שאינו יודע לשאול
חבר ותיק
- הצטרף
- 4/11/25
- הודעות
- 1,057
א.
קי"ל במנחות צח ע"א ת"ר כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית חוץ מארון שאורכו לרוחבו של בית. וברמב"ם הל’ בית הבחירה (ג יב) השלחן ... והיה מונח ארכו לאורך הבית ורחבו לרוחב הבית וכן שאר כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית ורחבן לרוחב הבית חוץ מן הארון שהיה ארכו לרוחב הבית וכן נרות המנורה. [ובנרות איכא פלוגתא].
וצ"ע דבשלמא אם היה אומר זה מקומו כאן וזה כאן ניחא, אך יש דין מסוים שכל הכלים לארכו של בית וארון יוצא מן הכלל והוא לרוחבו של בית.
ב.
אך נראה בזה ביאור ברור בהקדים פירוש עניין אורך ורוחב.
דהנה במזבח הזהב מצינו אמה ארכו ואמה רחבו, ובמזבח הנחושת מצינו חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו, וצע"ג אם מידותיו שוות לב’ הצדדים על שום מה הם נקראים "אורך" ו"רוחב".
ונראה לבאר שאורך מבטא את עצם ישותו של דבר, דהיינו עצם היותו, ואילו רוחב מבטא את המקום שיש בו, שימושיו, ומה שהוא מכיל.
ג.
ובס"ד בינותי בספרים בזה, בלשונות תורה נביאים וכתובים ונראה ולהלן כמה לשונות להראות ולהוכיח דברים אלה ;
אריכות ימים. [והארכתם ימים בארץ אשר תירשון (דברים ה כט), למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כב ז) והארכתי את ימיך (מלכים א ג יד) ועוד רבים]. ולא מצאנו הרחבת ימים, כגון והרחבתי את ימיכם, ואם אורך ורוחב מידות הם מאי שנא בלשון תורה שמקפיד לומר אריכות ימים ולא הרחבת ימים.
אריכות אף. [ארך אפים (שמות לד ו) האריך אפו ועוד רבים]. גם כאן לא מצאנו הרחבת אף, ומדוע לא וכנ"ל.
ד.
מאידך;
רוחב לב. [ופחד ורחב לבבך (ישעיה ס ה) דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב ליבי (תהלים קיט לב) ועוד רבים]. ולא מצאנו לב ארוך ומ"ש.
רוחב פה. [רחב פי על אויבי (שמואל א ב א) על מי תתענגו על מי תרחיבו פה (ישעיה נז ד עיין להלן עוד בפסוק זה) וירחיבו עלי פיהם (תהלים לה כא) הרחב פיך ואמלאהו (תהלים פא יא) ועוד].
ה.
גם בלשון חכמים מצאנו רחבה שלפני הבתים (עירובין ח. ועוד), ולא קראו שמה "ארוכה" אלא "רחבה".
וע"ע עירובין ה. רש"י ד"ה משכו, שכתב שלשון רוחב לא נופל אלא על דבר שישנו במוחש כמו בליטה בכותל, אך דבר שכל היותו אינה אלא העדר, כמו חקק בכותל לא שייך לומר "רוחב" אלא "משך".
ו.
רוחב ידיים, [והארץ הנה רחבת ידיים לפניהם (בראשית לד כא) ועוד רבים].
הרחבה כיציאה מצרה, והיפך ה"צר" הוא "רחב" ולא "ארוך" כדכתיב: מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה (תהלים קיח ה) צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני (שם כה יז) בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי (שם ד ב) ועוד רבים.
וזה פלא הלא מצוקה נקראת "צר" או "צרה" על שם שאפשר לחיות אך יש קושי בדבר, כמו מעבר דרך צר שאפשר לעבור בו אך יש קושי בדבר, כך הוא עניין צרה שהאדם ישנו והחיים ישנם ולא מת ונעדר, רק הקיום וההנהגה הם תחת קושי ומצוקה, וכמעבר צר הנ"ל, אם כך הפכה של "צרה" היה ראוי שיהיה "ארוך" או "אורך" ולא "מרחב" או "הרחבה", ומדוע בלשון תורה תמיד יציאה מצרה נקראת הרחבה.
ז.
ונראה ברור כנ"ל, שאורך מתייחס לעצם היותו של דבר, במקום או בזמן, אך לא למה שהוא משמש או המקום שיש בו אחר שהוא כבר ישנו, האורך מתייחס לחומר עוד לפני שלבש צורה, עצם הנוכחות של דבר היא ה"אורך" שלו.
