כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
שלב ב' מדוע ר''ת חולק על רש''י
בירור שיטת הלימוד ודרך העיון של רבינו מאיר מאזוז זצ"ל
- יוזם הנושא אשיר לכבודו
- תאריך התחלה
- מומלץ
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
שמעון טרבלסי
חבר ותיק
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 432
אתה מוכן להסביר מה אתה רוצה להוכיח מכל הצילומים האלו?
אבן ירושלמית
חבר ותיק
- הצטרף
- 31/1/25
- הודעות
- 514
איך שהוא בונה את הסוגיה.
שמעון טרבלסי
חבר ותיק
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 432
השאלה היא האם זה דרך הלימוד הקלאסית שם בלימוד בסוגיות.
כי למיטב הבנתי בכלל לא.
כי למיטב הבנתי בכלל לא.
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
אני מקוה שאתה מבין שלבנות סוגיא בכל שיטה שהיא, מתחילה עד סוף זה דורש זמן,
ועקביות.
אתה לא חייב לעקוב אחרי זה, מטרתי להנגיש כיצד בונים סוגיא. מהפשט אל בהירות בהבנת הראשונים
מול הסוגיא.
שמעון טרבלסי
חבר ותיק
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 432
השאלה לא איך הוא למד סוגיא.
אלא איך לימד סוגיות, ומהי דרך העיון שהנחיל.
אם כל שיעוריו היו בנויים כך, אה"נ, אבל ממה שידוע לי אינו כך, וגם ממה שהעלו כאן ממנו עצמו אינו כך.
אלא איך לימד סוגיות, ומהי דרך העיון שהנחיל.
אם כל שיעוריו היו בנויים כך, אה"נ, אבל ממה שידוע לי אינו כך, וגם ממה שהעלו כאן ממנו עצמו אינו כך.
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
כפי הידוע לי, אכן כך השיעורים היו בנויים.
אתה יכול לקרוא גם תשובותיו בהלכה,
וגם של תלמידיו המוצלחים שקלטו את השיטה.
זה הסגנון בגדול
שמעון טרבלסי
חבר ותיק
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 432
כפי הידוע לי, וכפי שהוא אמר בשיעור שהובא לעיל, השיעור לא בנוי כך כלל, אלא על לימוד פשט הגמרא רש"י והתוס' בעיון נמרץ, כלשונם.
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
הוא אשר חיפשתי מהו עיון נמרץ? זה לא מילים בעלמא, יש לזה משמעות.
מה שהבאתי הוא תמצות של מקור בו ביאר בהרחבה הרבה יותר,
ומי שרוצה לעמוד על סגנון לימודו של הגר''מ יעיין כאן.
ראו כאן באותיות ט ואילך
כתוב ברור ובהיר
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
נקודה נוספת עליה דיבר הגר''ד יוסף בשם אביו, על הגר''מ שהיה לו בהירות בש''ס, באופן שהיה יכול להביא ראיות ממנו לכל נדון שהיה בא לפניו.
למרות הסגנון השונה, אני אביא כאן ועד שנמסר בחברון מפי הג''ר ר' ראובן לויכטר תלמיד המשגיח הרב וולבה שמגדיר זאת בצורה יפה.
כשמגיעה אלינו שאלה מהחיים, יש לנו פתאום צורך לחלץ מתוך הידע שלנו משהו שלא כתוב במפורש, אבל מאיר את המקרה באור מסוים. זהו לא שימוש בחומר כפי שנלמד, אלא יכולת עמוקה לפרש אותו ולהתאים אותו למקרה עובדתי, מתקופה אחרת, עם רקע שונה.
קרא את השיעור
אנו משקיעים את מיטב שנותנו בלימוד תורה תוך העמקה וניסיון לדעת חלקים נרחבים בתורה.
במרחק של שנים, לומדים רבים תוהים – האם שנות הלימוד אכן נושאות פרי? האם ישנה בהירות בתורתם, והאם הם זוכרים ושולטים בחומר בהתאם להשקעה המרובה?
התחושה של רבים היא ש’היה אפשר יותר’. ביחס להשקעה המרובה מצופה להרבה יותר ברבות השנים.
זוהי תחושת אכזבה קשה מאד.
בנקודה זו אנו צריכים להציב את השאלה – האם ניתן ללמוד באופן שונה, מה שיביא גם לתוצאות אחרות?
הבנה במושג לימוד בקיאות תפתח לנו דרך בלימוד.
המושג ‘בקיאות’ כחלק מאופן הלימוד אין פירושו רק ידיעות.
בקיאות היא זמינות החומר הנלמד, האופן שבו ניתן להשתמש בו ולשלוף אותו מהזיכרון.
אך יש בבקיאות עומק נוסף, שעשוי להדריך אותנו ממש לדרך לימוד.
הזמינות של הידיעות בתורה היא לא רק הידיעות עצמן, אלא האופן שבו ניתן להשתמש בהן ולחלץ ראיות מתוכן.
כשמגיעה אלינו שאלה מהחיים, יש לנו פתאום צורך לחלץ מתוך הידע שלנו משהו שלא כתוב במפורש, אבל מאיר את המקרה באור מסוים. זהו לא שימוש בחומר כפי שנלמד, אלא יכולת עמוקה לפרש אותו ולהתאים אותו למקרה עובדתי, מתקופה אחרת, עם רקע שונה.
לדוגמא – נשאלה שאלה על ידי יהודים אמריקאים אחרי רעידת אדמה באזור, האם צריך לתרום כסף ולעזור לנפגעים. התשובה הבלתי מעמיקה שיכולה לעלות, היא שאין צורך לתרום וזה אף בזבוז כסף, משום שאין כאן דרכי שלום ולא משום איבה.
זהו פסק הלכה שרואה את המקרה רק מתוך קטגוריה של צדקה. אך כשנתבונן אפשר לבחון את השאלה מתוך המושג של “נושא בעול עם חברו” וכאן צריכים להישאל שאלות אחרות כמו: האם יש ‘נושא בעול’ עם גוי? או האם ‘נושא בעול’ זוהי מידה בלב או שנצרך לה מעשה?
