זה מאמר הלכתי שכתבתי המשקף נפק''מ מדין זה
סוגיא דעשה דוחה לא תעשה
מעשה שהיה עולים מאוקראינה הגיעו לארץ ישראל והתקרבו ליהדות, ונתברר להם כי בנם הבכור אינו פדוי. ונשאלה השאלה האם כיון שעברה שמיטה על החוב נפטר האב מיובו משום דהחוב דחמשה סלעים שהיה חייב לשבט הכהנים פקע, מצד שמיטת כספים, או לא.
בשאלה זו דן מרן שר התורה בספר דרך אמונה (פי''א מהל' בכורים ה''א, ס''ק א' בסופו) בזה הלשון: ''יש אומרים שפדיון הבן שביעית משמטת אם עברו ל' יום לפני ר''ה שכבר נתחייב''.
ובציון ההלכה (ס''ק יא) הביא דמקור הדין הוא משו''ת קול אליהו סי' פה (ולפנינו סי' כה) המובא ברעק''א (סוס''י שה).
והוא מקשה על הקול אליהו שני קושיות:
- איך קרינן ביה לא יגוש הלא זה ממון שאין לו תובעים.
- וגם איך יתקיים המצוה.
ויש להוסיף עוד קושיא אלימתא לכאורה דהנה הלכה פסוקה (רמב"ם הלכות בכורים פרק יא הלכה ג') ''היה הוא לפדות ובנו לפדות, יפדה עצמו תחלה, ואח"כ בנו, ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו''. והנה מדובר בודאי באדם שעבר עליו שמיטה אחת לכל הפחות מאז שנתחייב בפדיון עצמו, וא''כ כיצד ייתכן דשביעית משמטת.
והנה הקושיא השלישית שהקשינו מהוא ובנו הוא קודם לבנו. הנה בציור שמדבר הקול אליהו מיירי בנתן לו משכון, והוא כותב דכיון דנותן משכון הוי כמלוה על המשכון ושביעית אינה משמטת. וכמו''כ בגוונא של מוסר שטרותיו לב''ד, ופרוזבול, וכל כיו''ב יש ציורים דשביעית לא תשמט.
ואמנם גם את שתי הקושיות שהקשה מרן הגרח''ק הקשה בס' קול אליהו (סי' כה) בעצמו, דהביא משבת (קמח ע''ב) דין דבעינן שיהא יכול ליגוש בשביעית, וכתב ''וא"כ הכא גבי חמשה סלעים כיון דיכול לומר האב לכהן התובע לכהן אחר אני רוצה ליתן אלמא לא ניתנו ליתבע, וכיון שכן אינו משמט.
דהא ודאי ליתא ולא שייך לומר הכא לא ניתנו ליתבע, כיון דאי מכנפי להו ואתו כולהו כהני צריך הוא לברר לו כהן וליתנם לו הילכך ניתנו ליתבע וקרינן בהו לא יגוש ודין הוא דהשביעית תהא משמטת''.
ונראה דיש מקום להתווכח בגדר דבעינן 'לא יגוש' האם בעינן לא יגוש בפועל, או דאפילו אם בכח יש דרך לגרום לכך שתהא כאן נגישה, קרינן ביה 'לא יגוש' וכיון דאי מכנפי כל הכהנים אפשר לתבעו בתור שבט הכהנים סגי במה שבכח יכול ליגוש.
וגם הקושיא כיצד תתקיים מצות פדיון לכאורה תלויה במה שיש לחקור בגדר מצות פדיון הבן האם זה ''פדיון'' הבן באופן ממשי מדי ''גבוה'', או דלמא שאין כאן ''פדיון'' ממש אלא רק ''מתנות כהונה" בלבד.
דאם הוא חיוב פדיון ממש יש מקום לומר דהחיוב כל הזמן מתחדש, דעצם זה שהבן לא פדוי גורם לחיוב תמידי. אבל אם זה חיוב נתינה בלבד ולא פדיון א''כ י''ל דאכן פקע החיוב.
