טעמא דקרא והשפעתו על ההלכה

[כהנא דמסייע]

אשמח שהציבור יתרום ראיות, ומקורות, לנדונים כאן. תודה רבה.

בס"ד
סוגיא דטעמא דקרא ונפקא מינה להלכה – בפרט בדין שילוח הקן
הנה נתייצבה בפנינו סוגיא עמוקה ויסודית בענייני דרישת טעמי המצוות, עד היכן כוחו של טעמא דקרא להשפיע על ההלכה למעשה. האם אנו דורשים את הטעם כדי לצמצם את המצווה או להרחיבה, והאם יש חילוק בין סוגי טעמים. ועל זה נשתלשל הדיון לסוגיית מצוות שילוח הקן, בה נחלקו הראשונים בנפקא מינה יסודית התלויה בהבנת טעמה של המצווה.


א. יסודות בדרישת טעמא דקרא

הגמרא עורכת הבחנה כללית בדיני טעמי המצוות בין שיטת רבי יהודה לרבי שמעון. הכלל המקובל הוא שרבי יהודה אינו דורש טעמא דקרא, ואילו רבי שמעון דורשו. אולם, ההבנה בזה דורשת דיוק. נראה שיש חילוק בין טעם הכתוב במפורש בפסוק לבין טעם הנדרש מסברא. כשטעם המצווה מפורש בתורה עצמה (כגון "למען אשר לא יסור לבבו" אצל מלך שמרבה נשים), ייתכן שגם רבי יהודה מודה שדורשים אותו. מה שאין כן בטעם שאנו אומרים מסברה (כגון הטעם לאיסור חבול בגד אלמנה עשירה משום "משיא שם רע בשכנותיה"), שם המחלוקת שרירה וקיימת (עיין היטב ב''מ קטו,א ודו''ק). ויש לחלק אף בין טעם סתם לבין "טעם עיקרי", שכפי שראינו בתשובת הראש, יש טעמים שרואים בש"ס שהסתמכו עליהם להלכה, וקרואים "טעם עיקרי", והם מהווים מעין "גדר" של הדבר ולא רק טעם צדדי. והבחנה זו שבין טעם לגדר עלתה לדיון אף לגבי הגדרת "שדה" מול "בית" לעניין הלכה – האם חממה דינה כשדה מכיוון שהיא מקום גידול טוב, או כבית מכיוון שמקורה. החזון איש סובר שזהו עניין של "גדר" הדבר (מקום גידול או לא), להבדיל מטעם גרידא.


ועל כל פנים, קיים כלל חשוב שהביא החתם סופר, והוא "אין דורשין טעמא דקרא לקולא". כלומר, אין אנו סומכים על הבנתנו בטעם המצווה כדי להקל בהלכה. הטעם לכך מובן בסברה, שאין אנו בטוחים שהבנתנו היא הטעם היחיד והתכליתי של המצווה. אולם, לחוש לטעמא דקרא לחומרא – כן ניתן, ובפרט אם הטעם מבוסס על שכל ישר או דברי חז"ל.

 

[כהנא דמסייע]