לכן אריכות ימים שייכת ל"אורך" ולא לרוחב, כי הלשון מבטא את עצם היותו חי, ולא את מהותו ועניינו, לא כמה פעל רבות וכיו"ב, אלא עצם הדבר שהוא חי ימים רבים זה שייך לאורך של החיים ולא לרחבם.
כך אריכות אף, הלא אין הכוונה שהאף [החמה והכעס] הוא למשך זמן רב, אלא שהתחלת הכעס נדחה למשך זמן, אם כך ההתייחסות היא לעצם זה שהכעס נעדר ואיננו, זהו דבר שאין לו צורה ואין לו תוכן, כי הוא "העדר" ולא "יש" ועל כן נופל בו לשון "אורך".
וזהו ההבדל בין "אריכות פה" לבין "רוחב פה", שאריכות פה מתייחס לעצם המילים, שמדבר מילים רבות ביחס למה שהיה אפשר לצפות, זהו עצם הדיבור בלי להתייחס לתוכנו וצורתו, בזה שייך לשון "אורך", אך "רוחב פה" מתייחס אפילו לדיבור קצר, אך שיש בו צורה של התנשאות וגאוה, או שמחה, או כיו"ב, שצורת הדיבור ותוכנו שונה בעוצמתה ממה שהיה אפשר לצפות, זהו "רוחב".
ח.
וראיה נפלאה לזה דשם בישעיהו נז ד לשון הפסוק "על מי תרחיבו פה, תאריכו לשון" נקט רוחב בפה ואורך בלשון, ונראה ברור כמו שביאר המלבי"ם שתרחיבו פה קאי על הליצנות שבדיבור דהיינו על הצורה והתוכן, שיש בה בזיון כלפי ה’ ונביאיו, יותר ממה שיש לפה יכולת וזכות לדבר, ואילו הארכת לשון הולך על גופו של דיבור שמדבר בכפל לשון ובאריכות ועל עצם הדיבור נופל לשון אורך וכנ"ל.
כך רוחב לב מתייחס לפעולת הלב ולא לעצם נוכחותו, ולכן שייך בו רוחב ולא אורך, ורוחב ידיים מתייחס לשימושים הרבים במקום ולא לעצם נוכחותו או מידת השטח שלו, אלא שהרבה אפשר להכניס שם, לכן נופל לשון רוחב ולא אורך, כך גם רחבה שלפני הבתים נקראת כך לא על שם שטחה ועצם נוכחותה אלא על שם השימושים הנוספים שהיא מאפשרת מעבר למה שמשתמשים בבית ועל זה יאות לומר "רוחב".
ט.
על כן כתב רש"י בעירובין שרוחב הוא משהו שישנו ולא העדר, כי אין רוחב ללא אורך, כשם שאין צורה ללא חומר, ראשית צריך שהדבר יימצא ויהיה קיים במקום או בזמן מסוים וזהו "אורכו", ורק אחר כך ניתן לדון כמה מקום יש בו וזהו "רוחבו", אך אם איננו קיים כלל אין כאן אלא "משך" של העדר ולא "רוחב".
ומבואר היטב מדוע יציאה מצרה נקראת "הרחבה", שהרי גם בצרה עצמה האורך ישנו, שזהו שמה "צרה" כמעבר צר שיש בו מקום בסיסי אלא שהוא צר, וזהו אורך שאין לו רוחב, ועל כן כאשר יש כן מקום באותו אורך זה וודאי נקרא "הרחבה".
י.
לכן גם במזבחות שהיה אורכם ורוחבם שווה, עדיין שייך לקרותם אורך ורוחב שיש להם "יש" היינו עצם היותם, ויש להם הרחבה וריוח שהוא התפשטות מקומם וזהו רוחב. [עיין במאמר לפרשת תצווה שנה זו שביארתי בס"ד עניין המזבח שהוא ביטול כוחות המפעילים פעולות בטבע ביטול גמור לכבוד ה’, ואשר כל הכוחות שבאדם הם רוחב שלו ולא אורך, ועל כן במזבח כל ישותו איננה אלא הרוחב שבו ולא יותר, משא"כ בשאר כלים].
יא.