דהנה מצינו בגמרא זבחים (קיב עמוד ב) "עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים". ויעו' בפירוש המשנה לרמב"ם (זבחים פרק יד משנה ד) "לפי שהעבודה תמיד לא היתה אלא בבכורות מאדם עד משה רבינו".
ומחלוקת קרח היה על זה, כמבואר ברמב"ן (במדבר פרק טז פסוק ה) "וטעם וידע ה' את אשר לו לעבודת לויה, ואת הקדוש, לכהונה, לשון רש"י, ויפה פירש יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד) והיו לי הלוים, או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג) כי לי כל בכור, שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג) כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש".
ולכאורה היה תלוי בזה כמה דינים:
- דהנה בספר החינוך (מצוה שצב) הביא נוסח ברכה שתקנו עבור הכהן ה''פודה'', וזה לשונו: "והכהן שיבחר בו האב לתתן לו פדיון בנו מברך תחלה על היין ועל ההדס, ואחר כך מברך ברכה זו, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק את איבריו רמ"ח איברים, ואחר כך נפח נשמה בו, כדכתיב [בראשיח ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים, עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סיככו כדכתיב [איוב י', י"א] עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, וציוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו בתוך מעי אמו כדכתיב [שם, י"ב] חיים וחסד עשית עמדי וגו', אמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני, אביו אומר זה בני בכורי הוא ואני מוזהר לפדותו שנאמר [שמות י"ג, י"ג] וכל בכור אדם בבניך תפדה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שכשם שזכית אביו לפדותו כן תזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים, ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונם".
והרא''ש (קידושין פ"א סימן מא) מביא שבספרד נהגו לברך כן, ובאשכנז לא נהגו לברך כן. ותמה על ראשית הברכה ''קדש עובר במעי אמו'', הלא הקדושה חלה ב''פטר רחם''. ולא יישב.
אמנם בשו"ת הריב"ש (סימן קלא) שואל השואל את הריב"ש על כל יסוד הברכה שתקנו הגאונים "למה תקנו ברכה לכהן בפדיון, יותר מבשאר מתנות כהונה כשזוכה בהן?" והשיבו הריב"ש "דבשאר מתנות כהונה אינו עושה הכהן כלום, רק שזוכה במתנות משלחן גבוה, אבל בפדיון, אף על פי שאין עושה מצוה, כמו שנראה מההיא דרבי שמלאי, מ"מ זכה בבן, ונותנו לאב בפדיונו". נראה מדברי הריב''ש שס''ל ד''פדיון'' הוא כפשוטו ממש שהכהן זוכה בבן, ונותנו לאב בפדיונו, דהיינו שיש לאב זכות לפדות את בנו מיד הכהן בה' סלעים.
אמנם יעו' בסוף תשובת הריב''ש שהביא שהרא''ש אכן נשאר בתמיהה זו "ועוד, למה יברך הכהן ואינו עושה שום מצוה, אלא מקבל מתנות כהונה?" ונראה ברור שהרא''ש הבין שגדר ''פדיון הבן'' אינו ''פדייה'' ממשית אלא מתנות כהונה בלבד.
- הנה בספר הלכות גדולות (סימן עג - הלכות בכורות) כתב לחדש שיש חיוב להוסיף ''חומש'' על חמשה סלעים, כדין פדיון הקדשות וזה לשונו: "וחמש סלעים כמה הויאן דכתיב (במדבר יח, טז) בערכך כסף חמשת שקלים, שקל כמה הוי תלתא זוזי ששדנג ותילתא, כמה הוו להו שיתסר ששדנג ותרי תילתי דהוו עשרים וארבעה זוזי חיורי בציר דנקא, אוסיף עליהו חומש דידהו דכל מאן דפריק קדש מוסיף עליה חומש'' וכו'.
