מתוך ה'מגדלות מרקחים':
זכור את יום השבת לקדשו (כ ה)
מכאן למדים מצות עשה דאורייתא של קידוש, ומדברי הרמב״ם בפכ״ט מהלכות שבת ה״א נראה שגם חיוב הבדלה הוא מדאורייתא, מדכתיב זכור את יום השבת לקדשו, דבעינן זכרהו בכניסתו וזכרהו ביציאתו.
והנה באגרות הרמ״ה תשובה ע״ט נקטו הרשב״א משאנץ והרמ״ה שגם הבדלה של יום טוב היא מן התורה, וכתבו האחרונים שכן נראה מדברי הרמב״ם, שכתב שחיוב הבדלה ביו״ט משום שהוא בכלל שבתות ה׳, כלומר דהוי בכלל זכור את יום השבת.
ונתקשו שם הרשב״א והרמ״ה, מדוע בחו״ל שעושים שני ימים טובים של גלויות, אין עושים הבדלה במוצאי היו״ט הראשון, שהרי אנו בקיאים בקיבועא דירחא ויודעים שהראשון הוא היו״ט מן התורה, ויו״ט שני אינו אלא מדרבנן, ואיך מבטלים חיוב הבדלה דאורייתא.
וכתב הרמ״ה שם, דאפשר לומר שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כדי שלא יזלזלו ביו״ט שני, ואם נבדיל במוצאי יו״ט הראשון נעשה את היו״ט שני בזה כמו חול. וכן נראה מדברי הרשב״א שם, שבאמת יש בדבר עקירת דבר מן התורה.
עוד כתב הרמ״ה שם ליישב, שלא נעקר בזה לגמרי החיוב הבדלה, שבהבדלה שמבדיל במוצאי יו״ט שני מתקיימת מצות הבדלה של יו״ט הראשון גם כן.
ומבואר מדבריו שיש תשלומין להבדלה של יום טוב, גם כשעבר היום הראשון שלאחר יום טוב, ועי׳ הגהות הגרעק״א לשו״ע או״ח סי׳ רצ״ט ס״ו שהביא בשם ספר לשון חכמים שאין תשלומין להבדלה של יו״ט, דרק בשבת שייך לומר שהג׳ ימים שלאחריו שייכים לשבת, ולפי״ז הדרא קושיא לדוכתה.
ולכאורה היה נראה לתרץ דהנה חובת הבדלה מן התורה הוא להזכירו ביציאתו, כמו שכתב הרמב״ם שגם חובה זו ילפינן מדכתיב "זכור את יום השבת", ואם כן בקידוש של יום טוב שני יוצא ידי חובה, שהרי הוא מזכיר את היום טוב. ואף על פי שאין זה נוסח ההבדלה שטבעו
חכמים, מכל מקום מן התורה הרי יצא ידי חובה בכל לשון זכירה שיאמר. וצריך ביאור מה הוקשה להראשונים ז״ל.
ואפשר לומר דהנה הרשב״א שם כתב דמקור חיוב הבדלה מן התורה הוא מדכתיב "ולהבדיל בין הקודש ובין החול", ודלא כדברי הרמב״ם שהמקור מזכור את יום השבת, וא״כ אפשר שצריכים להזכיר דוקא את ההבדלה בין הקודש לחול, וזה אין מזכירים בקידוש, דרק מזכירים את היום אבל לא את הבדלתו מן החול, וממילא אין יוצאים בו ידי חובה. אמנם לפי דעת הרמב״ם שלמד מזכרהו ביציאתו, יש ליישב כנ״ל.
אמנם באמת יש לומר עוד מסברא, שבמצות "זכור את יום השבת לקדשו", אין די במה שהוא מזכיר את שבחו של שבת בעלמא, אלא צריך להזכירו בתורת שהיום שבת, והקידוש צריך להתייחס לאותו היום שהוא שבת, ואם כן בקידוש של יו״ט שני הוא מקדש את היום שלאחריו ולא את היום הקודם.