על מנת לדון בשאלות אלו, נדרשת יכולת להבין היטב את התורה כך שנוכל ללמוד ממנה ולענות על שאלות כאלו. בלי יכולת זו של לימוד השאלות יידונו רק מתוך תחושות אינטואיטיביות אך ללא שום בסיס תורני.
זהו לימוד שצריך לתרגל אותו כבר בשנות הלימוד המוקדמות. ולצערנו הדברים לא כך בדרך כלל.
כך, למשל, נמצא שלומדים רבים כותבים חבורות וחידושים שכולם עוסקים בשאלות מופשטות שנידונות מיניה וביה, בלא יכולת להביא ראיות ומקורות ממקומות שונים.
הגמרא במסכת שבת ורש”י בפירושו שם נותנים לנו הדרכה מועילה בעניין זה –
נחלקו ר’ אליעזר וחכמים במשנה האם רשאי אדם לצאת בשבת בכלי זין. שורש המחלוקת היא האם הם כתכשיטים לאדם ומותרים, או שהם גנאי לאדם ואסורים.
הגמרא מנסה להביא ראיה לכך שכלי זין הם תכשיטים מהפסוק בתהילים: “חגור חרבך על ירך גיבור הודך והדרך”, כלומר: החרב וכלי הזין הם הוד והדר לאדם, ומשיבה הגמרא שפסוק זה מדבר על דברי תורה. הם כלי הזין של התלמיד-חכם, והם לו הוד והדר.
ומפרש רש”י – “בדברי תורה כתיב – הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גיבור לנצח במלחמה והוא הודך והדרך”.
זהו ההוד וההדר של התלמיד-חכם. כשבא מעשה לפניו בדין, תלמודו זמין ומונח על ירכו ככלי מלחמה להשתמש בו, להביא ראיה למקרה שעולה מהמציאות.
זוהי הדרכה חשובה הנוגעת ללימוד עצמו. הלימוד צריך להיות כזה שהמחשבה אודותיו היא לא מחשבה מופשטת הנידונה רק מיניה וביה, אלא כבר בתחילה היא מתהווה דרך מקורות שונים וראיות ממקומות אחרים.
הדברים נאמרים לא רק בהקשר של לימוד הלכה, אלא על כל סברא ומחשבה בסוגיה, כפי שהדריך ר’ ישראל את תלמידו ר’ איצלה – ‘כל סברא צריך להביא עליה ראיה מכל דברי חז”ל ומגדולי המחברים’.
לעיתים קרובות אנו עושים בדיוק להיפך, הסברות שלנו נבחנות רק מיניה וביה. אנו חסרים יכולת להביא שאלה או מבחן ממקורות אחרים, והשוואות עם סוגיות שונות.
זוהי הסיבה שהדברים לא מתקיימים בידינו, לא כזיכרון וגם לא כמשהו שאפשר להשתמש בו לנידונים אחרים. למדנות אמתית היא יכולת לומר סברות שיכולות לעמוד במבחן המציאות, ולא רק כשהן ביחס לעצמן.
הגמרא בסוגיה בשבת ממשיכה ומדריכה כיצד צריך התלמיד-חכם ללמוד.
לאחר שאמרה שהפסוק נכתב על דברי תורה, וההוד וההדר של הלומד הוא ביכולת שלו להשתמש בתורתו כחרב על ירך, ממשיכה הגמרא לדרוש את הפסוק.
“שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב”ה מצליח להם שנאמר:” והדרך צלח” אל תקרי והדרך אלא וחדדך”.
החידוד של תלמידי החכמים אמור להתקיים באופן של הבאת ראיות ממקומות שונים וניסיון של חיכוך ובדיקה במקורות ובסוגיות נוספות. הוא אינו נעשה על ידי סברא מול סברא, אלא ראיה מול ראיה.
ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר צלח רכב”. – כך זוכים לגדלות בתורה.
גדלות בתורה אינה נמדדת רק בחדות השכל והחשיבה, היא נמדדת גם ביכולת לקשר ולהביא ראיות ממקום למקום, ובאופן זה להבין את דברי התורה.
יכול אפילו שלא לשמה תלמוד לומר “על דבר אמת”.
‘שלא לשמה’ האמור כאן אינו הלימוד המלווה בנגיעות. אלא המקרה בו יש ללומד ראיות ודימוים יפים וטובים לסברתו, אך בכל אופן הדברים נראים לו לא נכונים או שאינם מדויקים. יש לו יכולת לדחוק את הראיות לטובתו או להתעלם ממש ממה שלא מסתדר, ולהחזיק בכל אופן בסברתו מכוח הראיות והדימויים שיש. על זה נאמר ‘על דבר אמת’. נדרשת בכך אמת.
יכול אם הגיס דעתו ת”ל “וענוה צדק”.
גם אחרי שהולך התלמיד-חכם עם האמת לבדה, ואינו נוטה ממנה ימין או שמאל, עליו להיזהר שלא להגיס דעתו ולומר – ‘מכיוון שאני יודע את כל זה, אין לי צורך לשמוע דברי תורה מאנשים אחרים היודעים פחות או קטנים ממני’. הדרך היא להקשיב לכל אחד, גם לקטן. הסיבה לכך היא שייתכן כי בדברי כל אדם תהיה נימה שונה ומיוחדת, זו שבכוחה להאיר משהו או לשנות את ההבנה במקצת.
זוהי ההדרכה בלימוד תורה על פי הסוגיה בשבת –
לימוד באופן של הקשר מסוגיה לסוגיה זו הגדלות והחשיבות בתורה, וגם כשיש ראיות צריך להיזהר וללכת אחר האמת – ועל כל אלה לשמור על ענווה ולשמוע כל אדם, כי כל אחד, בניגון שונה של הדברים, עשוי להוסיף.
https://meihadaas.com/he/classes/איך-ללמוד-3/#
למרות הסגנון השונה, אני אביא כאן ועד שנמסר בחברון מפי הג''ר ר' ראובן לויכטר תלמיד המשגיח הרב וולבה שמגדיר זאת בצורה יפה.