והרמב''ן בהלכות בכורות להרמב"ן (פרק שמיני) נחלק על דברי בה''ג, וס''ל דא''צ ''חומש'', וז"ל: "ובודאי שיטפא דספרי איכא, דליכא תוספת חומש בפדיון דבן כדאיתא בפודה את הקדשו, דהא לא כתיבא, ומיתנא נמי לא תנן, דתנן ה' חומשין הן וכו', אלא סלעי בלחוד הוי פרקוניה דבן"... והביא ראיה מדברי רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, שכתב "מאי דאשכחתון למר רב יהודאי גאון ז"ל דהאי טופיינא משום דכל הפודה הקדש מוסיף חומש לאו טעמא הוא, ולית לפדיון הקדש בהא עסק".
והיה נראה דבאמת דעת בה''ג ד''פדיון'' בכור היינו דהבכור ממש נכנס לרשות גבוה, וכעין ''בכור בהמה'' דחלה עליו קדושה ומקריבים אותו לקרבן, ה''נ בכור אדם יש בו קדושה לגבוה, וצריך לפדותו מיד גבוה. וכן מבואר להדיא בספורנו (שמות פרק יג פסוק ב) "קדש לי כל בכור. שיתחייבו כלם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כענין לא תעבוד בבכור שורך ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חדש בפרשת ערכין, בהיות אז זמן פדיונו, כאמרו ופדויו מבן חדש תפדה"
אולם הרמב''ן הבין כדעת הרא''ש שאין כאן ''פדיון ממשי'' אלא רק ''מתנות כהונה'', ולכן כתב דדברי בה''ג אינם נכונים אלא ''שיטפא דספרא''.
והנה להלכה השו''ע השמיט את הדין של הברכה על הכהן, וכן לא חייב חומש, ומוכח דפסק בזה כהרא''ש. ומה שהביא הרמ''א דנוהגים לומר במאי בעית טפי, יעו' בפת''ש מש''כ בזה בשם ס' חוט השני דאינו אלא לחבב המצוה לאב. ובשו"ת חתם סופר (חלק ב יורה דעה סימן רצב) כתב ''מ"מ לענין פדיון הבן אף על גב דמדינא דש"ס יכול לפדות ע"י שליח כהן, מ"מ הגאונים תקינו לומר הכהן מאי בעית טפי וכו', והראשונים צווחו על זה, ומ"מ לא עלתה בידם לשנות מנהגם כי כל דבריהם קבלה ותורה, ומשמע מזה שגם לכהן עצמו יש כח במעשה הפדיון, ולזה אינו יכול לעשות שליח ישראל כי כל מה דאיהו לא מצי עביד לא נעשה שליח, וכן אין לקטן כח להוציא הבכור מחיובו עפי"ז. והגם יש להוכיח מש"ס הפוך מרב כהנא דשקיל סודרא בפדיון הבן בשביל אשתו, מ"מ הגאונים שחדשו זה אחר הש"ס וטעמם נעלם מאתנו ע"כ טוב להביא כהן ממקום אחר ולא יעבור יום הפדיון ושהוי מצוה לא משהינן''. עכ''ד.
ואמנם הגרח''ק בעצמו בריש ס''ק א' כתב נמי דאין כאן אלא נתינת מתנות בעלמא, וא''כ לכאורה לא מובנת קושייתו כלל וכלל.
אולם הקול אליהו עצמו מקשה ''וא"ת א"כ דחמשה סלעים של פדיון הבן השביעית משמטת ביטלת לזה מצות פדיון הבן.
הא לא קשיא לעניות דעתי, דזה כלל גדול בתורה דהגם דקיי"ל אתי עשה ודחי ל"ת מ"מ לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, ה"נ לא אתי מצות עשה דפדיון הבן ודוחה מצות עשה דשמוט כל בעל משה ידו ולא תעשה דלא יגוש''.
אולם בהתבוננות יש מקום לחלק ולומר דהנה כאן המצות פדיון הבן היא מוטלת על האבא, ואילו מצות שמוט מוטלת על הכהנים, ואיך יבא העשה ולא תעשה דשמוט, וידחה מצות פדיון הבן המוטלת על מישהו אחר.