והנה הרמב״ן כאן כתב שקידוש השבת הוא כדרך כל המתקדשים שמקדשים אותם בכניסתן, כגון קידוש החודש וקידוש היובל. והנה בקידוש החודש והיובל הכוונה היא לקדש שהיום הוא הראש חודש ושהיום היא שנת היובל, אם כן גם כאן אין זה חובת הזכרת שבח השבת בעלמא, אלא צריך לקדש שהיום שבת, וכנ״ל.
ונפקא מינה, שאם טעה חשב שהיום מוצאי שבת והבדיל, ואחר כך נודע לו שהיום שבת, לא יצא בזה ידי מצות עשה של קידוש, אע״פ שהזכיר שבח השבת, מכל מקום לא הזכירו בתורת שהיום שבת, אלא בתורת שאתמול שבת.
[אכן יש לדון, שלדעת הרמב״ם שחיוב הבדלה מה״ת מהאי קרא דזכור את יום השבת לקדשו, על כרחך אינו כמו שכתב הרמב״ן לדמות לקידוש החודש והיובל, דזה שייך רק לקדשו בכניסתו, ואין שייך לשוב לקדשו ביציאתו, עי׳ ברמב״ן שם, וא״כ לדעת הרמב״ם עדיין י״ל דהוי מצוה להזכיר שבח השבת בכניסתה וביציאתה ואין צריך שיהיה הקידוש על כך שהיום המסויים הזה הוא שבת].
עוד יש לומר בפשיטות, דקושית הראשונים משום דמצוות צריכות כוונה, ואין כוונת כל אדם לצאת בהקידוש של יו״ט שני את המצוה של הבדלה של יו״ט ראשון, ואפילו אם נאמר דקידוש והבדלה הכל מצוה אחת של זכור את יום השבת והרי נתכוין לקיים מצוה זו, מכל מקום הקידוש של יום טוב שני הרי הוא רק מצוה דרבנן, וא״כ נתכוין לצאת ידי חובת מצוה דרבנן ולא מהני למצוה דאורייתא של הבדלה, ואף למ״ד מצוות אין צריכות כוונה, ידועים דברי הר״ן שכוונה למצוה אחרת גרע.
זכור את יום השבת לקדשו (כ ה)
מכאן למדים מצות עשה דאורייתא של קידוש, ומדברי הרמב״ם בפכ״ט מהלכות שבת ה״א נראה שגם חיוב הבדלה הוא מדאורייתא, מדכתיב זכור את יום השבת לקדשו, דבעינן זכרהו בכניסתו וזכרהו ביציאתו.
והנה באגרות הרמ״ה תשובה ע״ט נקטו הרשב״א משאנץ והרמ״ה שגם הבדלה של יום טוב היא מן התורה, וכתבו האחרונים שכן נראה מדברי הרמב״ם, שכתב שחיוב הבדלה ביו״ט משום שהוא בכלל שבתות ה׳, כלומר דהוי בכלל זכור את יום השבת.
ונתקשו שם הרשב״א והרמ״ה, מדוע בחו״ל שעושים שני ימים טובים של גלויות, אין עושים הבדלה במוצאי היו״ט הראשון, שהרי אנו בקיאים בקיבועא דירחא ויודעים שהראשון הוא היו״ט מן התורה, ויו״ט שני אינו אלא מדרבנן, ואיך מבטלים חיוב הבדלה דאורייתא.
וכתב הרמ״ה שם, דאפשר לומר שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כדי שלא יזלזלו ביו״ט שני, ואם נבדיל במוצאי יו״ט הראשון נעשה את היו״ט שני בזה כמו חול. וכן נראה מדברי הרשב״א שם, שבאמת יש בדבר עקירת דבר מן התורה.
עוד כתב הרמ״ה שם ליישב, שלא נעקר בזה לגמרי החיוב הבדלה, שבהבדלה שמבדיל במוצאי יו״ט שני מתקיימת מצות הבדלה של יו״ט הראשון גם כן.