כשמגיעה אלינו שאלה מהחיים, יש לנו פתאום צורך לחלץ מתוך הידע שלנו משהו שלא כתוב במפורש, אבל מאיר את המקרה באור מסוים. זהו לא שימוש בחומר כפי שנלמד, אלא יכולת עמוקה לפרש אותו ולהתאים אותו למקרה עובדתי, מתקופה אחרת, עם רקע שונה.
קרא את השיעור
אנו משקיעים את מיטב שנותנו בלימוד תורה תוך העמקה וניסיון לדעת חלקים נרחבים בתורה.
במרחק של שנים, לומדים רבים תוהים – האם שנות הלימוד אכן נושאות פרי? האם ישנה בהירות בתורתם, והאם הם זוכרים ושולטים בחומר בהתאם להשקעה המרובה?
התחושה של רבים היא ש’היה אפשר יותר’. ביחס להשקעה המרובה מצופה להרבה יותר ברבות השנים.
זוהי תחושת אכזבה קשה מאד.
בנקודה זו אנו צריכים להציב את השאלה – האם ניתן ללמוד באופן שונה, מה שיביא גם לתוצאות אחרות?
הבנה במושג לימוד בקיאות תפתח לנו דרך בלימוד.
המושג ‘בקיאות’ כחלק מאופן הלימוד אין פירושו רק ידיעות.
בקיאות היא זמינות החומר הנלמד, האופן שבו ניתן להשתמש בו ולשלוף אותו מהזיכרון.
אך יש בבקיאות עומק נוסף, שעשוי להדריך אותנו ממש לדרך לימוד.
הזמינות של הידיעות בתורה היא לא רק הידיעות עצמן, אלא האופן שבו ניתן להשתמש בהן ולחלץ ראיות מתוכן.
כשמגיעה אלינו שאלה מהחיים, יש לנו פתאום צורך לחלץ מתוך הידע שלנו משהו שלא כתוב במפורש, אבל מאיר את המקרה באור מסוים. זהו לא שימוש בחומר כפי שנלמד, אלא יכולת עמוקה לפרש אותו ולהתאים אותו למקרה עובדתי, מתקופה אחרת, עם רקע שונה.
לדוגמא – נשאלה שאלה על ידי יהודים אמריקאים אחרי רעידת אדמה באזור, האם צריך לתרום כסף ולעזור לנפגעים. התשובה הבלתי מעמיקה שיכולה לעלות, היא שאין צורך לתרום וזה אף בזבוז כסף, משום שאין כאן דרכי שלום ולא משום איבה.
זהו פסק הלכה שרואה את המקרה רק מתוך קטגוריה של צדקה. אך כשנתבונן אפשר לבחון את השאלה מתוך המושג של “נושא בעול עם חברו” וכאן צריכים להישאל שאלות אחרות כמו: האם יש ‘נושא בעול’ עם גוי? או האם ‘נושא בעול’ זוהי מידה בלב או שנצרך לה מעשה?
על מנת לדון בשאלות אלו, נדרשת יכולת להבין היטב את התורה כך שנוכל ללמוד ממנה ולענות על שאלות כאלו. בלי יכולת זו של לימוד השאלות יידונו רק מתוך תחושות אינטואיטיביות אך ללא שום בסיס תורני.
זהו לימוד שצריך לתרגל אותו כבר בשנות הלימוד המוקדמות. ולצערנו הדברים לא כך בדרך כלל.
כך, למשל, נמצא שלומדים רבים כותבים חבורות וחידושים שכולם עוסקים בשאלות מופשטות שנידונות מיניה וביה, בלא יכולת להביא ראיות ומקורות ממקומות שונים.
הגמרא במסכת שבת ורש”י בפירושו שם נותנים לנו הדרכה מועילה בעניין זה –
נחלקו ר’ אליעזר וחכמים במשנה האם רשאי אדם לצאת בשבת בכלי זין. שורש המחלוקת היא האם הם כתכשיטים לאדם ומותרים, או שהם גנאי לאדם ואסורים.
הגמרא מנסה להביא ראיה לכך שכלי זין הם תכשיטים מהפסוק בתהילים: “חגור חרבך על ירך גיבור הודך והדרך”, כלומר: החרב וכלי הזין הם הוד והדר לאדם, ומשיבה הגמרא שפסוק זה מדבר על דברי תורה. הם כלי הזין של התלמיד-חכם, והם לו הוד והדר.
ומפרש רש”י – “בדברי תורה כתיב – הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גיבור לנצח במלחמה והוא הודך והדרך”.
זהו ההוד וההדר של התלמיד-חכם. כשבא מעשה לפניו בדין, תלמודו זמין ומונח על ירכו ככלי מלחמה להשתמש בו, להביא ראיה למקרה שעולה מהמציאות.
זוהי הדרכה חשובה הנוגעת ללימוד עצמו. הלימוד צריך להיות כזה שהמחשבה אודותיו היא לא מחשבה מופשטת הנידונה רק מיניה וביה, אלא כבר בתחילה היא מתהווה דרך מקורות שונים וראיות ממקומות אחרים.
הדברים נאמרים לא רק בהקשר של לימוד הלכה, אלא על כל סברא ומחשבה בסוגיה, כפי שהדריך ר’ ישראל את תלמידו ר’ איצלה – ‘כל סברא צריך להביא עליה ראיה מכל דברי חז”ל ומגדולי המחברים’.
לעיתים קרובות אנו עושים בדיוק להיפך, הסברות שלנו נבחנות רק מיניה וביה. אנו חסרים יכולת להביא שאלה או מבחן ממקורות אחרים, והשוואות עם סוגיות שונות.