דכל מה שמצאנו דעשה דוחה לא תעשה, הוא שאותו אדם לובש ציצית עם כלאים, או שמיבם אשה שהיא אחות אשתו, והעשה דוחה לא תעשה, אבל שיבא עשה ולא תעשה של אחד וידחה עשה של מישהו אחר זה מהיכי תיתי.
זה ייתכן לבאר בקושיית מרן הגרח''ק על הקול אליהו.
נמצאנו למדים דיש לחקור האם עשה דוחה לא תעשה הביאור הוא כלפי הגברא דמעלת המצוות עשה היא יותר מעולה ורצויה לפני ה' ולכן היא דוחה את הלא תעשה שהיא פחות במעלה מן העשה.
או דלמא שאין זה הדין אלא יש כאן כלל דהציווי של הלא תעשה לא נאמר בגוונא שיש עשה.
אם נאמר דהציווי של הלא תעשה לא נאמר בגוונא של עשה, וזה בעצם צורת הלא תעשה שלא נאמר במקום שהוא מתנגש עם עשה, וכאילו איסור כלאים לא נאמר היכא שיש מצות ציצית, וכן כל עשה ולא תעשה. אם כן גם אם ציוויים המתנגשים בין שני אנשים נפרדים סו''ס יש כאן חיוב נתינה של אחד לאחר, ומצוה לא ליקח מצד האחר, והציווי היותר חשוב הוא הקוב ובמקרה הזה דיש עשה ול''ת לשמט, ישתמט החוב, ותתבטל מצות פדיון הבן.
או דלמא דכל המשקל של הציוויים הוא רק אצל אותו אדם עצמו, אבל כאן שעל האבא לפדות, אף שיש עשה ול''ת של הכהן לשמט, מ''מ המצוה של האב לפדות לא התבטלה והוא עדיין מחוייב לפדות את בנו, ולכן לא נסתלק החוב מהאבא למרות חיוב ההשמטה מצד הכהן.
מקור הדין
הגמ' ביבמות מביאה המקור לדין דט''ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן, מהא דאיתא בגמרא (יבמות ג,ב) ''מנא הני מילי, דתנו רבנן 'אשה אל אחותה לא תקח לצרור, לגלות ערותה עליה - בחייה', 'עליה' מה ת"ל? לפי שנאמר 'יבמה יבא עליה' שומע אני אפילו באחת מכל עריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, נאמר כאן 'עליה' ונאמר להלן 'עליה' מה להלן במקום מצוה, אף כאן במקום מצוה, ואמר רחמנא לא תקח, ואין לי אלא היא צרתה מנין ת"ל לצרור ואין לי אלא צרתה צרת צרתה מניין ת"ל לצרור ולא לצור''. ''מכאן אמרו חכמים חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם''.
ושם הגמ' דנה מדוע צריך את הילפותא 'טעמא דכתב רחמנא 'עליה', הא לאו הכי ה"א אחות אשה מייבמת, מאי טעמא דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי? ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי, דכתיב לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך, ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין, שנאמר סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר''.
והנה בגמ' מנחות (מ.) אמרינן דכל זה בחוטי תכלת, שהם חייבים להיות מצמר, ואם הבגד ד' כנפות מפשתים, מחויב לעשות שעטנז. אולם לבן שפוטר במינו אין כאן דין של עשה דוחה ל''ת. דאמר שם ר''ל 'אם אפשר לקיים שניהם מוטב, ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה''. וכן פסק הרמב''ם (הל' ציצית פ''ג ה''ו- ה''ז) " ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר אע"פ שהוא לבן לבדו בלא תכלת בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן, ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם יכול אתה לקיים את שתיהן הרי מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וכאן אפשר לקיים את שתיהן:
אולם התוס' ביבמות (ד' ע''ב) מחדשים דין 'מגו' דהיכא שיש חוטי תכלת, מותר לעשות גם בלבן שעטנז.
