משכיות כסף
חבר חדש
- הצטרף
- 3/4/26
- הודעות
- 38
במצות ספירת העומר
מהגאון הגדול ר"ש שליט"אבביאור דעות הראשונים במצות ספירת הימים וספירת השבועות, ובצורת הספירה באמצע השבוע
א] מנחות דס"ו., גופא אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא.[1]
והנה ביסוד הדין דמנין ימים ומנין שבועות מצינו כמה שיטות בד' הראשונים, וכמו שיתבאר בס"ד.
הרמב"ם בסהמ"צ ע' קס"א, כתב ז"ל, היא שציונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום וכו', כן ספירת העומר מצוה א' וכו', ואל יטעך אמרם מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהם ב' מצוות וכו', ואמנם היו ב' מצוות אילו אמרו מנין הימים ומנין השבועות מצוה וכו', והראי' הברורה ע"ז היותנו מונים ג"כ בכל לילה שהם כו"כ שבועות כו"כ ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפנ"ע לא היינו מסדרין ענינה אלא בליל השבועות, והיינו אומרין ב' ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדברים כן, אלא המצוה היא ספירת העומר יומי ושבועי כמו שתיקנו, עכ"ל.[2]
ב] אך הנה ז"ל רבינו ירוחם נתיב ה' ח"ד, ותמה הוא שהי' לו לומר על ספירת הימים כי ספירת העומר אינו שום דבר וכו', ועוד למה אין מברכין ב' ברכות א' לימים וא' לשבועות שהרי ב' מצוות הן, והן כתפילין ש"י וש"ר וכו', ועוד איך אנו סופרים היום י"ד יום שהם ב' שבועות וכו', והי' לנו לומר היום י"ד יום והיום ב' שבועות אבל מה לנו לומר שהן ב' שבועות וכי אין אנו יודעין שי"ד יום הן ב' שבועות, ונראה לן משום דכתיב ז' שבועות תספור לך וגו' וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' ז' שבתות תמימות תהיינה, נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כ"א גבי העומר, אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר, נמצא שספירת הימים הוא מה"ת אפי' בזה"ז וספירת השבועות בזמן דאיכא עומר והיו מברכין זה על זה נדצ"ל על זה ועל זה בזמן שביהמ"ק קיים וכו', ובזה"ז אנו סופרים לשבועות זכר למקדש, ובדבר שהוא זכר למקדש אין מברכין עליו, מידי דהוי אכריכה דליל פסח ואערבה דז' של סוכות, לכן אנו אומרין שהם כו"כ שבועות שאין זו ספירה ממש, ואילו היינו סופרים ממש כמו שהיו עושין בזמן העומר הי' נראה שהברכה חוזרת אף אספירת שבועות, ולכך אמרו במנחות אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ר"ל יומי מה"ת, ואמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא, פי' ספירת השבועות אינה אלא זכר למקדש ולכך לא הי' מונה שבועות עם ספירת הימים, אבל אין לפרש ששניהם זכר למקדש דא"כ למה מונה מן השבועות וכו', עכ"ל, ועיקר הדברים דגם למרבר"א הוי ספירת הימים דאורייתא, כתב גם הרמ"ה באגרותיו באגרת האחרונה, עיי"ש, ואך שדעת הרמ"ה שם דקי"ל דגם ספירת השבועות הוי דאורייתא בזה"ז.[3]
והנה מבו' דעת רי"ו, דב' מצוות נפרדות הן, מצות ספירת הימים ומצות ספירת השבועות, ול"ש אהדדי כלל, ואף חלוקין הן בגדריהן, דמצות ספירת השבועות תליא בהעומר, ומצות ספירת הימים לא תליא כלל בהעומר, וע"כ מן הדין טעונין הן ב' ברכות, ואך דבזה"ז כיון דהוי זכר למקדש אין מברכין על השבועות.
וצריך להוסיף בזה, דהנה הגרי"פ בעשין נ"א, תמה ע"ד רי"ו, שהרי מברכין על לולב כל שבעה הגם דהוי זכר למקדש, וכמו שמצינו כן בספר המכריע להרי"ד סו"ס כ"ט שכתב ז"ל, ואע"פ שהוא עכשיו זכר למקדש חייב לברך, ותיבת אינו שבנדפס, נ' ברור שט"ס הוא, מידי דהוי אלולב כל שבעה שהוא זכר למקדש, עכ"ל, ועיי"ש שהביא מד' הערוך בערך זכר, שמבו' דעתו כדעת רי"ו, דמה"ט אין מברכין על כורך משום דהוי זכר בעלמא, ועיי"ש מש"כ עפ"ד הרי"ד בסוכה דמ"ד שחילק לענין מנהג שאין מברכין עליו רק כאשר הוי תוספת לחיוב, ולפ"ז ה"נ י"ל לענין זכר, וע"כ שפיר מברכין על לולב בשאר ימים, עיי"ש באורך.
ואשר צ"ל בביאור ד' רי"ו, וכמו שכבר עמדו בזה רבים, הוא עפמש"כ בכ' הגרי"ז בסוגיין, דהא דאמימר הוה מני יומי ולא מני שבועי, היינו משום דמה שסופרים בזה"ז זכר למקדש, לאו היינו דמדרבנן נוהג מצות ספירה אף בזה"ז, וטעם התקנה הוא זכר למקדש, אלא כל עיקר המצוה בזה"ז הוי לעשות זכר למקדש, ויסוד הדברים הוא, משום דבזה"ז ל"ש כל החפצא דהמצוה, דכל החפצא דהספירה הוא לספור מהעומר, ובזה"ז דליכא עומר ל"ש כלל החפצא דהספירה, וע"כ ל"ש שיהא מצות ספירה מדרבנן בזה"ז, אלא כל המצוה הוא לעשות זכר למקדש, ועד"ז הוא בכורך, דל"ש החפצא דהמצוה בזה"ז דליכא פסח, וכן בערבה דל"ש כל החפצא דהמצוה בזה"ז דעיקר המצוה הוא להקיף המזבח, ופשוט דז"ב ד' רי"ו, דמה"ט אין מברכין ע"ז, כיון שאי"ז כלל מצות ספירה,[4] ומשא"כ בלולב מדרבנן איכא מצות לולב בזה"ז, ואך טעם התקנה הוי משום זכר למקדש, וזה דלא כמש"כ בכ' הגרי"ז דגם בלולב כל המצוה הוי לזכר למקדש, וע"כ שפיר מברכין ע"ז, וע"כ אך אומרין זמן אף בשחל יו"ט הראשון להיות בשבת, ולא אמרי' דהוי המצוה לזכר בעלמא, ושאין בו זכר לשום הנאה וכו',
ובדעת הרי"ד שדימה זל"ז נ', דודאי מודה ליסוד הדברים דהכא הוי מצוה דזכר בעלמא, דאל"כ לא הי' צריך הרי"ד לראי' שמברכין ע"ז, ומ"ש מכל מצוה דרבנן שמברכין עלי', ואך דס"ל דגם בלולב הוי רק מצות זכר בעלמא, וכמו שנקט בכ' הגרי"ז, וע"כ שפיר דימה זל"ז, וז"פ.[5]
ויש לציין עוד לד' בעה"ע בשלהי הל' מצה, שכתב דאף אם לא מנה יום א' מונה אח"כ בברכה, כיון דספיה"ע לדידן ליתא מדאורייתא, דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות, והכי איתא בהגדה וכו', א"ל ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו א"ל לסוף נ' יום והיו מונין כ"א לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספור העומר בזה"ז, שהרי עכשיו אין אנו מביאין לא עומר ולא קרבן, אלא שאנו מחשבין יום לס"ת כמו שישראל מנו באותה שעה, וסמך סופרים הוא, היינו כמש"כ גם הר"ן בשלהי פסחים, דעיקר הטעם שסופרים בזה"ז אינו משום התורה, אלא הוי זכר למקדש, ואע"ג דתנן כל הלילה כשר לספיה"ע אבל ביום לא, ה"מ בזמן שביהמ"ק קיים אבל האידנא אי לא מני בלילא מני ביממא וכו', עכ"ל, וכ"כ בארחות חיים הל' ספיה"ע ס"ה, וגם דבריו מתבארים עד"ז, דבזה"ז הוי זה מצות זכר בעלמא, וע"כ אין לדקדק בה בתמימות, כיון דבלא"ה אי"ז ספירה, וע"כ גם ה"ז כשר ביום, וכנ' היינו דעיקר דין לילה הוא משום דין תמימות, ע' להלן ענף ד' מה שהבאנו בזה, ובזה"ז דבלא"ה אי"ז ספירה, אין לנו לדקדק בתמימות, ומש"כ בעה"ע אח"ז להכשיר ביום דומיא דקצירה, נ' דהוי זה טעם בפנ"ע, ולטעם זה אף בזמן ביהמ"ק הי' כשר ביום, ועיי"ש במגי' שנתקשה בזה, ושורש דבריו הוא ע"ד דעת אמימר דלא מני שבועי בזה"ז משום ה"ט דאי"ז אלא זכר למקדש בעלמא, והבעה"ע אח"ז כתב דמה"ט אין מברכין ע"ז זמן דאין בו זכר להנאה, והיינו ג"כ מה"ט דאי"ז אלא מצות זכר בעלמא, וכנ"ל.