אם כן מה שבכל מקום מידת האורך היא הגדולה ומידת הרוחב היא הקטנה, זהו תוצאה של שורש הדברים שנתבאר, שכאשר עושים כלי מודדים ראשית את מידת עצם נוכחותו והיא אורכו, ואחר כך נותנים לב לשטח והמקום שיהיה באותו מקום שנקבע לנוכחותו וזה הנקרא רוחב, ופעמים שהרוחב והאורך שווים כמו במזבח, אך עדיין וודאי יש אורך ויש רוחב.
יב.
כאשר יושבים בסעודת חתן, או כשיש אדם חשוב לעולם רוחבו של החתן כנגד אורכם של המסבים
לאמור: אורכו של אדם הוא בין רגליו לראשו, ורוחבו הוא מימינו לשמאלו, [ויש גם עוביו שהוא מלפניו לאחוריו וזה לא שייך לענייננו], אם כך אם פניו של ראובן כנגד עוביו של שמעון, הרי שאורכו של שמעון כנגד רוחבו של ראובן, [ולהמחיש העניין אם היו שוכבים כפי שהם עומדים היה נראה בבירור כיצד אורכו של שמעון כנגד רוחבו של ראובן].
אם כך וודאי רוחבו של החתן כנגד אורכם של הקרואים, ולדברינו הביאור בזה פשוט, המאורע הוא שמחת חתן, אם כן עצם נוכחותו של החתן ["אורכו"] היא מעצם המאורע ואיננה בסיבת אף אדם אלא בסיבת עצם המאורע, שבחתונה עסקינן והוא החתן, אם כן "אורכו" עומד לעצמו.
יג.
ואילו "רוחבו" דהיינו: מה שהוא מכיל בתוכו, המקום שיש בסיבתו ובעקבות נוכחותו הוא הסיבה למה ש"אורכם" של האחרים דהיינו: עצם נוכחותם, שייך לכאן, עצם נוכחות האחרים היא רק אחרי שיש כאן חתן, אם לא היה חתן לא היה שייך לבא לשמוח ולשמח, מה שאין כן אם לא היה אחד האחרים החתן וודאי היה מקומו קיים כפי שהוא, שאין נוכחותו בסיבתם אלא נוכחותם בסיבתו.
דבר זה בא לידי ביטוי במה שהמסובים יושבים אורכם כנגד רוחבו של חתן, שרק אחרי שהוא ישנו [אורך] ויש אפשרות לייחס אליו אחרים שזה כמו להשתמש בו [רוחב] רק אז שייך עצם נוכחות האחרים [אורך שלהם] או בנוסח אחר, רק אחרי שחומר החתן וצורתו כאן שייך החומר של אחרים שיהיה כאן.
יד.
כל הכלים היותם והיות המשכן הוא אחד, ואין למשכן קיום אלא בכליו ואין לכלי המשכן קיום אלא במשכן, הכל בתבנית אחת, מה שאין כן הארון קיומו עומד לעצמו גם לולי המשכן, ואילו קיום המשכן חסר מאד ללא הארון.
הארון הוא היחיד שלא היה במשכן משמת עלי וחרבה שילה ולא חזר יותר אל אוהל מועד אלא עשרים שנה היה הארון בקרית יערים ושלושים ושבע שנה בעיר ציון, ובחמשים ושבע שנה הללו היה המשכן בנוב ובגבעון כמפורש בשילהי זבחים ואח"כ השיבו דוד בשמחה ושירה וכו’ (עיין בכל זה שו"ת מהרי"ט ח"א תשובה קל"ז).
טו.
אם כן "חורבן שילה" הוא הסרת הארון מן המקדש ונפילתו בשבי פלשתים, אך הארון עצמו לא חרב ועוד השתמשו באותו ארון עצמו עבור מקדש ראשון [בין למ"ד שני ארונות היו בין למ"ד ארון אחד היה ואכמ"ל].
טז.
ארכו של ארון = קיומו ונוכחותו = עומד לעצמו, מפני ששם מקום שכינה ושם מקום לוחות העדות, ושכינה היא במערב, ואבן שתיה היא מקומו של ארון, ודבר זה איננו שייך למקדש כלל, אלא שם מקומו מצד עצמו.
הארון יש לו "מקום" שהוא שייך לו בסיבת עצמו גם לולי המשכן או המקדש, עד כדי כך ששלמות מקדש שני לא נפגמה ממה שלא היה בו ארון, כיון שהיה שם "מקומו" כדתנן (יומא נג ע"ב) משניטל ארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלוש אצבעות ועליה היה נותן, ושם לעיל נב: מבואר דהא דתנן "הגיע לארון" בבית שני הוא ונקרא ארון על שם מקומו על אף שעצם הארון לא היה שם.