ויתירה מכך שיטת ר''ת בתוס' במנחות (מ' ע''ב) דאפילו ציצית בלילה ובנשים, נדחית מצות כלאים, וצ''ע אמאי.
מה חמור יותר עשה או לא תעשה?
לכאורה בהבנה הפשוטה גדר הדין דיש בכח העשה לדחות את ה'לא תעשה', וא''כ הרי שה'עשה' חמור טפי יותר מהלא תעשה.
וכן הבין המהר''ם בן חביב ומכח זה צידד שאם יש איסור שביעית לאחר זמן הביעור, שהוא איסור עשה, או איסור נבילה יש ליתן לחולה איסור נבילה ולא שביעית, משום דעשה דוחה לא תעשה.
ולקמן בדף ז ע''א אמרינן לגבי הנדון דבי עשה ול''ת שיש בו כרת ''הדר אמר, אטו עשה דוחה את ל"ת,
לאו לא תעשה חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה, מה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה''. חזינן דהנחה פשוטה היא בגמ' דלאו הוא חמיר טפי יותר מעשה.
ונראה לבסס זאת בכמה ראיות, א) כידוע בלאו יש חיוב מלקות, ואילו במצות עשה אין עונש מלקות על ביטול מ''ע.
ב) הלכה ידועה (שו''ע סי' תרנו) שעל מצות עשה אין להוציא עד חומש, ואילו על מצות לא תעשה מחוייב להוציא כל ממונו, 'ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב) ; ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור'.
ג) בגדרי התשובה בל''ת בעינן יוה''כ שיכפר, ובעשה א''צ. וכדאיתא (יומא פו,א) ''עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו שנאמר שובו בנים שובבים עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר''.
וא''כ צ''ע כיצד אמרינן מצד אחד דעשה דוחה לא תעשה, ומאידך חזינן דהעונש, וחיוב הוצאת ממון, וחיוב תשובה על ל''ת חמיר הרבה יותר. וצ''ע.
והנה הגרעק''א בגליון הש''ס ציין לדברי הרמב''ן עה''ת עה''פ 'זכור את יום השבת לקדשו' דמ''ע הוא מדת אהבה שהיא מדה גדולה שאדם אוהב את אדוניו ועושה מצוותיו, יותר ממדת יראה שהוא נמנע מלעשות היפך רצון אדוניו – ובס' ברכת אברהם להגאון ר''א ארלנגר ז''ל מר''י קול תורה, הבין דהגרעק''א בא להקשות מהסוגיא דידן בה מבואר 'לא תעשה חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה'.
וכמו כן בספר יד מלאכי (כללי העין - אות תקטו) כתב ''עשה הוא קל מלא תעשה, כן מוכח בהדיא בפ"ק דיבמות דף ז' א' דאיתא שם הדר אמר אטו עשה דוחה את לא תעשה לאו לא תעשה חמור מיניה וקא אתי עשה ודחי ליה וע"ש דף ע"ז ב' תוספות ד"ה שכן שכתבו ועוד תימה דהוה מצי למימר מה להצד השוה שכן לאו תאמר במצרי דליכא אלא עשה וכ"כ שם רש"י בד"ה לא סבירא לי ע"ש וע"ע תוס' דפרק תמיד נשחט [דף] נ"ט א' ד"ה אתי ובהרא"ש דבכורות פרק ה' סי' ח' וכן מוכח תו בפרק יום הכפורים [דף] פ"ה ב' דקאמר השתא על לא תעשה מכפרת על עשה מבעיא והיינו משום שהעשה יותר קל מלא תעשה ועיין הרמב"ם פכ"ד מהלכות אישות הלכה ד' וחייבי עשה איסורן קל ובה"ה שם ובפי"א מהלכות נדרים הלכה ח' היתה מחייבי לאוין ואצ"ל מחייבי עשה והפר נדרים הרי אלו מופרין הרי מבואר שלא תעשה חמור מן העשה ועיין בפרק התכלת [דף] מ"ד א' דקרי בברייתא לציצית מצוה קלה ופירש"י הטעם לפי שהוא עשה בעלמא.