והנה בד' רי"ו שם מפורש שדעתו דצריך לספור השבועות בכל יום ויום, ומבו' בזה דפליג עמש"כ הרמב"ם דאם הוי זה ב' מצוות לא הי' לנו לספור שבועות רק בליל השבועות, אלא אף דהוי זה ב' מצוות, מ"מ סופרים שבועות בכל יום ויום, ויל"פ דזה תלוי בהטעם דצריך לספור שבועות בכל יום, עמש"נ להלן סק"ו בזה, וי"ל דרי"ו ס"ל כמש"נ שם מד' הגר"א דבכלל ספירת השבועות הוא לספור גם ימי השבוע, וע"כ אף דהוי זה מצוה בפנ"ע מ"מ הוי דין הספירה כל יום ויום, (וכמש"נ שם דכל מה שהוכיח הרמב"ם מזה דהוי זה מצוה א', אינו מתישב לפי דרך זו).[6]
והנה דעת הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין, דגם בזה"ז הוי הספירה מה"ת, וכנ' היינו משום דס"ל דאין עיקר החפצא דהמצוה לספור לעומר, אך ע' קר"א והגר"ח שפירשו דאזיל לטעמי' דמקריבין אע"פ שאין בית, ואכמ"ל, ולדעתו אין מקור לעיקר מה שחילק רי"ו בין מצות ספירת השבועות למצות ספירת הימים.
ויש להוסיף דהנה הרמב"ם בסהמ"צ שם כתב דמצוה זו אין הנשים חייבות בה, והיינו משום דהויא מ"ע שהזמ"ג, אמנם בחי' הרמב"ן קידושין דל"ד מנה מצות ספיה"ע בין מ"ע שאין הזמ"ג שנשים חייבות, ובתשובת מהר"מ חלאוה שנד' בסוף שיטת הקדמונים ב"ק, והובא בכנס"ר בסוגיין, פי' טעמו, דלא ממעטי' אלא שהזמן גרמא, וספיה"ע אין גורם לה הזמן, אלא המעשה דהיינו הקרבת העומר, ואע"פ שהעומר תלוי בזמן, מ"מ מספר אינו תלוי אלא במעשה ההרבה ולא הזמן גרמא וכו', עכ"ל, וכיון לזה מדעתו בס' דברי יחזקאל סי' מ"ה סק"ד, וי"ל דהרמב"ם דפליג וס"ל דחשיב מ"ע שהזמ"ג, אזיל לטעמי' דס"ל דאף בזה"ז הוי המצוה מדאוריתא, ומשום דאין עיקר המצוה מכח העומר, אלא הוי זה זמן בעלמא, וע"כ לדעתו שפיר הוי זה מ"ע שהזמ"ג, ושמעתי שכ"כ בס' חזו"י, ואין הספר תח"י, אך אי"ז מתישב בדעת החינוך מ' ש"ו, שכתב דספיה"ע בזה"ז דרבנן, וכתב ג"כ שנוהגת מצוה זו בזכרים,[7] וע' בזוה"ק פר' תצוה דנשים פטורות מספיה"ע, הביאו המג"א בסי' תפ"ט, וע' עוד באבנ"ז או"ח סי' שפ"ד מה שפירש בטעמו של הרמב"ן דנשים חייבות.[8]
ג] והנה ז"ל ראבי"ה סי' תקכ"ו, ויש מרבותי שפירשו מצוה למנות הימים עד שיגיעו לכלל שבוע, כגון שהיום שבעה ימים שהם שבוע א', אבל בח' וט' ימים א"צ למנות עד שבוע הבא ימים של שבוע שעבר, אלא הכי מברך על ספיה"ע שהיום שבוע א' ויום א', וכן לט' ולי' עד י"ד ימים וכן כל הסדר, אבל שבועות צריך להזכיר עם כולם, אבל בתשובות מצאתי דשבועי לא צריך למימני עד סוף השבוע, אבל עם ימי השבוע עד שהגיעו לסוף השבוע א"צ למנות ולהזכיר שבועי, אלא כשיגיע לט' ימים יאמר שהם תשעה ימים וכו', וזהו איפכא דב' הדרכים לא יתקימו יחד, עכ"ל, והובאו ד' ראבי"ה אלו בשנוי לשון, באו"ז ח"א סי' שפ"ט ובמרדכי מגילה סי' תת"ג ובטור או"ח סי' תפ"ט, ועיי"ש שהביאו שי' זו בשם רבינו אפרים מרינשבורג, וכן הביא כן בשמו היראים במ' רס"א והובא גם בשבה"ל סי' רל"ד.
והנה צ"ב דעת רבינו אפרים, דמהיכ"ת נימא דביום ח' א"צ למנות מנין הימים, וראיתי בהגרי"פ עשין נ"א שביאר בזה, דלעולם עיקר המצוה היא ספירת השבועות, ואך דחדית אביי דלא תימא שא"צ למנות אלא כל שבוע ושבוע כאחד, דהיינו שיאמר בסוף השבוע היום שבוע א' ובסוף שבוע שני היום ב' שבועות וכו', אלא צריך שיספור ג"כ הימים של כל שבוע ושבוע, אבל ודאי א"צ לספור הימים כסדרן שביום ח' יאמר היום יום שמיני וכו', משום דאין לנו ספירת ימים בקרא, אלא ספירת שבועות הוא דכתיב, אלא שצריך למנות השבועות לא כל שבוע ושבוע בפעם א' אלא מונה הימים של כל שבוע מיום ראשון עד יום השביעי וכו' וכן בכל שבוע, עכ"ד, ועיי"ש עוד שדקדק בדברי הרי"צ גאות שדעתו כדעת רבינו אפרים, אך לכאו' אין הדיוק מוכרח כלל, עיי"ש, ועיי"ש עוד שר"ל כן גם בדעת בעה"ע.
אך צ"ב, דלפ"ז מ"ט ביום השביעי מודה רבינו אפרים דצריך לספור ג"כ ז' ימים, וכן ביום י"ד צריך לספור ג"כ י"ד ימים, והטעם בזה פירש היראים שם, ז"ל, דאי לא מני אז יומי חסרו לי' חמשים יום, עכ"ל, ואי נימא דכל עיקר המצוה הוי למנות השבועות, וכל הא דילפי' דמצוה לממני יומי היינו דמצוה למנות גם ימי השבועות, א"כ הי' בדין דביומא דמשלם השבוע א"צ לספור ימים כלל, אך יל"פ בזה, דבספירת השבועות נכלל תרתי, הא' הוא השבועות עצמן, והב' הוא ימי השבוע, (וע' בהג' ובי' הגר"א לתו"כ פ' בהר, דלענין ספירת היובל הי' ס"ד דא"צ למנות רק ימי השבוע, וילפי' מקרא דצריך לספור אף השבועות, ועיי"ש שדימה דין ספיה"ע לזה), וע"כ אף ביומא דמשלם שבועי, מלבד מה דסופר השבועות השלמים, צריך לספור גם ימי השבוע האחרון, (וכ"ה דאילו ל"ה צריך לספור אלא את ימי השבוע, הי' צריך לספור גם ביום השביעי ז' ימים, ה"נ אף אחר שנתרבה שצריך לספור השבועות, מ"מ אכתי קיים דין ספירת ימי השבוע, גם בסוף השבוע), ואכתי צ"ב, (גם ילה"ע היאך מתקיים דין זה במה שסופר י"ד יום, הרי אי"ז ספירת ימי שבוע זה, אלא ספירת כל הימים יחד, וי"ל).
ואשר צ"ל בביאור דעת רבינו אפרים, דהנה ל' האו"ז בהביאו ד' רבינו אפרים הוא, וא"צ לומר שהיום ח' ימים "שכבר מנאם בשבוע שעברה", וכ"ה הל' במרדכי ובטור שם, ואולי יל"פ ל' זה, דכיון שכבר מנה בשבוע שעבר ביום ז', היום ז' ימים שהם שבוע א', הרי שכבר חל בהספירה דשבוע א' הוא ז' ימים, וע"כ כל שמונה אח"כ שבוע א' ויום א', תו א"צ למנות ח' ימים, שהרי כבר מנה מאתמול דז' ימים הם שבוע א', ועתה כשמונה שבוע א' ויום א' נכלל בזה שהם ח' ימים, וע"כ הוא דא"צ למנות הימים, ואשר ע"כ ביומא דמשלם השבוע שפיר צריך למנות הימים, דאם ימנה היום ב' שבועות לחוד, הרי אין מונח בזה מנין די"ד ימים, ואכתי הדברים צ"ב רב, ולהלן סק"ה נתבאר בזה באופ"א קצת, עיי"ש.
ד] והנה לכאו' הי' נ', שכל עיקר ד' רבינו אפרים לא שייכי רק אי נימא דגם באמצע השבוע בעי' למימני שבועי, וע"כ הוא די"ל דסגי במנין השבועות, אך לדעת בעה"מ ודעימי' דבאמצע השבוע כלל ל"ב למימני שבועי, לכאו' ל"ש כל עיקר ד' רבינו אפרים, דל"ש לומר דכשמונה השבוע נכלל בזה מנין הימי, רק אם מתקיים דין ספירה בספירת השבוע, והוי זה מעשה ספירה, וכ"נ מל' ראבי"ה שאחר שהביא ד' רבינו אפרים הביא ד' התשובות שכתבו דכל ספירת השבועות הוא בסוף השבוע, וכתב ע"ז דזהו איפכא דב' הדרכים לא יתקימו יחד, וכ"ה גם בל' האו"ז והמרדכי דהוי זה להיפך מרבינו אפרים, ולכאו' נ' שאין כונתו רק שחלוקין הן היאך סופרים בפועל, אלא כונתו שחלוקין הן בכל עיקר דין הספירה, שלדעת רבינו אפרים מצות ספירת השבועות הויא אף באמצע השבוע, וא"צ לספור הימים בפנ"ע, ולדעת התשובות ליכא כלל מצות ספירת שבועות באמצע השבוע, ובעי' לספור הימים, וז"ב לכאו'.
