ממה שכתבתי בעבר בס"ד
ישוב סתירת התוס'
ה) ונראה בישוב סתירת דברי התוס' [ועפי"ז יתבארו עוד מקומות] בעזהשי"ת, דיש חילוק בצורת תקנת חז"ל האם הם אסרו דבר מסוים משום גזירה וכד' או שאמרו דין נוסף בדבר מדרבנן. ועפי"ז נראה לחלק דכל מה שלא יוצא אף מדאו', זהו דווקא כשרבנן נתנו דין נוסף בדבר, וכיוון שמדרבנן צורת המצווה היא באופן מסוים, לא יוצא אף מדאו' כיוון שרבנן קבעו שצורת המצווה היא באופן זה דווקא, אבל היכא שזהו רק איסור כגון גזירה משום דבר מסוים, בכה"ג שפיר יצא מדאו' דאף שעבר על האיסור דרבנן, סו"ס קיים את המצווה.
וממילא י"ל שבקבעה במסמרים דהוי משום גזירת תקרה, הגדר הוא שיש איסור דרבנן לישב בסוכה כזו גזירה שמא יבא לישב בבית, ולא שרבנן פסלו סוכה כזו, ולכן הסוכה כשירה מדאו', ומאידך בשולחנו בתוך הבית אין הגדר שאסרו לישב בסוכה כששולחנו בתוך הבית גזירה שמא ימשך אחר שולחנו, אלא משום חשש זה רבנן פסלו את צורת ישיבה זו, ומשו"ה לא יוצא אף מדאו'. [וכיוצ"ב י"ל בדברי רבינו יונה לגבי ק"ש, דרבנן הגבילו זמן המצווה עד חצות, וממילא אינו מקיים אחרי חצות אף מדאו', וכן לגבי קידוש שלא על הכוס לדעת הפמ"ג שאינו יוצא אף מדאו', משום שצורת המצווה מדרבנן הוא דווקא על הכוס, ומאידך יש לקיים דברי הרעק"א לגבי שופר בשבת גם לסברא זו, דהתם רבנן אסרו לתקוע בשבת שמא יעביר ד"א ברה"ר, אך לא הגבילו את המצווה עצמה, ויש לדון בכל דין ודין לגופו].
והנה עצם החילוק לגבי אם יצא מדאו' בין אם רבנן אסרו לקיים באופן מסוים או שאמרו דין נוסף, הוא מבואר בסברא, אלא שצריך להביא מקורות לכל מקום מהו הגדר שרבנן אמרו.
ונראה להביא ראיה לכך שיש לחלק בין גזירת תקרה שהוי איסור דרבנן, לבין החשש דשמא ימשך שהוי דין דרבנן.
דהנה הריטב"א (סוכה יד:) כ' לגבי שעת הסכנה "אבל בנסרין שפסולן אינן בגופן, אלא מדרבנן משום גזירה, אמרו רבנן דבשעת הסכנה לא גזרו". והנה מלבד משמעות הלשון "פסולן אינן בגופן אלא מדרבנן משום גזירה" וכו' דמשמע שאי"ז דין דרבנן אלא איסור, עוד צ"ב דהרי שיטת הריטב"א (כח:) דאף בשולחנו בתוך הבית יוצא עכ"פ הדאו', ומדוע צ"ל כאן שבשעת הסכנה לא גזרו, הול"ל שבשעת הסכנה צריך לקיים עכ"פ הדין דאו', וכפי שמשמע להדיא לשון הרעק"א (בתוספותיו לתענית הנ"ל) לגבי ירידת גשמים בסוכה הקבועה במסמרים "ויהיה יוצא עכ"פ ידי סוכה דאו'". אלא ודאי נראה מדבריו שלמד שגזירת תקרה זהו איסור דרבנן שמא ישב בבית ולא פסול דרבנן, ולכן אף בשעת הסכנה היה אסור לישב בסוכה המסוככת בנסרים, [וכמו לגבי תקיעת שופר בשבת שלא נאמר שיתקע כדי לקיים עכ"פ המצווה דאו', דרבנן גזרו לא לתקוע, אלא דשם הוא יותר פשוט כיוון שגזרו על מקרה זה גופא], אילולי הטעם שבשעת הסכנה רבנן כלל לא גזרו.
ומאידך לגבי שולחנו בתוך הבית נראה להביא ראיה שאין הכוונה שרבנן רק אסרו לאכול בצורה כזו שמא ימשך, אלא משום החשש שמא ימשך רבנן פסלו את צורת ישיבה זו, דהנה לשון הרמב"ם (פ"ו מסוכה ה"ח) והשו"ע (או"ח תרל"ד, ד') "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ואכל, כאילו לא אכל בסוכה אפילו היא סוכה גדולה גזירה שמא ימשך אחר שולחנו", ומשמע שגדר הדין הוא כאילו לא אכל בסוכה. ועוד יש להוכיח כן משיטת הרי"ף (ד.) שפסק כב"ש בתרתי [אף בסוכה קטנה] משום דחד טעמא הוא לתרוויהו, וביאר הר"ן דהיינו משום הגזירה שמא ימשך. ובפשטות בסוכה קטנה ודאי הוי פסול דרבנן, שסוכה כזו פסולה מדרבנן מחשש שמא ימשך [ומוכח כן מהא דפסול אף לשינה, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ], ולא הוי רק איסור לאכול בצורה כזו, וממילא אף בסוכה גדולה כששולחנו בתוך הבית לא הוי רק איסור משום חשש שמא ימשך, אלא הוי אף פסול דרבנן בצורת אכילה כזו.
וכה"ג בדברי הרבינו יונה לגבי ק"ש, פשוט שרבנן הגבילו את זמן הקריאה, ולא שאסרו לקרוא לאחר חצות, וכן בדברי הפמ"ג לגבי קידוש על הכוס, רבנן הצריכו לקדש על הכוס דווקא ולא שאסרו לקדש שלא על הכוס, ולהכי לא יצא אף מדאו' אם קידש שלא על הכוס.
ומאחר שנתבאר החילוק בתקנות חז"ל בין גזירת תקרה לשמא ימשך, מעתה א"ש סתירת דברי התוס' אם יוצא יד"ח הדאו' או לא, וכמשנ"ת בס"ד.