ולפ"ז פליאה דעת ממני איך כתב הרמב"ן בפרשת יתרו גבי זכור ושמור שמצות עשה גדולה ממצות לא תעשה ולכך אמרו אתי עשה ודחי את לא תעשה וכ"כ ראש יוסף בח"מ סי' ל"ד סעיף ד' והוא פלא דהא תלמוד ערוך הוא בידינו דאף דלא תעשה חמור מהעשה אתי עשה ודחי ליה, וכבר נתן טעם לזה הליכות עולם בש"ד פ"ד וכתב ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה לא תעשה החמור והשיב וכו' לך נא ראה וכן תמצא להכנה"ג בספר דינא דחיי [דף] ב' סוף ע"ד שכתב בבירור ומצות עשה הן קלות ממצות לא תעשה שמצות עשה איסור העבריינים הן בשב ואל תעשה ומצות לא תעשה הן בקום עשה ע"כ ועיין שמות בארץ בתוס' יום הכפורים דף כ"א ד' דהגם שכתב דסוגיין דעלמא דעשה הוא קל מאיסור לא תעשה ושיש הוכחה לזה בכמה דוכתי בגמרא שהביא שם מ"מ לא החליט הדבר ואמר שהדבר צריך תלמוד מכח דברי הרמב"ן הנ"ל ודבר תימה הוא זה להצריך תלמוד במילתא כי האי דאית לה שרש וענף בש"ס ובפרט בסוגיא דיבמות ויומא שהבאתי''.
אולם האמת דהרמב''ן גופיה עומד בזה במקום 'ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה,
ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו''.
וביאור הדברים הוא
דקיום עשה הוא מעלה גדולה יותר ממי שרק
לא מבטל לא תעשה, דהוא עושה רצון הקב''ה בקום ועשה, אולם
ביטול לא תעשה – שהקב''ה אמר לא תעביד ואדם ביטל והמרה את רצונו יתברך הוא חמור יותר, מאדם שביטל מצות עשה, כי אדם שביטל מצות עשה רק נמנע ממעלת האהבה.
ואם נגדיר את הדברים היטב: הרמב''ן אומר
דבקיום מצות עשה היא יותר במעלה ממצות לא תעשה, ו
בביטול מצות לא תעשה יש יותר חומרא מביטול מצות עשה.
וממילא מובן, דאיכא עונש מלקות על מבטל מצות לא תעשה, דחמיר טפי מביטול מ''ע, וכן שצריך להוציא את כל ממונו ולא רק חומש, וכן דחיוב תשובה חמיר טפי במי שביטל מל''ת יותר ממי שביטל עשה.
ונראה שהגאון רעק''א לא בא להקשות על הרמב''ן אלא להביא ראיה לדבריו דכאן הוא המקור לדברים, דמצד אחד עשה דוחה ל''ת, חזינן דמעלת העשה גדולה יותר, ולכן כשיש מציאות של קיום עשה – הרי שהמעלה של העשה מבטלת את החסרון של הלא תעשה.
וע' בשדה חמד מערכת הע' אות מא בשם ס' דבר משה למוהר''ם תאומים בסי' לה, שכתב דעמד בזה עם ב' תרין רבנן דפקיע שמייהו בעל מפרשי הים והשיבם שראו את דברי הרמב''ן כפי שהובאו במהר''ם בן חביב ולא ראוהו בפנים דאז לק''מ וכמושנ''ת.
וראיתי גם בשואל ומשיב (מהדו''ק סי' קעד) שהקשו לו דשומר אבידה דעוסק במצוה פטור מן הצדקה, ולכאו' בצדקה איכא לא תעשה דלא תקפוץ ולא תאמץ, וא''כ הוי עשה ולא תעשה ואמאי הלאו ידחה את העשה. ובתוך דבריו ג''ג ביאר כעי''ז. וע' ג''כ במהר''ץ חיות ב''ק ט ע''א.