אמנם צ"ע דאי"ז מתישב בד' הפוסקים, שנ' דעתם דנקטי' להלכה כד' שניהם, וביום ח' יוצא יד"ח בין אם ספר שבוע א' ויום א' לחוד, וכדעת רבינו אפרים, ובין אם ספר ח' ימים לחוד, וכד' בעה"מ ודעימי', ע' מג"א סי' תפ"ט סק"ד, וחק יעקב שם סק"ח שבי' דבריו, ופר"ח שם סק"ב ד"ה ומ"ש ומונה הימים והשבועות, ומ"ב שם סק"ט, ושעה"צ שם סקי"א וסקכ"ח, וצ"ע רב בזה.
ואולי י"ל בזה, דהנה אמנם בפשוטו יסוד דעת בעה"מ ודעימי' שאין סופרים השבועות אלא בסוף השבוע, הוא משום דכל עיקר מצות ספירת השבועות הויא לספור כל שבוע ושבוע, וע"כ סגי במה שסופר בסוף השבוע, דאין המצוה לספור כל יום ויום כמה הוא במנין השבועות, (וזהו הרי יסו"ד הרמב"ם שכתב דהא דסופרים שבועות כל יום ויום הוא משום דספירת הימים והשבועות מצוה א' היא, ונ' בביאורו, דמה"ט מתפרש דמצות מנין השבועות, אי"ז מצוה לספור השבועות, אלא הויא זו מצוה לספור כל יום כמה הוא במנין השבועות, וע"כ צריך לספור השבועות כל יום ויום), אך הנה ל' המ"ב בסק"ט הוא, ואם לא אמר אלא היום ח' ימים ולא סיים שהם שבוע א' וכו' נמי יצא, "שהרי הזכיר שבועות אתמול ביום השביעי", עכ"ל, ונ' מל' זה, דלעולם מצות ספירת השבועות הויא בכל יום ויום, ואך דכיון שהזכיר ביום השביעי שהוא שבוע א', הרי ממילא דכאשר סופר ביום השמיני היום שמונה ימים, נכלל בזה דהוי שבוע א', וצ"ב בזה.
ואי נימא הכי, הרי נמצא דלא אף דדינא דרבינו אפרים ודינא דבעה"מ אין סותרים זל"ז, אלא אדרבה ב' הדינים שורש ויסוד א' להם, וכ"נ מל' המ"ב שם, דכל שכבר ספר בימים הקודמים מתפרשת ספירתו דהאידנא כפי מה שספר בימים הקודמים, ואשר ע"כ ביום הח' א"צ לספור להדיא הימים והשבועות, אלא מחד גיסא מצי לספור הימים לחוד, וממילא מתקיים בזה ספירת השבועות כיון שכבר ספר השבועות מאתמול, ומאידך גיסא מצי לספור השבועות לחוד, וממילא מתקיים בזה ספירת הימים כיון שכבר הזכיר הימים שעברו, ואשר ע"כ ניחא דשפיר פסקו הפוסקים לב' דינים אלו, ואכתי צ"ב רב בזה.
ה] וטפי נ' מל' המ"ב לבאר הגדר בכ"ז, דהנה ל' הספירה שאנו סופרים הוא היום חמשה ימים, ובל' זה אין הספירה רק על יום זה שאנו עומדין בו, אלא סופר כל הימים, דכבר עברו חמשה ימים.
ונ' מד' המ"ב שזהו שחידשו לנו הראשונים, דל"ב לספור כל הימים, אלא בכל יום ויום א"צ לספור אלא יומו, ובאמת הי' ראוי שיועיל אם יאמר ביום החמישי שהיום עוד יום בעומר, שהרי סופר הוא יום זה עצמו, ואך דזה ל"מ משום דבעי' שיתפרש בספירה דמונה הוא יום זה שעומד בו, וכל שאומר היום עוד יום בעומר לאו מידי הוא.
אך מ"מ מכח ה"ט א"צ לספור ביום השמיני מנין השבועות, דהאמנם אם הי' דין הספירה לספור כל יום ויום כל הימים שעברו, הרי שהי' צריך לספור גם השבועות, אך כיון דכל יום ויום א"צ לספור אלא יומו, הרי דביום השמיני לא נוסף על השבועות, וע"כ א"צ לספור בו שבועות, וזהו מש"כ המ"ב שהטעם הוא משום שכבר הזכיר שבועות אתמול ביום השביעי, והיינו שכבר הזכיר שבוע זה, וביום הח' לא נוסף על השבוע, וע"כ א"צ לספור השבועות.
ומה"ט גופא גם סגי שיספור ביום השמיני היום שבוע א' ויום א', דהאמנם אם הי' צריך לספור כל יום ויום כל הימים שעברו, ודאי הי' צריך לספור שהיום ח' ימים, אך כיון שא"צ לספור אלא יומו, הרי דספירת יומו מתקיימת במה שסופר שבוע א' ויום א', דבמה שסופר יום א' מתקיים ספירת הימים, שהרי מפורש בספירתו דספירת היום א' היא מלבד השבוע א', ומפורשת היא ספירתו שסופר יום זה שעומד בו, וע"כ שפיר מהני, וזמש"כ הראשונים שהטעם הוא משום שכבר מנה הימים בשבוע שעבר, והיינו דמה"ט ביום הח' א"צ לשוב ולספור כל הימים שעברו, שהרי כבר מנאם בשבוע שעבר, וכל מה שצריך לספור הוא את היום השמיני עצמו, וספירת היום השמיני מתקימת במה שסופר שבוע א' ויום א', וכמש"נ.
ומת' היטב הא דביום ז' וביום י"ד צריך לספור אף הימים, שהרי באמת מודה רבינו אפרים דבכל הימים צריך למנות הימים, ואך שמתקיים מנין הימים במה שאומר ויום א' וב' ימים כיון דסגי שמונה יום זה וכנ"ל, אך בסוף השבוע שאין סופר אלא שבועות לחוד, הרי דליכא ספירה גם על יום זה, וע"כ צריך למנות הימים בפני עצמן, וז"ב.
ועכ"פ ניחא לפ"ז דשפיר פסקו הפוסקים לדינא דרבינו אפרים ולדינא דהבעה"מ, דלא אך שאין סותרין זל"ז, אלא אדרבה יסוד הדין דב' הדינים חד הוא, וכמו שנראה כן מל' המ"ב, וכמש"נ.
ובעיקר מה שפסקו הפוסקים כדעת בעה"מ ודעימי' דא"צ למנות שבועות רק בסוף השבוע, צ"ע דל' הרא"ש בתשובה כלל כ"ד סי' י"ג נ' שדעתו שכ"ה מעיקר הדין שצריך למנות השבוע בכל לילה ולילה, וכ"ה מבו' גם בסהמ"צ להרמב"ם שהבאנו לעיל סק"א שצריך לספור השבוע בכל לילה ולילה, ונ' שם להדיא דהוי זה מעיקר הדין, וע' גם בהגה' וביאורי הגר"א לתו"כ בהר פר' ב', שכתב דמעיקר הדין צריך למנות השבועות בכל יום, ויל"ע מ"ט הכריעו הפוסקים כדעת בעה"מ וסייעתו דאי"ז אלא מנהג בעלמא, אך דעת הגאונים נ' שהיא כדעת הבעה"מ, וכמו שהבאנו להלן ענף ב' ס"ק ז' וח'.
ויש לציין עוד לד' הביה"ל ח"א סי' ל"ט, שכתב דהטור כתב דאם ספר ימים לחוד או שבועות לחוד יצא, וכבר תמהו על דבריו, דלא מצינו כן בד' הטור כלל, אלא הביא די"א דביום ח' מונה השבועות לחוד, וי"א דמונה הימים לחוד, אך ודאי ביום ז' מעכב למנות ימים ושבועות לכו"ע, וגם ביום ח' לכאו' ב' הדעות שהביא הטור פליגי זע"ז, וכמש"כ לעיל.
ו] ובטעם הסוברים דאף באמצע השבוע סופרין ספירת השבועות, יל"פ בזה ב' טעמים, הא' הוא דדין ספירת השבועות ל"ה רק על השבועות השלמים, אלא הוי אף על חלקי השבועות, וממילא נמצא דמשתנה מנין השבועות בכל יום ויום, וע"כ צריך לספרן כל יום ויום, אך יל"פ, דלעולם עיקר מנין השבועות הוי על השבועות השלמים, והא דצריך לספור כל יום ויום, הוא משום דדין הספירה אינו לספור השבועות, אלא לספור כל יום ויום כמה הוא במנין השבועות, וע"כ הגם שאין משתנה מנין השבועות בכליום ויום, מ"מ בעי' לספור כל יום את מנין השבועות דאותו היום.
והנה מד' הרמב"ם נ' ללמוד כהדרך השני', שהרי הרמב"ם כתב בסהמ"צ דהימים והשבועות הוו מצוה א', והראי' הברורה ע"ז היותנו מונים ג"כ בכל לילה שהם כו"כ שבועות כו"כ ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפנ"ע לא היינו מסדרין ענינה אלא בליל השבועות, עכ"ל, והנה אי נימא דמה שסופרין השבועות בכל לילה הוא משום דבעי' לספור גם חלקי השבוע, א"כ הרי אין להוכיח מזה כלל דהוו מצוה א', דלעולם י"ל דהוו ב' מצוות, ומה שסופרין השבועות כל לילה הוא משום דמצות ספירת השבועות הוא לספור גם חלקי השבועות, ובע"כ מד' הרמב"ם דהא דסופרין השבועות בכל לילה הוא משום דדין הספירה הוא לספור כל לילה כמה היא במנין השבועות, וכ"ז הוא רק משום דספירת הימים והשבועות חדא ספירה היא, ובעי' לספור כל יום ויום כמה הוא במנין הימים ובמנין השבועות, אך אם הי' ספירת השבועות מצוה וספירה לעצמה, הי' ראוי לומר דהוי המצוה לספור כל שבוע ושבוע, ומהיכ"ת תהא המצוה לספור כל לילה כמה הוא במנין השבועות, וזהו שהוכיח מזה הרמב"ם דהוו חד מצוה.