ב. דוגמאות לדיון בטעמא דקרא מן המקורות

1. חבול בגד אלמנה: המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון לגבי אלמנה עשירה שאינה מתביישת בהחזרת הבגד היומית. רבי שמעון דורש את הטעם "משיא שם רע" ולכן מתיר באלמנה עשירה שאין אצלה טעם זה – הרי שדרש טעמא דקרא לקולא. רבי יהודה אוסר בעשירה כבענייה, ואינו דורש את הטעם לקולא.
2. ספייה לקטן, חרש, שוטה: איסור ספייה לקטן. התרומת הדשן מבאר שהטעם הוא שלא יתרגל. נשאלת השאלה לגבי חרש או שוטה, שלכאורה לעולם אינם מתחייבים במצוות ואין חשש שיתרגלו לחיובי המצוות. החתם סופר דן בשאלה זו בהקשר של חרש במוסד שמאכילים אותו נבלות. הוא פוסק שאסור, על פי הכלל שאין דורשין טעמא דקרא לקולא. ועיין בזה באגרו''מ (או''ח ח''ב סימן פג).
3. וכמו כן עיין בפרי מגדים שמוכיח מדברי הרמב''ן והרשב''א המובאים בהרב המגיד על הרמב''ם שיש איסור גם על חש''ו לספותם איסור בידיים. וזה לשון הרמב"ם הלכות שבת פרק כ ה"ז "היה עמו חרש שוטה וקטן מניח כיסו על החמור ואינו נותנו לאחד מהן מפני שהן אדם מישראל". וע''ש בהרב המגיד. ובדף קנג,ב, ובגיטין נה,ב, ומרבינו ירוחם ומהב''ח והמג''א סי' תקפט גבי תקיעות, דגם שוטה וחרש בכלל האיסור לספות בידיים. רק שכאן אין זה ספייה בידיים. ובציץ אליעזר הוסיף (חלק יד סימן סט) "וכן בשדי חמד מע' ח' כללים אות קט"ו מביא דמה שבס' שיבת ציון סי' ד' האריך להוכיח דלא כהפרמ"ג בספר פתח הדביר סי' שמ"ג אות ז' האריך להשיב על כל דבר והביא בשם הגאון חקרי לב דפשיטא ליה נמי דאסור לספותם איסור עיין שם". ושם חילקו ברמת השוטה, והאם תחילתו באיסור.
4. סחורה בנבלות וטריפות: איסור לסחור בנבלות וטריפות. הרשב"א מבאר שהטעם הוא שמא יבוא לאכול מזה. נשאלת השאלה האם מותר לקנות מניות בחברה בחו"ל הסוחרת בזה (שאין חשש שיבוא לאכול). החתם סופר פוסק שגם בזה לא דורשין טעמא דקרא לקולא ואסור.
5. כתיבת ספר תורה, תלמוד ופוסקים: המצווה "ואתה כתבו לכם את השירה הזאת". הראש מבין שיש בזה חיוב גם לכתוב ספרי תלמוד ופוסקים. החתם סופר רואה בזה טעמא דקרא (לשם לימוד). הוא אומר שכדי לחייב גם בכתיבת תלמוד ופוסקים בנוסף לספר תורה, אנו דורשים את הטעם לחומרא.

 

[כהנא דמסייע]

ג. סוגיית שילוח הקן כמשל לדיון בטעמא דקרא

סוגיית שילוח הקן בפרשת כי תצא משמשת דוגמא מרכזית למחלוקת הראשונים התלויה בהבנת טעם המצווה והשפעתו ההלכתית. הנה לשון הפסוק: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים".


טעמי מצוות שילוח הקן:

• הזוהר הקדוש: הטעם הוא לעורר רחמים בשמים על כנסת ישראל בגלות, כפי שהיונה בוכה על בניה כשהיא מורחקת מהם. על פי טעם זה, לכאורה עניין המצווה הוא מעשה השילוח עצמו וגרם ההומה והגעגוע, והוא קיים גם אם אין מתכוונים לקחת את הבנים. [וכך כתב בשו"ת חוות יאיר (סימן סז) "שהוא כדי שהעוף אם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בני' וע"י כך יתגלגלו רחמי המקום ב"ה על בניו שבגלות".
  וכעין זה מצאתי בדברי רבותינו בלי התוספות שהביאו מדרש חז''ל (בפי' דעת זקנים) "כי יקרא זש"ה קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט מה כתיב אחריו כסא כבוד מרום מראשון, מה ענין זה לזה ללמדך שהקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהן עד שיוצאים מקליפתן ונעשים אפרוחים, והן עולין עליו ומורטין את כנפיו ואוכלין אותו וכשהוא רוצה לברוח אינו יכול ומצא אותו חיה או שרץ ואוכלו, מי גרם לו זה על שגזל ביצים שאינם שלו, כך עכו"ם שפשטו ידיהם בכסא הכבוד שהחריבו ביתו ושרפו היכלו לסוף יאבד זכרם". החת''ס כותב ומה היה הדין בימי שלמה שהיה ''סיהרא בשלימותא''. וייתכן דאז ע''פ ההשגחה העליונה לא נמצא לקיים מצוות שילוח הקן כתקנה?]
• הרמב"ם, הרמב"ן, ספר החינוך ורוב הראשונים: הטעם הוא צער בעלי חיים. כדי למנוע צער מהאם בלקיחת בניה לעיניה, יש לשלוח אותה קודם. לפי טעם זה, לכאורה המצווה תלויה ברצון ליטול את הבנים, שהרי אם אין לוקחים אותם, לא נגרם לאם צער זה. החינוך מוסיף שמטרת המצווה גם לחנך שלא להיות אכזריים. [וזה לשון הרמב"ן "וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר". וכ''כ הרשב''ם שהוא אכזריות ורעבתנות. וכ''כ החינוך ועוד. והנפק''מ בזה כשאין האדם רוצה את הבנים].

