משכיות כסף
חבר חדש
- הצטרף
- 3/4/26
- הודעות
- 54
[ממו"ר הגרח"י שרייבר שליט"א]
משה קבל תורה מסיני וכו'. בסנהדרין פח: אמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל וכו'. והנך רואה כי סדר הקבלה בפירקין כתוב עד שמאי והלל. ענינה של קבלה מבואר בירושלמי סנהדרין פ"י הל"א עה"פ דברי חכמים כדרבונות. ככדור הזה בין הבנות, מה הכדור הזה מקלטת מיד ליד וסופה לנוח ביד אחר, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. תפקידו של כדור לעבור מיד ליד ולנוח ביד אחר, לא ישאר ממנו דבר אצל הראשון שלא יבא לשני, כך צורתה של תורה אשר נתקיימה במקבלים הראשונים השנויים במשנתנו. ראה נא במחלוקת הסמיכה אשר דור אחר דור נחלקו בה, ולנו אין בזה דבר עם דורות הראשונים אלא עם שמאי והלל ובית דינם, אשר לפי ההכרעה הראויה אצלם תוכרע ההלכה. כי התורה כבר נמסרה להם מהדורות שעברו, ושוב אין לך אלא שופט שבימיך. ומשפסקה הקבלה הטהורה, ונותר דבר בידי הרב שאינו אצל התלמיד, או אז נתחייבנו לדעת הרב. ולכן לא תמצא שום הלכה מפי קדמוני הקבלה, כי מה לי מה שהם אמרו כאשר תלמידיהם אחריהם יורו לנו את הדבר. ואם תהא מחלוקת בזה בין הרב לתלמיד אין לנו עסק עם דעתו של הרב יותר מעם דעתו של תלמיד. ולו יהי שאותו רב גדול מן התלמיד בחכמתו, עדיין התורה המסורה נמסרה לתלמיד והוא אשר יכריע לדורו ולתלמידיו. ודי לנו בדעתו של התלמיד האחרון בסדר הקבלה אשר אנו תלמידיו בענין זה של שמיעת דעת הרב במה שאין לתלמיד. [ובדורות המאוחרים באה ההלכה כבתראי, שכבר נפגם גם כחו של רב. תחלה נפגם כחם של לתלמידים שאין להם כחו של רב, ואח"כ נפגם כחו של רב שהתלמיד יוכל להיות גדול הימנו].
ובזה בא ענינה של משנתנו. דאף שבהלכות המסורות אין לנו מהם מה שהם אמרו, כל אשר יאמרו הם יאמרו תלמידיהם. במילי דאבות יש דברים אשר הם אמרו ולא תלמידיהם. כי מילי דאבות אינם מסורה ממש, והם דברים היוצאים מתוך לבו של חכם, אשר התורה נבלעה בדמו, והיא תישר אורחותיו. ובדברים אלו יש משמעות לדברי פלוני אשר לא נאמרו ע"י הבא אחריו.
אף דברים אלו לא היו עד אנשי כנה"ג. מעת הפסק הנבואה ומסירת התורה לחכמים. חכמה דילהון היא. הם הם החכמים בתורה המסורה להם. לכן יש בחכמתם דברים המתיחדים להם, דברים אשר יש לנו בהם עסק עם ההם אמרו. ואף דהנבואה עצמה אינה משתתפת בהכרעת התורה, כי לא בשמים היא. מ"מ תוארם תואר נביאים במשנתנו, שצורת קבלת התורה שבהם היתה בזכות נפשם, ולא בחכמה דילהון. [דוגמא לזה בני לוי אשר עליהם יאמר הכתוב יורו משפטיך ליעקב, ותרגם אונקלוס כשרין אילין דילפון דינך. הוכשרו לזה כי שמרו אמרך ובריתך ינצורו. ואילו בבני יששכר נאמר יודעי בינה לעתים. לא הכשר היה בהם אלא יודעי בינה, להבין דבר מתוך דבר. כי ויט שכמו לסבול]. וכ"ש אלו אשר קדמו לנביאים, שמם זקנים או שופטים ולא חכמים, כחם בהנהגת הדור, ולא נצרכו לחכמת לבם. ורק מאנשי כנה"ג בא תואר חכמים, הט אזנך ושמע דברי חכמים. [ולענין הנביאים יש להוסיף דבמילי דאבות לא נאמר לא בשמים היא, כך שהמוסרים הבאים מתוך התורה נבחנו אצלם בנבואה. ואת אשר בא להם בנבואה הותירו בספרי הנבואה]. ובכל דור נתוספה אמירה, כפי התרחקות הקבלה.