אמנם מד' הגר"א בהגה' ובי' לתו"כ פר' בהר נ' דפליג בזה, דיעו"ש שפירש ד' התו"כ לגבי ספירת יובל, דס"ד דא"צ לספור אלא כל שבוע ושבוע בפנ"ע, דהיינו בתחילת השמיטה הוא מונה שנה א' וכן בשני' הוא סופר עד שנה ז' ביובל, ואח"כ בשנה ח' הוא מתחיל למנות היום שנה א' כמו בשבוע ראשונה וכו', ת"ל שבע שבתות שנים, פי' מיני' ילפי' שצריך ג"כ למנות השמיטות וכו', וכתב עוד הגר"א, וכן הוא בספיה"ע וכו', והאמת כי אנו חייבין מה"ת למנות כמנהגינו היום כך ימים שהם כך שבועות וכך ימים בעומר, עכ"ל, ומבו' להדיא בד' הגר"א דהא דמונים השבועות בכל יום ויום, הוא משום דמעיקר מצות ספירת שבועות הוא ג"כ לספור את ימי השבוע, ואדרבה אלמלי קרא דשבע שבתות שנים, ל"ה צריך לספור אלא את ימי השבוע, ולא את השבועות השלמים, וע"כ צריך לספור השבועות בכל יום ויום, דכל יום ויום הוי מנין אחר דימי השבוע, וז"ב בדעתו.
ועיי"ש עוד בד' הגר"א שהביא דבטור כתב בזה ד' דעות, והדעה הג' היא דביום הח' אומר היום ח' ימים שהם יום א' בשבוע השני, ולפנינו בטור לא נמצא שי' זו, והיינו דליכא כלל דין ספירה על השבועות אלא על ימי השבוע, וזהו דפליג ע"ז הגר"א שם, דבעי' נמי לספור השבועות עצמן.
והנה ביסוד הדין דמנין ימים ומנין שבועות מצינו כמה שיטות בד' הראשונים, וכמו שיתבאר בס"ד.
הרמב"ם בסהמ"צ ע' קס"א, כתב ז"ל, היא שציונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום וכו', כן ספירת העומר מצוה א' וכו', ואל יטעך אמרם מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהם ב' מצוות וכו', ואמנם היו ב' מצוות אילו אמרו מנין הימים ומנין השבועות מצוה וכו', והראי' הברורה ע"ז היותנו מונים ג"כ בכל לילה שהם כו"כ שבועות כו"כ ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפנ"ע לא היינו מסדרין ענינה אלא בליל השבועות, והיינו אומרין ב' ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדברים כן, אלא המצוה היא ספירת העומר יומי ושבועי כמו שתיקנו, עכ"ל.[2]
ב] אך הנה ז"ל רבינו ירוחם נתיב ה' ח"ד, ותמה הוא שהי' לו לומר על ספירת הימים כי ספירת העומר אינו שום דבר וכו', ועוד למה אין מברכין ב' ברכות א' לימים וא' לשבועות שהרי ב' מצוות הן, והן כתפילין ש"י וש"ר וכו', ועוד איך אנו סופרים היום י"ד יום שהם ב' שבועות וכו', והי' לנו לומר היום י"ד יום והיום ב' שבועות אבל מה לנו לומר שהן ב' שבועות וכי אין אנו יודעין שי"ד יום הן ב' שבועות, ונראה לן משום דכתיב ז' שבועות תספור לך וגו' וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' ז' שבתות תמימות תהיינה, נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כ"א גבי העומר, אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר, נמצא שספירת הימים הוא מה"ת אפי' בזה"ז וספירת השבועות בזמן דאיכא עומר והיו מברכין זה על זה נדצ"ל על זה ועל זה בזמן שביהמ"ק קיים וכו', ובזה"ז אנו סופרים לשבועות זכר למקדש, ובדבר שהוא זכר למקדש אין מברכין עליו, מידי דהוי אכריכה דליל פסח ואערבה דז' של סוכות, לכן אנו אומרין שהם כו"כ שבועות שאין זו ספירה ממש, ואילו היינו סופרים ממש כמו שהיו עושין בזמן העומר הי' נראה שהברכה חוזרת אף אספירת שבועות, ולכך אמרו במנחות אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ר"ל יומי מה"ת, ואמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא, פי' ספירת השבועות אינה אלא זכר למקדש ולכך לא הי' מונה שבועות עם ספירת הימים, אבל אין לפרש ששניהם זכר למקדש דא"כ למה מונה מן השבועות וכו', עכ"ל, ועיקר הדברים דגם למרבר"א הוי ספירת הימים דאורייתא, כתב גם הרמ"ה באגרותיו באגרת האחרונה, עיי"ש, ואך שדעת הרמ"ה שם דקי"ל דגם ספירת השבועות הוי דאורייתא בזה"ז.[3]
והנה מבו' דעת רי"ו, דב' מצוות נפרדות הן, מצות ספירת הימים ומצות ספירת השבועות, ול"ש אהדדי כלל, ואף חלוקין הן בגדריהן, דמצות ספירת השבועות תליא בהעומר, ומצות ספירת הימים לא תליא כלל בהעומר, וע"כ מן הדין טעונין הן ב' ברכות, ואך דבזה"ז כיון דהוי זכר למקדש אין מברכין על השבועות.
וצריך להוסיף בזה, דהנה הגרי"פ בעשין נ"א, תמה ע"ד רי"ו, שהרי מברכין על לולב כל שבעה הגם דהוי זכר למקדש, וכמו שמצינו כן בספר המכריע להרי"ד סו"ס כ"ט שכתב ז"ל, ואע"פ שהוא עכשיו זכר למקדש חייב לברך, ותיבת אינו שבנדפס, נ' ברור שט"ס הוא, מידי דהוי אלולב כל שבעה שהוא זכר למקדש, עכ"ל, ועיי"ש שהביא מד' הערוך בערך זכר, שמבו' דעתו כדעת רי"ו, דמה"ט אין מברכין על כורך משום דהוי זכר בעלמא, ועיי"ש מש"כ עפ"ד הרי"ד בסוכה דמ"ד שחילק לענין מנהג שאין מברכין עליו רק כאשר הוי תוספת לחיוב, ולפ"ז ה"נ י"ל לענין זכר, וע"כ שפיר מברכין על לולב בשאר ימים, עיי"ש באורך.
ואשר צ"ל בביאור ד' רי"ו, וכמו שכבר עמדו בזה רבים, הוא עפמש"כ בכ' הגרי"ז בסוגיין, דהא דאמימר הוה מני יומי ולא מני שבועי, היינו משום דמה שסופרים בזה"ז זכר למקדש, לאו היינו דמדרבנן נוהג מצות ספירה אף בזה"ז, וטעם התקנה הוא זכר למקדש, אלא כל עיקר המצוה בזה"ז הוי לעשות זכר למקדש, ויסוד הדברים הוא, משום דבזה"ז ל"ש כל החפצא דהמצוה, דכל החפצא דהספירה הוא לספור מהעומר, ובזה"ז דליכא עומר ל"ש כלל החפצא דהספירה, וע"כ ל"ש שיהא מצות ספירה מדרבנן בזה"ז, אלא כל המצוה הוא לעשות זכר למקדש, ועד"ז הוא בכורך, דל"ש החפצא דהמצוה בזה"ז דליכא פסח, וכן בערבה דל"ש כל החפצא דהמצוה בזה"ז דעיקר המצוה הוא להקיף המזבח, ופשוט דז"ב ד' רי"ו, דמה"ט אין מברכין ע"ז, כיון שאי"ז כלל מצות ספירה,[4] ומשא"כ בלולב מדרבנן איכא מצות לולב בזה"ז, ואך טעם התקנה הוי משום זכר למקדש, וזה דלא כמש"כ בכ' הגרי"ז דגם בלולב כל המצוה הוי לזכר למקדש, וע"כ שפיר מברכין ע"ז, וע"כ אך אומרין זמן אף בשחל יו"ט הראשון להיות בשבת, ולא אמרי' דהוי המצוה לזכר בעלמא, ושאין בו זכר לשום הנאה וכו',
ובדעת הרי"ד שדימה זל"ז נ', דודאי מודה ליסוד הדברים דהכא הוי מצוה דזכר בעלמא, דאל"כ לא הי' צריך הרי"ד לראי' שמברכין ע"ז, ומ"ש מכל מצוה דרבנן שמברכין עלי', ואך דס"ל דגם בלולב הוי רק מצות זכר בעלמא, וכמו שנקט בכ' הגרי"ז, וע"כ שפיר דימה זל"ז, וז"פ.[5]
ויש לציין עוד לד' בעה"ע בשלהי הל' מצה, שכתב דאף אם לא מנה יום א' מונה אח"כ בברכה, כיון דספיה"ע לדידן ליתא מדאורייתא, דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות, והכי איתא בהגדה וכו', א"ל ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו א"ל לסוף נ' יום והיו מונין כ"א לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספור העומר בזה"ז, שהרי עכשיו אין אנו מביאין לא עומר ולא קרבן, אלא שאנו מחשבין יום לס"ת כמו שישראל מנו באותה שעה, וסמך סופרים הוא, היינו כמש"כ גם הר"ן בשלהי פסחים, דעיקר הטעם שסופרים בזה"ז אינו משום התורה, אלא הוי זכר למקדש, ואע"ג דתנן כל הלילה כשר לספיה"ע אבל ביום לא, ה"מ בזמן שביהמ"ק קיים אבל האידנא אי לא מני בלילא מני ביממא וכו', עכ"ל, וכ"כ בארחות חיים הל' ספיה"ע ס"ה, וגם דבריו מתבארים עד"ז, דבזה"ז הוי זה מצות זכר בעלמא, וע"כ אין לדקדק בה בתמימות, כיון דבלא"ה אי"ז ספירה, וע"כ גם ה"ז כשר ביום, וכנ' היינו דעיקר דין לילה הוא משום דין תמימות, ע' להלן ענף ד' מה שהבאנו בזה, ובזה"ז דבלא"ה אי"ז ספירה, אין לנו לדקדק בתמימות, ומש"כ בעה"ע אח"ז להכשיר ביום דומיא דקצירה, נ' דהוי זה טעם בפנ"ע, ולטעם זה אף בזמן ביהמ"ק הי' כשר ביום, ועיי"ש במגי' שנתקשה בזה, ושורש דבריו הוא ע"ד דעת אמימר דלא מני שבועי בזה"ז משום ה"ט דאי"ז אלא זכר למקדש בעלמא, והבעה"ע אח"ז כתב דמה"ט אין מברכין ע"ז זמן דאין בו זכר להנאה, והיינו ג"כ מה"ט דאי"ז אלא מצות זכר בעלמא, וכנ"ל.