זוהי הסיבה שהדברים לא מתקיימים בידינו, לא כזיכרון וגם לא כמשהו שאפשר להשתמש בו לנידונים אחרים. למדנות אמתית היא יכולת לומר סברות שיכולות לעמוד במבחן המציאות, ולא רק כשהן ביחס לעצמן.
הגמרא בסוגיה בשבת ממשיכה ומדריכה כיצד צריך התלמיד-חכם ללמוד.
לאחר שאמרה שהפסוק נכתב על דברי תורה, וההוד וההדר של הלומד הוא ביכולת שלו להשתמש בתורתו כחרב על ירך, ממשיכה הגמרא לדרוש את הפסוק.
“שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב”ה מצליח להם שנאמר:” והדרך צלח” אל תקרי והדרך אלא וחדדך”.
החידוד של תלמידי החכמים אמור להתקיים באופן של הבאת ראיות ממקומות שונים וניסיון של חיכוך ובדיקה במקורות ובסוגיות נוספות. הוא אינו נעשה על ידי סברא מול סברא, אלא ראיה מול ראיה.
ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר צלח רכב”. – כך זוכים לגדלות בתורה.
גדלות בתורה אינה נמדדת רק בחדות השכל והחשיבה, היא נמדדת גם ביכולת לקשר ולהביא ראיות ממקום למקום, ובאופן זה להבין את דברי התורה.
יכול אפילו שלא לשמה תלמוד לומר “על דבר אמת”.
‘שלא לשמה’ האמור כאן אינו הלימוד המלווה בנגיעות. אלא המקרה בו יש ללומד ראיות ודימוים יפים וטובים לסברתו, אך בכל אופן הדברים נראים לו לא נכונים או שאינם מדויקים. יש לו יכולת לדחוק את הראיות לטובתו או להתעלם ממש ממה שלא מסתדר, ולהחזיק בכל אופן בסברתו מכוח הראיות והדימויים שיש. על זה נאמר ‘על דבר אמת’. נדרשת בכך אמת.
יכול אם הגיס דעתו ת”ל “וענוה צדק”.
גם אחרי שהולך התלמיד-חכם עם האמת לבדה, ואינו נוטה ממנה ימין או שמאל, עליו להיזהר שלא להגיס דעתו ולומר – ‘מכיוון שאני יודע את כל זה, אין לי צורך לשמוע דברי תורה מאנשים אחרים היודעים פחות או קטנים ממני’. הדרך היא להקשיב לכל אחד, גם לקטן. הסיבה לכך היא שייתכן כי בדברי כל אדם תהיה נימה שונה ומיוחדת, זו שבכוחה להאיר משהו או לשנות את ההבנה במקצת.
זוהי ההדרכה בלימוד תורה על פי הסוגיה בשבת –
לימוד באופן של הקשר מסוגיה לסוגיה זו הגדלות והחשיבות בתורה, וגם כשיש ראיות צריך להיזהר וללכת אחר האמת – ועל כל אלה לשמור על ענווה ולשמוע כל אדם, כי כל אחד, בניגון שונה של הדברים, עשוי להוסיף.
https://meihadaas.com/he/classes/איך-ללמוד-3/#
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
לענ''ד אתה מפספס כי אתה רואה רק את החלק של החידושים המקומיים.
ולא את התשובות ההלכתיות המקיפות נושאים שלימים.
כדוגמא מהר''ם בפרשנותו נוגע ממש בפשט המקומי. אבל תפתח תשו' מהר''ם מלובלין, ותראה איך הוא מדמה דבר לדבר, ומסביר בסברא, בעומק. מנצנץ בזכרוני שאלת השל''ה הקדוש ממנו לגבי נדה.
וכך גם המהרש''ל בחידושיו המקומיים תראה סגנון מסויים, ואילו ביש''ש אריכות אחרת.
גם גאוני תוניס אם תרצה להכיר באמת דרך לימודם זה לאו דווקא בקומה הראשונה של עמל הפשט, אלא זה קומה א', אבל יש קומה ב' והיא בניית מערכות. והיא נמצאת בתשובותיהם.
וזה דרך כל הגאונים הקדמונים.
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
גם של חכמי טוניס
מעתיק ממקום אחר:
אינני יודע אם מותר לספר, אבל הגאון הרב יהושע כהן ודאי בקי נפלא בכל הש''ס ומציין כל דבר היכן נזכר וחזר עליו עשות אם לא מאות פעמים.
ושמעתיו בדרשותיו והינו מפעים.
אולם סיפור שמעתי מכלי ראשון (שמעתי מתלמידו של הגר''מ מזוז שהיה נוכח שם, שהוא ת''ח גדול בפני עצמו היום) שהגאון העצום הנ''ל הגיע לישיבה של הגר''מ מזוז זצ''ל, לעודד הבקיאות. והחזרות.
ומסר להם שם דרשא, ותורף הדברים ביאר להם ביאור מסויים בגמרא, ואמר להם שכך הבין שלמד מאה פעמים את הש''ס, ורק בפעם המאה ואחת הבין שהביאור הוא אחרת.
הגר''מ מזוז שהיה נוכח בחצי הראשון של הדרשא, שמע את הביאור שביאר בגמרא, ע''פ המאה פעמים ראשונות. ואילו בסיפא יצא.
והוא פנה לתלמידים יום למחרת, ואמר במחילה מהגאון הגדול וכו' שהיה כאן אתמול, אבל הביאור בגמרא לא כמו שפירש, הביאור הוא אחרת, ואמר את הביאור שעלה לגאון הנ''ל ביגיעה של 101 פעם.
אמרו לו כולם כך הוא פירש בסוף אחר מאה ואחת פעם. והגר''מ ענה כשמשקיעים בעיון בפעם ראשונה, מבינים כך.
עומק המושג
חבר חדש
- הצטרף
- 20/4/25
- הודעות
- 72
כל הדיבורים על שיטת העיון התוניסאית הם דיבורים ללא כיסוי במציאות.