הוו מתונים בדין. מעיקר הדין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות באתה שעה. ואל"כ אין לדבר סוף. והרי לעולם אפשר שאם יתבונן עוד ועוד יתחדשו לו דברים או יחזור בו, אלא שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות באותה שעה. ודין שאינו מתון אף הוא בכלל. ובזה באו דבריהם של אנשי כנה"ג, הוו מתונים בדין. והוא מההנהגות השנויות במס' אבות ולא מהלכות מס' סנהדרין. יתכן ענינו שראוי לו לדיין לבקש את עיני המתינות בדין, ולא עיני הפזיזות. ויתכן שלא זה עיקרה של הנהגה זו, אין עיקרה של תביעה עיני המתינות אלא את גוף המתינות, הוה דן דין מתון. [וכדדריש בר קפרא בסנהדרין ז: מדסמיך ואלה המשפטים ללא תעלה במעלת על מזבחי, והוא גופה של מתינות]. שני צורות הם בדין, דין מתון, ודין של פזיזות. הדן דין פזיזות אין לו עסק בעיני מתינות, וכל אשר יראה לנכון בעיני פזיזות כשר הוא באמת בדינו. אבל אמרו חכמים דון דין מתון, כי כך ראוי שיהיה הדין. ובהנהגה זו הרי ממילא עיני הדיין אשר עליהם יאמר אין לו אלא מה שעיניו רואות, הם עיני המתינות.
והעמידו תלמידים הרבה. חיוב העמדת תלמידים כבר למדוהו בספרי מהמקרא ושננתם לבניך אלו התלמידים. ופסקה הרמב"ם ריש הלכות תלמוד תורה, ואף כללה במצוה י"א ממ"ע. ומה שהם הוסיפו בזה הוא להעמיד הרבה. כי מה"ת יוצא י"ח בתלמיד אחד או שנים. ובפשוטו מה שחידשו אנשי כנה"ג הוא ההידור שיש בהעמדת רבים, הידור של ריבוי השיעור. [ויש לעורר על אשר לא נשנה בריש פאה]. וביבמות סב: דרשו את המקרא בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך, על בנים ותלמידים. ושם נאמר כי אינך יודע אי זה יכשר. לא בא המקרא להידור הריבוי מצ"ע, אלא נימוקו עמו. ולכאורה תרי מילי נינהו, משנתנו והאי דרשא [אשר גם היא אינה אלא כאסמכתא]. אולם באמת כאשר בקשו תלמידים הרבה הלא אין הכוונה למעלת הרבים אשר לפנינו אשר הם ילמדו, שהרי לא זה הענין בעיקר מצות העמדת תלמידים, להטיב עם עמי הארץ להחכימם. [ואילו זה היה הענין בעיקר מצות העמדת תלמידים, כי אז מן הדין היה חייב להרבות תורה לכל מבקש]. אלא היא מצוה של מסירת התורה. וכעין מצות פו"ר, פו"ר של תורה. אילו היה הנדון לברוא אדם לעשותו תלמיד אף הוא בכלל מצוה זו. וממילא ההידור ברבים הוא המסירה הרחבה יותר. ורחבות המסירה נתפרשה במקרא זה באינך יודע אי זה יכשר. ואין הענין שיהיה צבור לומדי תורה במעלת מרובים העושים את התורה, אלא שמסירת יחידים פעמים תכשל.