והנה בד' רי"ו שם מפורש שדעתו דצריך לספור השבועות בכל יום ויום, ומבו' בזה דפליג עמש"כ הרמב"ם דאם הוי זה ב' מצוות לא הי' לנו לספור שבועות רק בליל השבועות, אלא אף דהוי זה ב' מצוות, מ"מ סופרים שבועות בכל יום ויום, ויל"פ דזה תלוי בהטעם דצריך לספור שבועות בכל יום, עמש"נ להלן סק"ו בזה, וי"ל דרי"ו ס"ל כמש"נ שם מד' הגר"א דבכלל ספירת השבועות הוא לספור גם ימי השבוע, וע"כ אף דהוי זה מצוה בפנ"ע מ"מ הוי דין הספירה כל יום ויום, (וכמש"נ שם דכל מה שהוכיח הרמב"ם מזה דהוי זה מצוה א', אינו מתישב לפי דרך זו).[6]
והנה דעת הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין, דגם בזה"ז הוי הספירה מה"ת, וכנ' היינו משום דס"ל דאין עיקר החפצא דהמצוה לספור לעומר, אך ע' קר"א והגר"ח שפירשו דאזיל לטעמי' דמקריבין אע"פ שאין בית, ואכמ"ל, ולדעתו אין מקור לעיקר מה שחילק רי"ו בין מצות ספירת השבועות למצות ספירת הימים.
ויש להוסיף דהנה הרמב"ם בסהמ"צ שם כתב דמצוה זו אין הנשים חייבות בה, והיינו משום דהויא מ"ע שהזמ"ג, אמנם בחי' הרמב"ן קידושין דל"ד מנה מצות ספיה"ע בין מ"ע שאין הזמ"ג שנשים חייבות, ובתשובת מהר"מ חלאוה שנד' בסוף שיטת הקדמונים ב"ק, והובא בכנס"ר בסוגיין, פי' טעמו, דלא ממעטי' אלא שהזמן גרמא, וספיה"ע אין גורם לה הזמן, אלא המעשה דהיינו הקרבת העומר, ואע"פ שהעומר תלוי בזמן, מ"מ מספר אינו תלוי אלא במעשה ההרבה ולא הזמן גרמא וכו', עכ"ל, וכיון לזה מדעתו בס' דברי יחזקאל סי' מ"ה סק"ד, וי"ל דהרמב"ם דפליג וס"ל דחשיב מ"ע שהזמ"ג, אזיל לטעמי' דס"ל דאף בזה"ז הוי המצוה מדאוריתא, ומשום דאין עיקר המצוה מכח העומר, אלא הוי זה זמן בעלמא, וע"כ לדעתו שפיר הוי זה מ"ע שהזמ"ג, ושמעתי שכ"כ בס' חזו"י, ואין הספר תח"י, אך אי"ז מתישב בדעת החינוך מ' ש"ו, שכתב דספיה"ע בזה"ז דרבנן, וכתב ג"כ שנוהגת מצוה זו בזכרים,[7] וע' בזוה"ק פר' תצוה דנשים פטורות מספיה"ע, הביאו המג"א בסי' תפ"ט, וע' עוד באבנ"ז או"ח סי' שפ"ד מה שפירש בטעמו של הרמב"ן דנשים חייבות.[8]
ג] והנה ז"ל ראבי"ה סי' תקכ"ו, ויש מרבותי שפירשו מצוה למנות הימים עד שיגיעו לכלל שבוע, כגון שהיום שבעה ימים שהם שבוע א', אבל בח' וט' ימים א"צ למנות עד שבוע הבא ימים של שבוע שעבר, אלא הכי מברך על ספיה"ע שהיום שבוע א' ויום א', וכן לט' ולי' עד י"ד ימים וכן כל הסדר, אבל שבועות צריך להזכיר עם כולם, אבל בתשובות מצאתי דשבועי לא צריך למימני עד סוף השבוע, אבל עם ימי השבוע עד שהגיעו לסוף השבוע א"צ למנות ולהזכיר שבועי, אלא כשיגיע לט' ימים יאמר שהם תשעה ימים וכו', וזהו איפכא דב' הדרכים לא יתקימו יחד, עכ"ל, והובאו ד' ראבי"ה אלו בשנוי לשון, באו"ז ח"א סי' שפ"ט ובמרדכי מגילה סי' תת"ג ובטור או"ח סי' תפ"ט, ועיי"ש שהביאו שי' זו בשם רבינו אפרים מרינשבורג, וכן הביא כן בשמו היראים במ' רס"א והובא גם בשבה"ל סי' רל"ד.
והנה צ"ב דעת רבינו אפרים, דמהיכ"ת נימא דביום ח' א"צ למנות מנין הימים, וראיתי בהגרי"פ עשין נ"א שביאר בזה, דלעולם עיקר המצוה היא ספירת השבועות, ואך דחדית אביי דלא תימא שא"צ למנות אלא כל שבוע ושבוע כאחד, דהיינו שיאמר בסוף השבוע היום שבוע א' ובסוף שבוע שני היום ב' שבועות וכו', אלא צריך שיספור ג"כ הימים של כל שבוע ושבוע, אבל ודאי א"צ לספור הימים כסדרן שביום ח' יאמר היום יום שמיני וכו', משום דאין לנו ספירת ימים בקרא, אלא ספירת שבועות הוא דכתיב, אלא שצריך למנות השבועות לא כל שבוע ושבוע בפעם א' אלא מונה הימים של כל שבוע מיום ראשון עד יום השביעי וכו' וכן בכל שבוע, עכ"ד, ועיי"ש עוד שדקדק בדברי הרי"צ גאות שדעתו כדעת רבינו אפרים, אך לכאו' אין הדיוק מוכרח כלל, עיי"ש, ועיי"ש עוד שר"ל כן גם בדעת בעה"ע.
אך צ"ב, דלפ"ז מ"ט ביום השביעי מודה רבינו אפרים דצריך לספור ג"כ ז' ימים, וכן ביום י"ד צריך לספור ג"כ י"ד ימים, והטעם בזה פירש היראים שם, ז"ל, דאי לא מני אז יומי חסרו לי' חמשים יום, עכ"ל, ואי נימא דכל עיקר המצוה הוי למנות השבועות, וכל הא דילפי' דמצוה לממני יומי היינו דמצוה למנות גם ימי השבועות, א"כ הי' בדין דביומא דמשלם השבוע א"צ לספור ימים כלל, אך יל"פ בזה, דבספירת השבועות נכלל תרתי, הא' הוא השבועות עצמן, והב' הוא ימי השבוע, (וע' בהג' ובי' הגר"א לתו"כ פ' בהר, דלענין ספירת היובל הי' ס"ד דא"צ למנות רק ימי השבוע, וילפי' מקרא דצריך לספור אף השבועות, ועיי"ש שדימה דין ספיה"ע לזה), וע"כ אף ביומא דמשלם שבועי, מלבד מה דסופר השבועות השלמים, צריך לספור גם ימי השבוע האחרון, (וכ"ה דאילו ל"ה צריך לספור אלא את ימי השבוע, הי' צריך לספור גם ביום השביעי ז' ימים, ה"נ אף אחר שנתרבה שצריך לספור השבועות, מ"מ אכתי קיים דין ספירת ימי השבוע, גם בסוף השבוע), ואכתי צ"ב, (גם ילה"ע היאך מתקיים דין זה במה שסופר י"ד יום, הרי אי"ז ספירת ימי שבוע זה, אלא ספירת כל הימים יחד, וי"ל).
ואשר צ"ל בביאור דעת רבינו אפרים, דהנה ל' האו"ז בהביאו ד' רבינו אפרים הוא, וא"צ לומר שהיום ח' ימים "שכבר מנאם בשבוע שעברה", וכ"ה הל' במרדכי ובטור שם, ואולי יל"פ ל' זה, דכיון שכבר מנה בשבוע שעבר ביום ז', היום ז' ימים שהם שבוע א', הרי שכבר חל בהספירה דשבוע א' הוא ז' ימים, וע"כ כל שמונה אח"כ שבוע א' ויום א', תו א"צ למנות ח' ימים, שהרי כבר מנה מאתמול דז' ימים הם שבוע א', ועתה כשמונה שבוע א' ויום א' נכלל בזה שהם ח' ימים, וע"כ הוא דא"צ למנות הימים, ואשר ע"כ ביומא דמשלם השבוע שפיר צריך למנות הימים, דאם ימנה היום ב' שבועות לחוד, הרי אין מונח בזה מנין די"ד ימים, ואכתי הדברים צ"ב רב, ולהלן סק"ה נתבאר בזה באופ"א קצת, עיי"ש.