ומבואר מדבריו שיש תשלומין להבדלה של יום טוב, גם כשעבר היום הראשון שלאחר יום טוב, ועי׳ הגהות הגרעק״א לשו״ע או״ח סי׳ רצ״ט ס״ו שהביא בשם ספר לשון חכמים שאין תשלומין להבדלה של יו״ט, דרק בשבת שייך לומר שהג׳ ימים שלאחריו שייכים לשבת, ולפי״ז הדרא קושיא לדוכתה.
ולכאורה היה נראה לתרץ דהנה חובת הבדלה מן התורה הוא להזכירו ביציאתו, כמו שכתב הרמב״ם שגם חובה זו ילפינן מדכתיב "זכור את יום השבת", ואם כן בקידוש של יום טוב שני יוצא ידי חובה, שהרי הוא מזכיר את היום טוב. ואף על פי שאין זה נוסח ההבדלה שטבעו
חכמים, מכל מקום מן התורה הרי יצא ידי חובה בכל לשון זכירה שיאמר. וצריך ביאור מה הוקשה להראשונים ז״ל.
ואפשר לומר דהנה הרשב״א שם כתב דמקור חיוב הבדלה מן התורה הוא מדכתיב "ולהבדיל בין הקודש ובין החול", ודלא כדברי הרמב״ם שהמקור מזכור את יום השבת, וא״כ אפשר שצריכים להזכיר דוקא את ההבדלה בין הקודש לחול, וזה אין מזכירים בקידוש, דרק מזכירים את היום אבל לא את הבדלתו מן החול, וממילא אין יוצאים בו ידי חובה. אמנם לפי דעת הרמב״ם שלמד מזכרהו ביציאתו, יש ליישב כנ״ל.
אמנם באמת יש לומר עוד מסברא, שבמצות "זכור את יום השבת לקדשו", אין די במה שהוא מזכיר את שבחו של שבת בעלמא, אלא צריך להזכירו בתורת שהיום שבת, והקידוש צריך להתייחס לאותו היום שהוא שבת, ואם כן בקידוש של יו״ט שני הוא מקדש את היום שלאחריו ולא את היום הקודם.
והנה הרמב״ן כאן כתב שקידוש השבת הוא כדרך כל המתקדשים שמקדשים אותם בכניסתן, כגון קידוש החודש וקידוש היובל. והנה בקידוש החודש והיובל הכוונה היא לקדש שהיום הוא הראש חודש ושהיום היא שנת היובל, אם כן גם כאן אין זה חובת הזכרת שבח השבת בעלמא, אלא צריך לקדש שהיום שבת, וכנ״ל.
ונפקא מינה, שאם טעה חשב שהיום מוצאי שבת והבדיל, ואחר כך נודע לו שהיום שבת, לא יצא בזה ידי מצות עשה של קידוש, אע״פ שהזכיר שבח השבת, מכל מקום לא הזכירו בתורת שהיום שבת, אלא בתורת שאתמול שבת.
[אכן יש לדון, שלדעת הרמב״ם שחיוב הבדלה מה״ת מהאי קרא דזכור את יום השבת לקדשו, על כרחך אינו כמו שכתב הרמב״ן לדמות לקידוש החודש והיובל, דזה שייך רק לקדשו בכניסתו, ואין שייך לשוב לקדשו ביציאתו, עי׳ ברמב״ן שם, וא״כ לדעת הרמב״ם עדיין י״ל דהוי מצוה להזכיר שבח השבת בכניסתה וביציאתה ואין צריך שיהיה הקידוש על כך שהיום המסויים הזה הוא שבת].
עוד יש לומר בפשיטות, דקושית הראשונים משום דמצוות צריכות כוונה, ואין כוונת כל אדם לצאת בהקידוש של יו״ט שני את המצוה של הבדלה של יו״ט ראשון, ואפילו אם נאמר דקידוש והבדלה הכל מצוה אחת של זכור את יום השבת והרי נתכוין לקיים מצוה זו, מכל מקום הקידוש של יום טוב שני הרי הוא רק מצוה דרבנן, וא״כ נתכוין לצאת ידי חובת מצוה דרבנן ולא מהני למצוה דאורייתא של הבדלה, ואף למ״ד מצוות אין צריכות כוונה, ידועים דברי הר״ן שכוונה למצוה אחרת גרע.