ובאדר"נ שנו על משנה זו. שבש"א אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר ובה"א לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים. והנני לבאר את הענין. כי הנה קרא דבבקר זרע את זרעך הנדרש ביבמות גם על בנים מלמדנו דהיכשר מעלה במצות הולדת בנים, ואשר רש"י פירשו זרע הגון ויר"ש ומתקיים. ובברכות י. בעובדא דחזקיהו המלך אשר מיאן בפו"ר משום שראה ברוה"ק דנפקין מיניה בנין דלא מעלי, והשיבו ישעיהו בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומאי דניחא קמי קוב"ה ליעבד. [ומשם יש ללמוד דבלא טענת הבהדי כבשי דרחמנא ל"ל נכון הוא להמנע מהולדת רשעים שלא יכשרו. אלא דאפשר דהתם היו מכלל מורידין ולא מעלין]. וביאור הענין, דאחר שאין הדבר מוכרח מדרך הטבע, והיינו דכשם שידיעת חזקיהו היתה מרוה"ק, כך הכרחו של ד"ז אינו אלא מעשה שמים. עדיין לא ירדה הגזירה להנהגת עולם, שם קיימת עדיין הבחירה במלא כחה. ואין מעשה שמים מסורים להנהגת האדם, אשר תוכן מעשיו הם לפי הקיים בבריאה. ומאי דניחא קמי קוב"ה ליעבד איהו, ולא אתה. ולולא המפקדת נכון הוא להתאים מעשיו להשגת מעשה שמים אשר השיגה ידו, אבל אין זה יכול לפגום במאי דמפקדת. ואפשר גם שהוא ממשפחת לא בשמים היא. [ואמנם בספר חסידים סי' שע"ה כתב. איש אחד אמר לאיש אחר פלוני קח אשה פלונית עשירה, אמר כיון שיש לי מזונות אע"פ שבצמצום יש לי לא אקחנה מפני שאחיה רעים ורוב בנים דומים לאחי האם, א"ל בהדי כבשי רחמנא למה לך, אמר לפי שישעי' ידע שעתידים לצאת ממנו צדיקים לכך אמר לחזקיה בהדי כבשי דרחמנא למה לך אבל אני היה לי כל ימי לדאוג פן יהיו הבנים רעים. ומה שאמרו חות דרגא וסיב אתתא והוא שאחיה טובים, עכ"ל. והוא פלאי, דלא זה האמור בגמ'. אבל עכ"פ למדנו הימנו שאין חובת פו"ר בבנים שאינם הגונים, ולא תלאם במורידין ולא מעלין. וגם למשנ"ת לן בביאור הגמ' אזי בעובדא דידיה לא חשיבא כבשי דרחמנא, שכבר ירד הדבר לטבעו של עולם, בהיות רובם דומים לאחי האם. ושם בסי' שע"ו כתב. כתיב בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך א"ר דוסתאי אם לקחת אשה בנערותך וילדה ומתה אל תשב בזקנותך בלא אשה למה כי אינך יודע וגו', אבל אם יקח אשה שאחיה ואמה רעים ואינם גומלי חסדים מסתמא בידוע שהזרע רע ועל זה לא אמר בהדי כבשי דרחמנא למה לך]. ואמנם יש לי בזה שאלה קטנה, אילו חיה חזקיהו אחר שכבר נתבררה רשעת בניו היתחייב מעיקר הדין להוליד אחרים, לא מצינו כזאת בהלכות פו"ר, ונמצא דבהם מקיים חיובו, וא"כ ל"ל לבהדי כבשי. ובפשוטו י"ל דודאי שחיובו מתקיים בהם, אלא שאין חיוב להעמיד תולדות כאלו. ולכאורה י"ל בענין אחר, והוא דעיקר מצות פו"ר תליא באינך יודע אי זה יכשר, חייב אתה להעמיד תולדות אשר יוכלו להיות נכשרים. וכל שעשית כן קיימת מצותך אף אם נתברר לבסוף שלא הוכשרו. ואמנם לקושטא דמילתא נראה יותר נכון מש"כ בפשוטו של דבר שיש קיום ברשעים אלא שאינו חייב להעמידם, ולא עוד אלא שאם ל"ה בהם קיום כי אז מסתבר דבאמת כאשר נתברר שרשעים הם בטל קיומו, דוגמת מתו. אבל עדיין עיקרו של דבר נכון הוא, דמה שחייב להעמיד תולדות כל עוד הוא נעדר ידיעת סופם אין זה כעשיית ספק, אלא דעצם האינך יודע אם יכשר הוא עיקרה של מצוה, המוטל עליו הוא אפשרות היכשר. ממילא כאשר זה ברור שיש הידור בפו"ר ביכשר שבו כאשר למדנו בקרא דבבקר זרע את זרעך, כי אז ע"ז בא ולערב אל תנח ידיך, שהידור הוא להטיל על האדם דאגת היכשר בתוך קיום מצוה זו. והוא הענין בתלמידים. אשר קיום העמדתם הוא באפשרות היכשר, והריבוי הוא ההידור בדאגת היכשר. אשר בזה נחלקו ב"ש וב"ה, דב"ש אומרים שדאגת היכשר הוא הקפידא בטיבו של תלמיד. וב"ה סברי שהדאגה הנכונה בזה היא ריבוי התלמידים, כי הרבה פושעים וכו'.