ד] והנה לכאו' הי' נ', שכל עיקר ד' רבינו אפרים לא שייכי רק אי נימא דגם באמצע השבוע בעי' למימני שבועי, וע"כ הוא די"ל דסגי במנין השבועות, אך לדעת בעה"מ ודעימי' דבאמצע השבוע כלל ל"ב למימני שבועי, לכאו' ל"ש כל עיקר ד' רבינו אפרים, דל"ש לומר דכשמונה השבוע נכלל בזה מנין הימי, רק אם מתקיים דין ספירה בספירת השבוע, והוי זה מעשה ספירה, וכ"נ מל' ראבי"ה שאחר שהביא ד' רבינו אפרים הביא ד' התשובות שכתבו דכל ספירת השבועות הוא בסוף השבוע, וכתב ע"ז דזהו איפכא דב' הדרכים לא יתקימו יחד, וכ"ה גם בל' האו"ז והמרדכי דהוי זה להיפך מרבינו אפרים, ולכאו' נ' שאין כונתו רק שחלוקין הן היאך סופרים בפועל, אלא כונתו שחלוקין הן בכל עיקר דין הספירה, שלדעת רבינו אפרים מצות ספירת השבועות הויא אף באמצע השבוע, וא"צ לספור הימים בפנ"ע, ולדעת התשובות ליכא כלל מצות ספירת שבועות באמצע השבוע, ובעי' לספור הימים, וז"ב לכאו'.
אמנם צ"ע דאי"ז מתישב בד' הפוסקים, שנ' דעתם דנקטי' להלכה כד' שניהם, וביום ח' יוצא יד"ח בין אם ספר שבוע א' ויום א' לחוד, וכדעת רבינו אפרים, ובין אם ספר ח' ימים לחוד, וכד' בעה"מ ודעימי', ע' מג"א סי' תפ"ט סק"ד, וחק יעקב שם סק"ח שבי' דבריו, ופר"ח שם סק"ב ד"ה ומ"ש ומונה הימים והשבועות, ומ"ב שם סק"ט, ושעה"צ שם סקי"א וסקכ"ח, וצ"ע רב בזה.
ואולי י"ל בזה, דהנה אמנם בפשוטו יסוד דעת בעה"מ ודעימי' שאין סופרים השבועות אלא בסוף השבוע, הוא משום דכל עיקר מצות ספירת השבועות הויא לספור כל שבוע ושבוע, וע"כ סגי במה שסופר בסוף השבוע, דאין המצוה לספור כל יום ויום כמה הוא במנין השבועות, (וזהו הרי יסו"ד הרמב"ם שכתב דהא דסופרים שבועות כל יום ויום הוא משום דספירת הימים והשבועות מצוה א' היא, ונ' בביאורו, דמה"ט מתפרש דמצות מנין השבועות, אי"ז מצוה לספור השבועות, אלא הויא זו מצוה לספור כל יום כמה הוא במנין השבועות, וע"כ צריך לספור השבועות כל יום ויום), אך הנה ל' המ"ב בסק"ט הוא, ואם לא אמר אלא היום ח' ימים ולא סיים שהם שבוע א' וכו' נמי יצא, "שהרי הזכיר שבועות אתמול ביום השביעי", עכ"ל, ונ' מל' זה, דלעולם מצות ספירת השבועות הויא בכל יום ויום, ואך דכיון שהזכיר ביום השביעי שהוא שבוע א', הרי ממילא דכאשר סופר ביום השמיני היום שמונה ימים, נכלל בזה דהוי שבוע א', וצ"ב בזה.
ואי נימא הכי, הרי נמצא דלא אף דדינא דרבינו אפרים ודינא דבעה"מ אין סותרים זל"ז, אלא אדרבה ב' הדינים שורש ויסוד א' להם, וכ"נ מל' המ"ב שם, דכל שכבר ספר בימים הקודמים מתפרשת ספירתו דהאידנא כפי מה שספר בימים הקודמים, ואשר ע"כ ביום הח' א"צ לספור להדיא הימים והשבועות, אלא מחד גיסא מצי לספור הימים לחוד, וממילא מתקיים בזה ספירת השבועות כיון שכבר ספר השבועות מאתמול, ומאידך גיסא מצי לספור השבועות לחוד, וממילא מתקיים בזה ספירת הימים כיון שכבר הזכיר הימים שעברו, ואשר ע"כ ניחא דשפיר פסקו הפוסקים לב' דינים אלו, ואכתי צ"ב רב בזה.
ה] וטפי נ' מל' המ"ב לבאר הגדר בכ"ז, דהנה ל' הספירה שאנו סופרים הוא היום חמשה ימים, ובל' זה אין הספירה רק על יום זה שאנו עומדין בו, אלא סופר כל הימים, דכבר עברו חמשה ימים.
ונ' מד' המ"ב שזהו שחידשו לנו הראשונים, דל"ב לספור כל הימים, אלא בכל יום ויום א"צ לספור אלא יומו, ובאמת הי' ראוי שיועיל אם יאמר ביום החמישי שהיום עוד יום בעומר, שהרי סופר הוא יום זה עצמו, ואך דזה ל"מ משום דבעי' שיתפרש בספירה דמונה הוא יום זה שעומד בו, וכל שאומר היום עוד יום בעומר לאו מידי הוא.
אך מ"מ מכח ה"ט א"צ לספור ביום השמיני מנין השבועות, דהאמנם אם הי' דין הספירה לספור כל יום ויום כל הימים שעברו, הרי שהי' צריך לספור גם השבועות, אך כיון דכל יום ויום א"צ לספור אלא יומו, הרי דביום השמיני לא נוסף על השבועות, וע"כ א"צ לספור בו שבועות, וזהו מש"כ המ"ב שהטעם הוא משום שכבר הזכיר שבועות אתמול ביום השביעי, והיינו שכבר הזכיר שבוע זה, וביום הח' לא נוסף על השבוע, וע"כ א"צ לספור השבועות.
ומה"ט גופא גם סגי שיספור ביום השמיני היום שבוע א' ויום א', דהאמנם אם הי' צריך לספור כל יום ויום כל הימים שעברו, ודאי הי' צריך לספור שהיום ח' ימים, אך כיון שא"צ לספור אלא יומו, הרי דספירת יומו מתקיימת במה שסופר שבוע א' ויום א', דבמה שסופר יום א' מתקיים ספירת הימים, שהרי מפורש בספירתו דספירת היום א' היא מלבד השבוע א', ומפורשת היא ספירתו שסופר יום זה שעומד בו, וע"כ שפיר מהני, וזמש"כ הראשונים שהטעם הוא משום שכבר מנה הימים בשבוע שעבר, והיינו דמה"ט ביום הח' א"צ לשוב ולספור כל הימים שעברו, שהרי כבר מנאם בשבוע שעבר, וכל מה שצריך לספור הוא את היום השמיני עצמו, וספירת היום השמיני מתקימת במה שסופר שבוע א' ויום א', וכמש"נ.
ומת' היטב הא דביום ז' וביום י"ד צריך לספור אף הימים, שהרי באמת מודה רבינו אפרים דבכל הימים צריך למנות הימים, ואך שמתקיים מנין הימים במה שאומר ויום א' וב' ימים כיון דסגי שמונה יום זה וכנ"ל, אך בסוף השבוע שאין סופר אלא שבועות לחוד, הרי דליכא ספירה גם על יום זה, וע"כ צריך למנות הימים בפני עצמן, וז"ב.
ועכ"פ ניחא לפ"ז דשפיר פסקו הפוסקים לדינא דרבינו אפרים ולדינא דהבעה"מ, דלא אך שאין סותרין זל"ז, אלא אדרבה יסוד הדין דב' הדינים חד הוא, וכמו שנראה כן מל' המ"ב, וכמש"נ.
ובעיקר מה שפסקו הפוסקים כדעת בעה"מ ודעימי' דא"צ למנות שבועות רק בסוף השבוע, צ"ע דל' הרא"ש בתשובה כלל כ"ד סי' י"ג נ' שדעתו שכ"ה מעיקר הדין שצריך למנות השבוע בכל לילה ולילה, וכ"ה מבו' גם בסהמ"צ להרמב"ם שהבאנו לעיל סק"א שצריך לספור השבוע בכל לילה ולילה, ונ' שם להדיא דהוי זה מעיקר הדין, וע' גם בהגה' וביאורי הגר"א לתו"כ בהר פר' ב', שכתב דמעיקר הדין צריך למנות השבועות בכל יום, ויל"ע מ"ט הכריעו הפוסקים כדעת בעה"מ וסייעתו דאי"ז אלא מנהג בעלמא, אך דעת הגאונים נ' שהיא כדעת הבעה"מ, וכמו שהבאנו להלן ענף ב' ס"ק ז' וח'.
ויש לציין עוד לד' הביה"ל ח"א סי' ל"ט, שכתב דהטור כתב דאם ספר ימים לחוד או שבועות לחוד יצא, וכבר תמהו על דבריו, דלא מצינו כן בד' הטור כלל, אלא הביא די"א דביום ח' מונה השבועות לחוד, וי"א דמונה הימים לחוד, אך ודאי ביום ז' מעכב למנות ימים ושבועות לכו"ע, וגם ביום ח' לכאו' ב' הדעות שהביא הטור פליגי זע"ז, וכמש"כ לעיל.
ו] ובטעם הסוברים דאף באמצע השבוע סופרין ספירת השבועות, יל"פ בזה ב' טעמים, הא' הוא דדין ספירת השבועות ל"ה רק על השבועות השלמים, אלא הוי אף על חלקי השבועות, וממילא נמצא דמשתנה מנין השבועות בכל יום ויום, וע"כ צריך לספרן כל יום ויום, אך יל"פ, דלעולם עיקר מנין השבועות הוי על השבועות השלמים, והא דצריך לספור כל יום ויום, הוא משום דדין הספירה אינו לספור השבועות, אלא לספור כל יום ויום כמה הוא במנין השבועות, וע"כ הגם שאין משתנה מנין השבועות בכליום ויום, מ"מ בעי' לספור כל יום את מנין השבועות דאותו היום.