בפועל, דקדוק כללי מלשונות הראשונים לא מוסיף כלום, וזאת מלבד העובדה שהוא פשוט לא נכון. אף אחד מהראשונים לא כתב כתבי חידה, וספריו אמורים להיות ברורים ומובנים אצל כל קורא בצורה פשוטה ובהירה, כך גם הגמרא, אפשר לנסות להתחקות אחרי אופן הכתיבה ולעלות תובנות, אך הדקדוק המוגזם בכל מילה ואות לא מוסיף שום דבר.
אפשר למתוח ביקורת על המצב בישיבות הליטאיות, שמזניחים מידי את השכל הישר והסברא הפשוטה, שמתרגלים להעלות צדדים וצידי צדדים בלי פשר, שלא יודעים לחדור לעומק הרעיון אלא למחרוזת מילים שמייצגות אותו וכיו"ב, אך מי שלא הורגל בשיטת הניתוח האנליטית של הישיבות הליטאיות - היכולת שלו לנתח סוגייה בצורה רצינית היא נמוכה מאד (בדרך כלל, כמובן).
בפועל, דקדוק כללי מלשונות הראשונים לא מוסיף כלום, וזאת מלבד העובדה שהוא פשוט לא נכון. אף אחד מהראשונים לא כתב כתבי חידה, וספריו אמורים להיות ברורים ומובנים אצל כל קורא בצורה פשוטה ובהירה, כך גם הגמרא, אפשר לנסות להתחקות אחרי אופן הכתיבה ולעלות תובנות, אך הדקדוק המוגזם בכל מילה ואות לא מוסיף שום דבר.
אפשר למתוח ביקורת על המצב בישיבות הליטאיות, שמזניחים מידי את השכל הישר והסברא הפשוטה, שמתרגלים להעלות צדדים וצידי צדדים בלי פשר, שלא יודעים לחדור לעומק הרעיון אלא למחרוזת מילים שמייצגות אותו וכיו"ב, אך מי שלא הורגל בשיטת הניתוח האנליטית של הישיבות הליטאיות - היכולת שלו לנתח סוגייה בצורה רצינית היא נמוכה מאד (בדרך כלל, כמובן).
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
אשמח לתגובת התלמידי חכמים, לדברים דלהלן ואחר כך אחשוף את מקורן.
האם מותר לחולה שאין בו סכנה להתרפאת בדבר שהוא אסור מן התורה, או רק באיסור דרבנן בלבד? או בכלל לא.
הרמב"ם פוסק בהלכות יסודי התורה (פ"ה ה"ח) "שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה", הרי שמבואר שלדחות איסורי תורה, אין לנו אלא במצב של סכנה בלבד, אולם בסופה של ההלכה מחלק הרמב''ם בין "כדרך הנאתן" ל"שלא כדרך הנאתן". שכל מה שאסרה התורה הוא רק בכדרך הנאתו, אבל שלא כדרך הנאתו, אינו בכלל איסור אכילה של התורה. וחילק בחילוק זה בין בשקצים ורמשים, ובין בחמץ בפסח, בכולם יש חילוק בין כדרך הנאתו לשלא כדרך הנאתו.
והנה יש להקשות דהנה תוס' במסכת שבועות כג: ד''ה דמוקי מבואר שאף לר' יוחנן הסובר חצי שיעור אסור מן התורה, אבל שלא כדרך הנאתן אינו אסור מן התורה. והמהרש"ל שם מחלק בין "חצי שיעור" לבין "כלשהוא". ולדעת ר' שמעון "כלשהוא" למלקות, וע''פ זה כותב המהרש"ל שהוא הדין גם שלא כדרך הנאתן חייב מלקות אליבא דרבי שמעון. והיינו דהמהרש"ל מכריח מהסוגיא שם שגין "כלשהוא" ודין "שלא כדרך הנאתן" הוא חד דינא, דודאי גם כשאדם אוכל דבר שלא כדרך "אכילה" יש כאן גדר "אכילה" כלשהיא, דסו''ס הכניס גוף האיסור לפיו ואכלו, וגם שיעור אכילה הוא מצד שסתם "אכילה" אינה פחותה מכזית. אך אם מורידים את הגדר הזה וסוברים שאף בדבר שאינו בגדרי אכילה כלל, אלא אפילו כלשהוא חייב, הוא הדין גם בשלא כדרך הנאה. וכן הוא דעת המהריב"ל להשוות ביניהם.
וע"פ הנחת המהרש"ל בהשוואה בין "כלשהוא" לבין "שלא כדרך הנאה", יוצאת קושיא בדברי הרמב"ם שכאן כתב שחמץ שלא כדרך הנאתו מותר, ואילו בהלכות חמץ (פ''א מהל' חמץ ומצה ה''ז) מבואר ברמב''ם דחמץ אסור בכלשהו, מ"לא יאכל חמץ". וביאר הגאון ר' לוי בן חביב (סי' יח) דטעם הדבר הוא שברגע שהכתוב מדבר על הגברא "לא תאכל" אז יש כאן איסור על "מעשה אכילה" וזה אינו בפחות מכזית, אבל אם הוציאה התורה בלשון "לא יאכל" בצירי הרי שהאיסור הוא על גוף החמץ שלא יאכל, ולא על הפעולה ובזה אין חילוק בין רב למעט, ולכן אפילו בכלשהוא הוא אסור מן התורה.
ואם כן שהאיסור הוא על החמץ שלא יאכל, ולא על הפעולה של האכילה, ולכן החמץ נאסר בכלשהוא, אם כן גם חמץ שלא כדרך הנאתו יהיה אסור מן התורה.
ע"כ הקפה א'.האם מותר לחולה שאין בו סכנה להתרפאת בדבר שהוא אסור מן התורה, או רק באיסור דרבנן בלבד? או בכלל לא.