קי"ל במנחות צח ע"א ת"ר כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית חוץ מארון שאורכו לרוחבו של בית. וברמב"ם הל’ בית הבחירה (ג יב) השלחן ... והיה מונח ארכו לאורך הבית ורחבו לרוחב הבית וכן שאר כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית ורחבן לרוחב הבית חוץ מן הארון שהיה ארכו לרוחב הבית וכן נרות המנורה. [ובנרות איכא פלוגתא].
וצ"ע דבשלמא אם היה אומר זה מקומו כאן וזה כאן ניחא, אך יש דין מסוים שכל הכלים לארכו של בית וארון יוצא מן הכלל והוא לרוחבו של בית.
ב.
אך נראה בזה ביאור ברור בהקדים פירוש עניין אורך ורוחב.
דהנה במזבח הזהב מצינו אמה ארכו ואמה רחבו, ובמזבח הנחושת מצינו חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו, וצע"ג אם מידותיו שוות לב’ הצדדים על שום מה הם נקראים "אורך" ו"רוחב".
ונראה לבאר שאורך מבטא את עצם ישותו של דבר, דהיינו עצם היותו, ואילו רוחב מבטא את המקום שיש בו, שימושיו, ומה שהוא מכיל.
ג.
ובס"ד בינותי בספרים בזה, בלשונות תורה נביאים וכתובים ונראה ולהלן כמה לשונות להראות ולהוכיח דברים אלה ;
אריכות ימים. [והארכתם ימים בארץ אשר תירשון (דברים ה כט), למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כב ז) והארכתי את ימיך (מלכים א ג יד) ועוד רבים]. ולא מצאנו הרחבת ימים, כגון והרחבתי את ימיכם, ואם אורך ורוחב מידות הם מאי שנא בלשון תורה שמקפיד לומר אריכות ימים ולא הרחבת ימים.
אריכות אף. [ארך אפים (שמות לד ו) האריך אפו ועוד רבים]. גם כאן לא מצאנו הרחבת אף, ומדוע לא וכנ"ל.
ד.
מאידך;
רוחב לב. [ופחד ורחב לבבך (ישעיה ס ה) דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב ליבי (תהלים קיט לב) ועוד רבים]. ולא מצאנו לב ארוך ומ"ש.
רוחב פה. [רחב פי על אויבי (שמואל א ב א) על מי תתענגו על מי תרחיבו פה (ישעיה נז ד עיין להלן עוד בפסוק זה) וירחיבו עלי פיהם (תהלים לה כא) הרחב פיך ואמלאהו (תהלים פא יא) ועוד].
ה.
גם בלשון חכמים מצאנו רחבה שלפני הבתים (עירובין ח. ועוד), ולא קראו שמה "ארוכה" אלא "רחבה".
וע"ע עירובין ה. רש"י ד"ה משכו, שכתב שלשון רוחב לא נופל אלא על דבר שישנו במוחש כמו בליטה בכותל, אך דבר שכל היותו אינה אלא העדר, כמו חקק בכותל לא שייך לומר "רוחב" אלא "משך".
ו.
רוחב ידיים, [והארץ הנה רחבת ידיים לפניהם (בראשית לד כא) ועוד רבים].
הרחבה כיציאה מצרה, והיפך ה"צר" הוא "רחב" ולא "ארוך" כדכתיב: מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה (תהלים קיח ה) צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני (שם כה יז) בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי (שם ד ב) ועוד רבים.
וזה פלא הלא מצוקה נקראת "צר" או "צרה" על שם שאפשר לחיות אך יש קושי בדבר, כמו מעבר דרך צר שאפשר לעבור בו אך יש קושי בדבר, כך הוא עניין צרה שהאדם ישנו והחיים ישנם ולא מת ונעדר, רק הקיום וההנהגה הם תחת קושי ומצוקה, וכמעבר צר הנ"ל, אם כך הפכה של "צרה" היה ראוי שיהיה "ארוך" או "אורך" ולא "מרחב" או "הרחבה", ומדוע בלשון תורה תמיד יציאה מצרה נקראת הרחבה.
ז.
ונראה ברור כנ"ל, שאורך מתייחס לעצם היותו של דבר, במקום או בזמן, אך לא למה שהוא משמש או המקום שיש בו אחר שהוא כבר ישנו, האורך מתייחס לחומר עוד לפני שלבש צורה, עצם הנוכחות של דבר היא ה"אורך" שלו.