ועשו סייג לתורה. ובפיה"מ להר"ם הביא ע"ז קרא דעשו משמרת למשמרתי. ויש לתמוה דהלא של תורה היא כנראה מדבריו, וכמפורש ברמב"ן ריש ואתחנן עה"פ לא תוסיפו. ואף לדברי הריב"ש סי' רצ"ד דעיקר דינא דעשו משמרת למשמרתי אסמכתא היא, אכתי האי אסמכתא היתה מימות עולם, שהרי שלמה גזר על השניות בהא קרא כמפורש ביבמות כא., ודוד אביו כבר גזר כמה גזירות. וכמדומה דאנשי כנה"ג חידשו ענין סייג בדינא דמשמרת. כי גזירת שניות אין ענינה שהלוקח אם אמו יקח את אמו בגררא דידה. וגם תקנת עירובין לא היתה מפני החשש שהמוציא מחצר של יחיד לחצר של רבים לא יתאפק מלהוציא מרה"י לרה"ר. אין ענינה אלא מפני הטועים אשר לא ידעו להבחין ביניהם. ויתכן גם שאין הנדון כטעות בעלמא, אלא שמתוך שבעיני האדם ג"ז יחשב רה"ר, נמצא שהיתר ההוצאה בהם כמלמדו היפך הנרצה בתורה, ועד כדי שלא יאזין נכונה למצות התורה. כ"ה בתקנת טומאת ידים. בגזירת תרומה על הכרשינים שגזר דוד מפני אכילתם בשני רעבון. וכ"ה בגזירת נתינים. ואילו סייג ענינו במכשול הבא מפני היצר הגוררו ממקום הסייג לגופה של עבירה. וכההיא דק"ש עד חצות. וראה באדר"נ כאן כל מקרי הסייג, כולם כן ענינם. ומן הדין היה ראוי שיתחייב האדם לשמור על גופה של מצוה בלא הסייג, שהרי זה קיומו הראוי לו בדיני התורה, שהרי תורה ניתנה בלא הסייג, וממקום עבירת הסייג שם נצטווה האדם בגופה של מצוה לבחור בטוב ולקיימה. ואם יעשה סייג כדי לקיימה הרי ברח מצורת קיומה הנכון של בחירת קיום המצוה. לא במצוה בחר, אלא בסייג המרוחק הימנה. לא עמדה לו יראתו לקיים את המצוה ממקום שנצטווה עליה. [משא"כ בגזירות הבאות למנוע טעות, דאף שגם טעות זו צריכה להמנע בידיעת התורה, מ"מ בצורת קיומי מצוותיה אין שייכות כ"כ לידיעת התורה, ומניעת העבירה מחמת הטעות אינה פוגמת במה שניתן לו מה"ת לעמוד נגד היצר המתאוה ולבחור בטוב]. ובזה בא חידושם של אנשי כנה"ג, עשו סייג. אין ביכלתך לעמוד בגופה של מצוה, וברח לך מהנסיון בה. וכיו"ב אמר דהמע"ה להנהגה פרטית, נשבעתי וקיימה לשמר משפטי צדקך. נצטווה האדם בגופה של מצוה, ואין בו כח לעמוד בה, יוסיף עלי שבועה כדי לקיימה. ובבמדבר רבה בפרשת חצוצרות האריכו בענין זה שהצדיקים משביעים על יצרם, וסוף המאמר שם, אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אתה יודע כחו של יצה"ר שהוא קשה א"ל הקב"ה סיקלו אותו קמעה בעוה"ז ואני מעבירו מכם לעתיד שנא' סולו סולו המסלה סקלו מאבן הרימו וכה"א ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי ולעוה"ב אני עוקרו מכם והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי וגו'.