הרמב"ם פוסק בהלכות יסודי התורה (פ"ה ה"ח) "שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה", הרי שמבואר שלדחות איסורי תורה, אין לנו אלא במצב של סכנה בלבד, אולם בסופה של ההלכה מחלק הרמב''ם בין "כדרך הנאתן" ל"שלא כדרך הנאתן". שכל מה שאסרה התורה הוא רק בכדרך הנאתו, אבל שלא כדרך הנאתו, אינו בכלל איסור אכילה של התורה. וחילק בחילוק זה בין בשקצים ורמשים, ובין בחמץ בפסח, בכולם יש חילוק בין כדרך הנאתו לשלא כדרך הנאתו.
והנה יש להקשות דהנה תוס' במסכת שבועות כג: ד''ה דמוקי מבואר שאף לר' יוחנן הסובר חצי שיעור אסור מן התורה, אבל שלא כדרך הנאתן אינו אסור מן התורה. והמהרש"ל שם מחלק בין "חצי שיעור" לבין "כלשהוא". ולדעת ר' שמעון "כלשהוא" למלקות, וע''פ זה כותב המהרש"ל שהוא הדין גם שלא כדרך הנאתן חייב מלקות אליבא דרבי שמעון. והיינו דהמהרש"ל מכריח מהסוגיא שם שגין "כלשהוא" ודין "שלא כדרך הנאתן" הוא חד דינא, דודאי גם כשאדם אוכל דבר שלא כדרך "אכילה" יש כאן גדר "אכילה" כלשהיא, דסו''ס הכניס גוף האיסור לפיו ואכלו, וגם שיעור אכילה הוא מצד שסתם "אכילה" אינה פחותה מכזית. אך אם מורידים את הגדר הזה וסוברים שאף בדבר שאינו בגדרי אכילה כלל, אלא אפילו כלשהוא חייב, הוא הדין גם בשלא כדרך הנאה. וכן הוא דעת המהריב"ל להשוות ביניהם.
וע"פ הנחת המהרש"ל בהשוואה בין "כלשהוא" לבין "שלא כדרך הנאה", יוצאת קושיא בדברי הרמב"ם שכאן כתב שחמץ שלא כדרך הנאתו מותר, ואילו בהלכות חמץ (פ''א מהל' חמץ ומצה ה''ז) מבואר ברמב''ם דחמץ אסור בכלשהו, מ"לא יאכל חמץ". וביאר הגאון ר' לוי בן חביב (סי' יח) דטעם הדבר הוא שברגע שהכתוב מדבר על הגברא "לא תאכל" אז יש כאן איסור על "מעשה אכילה" וזה אינו בפחות מכזית, אבל אם הוציאה התורה בלשון "לא יאכל" בצירי הרי שהאיסור הוא על גוף החמץ שלא יאכל, ולא על הפעולה ובזה אין חילוק בין רב למעט, ולכן אפילו בכלשהוא הוא אסור מן התורה.
ואם כן שהאיסור הוא על החמץ שלא יאכל, ולא על הפעולה של האכילה, ולכן החמץ נאסר בכלשהוא, אם כן גם חמץ שלא כדרך הנאתו יהיה אסור מן התורה.
אשיר לכבודו
חבר חדש
- הצטרף
- 26/3/25
- הודעות
- 38
אתה צודק במליון אחוז
יש הנחה אצל הרבה אנשים כאילו הראשונים באו להסתיר ממנו את הכוונה שלהם ואנחנו צריכים לגלות אותה כמו איזה משחק או חידון
הראשונים הסבירו כמה שיכלו לפי רוחב דעתם ולפעמים אפשר להכניס בדקדוק לשונותיהם עוד דברים שלא כתובים במפורש אבל צריך פורפוציה
וכבר פתחו לזה אשכול כאן שלמעיינים בלשון הרמב"ן אם נדקדק כל מילה בדבריו יש אין ספור סתירות בין תחילת משפט לסוף משפט והרבות דוגמאות בזה הוא לטורח וכל מעיין בתורת הראשונים יראה את זה
ולפעמים אחרי סתירות הרמב"ן אתה רואה רשב"א ומבין כוונת הרמב"ן מדברי הרשב"א ומבין שהרמב"ן רק קיצר ולשונו אינה ברורה כל כך
כי לא נשלה את עצמנו שלרמב"ן היה יותר כשרון כתיבה מהרשב"א
נערך לאחרונה:
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
אינני מבין שלומדים ר' חיים, או ר' שמעון, היית מוצא את זה ברמב''ם בהבנה הפשוטה?
אולי לאחר שהורגלת בסברותיהם, אתה מורגל לנתח כך בכל סוגיא. וזה לת''ח.
וכי הראשונים לא ידעו להביע את עצמם?
אבל האמת תמחלו לי, אבל יש כאן סוג חוסר ידיעה בסיסי בהבנת הלימוד. ובדרכיה, עוד מדורות קודמים. וכאן יש מחלוקת על דברים פשוטים ומוסכמים.
וכפי שאביא בהודעה הבאה
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 867
דקדוק לשונם של רבותינו
עוד כתב מוה"ר יצחק קנפנטון (רבו של הגאון ר' יעקב בירב רבו של הבית יוסף, ומרן החזון איש ביקש להדפיסו כדי שידעו ללמוד!) בכללי הגמרא "כלל גדול בעיון שתדקדק הלשון היטב, ותשתדל אם יש בו יתור לשון או כפל ענין, ואם יש חידוש בענין ההוא או במאמר ההוא או לאו וכו', ותשתדל להוציא כל הלשון בענין שכל מילה ומילה בכל חלק יורה על דבר חידוש שלא היה מובן מכל הקודם".
הרי שכלל זה של הבנה כתוב בדברי קמאי דקמאי, והועתק גם בדברי השל''ה, ובעוד קדמונים.
והגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל אמר בענין זה (אור לציון חכמה ומוסר עמ' נז) "ומעולם לא מצאתי אות אחת מיותרת ברש"י ותוס', ואם מצאתי, פירושו שלא הבנתי".