הנפקא מינה ההלכתית המרכזית: האם מצוות שילוח הקן חלה גם כאשר אין מעוניינים ליטול את הבנים (הביצים או האפרוחים)?


המחלוקת בראשונים ובאחרונים:

• לשון המשנה ושיטת הרמב"ם: הגרסה המובאת אצל הרמב"ם בפרק יג מהלכות שחיטה הלכה ו' אומרת: "האומר הריני נוטל את ההם ומשלח את הבנים חייב לשלח אתהם שנאמר שלח תשלח את האם". מהבנה פשוטה בלשון זו, נראה שגם אם הוא רוצה רק לשלח את האם ולהשאיר את הבנים ("ומשלח את הבנים"), הוא חייב לשלח את האם. הדבר מחייב שמעשה השילוח עצמו הוא חיוב, גם ללא קשר ללקיחת הבנים. שיטה זו מתיישבת יותר עם טעם הזוהר או עם הבנה שהחיוב הוא גזירת הכתוב שאינה תלויה בטעם הנגלה.
• גרסת המשנה אצל הרי"ף והראש: גרסה אחרת במשנה אומרת "לא אמר ולא כלום". כלומר, אמירה כזו (שרוצה לקחת את האם ולשלח את הבנים) אינה מקיימת את המצווה או שיש בה איסור. גרסה זו מתיישבת יותר עם טעם צער בעלי חיים התלוי בלקיחת הבנים.
• שיטת רש"י: רש"י סובר בפירושו למסכת חולין שהחיוב לשלח קיים רק אם רוצה ליטול את הבנים. שיטה זו תואמת באופן ישיר את טעם צער בעלי חיים הקשור בלקיחה.
• שיטת רוב הראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, רא"ן): חולקים על רש"י וסוברים שיש חיוב לשלח בכל מקרה, גם אם אינו מעוניין ליטול את הבנים. שיטה זו מסתייעת בלשון הרמב"ם ובגרסת המשנה אצל הרי"ף והראש באופן מסוים.

ראיות נוספות לדיון:

• ביצים שאינן ראויות ("מוזרות או טריפה"): נפסק שאין חייבים עליהן שילוח הקן. ראיה לרש"י, שכן התורה כתבה "תקח לך", ומכיוון שאינן ראויות, אין כאן לקיחה הראויה לך. ויש לדחות שזהו תנאי בעצם האובייקט, שיהיה ראוי.
• שני סדרי ביצים: במקרה שיש שתי שכבות ביצים זו על גבי זו, ורוצה רק את התחתונות. רש"י סובר שאם יש חציצה (מהעליונות), פטור משילוח. רוב הראשונים חולקים על רש"י. גם כאן, רש"י תולה את החיוב באפשרות הלקיחה הספציפית.
• יונים שוב (גזולות) ומפני דרכי שלום: יונים אלו אסורות לקחתן מפני דרכי שלום, אך חייבות בשילוח הקן. החזון איש תמה, כיצד מבטלים חכמים מצוות עשה דאורייתא (שילוח) בשב ואל תעשה (שאינו נוגע ביונים) מפני דרכי שלום?. קושיה זו תומכת בדעת רש"י שהחיוב תלוי בלקיחה, וכאן הלקיחה אסורה. אך יש לתרץ שחכמים אכן יכולים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה מפני דרכי שלום במקרה חשוב.
• "כי יקרא": החכם צבי למד מהלשון "כי יקרא" שהמצווה חלה כל פעם שנתקלים בקן באופן אקראי, בין אם רוצים לקחת ובין אם לאו.

 

[עומק המושג]

נראה שיש חילוק בין טעם הכתוב במפורש בפסוק לבין טעם הנדרש מסברא

זוהי גמרא ערוכה בסנהדרין כא ע"א.