משה קבל תורה מסיני וכו'. בסנהדרין פח: אמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל וכו'. והנך רואה כי סדר הקבלה בפירקין כתוב עד שמאי והלל. ענינה של קבלה מבואר בירושלמי סנהדרין פ"י הל"א עה"פ דברי חכמים כדרבונות. ככדור הזה בין הבנות, מה הכדור הזה מקלטת מיד ליד וסופה לנוח ביד אחר, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. תפקידו של כדור לעבור מיד ליד ולנוח ביד אחר, לא ישאר ממנו דבר אצל הראשון שלא יבא לשני, כך צורתה של תורה אשר נתקיימה במקבלים הראשונים השנויים במשנתנו. ראה נא במחלוקת הסמיכה אשר דור אחר דור נחלקו בה, ולנו אין בזה דבר עם דורות הראשונים אלא עם שמאי והלל ובית דינם, אשר לפי ההכרעה הראויה אצלם תוכרע ההלכה. כי התורה כבר נמסרה להם מהדורות שעברו, ושוב אין לך אלא שופט שבימיך. ומשפסקה הקבלה הטהורה, ונותר דבר בידי הרב שאינו אצל התלמיד, או אז נתחייבנו לדעת הרב. ולכן לא תמצא שום הלכה מפי קדמוני הקבלה, כי מה לי מה שהם אמרו כאשר תלמידיהם אחריהם יורו לנו את הדבר. ואם תהא מחלוקת בזה בין הרב לתלמיד אין לנו עסק עם דעתו של הרב יותר מעם דעתו של תלמיד. ולו יהי שאותו רב גדול מן התלמיד בחכמתו, עדיין התורה המסורה נמסרה לתלמיד והוא אשר יכריע לדורו ולתלמידיו. ודי לנו בדעתו של התלמיד האחרון בסדר הקבלה אשר אנו תלמידיו בענין זה של שמיעת דעת הרב במה שאין לתלמיד. [ובדורות המאוחרים באה ההלכה כבתראי, שכבר נפגם גם כחו של רב. תחלה נפגם כחם של לתלמידים שאין להם כחו של רב, ואח"כ נפגם כחו של רב שהתלמיד יוכל להיות גדול הימנו].
ובזה בא ענינה של משנתנו. דאף שבהלכות המסורות אין לנו מהם מה שהם אמרו, כל אשר יאמרו הם יאמרו תלמידיהם. במילי דאבות יש דברים אשר הם אמרו ולא תלמידיהם. כי מילי דאבות אינם מסורה ממש, והם דברים היוצאים מתוך לבו של חכם, אשר התורה נבלעה בדמו, והיא תישר אורחותיו. ובדברים אלו יש משמעות לדברי פלוני אשר לא נאמרו ע"י הבא אחריו.
אף דברים אלו לא היו עד אנשי כנה"ג. מעת הפסק הנבואה ומסירת התורה לחכמים. חכמה דילהון היא. הם הם החכמים בתורה המסורה להם. לכן יש בחכמתם דברים המתיחדים להם, דברים אשר יש לנו בהם עסק עם ההם אמרו. ואף דהנבואה עצמה אינה משתתפת בהכרעת התורה, כי לא בשמים היא. מ"מ תוארם תואר נביאים במשנתנו, שצורת קבלת התורה שבהם היתה בזכות נפשם, ולא בחכמה דילהון. [דוגמא לזה בני לוי אשר עליהם יאמר הכתוב יורו משפטיך ליעקב, ותרגם אונקלוס כשרין אילין דילפון דינך. הוכשרו לזה כי שמרו אמרך ובריתך ינצורו. ואילו בבני יששכר נאמר יודעי בינה לעתים. לא הכשר היה בהם אלא יודעי בינה, להבין דבר מתוך דבר. כי ויט שכמו לסבול]. וכ"ש אלו אשר קדמו לנביאים, שמם זקנים או שופטים ולא חכמים, כחם בהנהגת הדור, ולא נצרכו לחכמת לבם. ורק מאנשי כנה"ג בא תואר חכמים, הט אזנך ושמע דברי חכמים. [ולענין הנביאים יש להוסיף דבמילי דאבות לא נאמר לא בשמים היא, כך שהמוסרים הבאים מתוך התורה נבחנו אצלם בנבואה. ואת אשר בא להם בנבואה הותירו בספרי הנבואה]. ובכל דור נתוספה אמירה, כפי התרחקות הקבלה.