לכן אריכות ימים שייכת ל"אורך" ולא לרוחב, כי הלשון מבטא את עצם היותו חי, ולא את מהותו ועניינו, לא כמה פעל רבות וכיו"ב, אלא עצם הדבר שהוא חי ימים רבים זה שייך לאורך של החיים ולא לרחבם.
כך אריכות אף, הלא אין הכוונה שהאף [החמה והכעס] הוא למשך זמן רב, אלא שהתחלת הכעס נדחה למשך זמן, אם כך ההתייחסות היא לעצם זה שהכעס נעדר ואיננו, זהו דבר שאין לו צורה ואין לו תוכן, כי הוא "העדר" ולא "יש" ועל כן נופל בו לשון "אורך".
וזהו ההבדל בין "אריכות פה" לבין "רוחב פה", שאריכות פה מתייחס לעצם המילים, שמדבר מילים רבות ביחס למה שהיה אפשר לצפות, זהו עצם הדיבור בלי להתייחס לתוכנו וצורתו, בזה שייך לשון "אורך", אך "רוחב פה" מתייחס אפילו לדיבור קצר, אך שיש בו צורה של התנשאות וגאוה, או שמחה, או כיו"ב, שצורת הדיבור ותוכנו שונה בעוצמתה ממה שהיה אפשר לצפות, זהו "רוחב".
ח.
וראיה נפלאה לזה דשם בישעיהו נז ד לשון הפסוק "על מי תרחיבו פה, תאריכו לשון" נקט רוחב בפה ואורך בלשון, ונראה ברור כמו שביאר המלבי"ם שתרחיבו פה קאי על הליצנות שבדיבור דהיינו על הצורה והתוכן, שיש בה בזיון כלפי ה’ ונביאיו, יותר ממה שיש לפה יכולת וזכות לדבר, ואילו הארכת לשון הולך על גופו של דיבור שמדבר בכפל לשון ובאריכות ועל עצם הדיבור נופל לשון אורך וכנ"ל.
כך רוחב לב מתייחס לפעולת הלב ולא לעצם נוכחותו, ולכן שייך בו רוחב ולא אורך, ורוחב ידיים מתייחס לשימושים הרבים במקום ולא לעצם נוכחותו או מידת השטח שלו, אלא שהרבה אפשר להכניס שם, לכן נופל לשון רוחב ולא אורך, כך גם רחבה שלפני הבתים נקראת כך לא על שם שטחה ועצם נוכחותה אלא על שם השימושים הנוספים שהיא מאפשרת מעבר למה שמשתמשים בבית ועל זה יאות לומר "רוחב".
ט.
על כן כתב רש"י בעירובין שרוחב הוא משהו שישנו ולא העדר, כי אין רוחב ללא אורך, כשם שאין צורה ללא חומר, ראשית צריך שהדבר יימצא ויהיה קיים במקום או בזמן מסוים וזהו "אורכו", ורק אחר כך ניתן לדון כמה מקום יש בו וזהו "רוחבו", אך אם איננו קיים כלל אין כאן אלא "משך" של העדר ולא "רוחב".
ומבואר היטב מדוע יציאה מצרה נקראת "הרחבה", שהרי גם בצרה עצמה האורך ישנו, שזהו שמה "צרה" כמעבר צר שיש בו מקום בסיסי אלא שהוא צר, וזהו אורך שאין לו רוחב, ועל כן כאשר יש כן מקום באותו אורך זה וודאי נקרא "הרחבה".
י.
לכן גם במזבחות שהיה אורכם ורוחבם שווה, עדיין שייך לקרותם אורך ורוחב שיש להם "יש" היינו עצם היותם, ויש להם הרחבה וריוח שהוא התפשטות מקומם וזהו רוחב. [עיין במאמר לפרשת תצווה שנה זו שביארתי בס"ד עניין המזבח שהוא ביטול כוחות המפעילים פעולות בטבע ביטול גמור לכבוד ה’, ואשר כל הכוחות שבאדם הם רוחב שלו ולא אורך, ועל כן במזבח כל ישותו איננה אלא הרוחב שבו ולא יותר, משא"כ בשאר כלים].
יא.
אם כן מה שבכל מקום מידת האורך היא הגדולה ומידת הרוחב היא הקטנה, זהו תוצאה של שורש הדברים שנתבאר, שכאשר עושים כלי מודדים ראשית את מידת עצם נוכחותו והיא אורכו, ואחר כך נותנים לב לשטח והמקום שיהיה באותו מקום שנקבע לנוכחותו וזה הנקרא רוחב, ופעמים שהרוחב והאורך שווים כמו במזבח, אך עדיין וודאי יש אורך ויש רוחב.
