפלה או צדקה עבור המתים, והאם גם שאר מצוות מהני​

המעיין בדברי הגאונים והראשונים שהזכרנו לעיל יראה שכולם נקטו 'תפלה וצדקה', ולא דברים אחרים. ובדברי רב שרירא גאון הנ"ל מבואר שהעיקר הוא 'תפלה' על המת, אלא שיש תפלה 'עם צדקה', שהיא מועילה יותר, ויש תפלה בלי צדקה. אולם הרוקח בסי' רי"ז [הובא בב"י בסוסי' תרכ"א] כתב: ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו. אלא ה' בוחן לבות החיים והמתים, אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו - אז תועיל לו קצת כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום וכרבי יוחנן על אחר, אבל אם נתן בעבור רשע אין מועיל עי"ש. חזינן מדבריו שאינו מדין תפלה גרידא, אלא צריך להגיע לסברא של אילו היה בחיים היה עושה.

אולם בספר ראשון לציון על יו"ד סי' רמ"ט סט"ז כתב [על דברי הרמ"א שם שהעתיק את דברי הרוקח הנ"ל]: ולעד"ן כי פשוט הוא שהאדם יכול לתת זכות המצוה והתורה קודם שיעשנה ותועיל לו המתנה וכדאיתא בה' ת"ת סי' רמ"ו [גבי יששכר וזבולון], וכיון שכן הכי נמי בנדון זה יהיה הדבר כי כל זכות של הצדקה שנותנים בעד המתים חשיב כמזכים להם זכות זה ומועיל ודאי אלא דלפי זה יהיה הענין מועיל גם לרשע וכו'. ואפשר דעכ"פ העבריין לאותו הדבר לא יועיל לו אפילו אם יעשה אותו אחר מותו לזכותו ודמי להא דאין קטיגור נעשה כו' ואפשר דזו היא כונת הרוקח ע"ה דבהיכא דהמת היה רשע ולא היה חפץ בקיום מצות הצדקה לא תועיל לו מה שפוסקים בעדו אבל אם הוא רשע בענינים אחרים פשיטא דיועיל לו מה שיהיו פוסקי בעדו החיים ע"כ. ולדבריו נראה דלאו דוקא צדקה אלא כל מצוה ולימוד שעושים עבור המת דמהני, דהא ס"ל שמועיל מטעם מתנה שנותן את זכות המצוה שלו למת. וכ"ה לדעת האר"י ושאר האחרונים שהזכרנו לעיל שמועיל גם 'עילוי נשמה'.

סיכום​

נחלקו הגאונים והראשונים האם מעשי החיים [שאינם מזרעו של המת] מועיל למת. דעת רבים מהם שצדקה ותפלה מועילה להציל מגיהנם. ודעת כמה ראשונים שאינה מועילה כלל. דעת רבינו האר"י והבאים אחריו שמועילה גם להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה.

לדעת הראשונים מה שמועיל זה רק תפלה וצדקה. אולם לדעת האר"י וכן נקט מדנפשיה האור החיים, מועיל גם בשאר המצוות לזכות ולתת מתנה לנפטר.

ובכגון הא יש להעתיק את דברי הרמב"ם בפה"מ שבועות פ"א מ"ד: מחלוקת זו [על מה מכפרים השעירים של הרגלים וכו'] אין לומר בה הלכה כדברי פלוני, לפי שהוא דבר מסור לה' יתרומם ויתהדר עי"ש.

---

[1] ויש שהיו נוהגים גם ברגלים לפסוק עבור המתים, אולם מנהג אשכנז הקדום היה לפסוק ברגלים עבור 'החיים' – עי' מה שהאריך הרב יצחק זימר ב'ירושתנו' ח"ג עמ' קמ"ה והלאה.
[2] ההמשך בשו"ת הרשב"א שם: ומה שנהגו לקצת מקומות לזכור המתים מצאנו סמך בירושלמי וכו' אינו מדברי רב שרירא גאון אלא הוא העתקה מדברי הארח"ח הנ"ל עי"ש. והארח"ח עצמו לאחר סיום הקטע כתב: והר' האיי ז"ל כתב בתשובה שאם יש צדיק א' מבקש עליו רחמים וכו' [והם דברי רב שרירא הנ"ל] עי"ש. הרי שהקטע הקודם בדבריו והוא 'ומה שנהגו וכו'' – הוא לא מרה"ג אלא מדעת עצמו הוא.