וכן מצאתי שביאר רבינו האור שמח (משך חכמה על דברים פרק לד פסוק יב עה''פ) ''ולכל המורא ולכל הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל'' כתב: הרמב"ן פ' יתרו (כ, ח) ביאר טעם דעשה דוחה ל"ת, דאף דל"ת חמור זה במי שעושה מדעת עצמו, א"כ העושה מעשה וממרה גדול חטאו ממי שאינו עושה מעשה ואינו מקיים רצון השי"ת,
אבל מי שעושה מרצון הש"י אם אנו נשקול במאזני צדק מה עדיפא טפי אם לעבור הל"ת או לקיים העשה ע"ז אמרינן דהעושה מעשה מראה אהבה להמצוה השי"ת, ומי שמונע מעשות ל"ת הוא בגדר ירא, וגדול מדת האהבה מהיראה אצל השי"ת, לכן עדיפא שתדחה העשה לל"ת כיון שמה שלובש כלאים בציצית אין זה מצד המרי רק מצד צווי השי"ת ללבוש גדילים, אבל כשעושה נגד רצון השי"ת ודאי גדול הממרה ועונשו חמור ממי שמתעצל ואינו עושה מצוה, זה ביאור דבריו.
ולפ"ז א"ש דבמקדש שהשכינה שורה ועשרה נסים נעשו (אבות ה-ה), ומרוב ההרגל של האדם בדביקות להשי"ת נקל למצוא מדת האהבה, לכך הזהירה תורה וממקדשי תיראו (ס"פ בהר), ששם נקל לבעוט ולסור מדת הפחד מהאדם. ולכן
אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש (זבחים צז:), כי בעניני המקדש שם גדול התועלת מהיראה לבלי עשות מה שהזהירה תורה מהתועלת ממה שיעשה אדם מה שצותה תורה, וזה טעם מושכל. ולכך את ד' אלדיך תירא ואותו תעבוד (דברים ו, יג), כי במקום העבודה נקל לקנות אהבה, צוה על היראה''.
מכל מקום נתבאר מדברי הרמב''ן דגדר דעשה דוחה לא תעשה הוא מצד עבודת האדם. ונראה דכל מכלול השיקולים דיבא זה וידחה את זה שייך רק באותו הגברא ולא מגברא זה לגברא אחר.
שיטת ר' נסים גאון
רבינו נסים גאון (שבת קלג,א) כותב כהנחה יסודית דלא תעשה חמור מעשה, ומבאר דאזהרת לא תעשה – נאמר בה ''תנאי'' שבזמן שיש עשה הוא לא נאמר כלל.
והגרב''מ אזרחי (ברכת מרדכי סי' יא) דגדר הדברים לשיטתו שמלכתחלה לא ניתנה האזהרה של הלאו כשהיא במקום ''עשה'ף ואין לך ''הותרה'' גדול מזה, וכלשון הרנ''ג ''ינו נכנס בכלל האזהרה אלא מותר הוא'', וכי ''הציווי של עשה תנאי הוא בה'', ומ''מ ברגע שהלאו הותר הרי יש כאן היתר גמור.
ולפ''ז י''ל דשיטת התוס' ור''ת דלאחר שהותר בבגד הזה איסור כלאים שוב אין כאן כל איסור מעיקרא, ולכן גם בחוטי הלבן שרי, וגם בלילה, ובאשה, דלאחר שלא נאמר בציצית איסור כלאים הותר לגמרי ולא רק נדחה.
ואם באמת יש כאן עקירה בעצם הציווי ולא רק מעלה מצד הגברא, יש מקום לומר דהעשה דידיה נעקר מחמת עשה ולא תעשה דחבריה, וכן מוכח שלמד הקול אליהו להדיא, יעו' בתשובתו שם.