יב.
כאשר יושבים בסעודת חתן, או כשיש אדם חשוב לעולם רוחבו של החתן כנגד אורכם של המסבים
לאמור: אורכו של אדם הוא בין רגליו לראשו, ורוחבו הוא מימינו לשמאלו, [ויש גם עוביו שהוא מלפניו לאחוריו וזה לא שייך לענייננו], אם כך אם פניו של ראובן כנגד עוביו של שמעון, הרי שאורכו של שמעון כנגד רוחבו של ראובן, [ולהמחיש העניין אם היו שוכבים כפי שהם עומדים היה נראה בבירור כיצד אורכו של שמעון כנגד רוחבו של ראובן].
אם כך וודאי רוחבו של החתן כנגד אורכם של הקרואים, ולדברינו הביאור בזה פשוט, המאורע הוא שמחת חתן, אם כן עצם נוכחותו של החתן ["אורכו"] היא מעצם המאורע ואיננה בסיבת אף אדם אלא בסיבת עצם המאורע, שבחתונה עסקינן והוא החתן, אם כן "אורכו" עומד לעצמו.
יג.
ואילו "רוחבו" דהיינו: מה שהוא מכיל בתוכו, המקום שיש בסיבתו ובעקבות נוכחותו הוא הסיבה למה ש"אורכם" של האחרים דהיינו: עצם נוכחותם, שייך לכאן, עצם נוכחות האחרים היא רק אחרי שיש כאן חתן, אם לא היה חתן לא היה שייך לבא לשמוח ולשמח, מה שאין כן אם לא היה אחד האחרים החתן וודאי היה מקומו קיים כפי שהוא, שאין נוכחותו בסיבתם אלא נוכחותם בסיבתו.
דבר זה בא לידי ביטוי במה שהמסובים יושבים אורכם כנגד רוחבו של חתן, שרק אחרי שהוא ישנו [אורך] ויש אפשרות לייחס אליו אחרים שזה כמו להשתמש בו [רוחב] רק אז שייך עצם נוכחות האחרים [אורך שלהם] או בנוסח אחר, רק אחרי שחומר החתן וצורתו כאן שייך החומר של אחרים שיהיה כאן.
יד.
כל הכלים היותם והיות המשכן הוא אחד, ואין למשכן קיום אלא בכליו ואין לכלי המשכן קיום אלא במשכן, הכל בתבנית אחת, מה שאין כן הארון קיומו עומד לעצמו גם לולי המשכן, ואילו קיום המשכן חסר מאד ללא הארון.
הארון הוא היחיד שלא היה במשכן משמת עלי וחרבה שילה ולא חזר יותר אל אוהל מועד אלא עשרים שנה היה הארון בקרית יערים ושלושים ושבע שנה בעיר ציון, ובחמשים ושבע שנה הללו היה המשכן בנוב ובגבעון כמפורש בשילהי זבחים ואח"כ השיבו דוד בשמחה ושירה וכו’ (עיין בכל זה שו"ת מהרי"ט ח"א תשובה קל"ז).
טו.
אם כן "חורבן שילה" הוא הסרת הארון מן המקדש ונפילתו בשבי פלשתים, אך הארון עצמו לא חרב ועוד השתמשו באותו ארון עצמו עבור מקדש ראשון [בין למ"ד שני ארונות היו בין למ"ד ארון אחד היה ואכמ"ל].
טז.
ארכו של ארון = קיומו ונוכחותו = עומד לעצמו, מפני ששם מקום שכינה ושם מקום לוחות העדות, ושכינה היא במערב, ואבן שתיה היא מקומו של ארון, ודבר זה איננו שייך למקדש כלל, אלא שם מקומו מצד עצמו.
הארון יש לו "מקום" שהוא שייך לו בסיבת עצמו גם לולי המשכן או המקדש, עד כדי כך ששלמות מקדש שני לא נפגמה ממה שלא היה בו ארון, כיון שהיה שם "מקומו" כדתנן (יומא נג ע"ב) משניטל ארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלוש אצבעות ועליה היה נותן, ושם לעיל נב: מבואר דהא דתנן "הגיע לארון" בבית שני הוא ונקרא ארון על שם מקומו על אף שעצם הארון לא היה שם.