הוו מתונים בדין. מעיקר הדין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות באתה שעה. ואל"כ אין לדבר סוף. והרי לעולם אפשר שאם יתבונן עוד ועוד יתחדשו לו דברים או יחזור בו, אלא שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות באותה שעה. ודין שאינו מתון אף הוא בכלל. ובזה באו דבריהם של אנשי כנה"ג, הוו מתונים בדין. והוא מההנהגות השנויות במס' אבות ולא מהלכות מס' סנהדרין. יתכן ענינו שראוי לו לדיין לבקש את עיני המתינות בדין, ולא עיני הפזיזות. ויתכן שלא זה עיקרה של הנהגה זו, אין עיקרה של תביעה עיני המתינות אלא את גוף המתינות, הוה דן דין מתון. [וכדדריש בר קפרא בסנהדרין ז: מדסמיך ואלה המשפטים ללא תעלה במעלת על מזבחי, והוא גופה של מתינות]. שני צורות הם בדין, דין מתון, ודין של פזיזות. הדן דין פזיזות אין לו עסק בעיני מתינות, וכל אשר יראה לנכון בעיני פזיזות כשר הוא באמת בדינו. אבל אמרו חכמים דון דין מתון, כי כך ראוי שיהיה הדין. ובהנהגה זו הרי ממילא עיני הדיין אשר עליהם יאמר אין לו אלא מה שעיניו רואות, הם עיני המתינות.
והעמידו תלמידים הרבה. חיוב העמדת תלמידים כבר למדוהו בספרי מהמקרא ושננתם לבניך אלו התלמידים. ופסקה הרמב"ם ריש הלכות תלמוד תורה, ואף כללה במצוה י"א ממ"ע. ומה שהם הוסיפו בזה הוא להעמיד הרבה. כי מה"ת יוצא י"ח בתלמיד אחד או שנים. ובפשוטו מה שחידשו אנשי כנה"ג הוא ההידור שיש בהעמדת רבים, הידור של ריבוי השיעור. [ויש לעורר על אשר לא נשנה בריש פאה]. וביבמות סב: דרשו את המקרא בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך, על בנים ותלמידים. ושם נאמר כי אינך יודע אי זה יכשר. לא בא המקרא להידור הריבוי מצ"ע, אלא נימוקו עמו. ולכאורה תרי מילי נינהו, משנתנו והאי דרשא [אשר גם היא אינה אלא כאסמכתא]. אולם באמת כאשר בקשו תלמידים הרבה הלא אין הכוונה למעלת הרבים אשר לפנינו אשר הם ילמדו, שהרי לא זה הענין בעיקר מצות העמדת תלמידים, להטיב עם עמי הארץ להחכימם. [ואילו זה היה הענין בעיקר מצות העמדת תלמידים, כי אז מן הדין היה חייב להרבות תורה לכל מבקש]. אלא היא מצוה של מסירת התורה. וכעין מצות פו"ר, פו"ר של תורה. אילו היה הנדון לברוא אדם לעשותו תלמיד אף הוא בכלל מצוה זו. וממילא ההידור ברבים הוא המסירה הרחבה יותר. ורחבות המסירה נתפרשה במקרא זה באינך יודע אי זה יכשר. ואין הענין שיהיה צבור לומדי תורה במעלת מרובים העושים את התורה, אלא שמסירת יחידים פעמים תכשל.
