ואחת הראיות לזה הביא באור לציון (שם ענף א' אות י"ח) דבסתם ויש הלכה כסתם והיכא דאפשר להחמיר בקל יש להחמיר כהי"א, וכן ביש ויש, אע"ג דהלכה כיש בתרא, היכא דאפשר להחמיר בקל, יש להחמיר כיש קמא. דלכאו' איכא סתירה בשו"ע מסי' קע"ח ס"ה לסי' קפ"ג ס"י, דבסימן קע"ח פסק השו"ע, י"א ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם, וי"א דדוקא מיני דגן. ומשמע שעיקר דעתו כי"א בתרא, שאין דינם של כל שבעת המינים כדין פת, אלא חמשת מיני דגן בלבד. ואילו בסימן קפ"ג פסק, י"א שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב. ומשמע שכל שמברך ברכת מעין שלש, אף על דבר שאינו מה' מיני דגן, צריך לישב כמו בברהמ"ז, הרי שהשווה דין כל שבעת המינים.
וכתב האור לציון, דלדבריו א"ש היטב ואין הדברים סותרים כלל, דכיון שלישב בשעת הברכה הוא דבר שאפשר בקל, הביא השו"ע רק את הדעה להחמיר בזה, ואילו עניין הברכה במקומו בשאר מיני דגן, דדבר זה אינו בנקל כהאי, הביא ב' השיטות, וכ"א יראה לעצמו אי יכול בקל לברך במקומו כך יעשה, ואם לאו יסמוך אעיקר דינא דא"צ ברכה במקומו.
וראיתי שהקשו על דבריו*, דבסי' קע"ח מיירי במחלוקת בעניין האם כל שבעת המינים צריכים ברכה 'במקומם', ובזה כתב בי"א בתרא דדוקא במיני דגן, ואילו בסי' קפ"ג מיירי לעניין 'ישיבה' בעת ברכת מעין שלש, ובזה פסק דיש לישב בעת שמברך בכרת מעין ג', ולא דמי ב' הנידונים האחד למשנהו.
אכן יש ליישב הדברים, דבין מה שמצריכים ישיבה ובין דין ברכה אחרונה במקומו, תרוויהו הוא משום מה דמדמינן ליה לפת, ולכאו' הדברים מפורשים במשנ"ב בסי' קע"ח (ס"ק מ"ג) דכתב על דברי הי"א קמא, "ואם הלך משם צריך לחזור למקומו ולברך כמו לגבי פת", וכן בסי' קפ"ג (ס"ק ל"ה) כתב המשנ"ב, "שגם ברכת מעין שלש - עיין בביאור הגר"א שתלה דין זה במה שמבואר לקמן בסימן קפ"ד ס"ג והרמב"ם שהוא בעל דעה זו אזיל לשיטתו שם, ולפ"ז בחמשת מיני דגן עכ"פ לכ"ע צריך להיות דוקא ברכה אחרונה שלהם בישיבה". הרי נמצא דהגר"א ואחריו המשנ"ב ביארו בדברי השו"ע דב' הדינים הנ"ל תרוויהו ממקום אחד באו, והוא תלוי בנידון אי מדמינן הני מיני לפת או לאו, וא"כ א"ש היטב ראיית האור לציון בזה.
---
*לכאו' כוונתו ליבי"א שהקשה כן על האור לציון