והנה מד' הרמב"ם נ' ללמוד כהדרך השני', שהרי הרמב"ם כתב בסהמ"צ דהימים והשבועות הוו מצוה א', והראי' הברורה ע"ז היותנו מונים ג"כ בכל לילה שהם כו"כ שבועות כו"כ ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפנ"ע לא היינו מסדרין ענינה אלא בליל השבועות, עכ"ל, והנה אי נימא דמה שסופרין השבועות בכל לילה הוא משום דבעי' לספור גם חלקי השבוע, א"כ הרי אין להוכיח מזה כלל דהוו מצוה א', דלעולם י"ל דהוו ב' מצוות, ומה שסופרין השבועות כל לילה הוא משום דמצות ספירת השבועות הוא לספור גם חלקי השבועות, ובע"כ מד' הרמב"ם דהא דסופרין השבועות בכל לילה הוא משום דדין הספירה הוא לספור כל לילה כמה היא במנין השבועות, וכ"ז הוא רק משום דספירת הימים והשבועות חדא ספירה היא, ובעי' לספור כל יום ויום כמה הוא במנין הימים ובמנין השבועות, אך אם הי' ספירת השבועות מצוה וספירה לעצמה, הי' ראוי לומר דהוי המצוה לספור כל שבוע ושבוע, ומהיכ"ת תהא המצוה לספור כל לילה כמה הוא במנין השבועות, וזהו שהוכיח מזה הרמב"ם דהוו חד מצוה.
אמנם מד' הגר"א בהגה' ובי' לתו"כ פר' בהר נ' דפליג בזה, דיעו"ש שפירש ד' התו"כ לגבי ספירת יובל, דס"ד דא"צ לספור אלא כל שבוע ושבוע בפנ"ע, דהיינו בתחילת השמיטה הוא מונה שנה א' וכן בשני' הוא סופר עד שנה ז' ביובל, ואח"כ בשנה ח' הוא מתחיל למנות היום שנה א' כמו בשבוע ראשונה וכו', ת"ל שבע שבתות שנים, פי' מיני' ילפי' שצריך ג"כ למנות השמיטות וכו', וכתב עוד הגר"א, וכן הוא בספיה"ע וכו', והאמת כי אנו חייבין מה"ת למנות כמנהגינו היום כך ימים שהם כך שבועות וכך ימים בעומר, עכ"ל, ומבו' להדיא בד' הגר"א דהא דמונים השבועות בכל יום ויום, הוא משום דמעיקר מצות ספירת שבועות הוא ג"כ לספור את ימי השבוע, ואדרבה אלמלי קרא דשבע שבתות שנים, ל"ה צריך לספור אלא את ימי השבוע, ולא את השבועות השלמים, וע"כ צריך לספור השבועות בכל יום ויום, דכל יום ויום הוי מנין אחר דימי השבוע, וז"ב בדעתו.
ועיי"ש עוד בד' הגר"א שהביא דבטור כתב בזה ד' דעות, והדעה הג' היא דביום הח' אומר היום ח' ימים שהם יום א' בשבוע השני, ולפנינו בטור לא נמצא שי' זו, והיינו דליכא כלל דין ספירה על השבועות אלא על ימי השבוע, וזהו דפליג ע"ז הגר"א שם, דבעי' נמי לספור השבועות עצמן.
[1] וע' בהעמ"ש ש' ק"ז סק"א ובהגרי"פ עשין נ"א, שהאריכו בדעת כמה מהקדמונים שדעתם דמצות ספירת השבועות אינה נלמדת כלל מקרא דפר' אמור דשבע שבתות תמימות תהיינה, אלא מקרא דפרשת ראה דשבעה שבועות תספר לך, וכל' הגמ' בחגיגה די"ז, ודלא כמשמעות ד' רבא בסוגיין, ועיי"ש בהעמ"ש מה שיישב ד' רבא בסוגיין, ועיי"ש שהביאו ד' הרבה מהראשונים דמבו' דפליגי ע"ז, וס"ל דמצות ספירת השבועות נלמדת מקרא דשבע שבתות תמימות, וע"ע בד' הגרי"פ שם שהביא די"ג בחגיגה שם לקרא דשבע שבתות תמימות, ואכמ"ל עוד בזה.
[2] וילה"ע, ושו"ר שעמד בזה בנימוקי מהרא"י ספ"ז מתו"מ, הובא בספר הליקוטים שם, שהרי תפילין ש"י ותפילין ש"ר מברכין עליהן ברכה א', הגם דנמנין לב' מצוות, וא"כ הרי י"ל דלעולם ספירת הימים וספירת השבועות ב' מצוות הן, ואעפ"כ מברכין עליהן ברכה א', והרשב"ץ בזה"ר עשין אות ס"ז כתב דמה דהוי בברכה א', הוא ראי' גמורה שאינה אלא מצוה א', וצ"ל כמש"כ הר"א בהרמב"ם במעשה נסים סי' ה', דשאני תפילין דחזי' דלתפילין ש"ר ברכה אחרת מתפילין ש"י, שאם לבש ש"י לחוד מברך להניח ואם לבש ש"ר לחוד מברך על מצות, ורק היכא שלבש שתיהן יחד מברך ברכה א' משום דחיוב הברכות מדרבנן, ורבנן הסתפקו בברכה א' לחבוב מצוה זו ולרוממה וכו', עכ"ל.
[3] ומש"כ רי"ו בביאור ההיא דאמימר צ"ב, דלכאו' אין לפרש כפשטות ד' אמימר דלא מני כלל שבועות, דא"כ לא יפול ע"ז טעמא דזכר למקדש הוא, שהרי מנין הימים אינו זכר למקדש, ורק מנין השבועות הוי זכר למקדש, וק' לפרש ד' אמימר דה"ק דכיון שאי"ז רק זכר למקדש ע"כ לא הי' עושה כן כלל, ונ' דצל"פ בזה, דאמימר הי' מונה עם הברכה הימים בפני עצמן, ואח"כ הי' מונה השבועות, כ"ה דלא יהא נראה שהברכה חוזרת אף על ספירת השבועות, וזהו מש"פ רי"ו דאמימר ל"ה מונה שבועות עם "ברכת" הימים, אך שו"ר באגרות הרמ"ה בסופו שכתב להדיא שמרבר"א ל"ה מונה כלל השבועות, כיון דרק ספירת הימים הוי דאורייתא בזה"ז, והשבועות אינו דאורייתא, עיי"ש.
[4] וע' בעה"מ שלהי פסחים דאין אומרין זמן על ספיה"ע, הוא משום דהוי רק לזכר בעלמא, ולמד כן מהא דאמימר לא מני שבועי, ואף מה שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו, אבל להטעינו זמן אין לנו, וכתב עוד דהוא משום שאין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו, עכ"ל, וגם כ"ז הוא מיוסד על הא דכל עיקר המצוה בזה"ז הוי לעשות זכר למקדש, וכמש"כ בכ' הגרי"ז שם, ועיי"ש עוד מש"כ בעה"מ דמה"ט אין סופרין ב' ימים משום ספיקא דיומא, שאין לנו להחמיר בספיה"ע שאינו אלא זכר בעלמא, וג"ז מתפרש כנ"ל, דאי"ז אלא מצות זכר, ולעשיית זכר למקדש סגי בספירת יום א',
[5] והתוס' במגילה ד"כ:, הק' מ"ש ספיה"ע שאומרין יה"ר שיבנה מלולב, ולמש"נ בדעת רי"ו ניחא, וכבר עמדו בזה, וז"פ, והתוס' שהק' כן ס"ל כדעת הרי"ד דגם בלולב הוי זה מצות זכר בעלמא, וכמש"נ, ועיי"ש בתוס' שהק' עוד משופר, וכונתם כמו שפירש הגרי"פ (עשין נ"א) לשופר דיוהכ"פ, וע"ז אין לישב עפמש"נ, דודאי שופר דיוהכ"פ הוי מצות זכר בעלמא, אך באמת מנהגינו לומר אחר תקיעת השופר לשנה הבאה בירושלים.
[6] ובארחות חיים הל' ספיה"ע ס"ג, כתב די"א דא"צ להזכיר השבועות כי אם בסוף כל שבוע ושבוע, וכן נראה מדאמר אביי מצוה לממני יומי ולממני שבועי, עכ"ל, ואולי כונתו, דמלישנא דאביי נ' דהוי זה ב' מצוות, וע"כ אין לנו להצריך לספור השבועות רק בסוף כל שבוע.
[7] אך שו"ר שבחינוך מהד' שוועל מ' שדעתו כהרמב"ם דאף בזה"ז הוי דאורייתא, וע' ברכי יוסף וביאוה"ל סי' תפ"ט שכתבו שהחינוך דעתו כהרמב"ם, ולפ"ז שוב י"ל דכל הא דחשיב מ"ע שהזמ"ג הוא רק להסוברים דנוהג אף בזה"ז, ולא תלי בהעומר.