ובאדר"נ שנו על משנה זו. שבש"א אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר ובה"א לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים. והנני לבאר את הענין. כי הנה קרא דבבקר זרע את זרעך הנדרש ביבמות גם על בנים מלמדנו דהיכשר מעלה במצות הולדת בנים, ואשר רש"י פירשו זרע הגון ויר"ש ומתקיים. ובברכות י. בעובדא דחזקיהו המלך אשר מיאן בפו"ר משום שראה ברוה"ק דנפקין מיניה בנין דלא מעלי, והשיבו ישעיהו בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומאי דניחא קמי קוב"ה ליעבד. [ומשם יש ללמוד דבלא טענת הבהדי כבשי דרחמנא ל"ל נכון הוא להמנע מהולדת רשעים שלא יכשרו. אלא דאפשר דהתם היו מכלל מורידין ולא מעלין]. וביאור הענין, דאחר שאין הדבר מוכרח מדרך הטבע, והיינו דכשם שידיעת חזקיהו היתה מרוה"ק, כך הכרחו של ד"ז אינו אלא מעשה שמים. עדיין לא ירדה הגזירה להנהגת עולם, שם קיימת עדיין הבחירה במלא כחה. ואין מעשה שמים מסורים להנהגת האדם, אשר תוכן מעשיו הם לפי הקיים בבריאה. ומאי דניחא קמי קוב"ה ליעבד איהו, ולא אתה. ולולא המפקדת נכון הוא להתאים מעשיו להשגת מעשה שמים אשר השיגה ידו, אבל אין זה יכול לפגום במאי דמפקדת. ואפשר גם שהוא ממשפחת לא בשמים היא. [ואמנם בספר חסידים סי' שע"ה כתב. איש אחד אמר לאיש אחר פלוני קח אשה פלונית עשירה, אמר כיון שיש לי מזונות אע"פ שבצמצום יש לי לא אקחנה מפני שאחיה רעים ורוב בנים דומים לאחי האם, א"ל בהדי כבשי רחמנא למה לך, אמר לפי שישעי' ידע שעתידים לצאת ממנו צדיקים לכך אמר לחזקיה בהדי כבשי דרחמנא למה לך אבל אני היה לי כל ימי לדאוג פן יהיו הבנים רעים. ומה שאמרו חות דרגא וסיב אתתא והוא שאחיה טובים, עכ"ל. והוא פלאי, דלא זה האמור בגמ'. אבל עכ"פ למדנו הימנו שאין חובת פו"ר בבנים שאינם הגונים, ולא תלאם במורידין ולא מעלין. וגם למשנ"ת לן בביאור הגמ' אזי בעובדא דידיה לא חשיבא כבשי דרחמנא, שכבר ירד הדבר לטבעו של עולם, בהיות רובם דומים לאחי האם. ושם בסי' שע"ו כתב. כתיב בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך א"ר דוסתאי אם לקחת אשה בנערותך וילדה ומתה אל תשב בזקנותך בלא אשה למה כי אינך יודע וגו', אבל אם יקח אשה שאחיה ואמה רעים ואינם גומלי חסדים מסתמא בידוע שהזרע רע ועל זה לא אמר בהדי כבשי דרחמנא למה לך]. ואמנם יש לי בזה שאלה קטנה, אילו חיה חזקיהו אחר שכבר נתבררה רשעת בניו היתחייב מעיקר הדין להוליד אחרים, לא מצינו כזאת בהלכות פו"ר, ונמצא דבהם מקיים חיובו, וא"כ ל"ל לבהדי כבשי. ובפשוטו י"ל דודאי שחיובו מתקיים בהם, אלא שאין חיוב להעמיד תולדות כאלו. ולכאורה י"ל בענין אחר, והוא דעיקר מצות פו"ר תליא באינך יודע אי זה יכשר, חייב אתה להעמיד תולדות אשר יוכלו להיות נכשרים. וכל שעשית כן קיימת מצותך אף אם נתברר לבסוף שלא הוכשרו. ואמנם לקושטא דמילתא נראה יותר נכון מש"כ בפשוטו של דבר שיש קיום ברשעים אלא שאינו חייב להעמידם, ולא עוד אלא שאם ל"ה בהם קיום כי אז מסתבר דבאמת כאשר נתברר שרשעים הם בטל קיומו, דוגמת מתו. אבל עדיין עיקרו של דבר נכון הוא, דמה שחייב להעמיד תולדות כל עוד הוא נעדר ידיעת סופם אין זה כעשיית ספק, אלא דעצם האינך יודע אם יכשר הוא עיקרה של מצוה, המוטל עליו הוא אפשרות היכשר. ממילא כאשר זה ברור שיש הידור בפו"ר ביכשר שבו כאשר למדנו בקרא דבבקר זרע את זרעך, כי אז ע"ז בא ולערב אל תנח ידיך, שהידור הוא להטיל על האדם דאגת היכשר בתוך קיום מצוה זו. והוא הענין בתלמידים. אשר קיום העמדתם הוא באפשרות היכשר, והריבוי הוא ההידור בדאגת היכשר. אשר בזה נחלקו ב"ש וב"ה, דב"ש אומרים שדאגת היכשר הוא הקפידא בטיבו של תלמיד. וב"ה סברי שהדאגה הנכונה בזה היא ריבוי התלמידים, כי הרבה פושעים וכו'.