אולם נראה לי שהטעות והתפיסה שלכם היא כאילו כל הלימוד הזה הוא דקדוקי עניות, ובאמת, מזה יש לאפוקי וזה מוסכם על כולם וכמו שכתב (שם עמ' סא) "ואין הכונה ללימוד פשטני מדאי שמאבדים את הזמן בשביל דקדוקי עניות, אלא ללמוד הכל בהבנה טובה, ובמטרה לדעת מה אני צריך לעשות, ולדעת מה למד".
וכמו כן, פעמים רבות נראה לפרש את דברי הראשונים באופן מבריק, אולם אם הדבר לא נכנס במילותיו, והעיקר חסר מן הספר - יש להניח שלא לכך נתכוין הכותב. אולם אם הסברא נכונה מצד עצמה יש להחשיבה בכל אופן ואולי ימצא שנכתבה על ידי אחד מהראשונים וכדומה (שו"ר שכ"כ החיד"א בשם גורי האר"י שאין להזניח סברא נכונה, ואף אם אינה מתיישבת במקום זה יתכן שימצא שתתישב במקום אחר). בדרך זו אדם מקבל "ודאות" בלימודו כי אם הדבר נכנס היטב בלשון המחבר הרי שכיון לאמת ויכול ע"פ זה להכריע הכרעות.
ואף שאמרו ''מוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין'' הרי דמ''מ ע''פ רוב הלשון והענין הולכים יחד כתאמי צביה, אלא דלעיתים רחוקות מאד הענין והלשון אינם סובלים זא''ז ומוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין. אך אם יקרה לך אדם שמוצא שפירושיו פעמים רבות אינם עולים עם הלשון ה''ז כהולך בדרך עקלתון.
עומק המושג
חבר חדש
- הצטרף
- 20/4/25
- הודעות
- 72
הרב @כהנא דמסייע, איני יכול להתווכח אתך בסוגייה זו, כיון ששורש המחלוקת בינינו נעוץ בשאלה יסודית הרבה יותר.
שורש הוויכוח בינינו הוא כיצד בוחנים סוגייה באופן רציני, אתה בוחן נושא ע"י ניסיון לעשות סינתזה בין אוסף כל הציטוטים שנאמרו בכלל ישראל מאז בריאת העולם ועד ימינו אנו, לוקחים משפט מהרמב"ם, מוסיפים ציטוט מדרשות הר"ן, קטע ארוך מהמהר"ל, אגרת ארוכה של החזון איש, רבע ציטוט נוסף ממסילת ישרים, ואז כותבים מונולוג נרגש על כך שיש כאלו שמעיזים לחלוק על כל רבותינו מצוקי ארץ, זאת הגישה שלך.
הגישה הזו מבטאת תפיסה ילדותית, שרואה את כל דעותיהם של כל גדולי ישראל לאורך הדורות ככאלו שנוצרו יחד באיזו ישיבה של מועצת גדולי התורה, אך מה לעשות שכמעט אין סוגייה חוץ-הלכתית שאין בה מחלוקת, אפילו על שלילת גשמותו של הקב"ה נחלקו הראשונים הקדמונים, ק"ו על שאלות אחרות, כמו השגחה פרטית, נס וטבע, תורה ותפילה, מהותה של תורה שבע"פ, פשט ודרש וכיו"ב לעשרות, כל אחד מגדולי ישראל אותם אתה מצטט הושפע מהגות מסוג אחר, מסביבה שונה ואימץ לעצמו צורת חשיבה שונה, במהלך אלף השנים האחרונות נאמרו בעם ישראל אלפי דעות ורעיונות, מחלוקות, וויכוחים, צורות חשיבה וניואנסים, הרמב"ם - לדוגמא - הושפע מהפילוסופיה האריסטוטלית השפעה מכרעת, עד כדי שאפשר לראות את עקבותיה כמעט בכל טקסט עיוני שנכתב על ידו, ואילו החזון איש גיבש את השקפת עולמו בעיקר לאור דברי חז"ל, תוך שהוא מערב בזה את צורת החשיבה הסובייקטיבית שלו, הצד השווה לשניהם שהיה להם קו מסוים דרכו הם בחנו את הסוגיות כולם, אין זה בהכרח שהם יחלקו זה על זה בכל שאלה, אך נקודת המוצא וצורת החשיבה היו שונות.
מלבד זאת, הגישה הזו היא פשוט לא נכונה, גם גדולי ישראל עצמם אותם אתה מצטט לא ניסו להצליב ציטוטים ולהצליח לחלץ מהם עמדה קוהרנטית, הם פשוט חשבו באמצעות השכל הישר והגיעו לתובנות מסוימות, ולא ניסו לבחון אם תובנות אלו מסתדרות עם מה שכתוב בדרשות הר"ן, צורת גיבוש העמדות של האדם אמורה להיות אוטונומית, הוא אמור לשקול את האפשרויות השונות ולהגיע למסקנות ותובנות, לי - לשם ההמחשה - יש קו חשיבה ברור, הוא שוזר בתוכו עמדות הנוגעות לכל שדרות המחשבה, החל משאלות כמו מהי אמונה והאם יש אלוקים וכלה בשאלות כמו דרך הלימוד, ולכן איני רואה צורך מיוחד להתייחס לציטוט כזה או אחר מספר מוסר בן דורינו, חשוב ככל שיהיה.