וראיתי להעיר עוד בזה, דיעו"ש בד' החינוך שמבו' להדיא בכל דבריו דאין מצות הספירה שייכת כלל לעומר, ועיי"ש מה שביאר מ"ט מונים מיום העומר, וזה מתאים עם דעת הרמב"ם דגם בזה"ז הוי דאורייתא, ומשום דלא תליא המצוה בהעומר, וזה מקור להגיר' בד' החינוך שדעתו כהרמב"ם, אך ש"ר דס"ל דבזה"ז דרבנן ס"ל דעיקר המצוה הוי לספור לעומר, ע' ל' הר"ן שלהי פסחים, וע' גם רמב"ן ור"ן פסחים ד"ז: בהטעם שבספיה"ע מברכין על, דהוא משום שכבר נקרב העומר והם מונין ממנו ולא מונים לו, וע' גם בפי' הרמב"ן עה"ת פ' אמור, דנ' בדבריו דעיקר מצות ספירה היא מהעומר לשתי הלחם, וע' ראב"ן סי' פ"ו וראבי"ה תקכ"ו שהביאו די"ג בפסיקתא אימתי הן תמימות בזמן שישוע ושכניא ביניהם וכו', כלומר בזמן שביהמ"ק קיים שהיו מקריבין את העומר בפסח וב' הלחם בעצרת, עכ"ל, ולהדיא דמצות הספירה שייכא נמי לב' הלחם, ויל"פ כן בל' הר"ן שלהי פסחים שכתב דבזה"ז הוי דרבנן דליכא קרבן ולא עומר, וי"ל דקרבן כונתו לב' הלחם, ע"כ ראיתי.
ויש לציין עוד בזה, לד' הרמ"ה באגרותיו בסופו, שכתב שם דספירת הימים לא תלי לה קרא בעומר, וכתב לדון דמ"מ נימא דתלי בשתה"ל, וכדכתיב בקרא תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לד', ועיי"ש שכתב לדחות לזה, וע"ע בספר ספיה"ע פ"א הע' ט"ו, שהביא מהדרכ"ת ומנח"א שנקטו דכל הא דספיה"ע בזה"ז דרבנן הוא משום דליכא שתה"ל, ואם יבנה ביהמ"ק בין פסח לעצרת יהא ספיה"ע דאורייתא, עיי"ש, אך בל' הראשונים מפורש שהטעם הוא משום דליכא עומר.
[8] ויל"פ עוד בזעת הרמב"ם, דס"ל דמ"ע שהזמ"ג הוי אף היכא שאין הזמן גורם החיוב, ע' תוס' קידושין דכ"ט. ומנחות דצ"ג: ד"ה ידו, אך בדברינו בר"פ כל הפסולין סוס"ק ו'1 נת' לפרש ד' התוס' במנחות בע"א, וע' תורע"א ספ"ק דביכורים בשם הטו"א, ואכמ"ל.
[2] וילה"ע, ושו"ר שעמד בזה בנימוקי מהרא"י ספ"ז מתו"מ, הובא בספר הליקוטים שם, שהרי תפילין ש"י ותפילין ש"ר מברכין עליהן ברכה א', הגם דנמנין לב' מצוות, וא"כ הרי י"ל דלעולם ספירת הימים וספירת השבועות ב' מצוות הן, ואעפ"כ מברכין עליהן ברכה א', והרשב"ץ בזה"ר עשין אות ס"ז כתב דמה דהוי בברכה א', הוא ראי' גמורה שאינה אלא מצוה א', וצ"ל כמש"כ הר"א בהרמב"ם במעשה נסים סי' ה', דשאני תפילין דחזי' דלתפילין ש"ר ברכה אחרת מתפילין ש"י, שאם לבש ש"י לחוד מברך להניח ואם לבש ש"ר לחוד מברך על מצות, ורק היכא שלבש שתיהן יחד מברך ברכה א' משום דחיוב הברכות מדרבנן, ורבנן הסתפקו בברכה א' לחבוב מצוה זו ולרוממה וכו', עכ"ל.
[3] ומש"כ רי"ו בביאור ההיא דאמימר צ"ב, דלכאו' אין לפרש כפשטות ד' אמימר דלא מני כלל שבועות, דא"כ לא יפול ע"ז טעמא דזכר למקדש הוא, שהרי מנין הימים אינו זכר למקדש, ורק מנין השבועות הוי זכר למקדש, וק' לפרש ד' אמימר דה"ק דכיון שאי"ז רק זכר למקדש ע"כ לא הי' עושה כן כלל, ונ' דצל"פ בזה, דאמימר הי' מונה עם הברכה הימים בפני עצמן, ואח"כ הי' מונה השבועות, כ"ה דלא יהא נראה שהברכה חוזרת אף על ספירת השבועות, וזהו מש"פ רי"ו דאמימר ל"ה מונה שבועות עם "ברכת" הימים, אך שו"ר באגרות הרמ"ה בסופו שכתב להדיא שמרבר"א ל"ה מונה כלל השבועות, כיון דרק ספירת הימים הוי דאורייתא בזה"ז, והשבועות אינו דאורייתא, עיי"ש.
[4] וע' בעה"מ שלהי פסחים דאין אומרין זמן על ספיה"ע, הוא משום דהוי רק לזכר בעלמא, ולמד כן מהא דאמימר לא מני שבועי, ואף מה שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו, אבל להטעינו זמן אין לנו, וכתב עוד דהוא משום שאין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו, עכ"ל, וגם כ"ז הוא מיוסד על הא דכל עיקר המצוה בזה"ז הוי לעשות זכר למקדש, וכמש"כ בכ' הגרי"ז שם, ועיי"ש עוד מש"כ בעה"מ דמה"ט אין סופרין ב' ימים משום ספיקא דיומא, שאין לנו להחמיר בספיה"ע שאינו אלא זכר בעלמא, וג"ז מתפרש כנ"ל, דאי"ז אלא מצות זכר, ולעשיית זכר למקדש סגי בספירת יום א',
[5] והתוס' במגילה ד"כ:, הק' מ"ש ספיה"ע שאומרין יה"ר שיבנה מלולב, ולמש"נ בדעת רי"ו ניחא, וכבר עמדו בזה, וז"פ, והתוס' שהק' כן ס"ל כדעת הרי"ד דגם בלולב הוי זה מצות זכר בעלמא, וכמש"נ, ועיי"ש בתוס' שהק' עוד משופר, וכונתם כמו שפירש הגרי"פ (עשין נ"א) לשופר דיוהכ"פ, וע"ז אין לישב עפמש"נ, דודאי שופר דיוהכ"פ הוי מצות זכר בעלמא, אך באמת מנהגינו לומר אחר תקיעת השופר לשנה הבאה בירושלים.
[6] ובארחות חיים הל' ספיה"ע ס"ג, כתב די"א דא"צ להזכיר השבועות כי אם בסוף כל שבוע ושבוע, וכן נראה מדאמר אביי מצוה לממני יומי ולממני שבועי, עכ"ל, ואולי כונתו, דמלישנא דאביי נ' דהוי זה ב' מצוות, וע"כ אין לנו להצריך לספור השבועות רק בסוף כל שבוע.
[7] אך שו"ר שבחינוך מהד' שוועל מ' שדעתו כהרמב"ם דאף בזה"ז הוי דאורייתא, וע' ברכי יוסף וביאוה"ל סי' תפ"ט שכתבו שהחינוך דעתו כהרמב"ם, ולפ"ז שוב י"ל דכל הא דחשיב מ"ע שהזמ"ג הוא רק להסוברים דנוהג אף בזה"ז, ולא תלי בהעומר.
וראיתי להעיר עוד בזה, דיעו"ש בד' החינוך שמבו' להדיא בכל דבריו דאין מצות הספירה שייכת כלל לעומר, ועיי"ש מה שביאר מ"ט מונים מיום העומר, וזה מתאים עם דעת הרמב"ם דגם בזה"ז הוי דאורייתא, ומשום דלא תליא המצוה בהעומר, וזה מקור להגיר' בד' החינוך שדעתו כהרמב"ם, אך ש"ר דס"ל דבזה"ז דרבנן ס"ל דעיקר המצוה הוי לספור לעומר, ע' ל' הר"ן שלהי פסחים, וע' גם רמב"ן ור"ן פסחים ד"ז: בהטעם שבספיה"ע מברכין על, דהוא משום שכבר נקרב העומר והם מונין ממנו ולא מונים לו, וע' גם בפי' הרמב"ן עה"ת פ' אמור, דנ' בדבריו דעיקר מצות ספירה היא מהעומר לשתי הלחם, וע' ראב"ן סי' פ"ו וראבי"ה תקכ"ו שהביאו די"ג בפסיקתא אימתי הן תמימות בזמן שישוע ושכניא ביניהם וכו', כלומר בזמן שביהמ"ק קיים שהיו מקריבין את העומר בפסח וב' הלחם בעצרת, עכ"ל, ולהדיא דמצות הספירה שייכא נמי לב' הלחם, ויל"פ כן בל' הר"ן שלהי פסחים שכתב דבזה"ז הוי דרבנן דליכא קרבן ולא עומר, וי"ל דקרבן כונתו לב' הלחם, ע"כ ראיתי.
ויש לציין עוד בזה, לד' הרמ"ה באגרותיו בסופו, שכתב שם דספירת הימים לא תלי לה קרא בעומר, וכתב לדון דמ"מ נימא דתלי בשתה"ל, וכדכתיב בקרא תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לד', ועיי"ש שכתב לדחות לזה, וע"ע בספר ספיה"ע פ"א הע' ט"ו, שהביא מהדרכ"ת ומנח"א שנקטו דכל הא דספיה"ע בזה"ז דרבנן הוא משום דליכא שתה"ל, ואם יבנה ביהמ"ק בין פסח לעצרת יהא ספיה"ע דאורייתא, עיי"ש, אך בל' הראשונים מפורש שהטעם הוא משום דליכא עומר.
[8] ויל"פ עוד בזעת הרמב"ם, דס"ל דמ"ע שהזמ"ג הוי אף היכא שאין הזמן גורם החיוב, ע' תוס' קידושין דכ"ט. ומנחות דצ"ג: ד"ה ידו, אך בדברינו בר"פ כל הפסולין סוס"ק ו'1 נת' לפרש ד' התוס' במנחות בע"א, וע' תורע"א ספ"ק דביכורים בשם הטו"א, ואכמ"ל.