ועשו סייג לתורה. ובפיה"מ להר"ם הביא ע"ז קרא דעשו משמרת למשמרתי. ויש לתמוה דהלא של תורה היא כנראה מדבריו, וכמפורש ברמב"ן ריש ואתחנן עה"פ לא תוסיפו. ואף לדברי הריב"ש סי' רצ"ד דעיקר דינא דעשו משמרת למשמרתי אסמכתא היא, אכתי האי אסמכתא היתה מימות עולם, שהרי שלמה גזר על השניות בהא קרא כמפורש ביבמות כא., ודוד אביו כבר גזר כמה גזירות. וכמדומה דאנשי כנה"ג חידשו ענין סייג בדינא דמשמרת. כי גזירת שניות אין ענינה שהלוקח אם אמו יקח את אמו בגררא דידה. וגם תקנת עירובין לא היתה מפני החשש שהמוציא מחצר של יחיד לחצר של רבים לא יתאפק מלהוציא מרה"י לרה"ר. אין ענינה אלא מפני הטועים אשר לא ידעו להבחין ביניהם. ויתכן גם שאין הנדון כטעות בעלמא, אלא שמתוך שבעיני האדם ג"ז יחשב רה"ר, נמצא שהיתר ההוצאה בהם כמלמדו היפך הנרצה בתורה, ועד כדי שלא יאזין נכונה למצות התורה. כ"ה בתקנת טומאת ידים. בגזירת תרומה על הכרשינים שגזר דוד מפני אכילתם בשני רעבון. וכ"ה בגזירת נתינים. ואילו סייג ענינו במכשול הבא מפני היצר הגוררו ממקום הסייג לגופה של עבירה. וכההיא דק"ש עד חצות. וראה באדר"נ כאן כל מקרי הסייג, כולם כן ענינם. ומן הדין היה ראוי שיתחייב האדם לשמור על גופה של מצוה בלא הסייג, שהרי זה קיומו הראוי לו בדיני התורה, שהרי תורה ניתנה בלא הסייג, וממקום עבירת הסייג שם נצטווה האדם בגופה של מצוה לבחור בטוב ולקיימה. ואם יעשה סייג כדי לקיימה הרי ברח מצורת קיומה הנכון של בחירת קיום המצוה. לא במצוה בחר, אלא בסייג המרוחק הימנה. לא עמדה לו יראתו לקיים את המצוה ממקום שנצטווה עליה. [משא"כ בגזירות הבאות למנוע טעות, דאף שגם טעות זו צריכה להמנע בידיעת התורה, מ"מ בצורת קיומי מצוותיה אין שייכות כ"כ לידיעת התורה, ומניעת העבירה מחמת הטעות אינה פוגמת במה שניתן לו מה"ת לעמוד נגד היצר המתאוה ולבחור בטוב]. ובזה בא חידושם של אנשי כנה"ג, עשו סייג. אין ביכלתך לעמוד בגופה של מצוה, וברח לך מהנסיון בה. וכיו"ב אמר דהמע"ה להנהגה פרטית, נשבעתי וקיימה לשמר משפטי צדקך. נצטווה האדם בגופה של מצוה, ואין בו כח לעמוד בה, יוסיף עלי שבועה כדי לקיימה. ובבמדבר רבה בפרשת חצוצרות האריכו בענין זה שהצדיקים משביעים על יצרם, וסוף המאמר שם, אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אתה יודע כחו של יצה"ר שהוא קשה א"ל הקב"ה סיקלו אותו קמעה בעוה"ז ואני מעבירו מכם לעתיד שנא' סולו סולו המסלה סקלו מאבן הרימו וכה"א ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי ולעוה"ב אני עוקרו מכם והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי וגו'.