 

[דרופתקי דאורייתא]

וסברת האר"י צ"ע

מסברא הרי לא מובן בכלל כיצד ע"י תפלה וצדקה ניתן להציל מדין גהינם, והרי אם האדם חטא, מהיכ"ת שע"י תפלה של מישהו אחר הוא ינצל מהעונש המגיע לו? הייתכן שירשיע האדם כל ימי חייו, ואח"כ ע"י תפלת אחרים עליו ינצל?
ואיך שלא תתרץ, פשט דברי הראשונים בשם חז"ל (ונוסחאות הפסיקתא שונות, כך שיש להתייחס לנוסח שהם הביאו), שיש מציאות כזו של כפרה למתים ע"י תפלה וצדקה
ואם יש כפרה, ממילא מדוע לא נאמר זאת גם על עלייה ממדרגה למדרגה בעוה"ב, ואולי אפשר שזה גופא עצם הכפרה הוא עליה במדרגה, כי אין מצב ביניים, זה או עונש או שכר
ואע"פ שמדברי חלק מהראשונים שהבאת לא משמע כן, צריך להבין דבריהם, ואדרבא דברי האר"י בזה מובנים יותר

והביאור בכ"ז שהוא מדין זכין, והרי אפי' לגבי זכייה ממונית [דלא שייכא אלא בהאי עלמא כסף וזהב אלא מצוות ומע"ט] יש דעות שיש זכייה למת, ומכ"ש לגבי זכייה רוחנית דשייכא בעלמא דאתי

 

[כהן]

מסברא הרי לא מובן בכלל כיצד ע"י תפלה וצדקה ניתן להציל מדין גהינם, והרי אם האדם חטא, מהיכ"ת שע"י תפלה של מישהו אחר הוא ינצל מהעונש המגיע לו? הייתכן שירשיע האדם כל ימי חייו, ואח"כ ע"י תפלת אחרים עליו ינצל?

כבר הבאתי תשובה ברורה בשם רב שרירא גאון:

אם יש צדיק אחד מבקש עליו רחמים בין בנתינת צדקה לעניים [בין שלא בצדקה] אפשר שהקב"ה מיקל ממנו בזכות בעל הזכות. ו[אם] אין אנו נוטלין העניים אצלו לבקש עליו רחמים ונהנים - אם יש בהם מי שבידו זכיות שראוי לישא פניו ולהקל מזה אפשר שמועיל לו, אבל לא מוחזק שמועילין לו אלא יהי רצון מלפני הקב"ה שישמע להן ואם לאו אין שומע להן אעפ"י שהם בעלי זכיות וכו'.

ואיך שלא תתרץ, פשט דברי הראשונים בשם חז"ל (ונוסחאות הפסיקתא שונות, כך שיש להתייחס לנוסח שהם הביאו), שיש מציאות כזו של כפרה למתים ע"י תפלה וצדקה

אה"נ, כך דעת רוב הגאונים והראשונים.

ואם יש כפרה, ממילא מדוע לא נאמר זאת גם על עלייה ממדרגה למדרגה בעוה"ב, ואולי אפשר שזה גופא עצם הכפרה הוא עליה במדרגה, כי אין מצב ביניים, זה או עונש או שכר

כבר הבאתי סברא אלימתא בשם הגאונים

ולזכותו למתן שכר אין ביד אדם כל עיקר ואין מעלתו וגדולתו והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו, ואפילו כל צדיקי עולם בקשו עליו רחמים וכל צדקות נעשו לזכותו אין מועילין לו בזאת

צא ולמד מדרך ארץ.
יש מושג של 'חנינה' לאסירים. אנשים ידועים מבקשים מהנשיא וכדומה, והוא 'חונן' אותם. אבל לא 'נותן להם פרס'.

מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ועיין היטב, כי הדברים ברורים מאוד.

והביאור בכ"ז שהוא מדין זכין, והרי אפי' לגבי זכייה ממונית [דלא שייכא אלא בהאי עלמא כסף וזהב אלא מצוות ומע"ט] יש דעות שיש זכייה למת, ומכ"ש לגבי זכייה רוחנית דשייכא בעלמא דאתי

זה גופא כתבו הגאונים מסברא דילהון שאין כזה דבר, ומאן ספי לחלוק עליהם בלא ראיה ובלא סברא?

 

[דרופתקי דאורייתא]

כבר הבאתי תשובה ברורה בשם רב שרירא גאון:

לא הבנתי מה החילוק, מדוע שתועיל התפילה רק להציל ולא להועיל יותר?
אני לא חלקתי עליך במה שציטטת, כתבתי רק 'מסברא', ויש להתבונן באמת היטב בדברי הראשונים בזה

כבר הבאתי סברא אלימתא בשם הגאונים

תוכל להסביר לי אותה במילים פשוטות?

צא ולמד מדרך ארץ.

אולי תלמד מיוסף? אני פחות מנסה להמציא בזה הבנה פשוטה, כי זה לא כך, זה חידוש, ואם זה חידוש צריך להבין סיבת החילוק מסברא