בעיניי - לגישה שלך יש הרבה השלכות הרסניות, צורת החשיבה הזו שבכל נושא ועניין צריך לנסות לשקלל את כל הדוברים בתולדות ההיסטוריה מביאה לעיוותים בכל תחום, בתחום ההשקפתי-מחשבתי יוצאים אנשים עם תפיסת עולם שטחית וילדותית, שכוללת בתוכה אוסף לא ברור של ציטטות של החזון איש בעניין הביטחון ושל הרמב"ם בעניין הבחירה, אנשים שאינם מסוגלים לגבש עמדה בשום שאלה רצינית שעומדת לפתחם, כאשר הם נתקלים בשאלה מסוג השאלות היסודי, כמו מהו היחס בין פשט לדרש, שאלות שנתקלים בהם גם באי בית המדרש, הם מתבלבלים לגמרי ויוצאים עם סינתזה מעוותת בין אוסף ווארטים מחשבתיים ברמה נמוכה. בעיות דומות ישנם גם בתחום ההלכתי, אנשים שלומדים סוגיות בגמרא ואינם מסוגלים לצאת עם שום דבר מסודר, אפשר להעלות עשרות צדדים ואפשרויות, וכולם עלו גם עלו בספרות ההלכתית והלמדנית לדורותיה, ולכן לא מכריעים בשום שאלה, ותופסים את כל העמדות והצדדים כסוג של קוריוז נחמד שאפשר להוכיח אותו מאיזה דקדוק ברמב"ם, ובסוף לא יוצאים עם שום דבר.
שורש הוויכוח בינינו הוא כיצד בוחנים סוגייה באופן רציני, אתה בוחן נושא ע"י ניסיון לעשות סינתזה בין אוסף כל הציטוטים שנאמרו בכלל ישראל מאז בריאת העולם ועד ימינו אנו, לוקחים משפט מהרמב"ם, מוסיפים ציטוט מדרשות הר"ן, קטע ארוך מהמהר"ל, אגרת ארוכה של החזון איש, רבע ציטוט נוסף ממסילת ישרים, ואז כותבים מונולוג נרגש על כך שיש כאלו שמעיזים לחלוק על כל רבותינו מצוקי ארץ, זאת הגישה שלך.
הגישה הזו מבטאת תפיסה ילדותית, שרואה את כל דעותיהם של כל גדולי ישראל לאורך הדורות ככאלו שנוצרו יחד באיזו ישיבה של מועצת גדולי התורה, אך מה לעשות שכמעט אין סוגייה חוץ-הלכתית שאין בה מחלוקת, אפילו על שלילת גשמותו של הקב"ה נחלקו הראשונים הקדמונים, ק"ו על שאלות אחרות, כמו השגחה פרטית, נס וטבע, תורה ותפילה, מהותה של תורה שבע"פ, פשט ודרש וכיו"ב לעשרות, כל אחד מגדולי ישראל אותם אתה מצטט הושפע מהגות מסוג אחר, מסביבה שונה ואימץ לעצמו צורת חשיבה שונה, במהלך אלף השנים האחרונות נאמרו בעם ישראל אלפי דעות ורעיונות, מחלוקות, וויכוחים, צורות חשיבה וניואנסים, הרמב"ם - לדוגמא - הושפע מהפילוסופיה האריסטוטלית השפעה מכרעת, עד כדי שאפשר לראות את עקבותיה כמעט בכל טקסט עיוני שנכתב על ידו, ואילו החזון איש גיבש את השקפת עולמו בעיקר לאור דברי חז"ל, תוך שהוא מערב בזה את צורת החשיבה הסובייקטיבית שלו, הצד השווה לשניהם שהיה להם קו מסוים דרכו הם בחנו את הסוגיות כולם, אין זה בהכרח שהם יחלקו זה על זה בכל שאלה, אך נקודת המוצא וצורת החשיבה היו שונות.
מלבד זאת, הגישה הזו היא פשוט לא נכונה, גם גדולי ישראל עצמם אותם אתה מצטט לא ניסו להצליב ציטוטים ולהצליח לחלץ מהם עמדה קוהרנטית, הם פשוט חשבו באמצעות השכל הישר והגיעו לתובנות מסוימות, ולא ניסו לבחון אם תובנות אלו מסתדרות עם מה שכתוב בדרשות הר"ן, צורת גיבוש העמדות של האדם אמורה להיות אוטונומית, הוא אמור לשקול את האפשרויות השונות ולהגיע למסקנות ותובנות, לי - לשם ההמחשה - יש קו חשיבה ברור, הוא שוזר בתוכו עמדות הנוגעות לכל שדרות המחשבה, החל משאלות כמו מהי אמונה והאם יש אלוקים וכלה בשאלות כמו דרך הלימוד, ולכן איני רואה צורך מיוחד להתייחס לציטוט כזה או אחר מספר מוסר בן דורינו, חשוב ככל שיהיה.
בעיניי - לגישה שלך יש הרבה השלכות הרסניות, צורת החשיבה הזו שבכל נושא ועניין צריך לנסות לשקלל את כל הדוברים בתולדות ההיסטוריה מביאה לעיוותים בכל תחום, בתחום ההשקפתי-מחשבתי יוצאים אנשים עם תפיסת עולם שטחית וילדותית, שכוללת בתוכה אוסף לא ברור של ציטטות של החזון איש בעניין הביטחון ושל הרמב"ם בעניין הבחירה, אנשים שאינם מסוגלים לגבש עמדה בשום שאלה רצינית שעומדת לפתחם, כאשר הם נתקלים בשאלה מסוג השאלות היסודי, כמו מהו היחס בין פשט לדרש, שאלות שנתקלים בהם גם באי בית המדרש, הם מתבלבלים לגמרי ויוצאים עם סינתזה מעוותת בין אוסף ווארטים מחשבתיים ברמה נמוכה. בעיות דומות ישנם גם בתחום ההלכתי, אנשים שלומדים סוגיות בגמרא ואינם מסוגלים לצאת עם שום דבר מסודר, אפשר להעלות עשרות צדדים ואפשרויות, וכולם עלו גם עלו בספרות ההלכתית והלמדנית לדורותיה, ולכן לא מכריעים בשום שאלה, ותופסים את כל העמדות והצדדים כסוג של קוריוז נחמד שאפשר להוכיח אותו מאיזה דקדוק ברמב"ם, ובסוף לא יוצאים עם שום דבר.
נושאים דומים:
