בדרך סיפרתי מעשה
חבר חדש
- הצטרף
- 17/12/24
- הודעות
- 102
והוא בא על ארוסתו????
חדר ייחוד לספרדים
- יוזם האשכול יעקבי
- תאריך התחלה
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,074
הוא סובר שהאירוסין בהינומא. ע' בספר של הרב טופיק על כתובות.
היכן מיקומו בספר?
אולי תעלה צילום
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,074
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,074
אעלה כאן מעט מה שכתבתי בנושא זה.
השו"ע (אבן העזר סימן נה) נקט ממש את לשון הרמב''ם "אפילו אם קדשה בביאה, אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקידשה, משיערה בה, קנאה, ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר, וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין". הרי שגדר חופה היא 'הבאה לביתו' ו'יחוד' ו'הפרשה'.
אמנם בסימן סא סעיף א "כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אע"ג שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים, כשראויה לביאה. אבל אם היתה נדה, ואחר כך כנסה לחופה ונתייחד עמה, אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה, מאחר שהיתה נדה. וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה". הרי דהביא כאן פלוגתא לגבי 'חופת נדה'. אולם בסעיף ב' שוב סתם 'כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר'. (ועכשיו המנהג שלא לדקדק, ואין ממתינין; ומכל מקום טוב להודיע לחתן תחלה שהיא נדה) (מרדכי פרק אע"פ בשם ר"י):
ומקור האי דינא הוא שיטת הר''ן שכתב דגדר 'חופה' הוא 'הכנסה לרשותו' וא''צ 'יחוד' כלל וכלל, שכתב ''ולפי שאנו נוהגים עכשיו לעשות חופה בלא ייחוד, אין אנו מקפידין אם היא נידה אם לאו, ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר". הרי שהעיד הר''ן שהמנהג הקדום בספרד בזמנו היה לעשות חופה בלא יחוד, וע''כ חופת נדה שפיר חשיבא חופה. ומ''מ כשר הדבר וכו' היינו לרווחא דמילתא אבל מעיקר הדין לית לן בה. ומכאן הוכיחו כמה מגדולי הפוסקים הקדמונים שאע''פ שמצד כללי ההלכה השו''ע פסק כשיטת הרמב''ם דבעינן 'יחוד' לחופה, אולם המנהג הקדום בספרד הוא דלא בעינן יחוד וכמו שהעיד הר''ן, והכי פשט המנהג בכל ארצות ספרד, וממילא השאיר השוע המנהג בלא שינוי וכמוש''כ בהקדמתו לב''י.
ועוד ראיה שדעת השו''ע דחופה לא בעיא 'יחוד', דהנה הר''ן הביא ראייתו מהגמ' בדף יא. שיש נישואין, אע''ג שיש עדים שלא נסתרה. והנה הרמב''ם השמיט האי דינא, וכבר כתב באבי עזרי שהרמב''ם לשיטתו דחופה הוי יחוד ולא פסק כהאי סוגיא, וע''ש באריכות. אולם השו"ע אבן העזר (סימן סז סעיף ב) "נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין, כגון שנכנסה לחופה, הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עליה טענת בתולים, אפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון". הרי מפורש דהשו''ע פסק דאפי' בלא יחוד איכא נמי חופה. ואין לנו אלא לפרש או דפסק כר''ן וכפי המנהג הקדום, וכהכרעת הגר''א מהאי סוגיא. או דבשיטת הרמב''ם עצמו הבין דנישואין איכא נמי בלא יחוד, וכמושנ''ת לעיל שיטת הכס''מ והשעה''מ בשיטת הרמב''ם.
והנה כבר הבאנו בתחלת הדברים שיטת בעה''ע וארחות חיים בשם הירושלמי ד'חופה' היינו מקום יפה שעושים בסדינים מצויירים וסהרוני זהב במושב החתן והכלה. ויעו' בביאוהגר''א דהביא מקור הדברים גם בבבלי (סוטה מט,א) "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים" ובגמ' (שם ע''ב) "אמר רב לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של הדס ושל וורד מותר. ופירש"י "ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי"א וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף", ושמואל אומר אף של הדס ושל וורד אסור, של קנים ושל חילת מותר. ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור, וכן תני לוי במתניתיה אף של קנים ושל חילת אסור". הרי שמפורש ענין עטרות חתנים בש''ס דהיינו דבר יפה למושב החתן והכלה. ואמאי לא פסק כן השו''ע.
ואמנם יעו' ברמב''ם (סוף הל' תענית) שפסק כשיטת לוי שאסרו 'עטרות חתנים' לאחר החורבן מכל וכל שאפי' של קנים וחילת אסור. וכ''ה בשו''ע (או''ח סי' תקס סעיף ד') "כן גזרו על עטרות חתנים, שלא להניח כלל, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר: הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא, לא)". וממילא ליכא לפרושי דזהו הצורה דקביעות מקום חתן וכלה. ואמנם בעה''ע והארחות חיים כנראה פסקו כדעת הטור (סי' תקס) כרב דכל האיסור הוא רק במלח וגפרית אבל בהדס וורד מותר, דהלכה כרב באיסורי, יעו''ש. וממילא שפיר י''ל דהכי הוא קביעת מקום 'חופה' ע''י עטרות חתנים.
והרמ"א כתב בשו"ע (אבן העזר סימן נה) הביא בתחלת דבריו שיטת הר''ן "וי"א דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות). ולאחר מכן הביא שיטת הראשונים שהיא פריסת יריעה מעל גבי החתן והכלה "וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה". – ומקור הדברים מצאנו בס' העיטור וז"ל "והאומר שהחופה היא סודר שחופין על ראשיהן בשעת הברכות לאו מילתא היא מדגרסינן סוכה כה ע"ב "וליחדו בחופה וליכלו בסוכה אין שמחה אלא בחופה", ובירושלמי כתובות פ"ד ה"ז "לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה, ש"מ שהוא מקום מיוחד כעין כילה שיושבים ביניהם השושבינין והם הנישואין" ע"ש. אולם שיטה זו שדחאה העיטור כתבו הראשונים בהתבסס על הגמ' בקדושין יח,ב ''בבגדו בה'' 'כיון שפירש טליתו עליה' דאיכא פריסת טלית שפורס החתן על הכלה. וכן כתב הרוקח (סי' שנג) וז"ל "מה שמשימין על החתן ועל הכלה ועל הקהל הטלית משום שנאמר "ופרשת כנפיך על אמתך". וכן כתב בס' אורחות חיים (ח"ב הל' קידושין וז"ל "ואחר האירוסין עושין להם חופה שחופפים אותם בטלית או בסודר וכיוצא בזה וזהו נקרא נישואין והרמז על זה "כי יקח איש אשה" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב יב יג) וכן אמרו רז"ל כיון שפירס עליה האדון טליתו קיים מצות ייעוד" ע"כ. וכ"כ בס' כל בו הל' אישות סי' עה וז"ל "ואחר אירוסין עושין להם חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיו"ב וזהו נקרא נישואין והרמז ע"ז "כי יקח איש אשה" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" וכן אמרו ז"ל גבי ייעוד כיון שפרס טליתו קיים מצות ייעוד" וכ"כ בס' תשב"ץ קטן (סי' תסא) ע"ש ועיין מש"כ בזה בס' מנהגי מהרי"ל הל' נישואין.
ואמנם כעין שיטה זו מצאנו שיטה נוספת בראשונים שהוא דין פריסת טלית שהחתן חופה אותה בטלית, כן כתב בס' אבודרהם הל' ברכות ש"ט וז"ל "וחופה היא לשון כיסוי ונקראת כן ע"ש שחופה אותה בטלית כדאמרינן בפ"ק דקידושין לא יוכל למכרה וגו' וכיון שפירס טליתו עליה לנישואין שוב אינו רשאי למכרה וכן כתיב (רות פ"ג ט) "ופרשת כנפיך על אמתך וגו' וכן אמר הנביא (יחזקאל פט"ז ח) "ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך" וכתיב הושע (פ"ב כב) "וארשתיך לי וגו'. ובס' המנהיג (הל' אירוסין סי' קט) שכתב וז"ל "וחופה נקראת ע"ש שחופה אותה בטליתו כדאיתא בהאשה נקנית קידושין יח ע"ב לא יוכל למכרה בבגדו בה כיון שפירס טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למכרה והמקרא מעיד ובא "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אותה" (רות פ"ג ט) וכן מעיד הנביא "ואפרוש כנפי עליך וכו' וארשתיך לי באמונה" (יחזקאל פט"ז ח) וזהו שכתוב "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים פכ"ב טז) שהכנסתיה לו לחופה".
ויעו' בס' בן איש חי (הלכות שנה ראשונה - פרשת שופטים הלכה יב) שהביא מנהג ירושלים "ובעיר הקדושה ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, המנהג שהחתן לובש טלית מצויצת כהלכתה בברכת אירוסין, ואחר כך קודם ברכות הנשואין, משליכין את הטלית גם על ראש הכלה, ויהיה פרוס על החתן וכלתו יחד, וזהו חופה דידהו". הרי דמנהג ירושלים דווקא בטלית, ולובשה החתן תחלה ומשליכין את טליתו של החתן על הכלה. ולא שחופין את כולם בטלית. וזה כשיטת האבודרהם והמנהיג.
עוד הביא הרמ''א את שיטת תוס' דהוא מצד יציאה בהינומא "וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתייחדו (תוספות פ"ק דיומא)".– ויסוד הדברים בתוס' ביומא יג ע''ב. מבאר דבבתולה חופתה בהינומא ובאלמנה ביחוד. וע' כתובות דף טו,ב "משנה האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים" ובגמ' יז,ב "מאי הינומא סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר תנורא דאסא רבי יוחנן אמר קריתא דמנמנה בה כלתא". ופירש רש"י "תנורא דאסא - כמין חופה של הדס עגולה: קריתא - צעיף על ראשה משורבב על עיניה כמו שעושין במקומינו ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה". וע' סוכה כה ע''ב, ובתוד''ה אין שמחה אלא בחופה.
והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו.
וכתב הבן איש חי "ופה עירנו בגדאד יכוננה עליון אמן, המנהג לפרוס וילון כנגד הכלה בשעת שבע ברכות של הנשואין, שמברכין אחר ברכת אירוסין, וזה הוילון קורין אותו בערבי כידי"ר, ופרוס במחיצה כנגד הכלה, בינה ובין החתן והמברך, ואין נוהגים ללבוש טלית, ואפשר דהטעם דלא נהגו בטלית, מפני כי פה עירנו עושים החופה ושבע ברכות, אחר ערבית בשקיעת החמה, או אחר שקיעתה, או עד חשיכה ממש, ואין ראוי ללבוש טלית אותו זמן, וזה הוילון הוא סימן החופה אצלינו, דכל דברים שעושין בשעת החופה, אינם אלא לסימן, שהם עושין דבר שנראה ממנו שמיחדה להכניסה לביתו, ומפרישה להיות לו לאשה גמורה, ואצלינו פריסת הוילון שקורין בערבי כידי"ר, הוא הסימן לדבר זה, וקודם כמה שנים בטלנו זה הוילון, ועשינו במקומו ארבעה עמודים שפרוס עליהם בגד כאוהל הפרוס על ארבעה קונדסין, ומעמידין החתן והכלה ביחד תחתיו, ואחר כך נתקלקל זה המנהג, וחזרנו להזהירם לעשות וילון כמנהג הקודם". נמצא בדבריו חידוש דגדר 'חופה' היא סימן לכל העולם שמיחד להכניסה לביתו,ומפרישה לו לאשה גמורה, והיינו שמתחיל לנהוג עמה מנהג אישות בפועל,והדבר יכול להשתנות בין מקום למקום בצורה בו הדבר נעשה בפועל, אולם הכל ענין אחד.
בירור דעת השו''ע
השו"ע (אבן העזר סימן נה) נקט ממש את לשון הרמב''ם "אפילו אם קדשה בביאה, אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקידשה, משיערה בה, קנאה, ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר, וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין". הרי שגדר חופה היא 'הבאה לביתו' ו'יחוד' ו'הפרשה'.
אמנם בסימן סא סעיף א "כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אע"ג שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים, כשראויה לביאה. אבל אם היתה נדה, ואחר כך כנסה לחופה ונתייחד עמה, אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה, מאחר שהיתה נדה. וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה". הרי דהביא כאן פלוגתא לגבי 'חופת נדה'. אולם בסעיף ב' שוב סתם 'כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר'. (ועכשיו המנהג שלא לדקדק, ואין ממתינין; ומכל מקום טוב להודיע לחתן תחלה שהיא נדה) (מרדכי פרק אע"פ בשם ר"י):
ומקור האי דינא הוא שיטת הר''ן שכתב דגדר 'חופה' הוא 'הכנסה לרשותו' וא''צ 'יחוד' כלל וכלל, שכתב ''ולפי שאנו נוהגים עכשיו לעשות חופה בלא ייחוד, אין אנו מקפידין אם היא נידה אם לאו, ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר". הרי שהעיד הר''ן שהמנהג הקדום בספרד בזמנו היה לעשות חופה בלא יחוד, וע''כ חופת נדה שפיר חשיבא חופה. ומ''מ כשר הדבר וכו' היינו לרווחא דמילתא אבל מעיקר הדין לית לן בה. ומכאן הוכיחו כמה מגדולי הפוסקים הקדמונים שאע''פ שמצד כללי ההלכה השו''ע פסק כשיטת הרמב''ם דבעינן 'יחוד' לחופה, אולם המנהג הקדום בספרד הוא דלא בעינן יחוד וכמו שהעיד הר''ן, והכי פשט המנהג בכל ארצות ספרד, וממילא השאיר השוע המנהג בלא שינוי וכמוש''כ בהקדמתו לב''י.
ועוד ראיה שדעת השו''ע דחופה לא בעיא 'יחוד', דהנה הר''ן הביא ראייתו מהגמ' בדף יא. שיש נישואין, אע''ג שיש עדים שלא נסתרה. והנה הרמב''ם השמיט האי דינא, וכבר כתב באבי עזרי שהרמב''ם לשיטתו דחופה הוי יחוד ולא פסק כהאי סוגיא, וע''ש באריכות. אולם השו"ע אבן העזר (סימן סז סעיף ב) "נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין, כגון שנכנסה לחופה, הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עליה טענת בתולים, אפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון". הרי מפורש דהשו''ע פסק דאפי' בלא יחוד איכא נמי חופה. ואין לנו אלא לפרש או דפסק כר''ן וכפי המנהג הקדום, וכהכרעת הגר''א מהאי סוגיא. או דבשיטת הרמב''ם עצמו הבין דנישואין איכא נמי בלא יחוד, וכמושנ''ת לעיל שיטת הכס''מ והשעה''מ בשיטת הרמב''ם.
מדוע לא פסק השו''ע כשיטת בעה''ע וארחות חיים
והנה כבר הבאנו בתחלת הדברים שיטת בעה''ע וארחות חיים בשם הירושלמי ד'חופה' היינו מקום יפה שעושים בסדינים מצויירים וסהרוני זהב במושב החתן והכלה. ויעו' בביאוהגר''א דהביא מקור הדברים גם בבבלי (סוטה מט,א) "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים" ובגמ' (שם ע''ב) "אמר רב לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של הדס ושל וורד מותר. ופירש"י "ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי"א וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף", ושמואל אומר אף של הדס ושל וורד אסור, של קנים ושל חילת מותר. ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור, וכן תני לוי במתניתיה אף של קנים ושל חילת אסור". הרי שמפורש ענין עטרות חתנים בש''ס דהיינו דבר יפה למושב החתן והכלה. ואמאי לא פסק כן השו''ע.
ואמנם יעו' ברמב''ם (סוף הל' תענית) שפסק כשיטת לוי שאסרו 'עטרות חתנים' לאחר החורבן מכל וכל שאפי' של קנים וחילת אסור. וכ''ה בשו''ע (או''ח סי' תקס סעיף ד') "כן גזרו על עטרות חתנים, שלא להניח כלל, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר: הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא, לא)". וממילא ליכא לפרושי דזהו הצורה דקביעות מקום חתן וכלה. ואמנם בעה''ע והארחות חיים כנראה פסקו כדעת הטור (סי' תקס) כרב דכל האיסור הוא רק במלח וגפרית אבל בהדס וורד מותר, דהלכה כרב באיסורי, יעו''ש. וממילא שפיר י''ל דהכי הוא קביעת מקום 'חופה' ע''י עטרות חתנים.
שיטת הרמ''א בסוגיא דחופה
והרמ"א כתב בשו"ע (אבן העזר סימן נה) הביא בתחלת דבריו שיטת הר''ן "וי"א דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות). ולאחר מכן הביא שיטת הראשונים שהיא פריסת יריעה מעל גבי החתן והכלה "וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה". – ומקור הדברים מצאנו בס' העיטור וז"ל "והאומר שהחופה היא סודר שחופין על ראשיהן בשעת הברכות לאו מילתא היא מדגרסינן סוכה כה ע"ב "וליחדו בחופה וליכלו בסוכה אין שמחה אלא בחופה", ובירושלמי כתובות פ"ד ה"ז "לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה, ש"מ שהוא מקום מיוחד כעין כילה שיושבים ביניהם השושבינין והם הנישואין" ע"ש. אולם שיטה זו שדחאה העיטור כתבו הראשונים בהתבסס על הגמ' בקדושין יח,ב ''בבגדו בה'' 'כיון שפירש טליתו עליה' דאיכא פריסת טלית שפורס החתן על הכלה. וכן כתב הרוקח (סי' שנג) וז"ל "מה שמשימין על החתן ועל הכלה ועל הקהל הטלית משום שנאמר "ופרשת כנפיך על אמתך". וכן כתב בס' אורחות חיים (ח"ב הל' קידושין וז"ל "ואחר האירוסין עושין להם חופה שחופפים אותם בטלית או בסודר וכיוצא בזה וזהו נקרא נישואין והרמז על זה "כי יקח איש אשה" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב יב יג) וכן אמרו רז"ל כיון שפירס עליה האדון טליתו קיים מצות ייעוד" ע"כ. וכ"כ בס' כל בו הל' אישות סי' עה וז"ל "ואחר אירוסין עושין להם חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיו"ב וזהו נקרא נישואין והרמז ע"ז "כי יקח איש אשה" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" וכן אמרו ז"ל גבי ייעוד כיון שפרס טליתו קיים מצות ייעוד" וכ"כ בס' תשב"ץ קטן (סי' תסא) ע"ש ועיין מש"כ בזה בס' מנהגי מהרי"ל הל' נישואין.
ואמנם כעין שיטה זו מצאנו שיטה נוספת בראשונים שהוא דין פריסת טלית שהחתן חופה אותה בטלית, כן כתב בס' אבודרהם הל' ברכות ש"ט וז"ל "וחופה היא לשון כיסוי ונקראת כן ע"ש שחופה אותה בטלית כדאמרינן בפ"ק דקידושין לא יוכל למכרה וגו' וכיון שפירס טליתו עליה לנישואין שוב אינו רשאי למכרה וכן כתיב (רות פ"ג ט) "ופרשת כנפיך על אמתך וגו' וכן אמר הנביא (יחזקאל פט"ז ח) "ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך" וכתיב הושע (פ"ב כב) "וארשתיך לי וגו'. ובס' המנהיג (הל' אירוסין סי' קט) שכתב וז"ל "וחופה נקראת ע"ש שחופה אותה בטליתו כדאיתא בהאשה נקנית קידושין יח ע"ב לא יוכל למכרה בבגדו בה כיון שפירס טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למכרה והמקרא מעיד ובא "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אותה" (רות פ"ג ט) וכן מעיד הנביא "ואפרוש כנפי עליך וכו' וארשתיך לי באמונה" (יחזקאל פט"ז ח) וזהו שכתוב "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים פכ"ב טז) שהכנסתיה לו לחופה".
ויעו' בס' בן איש חי (הלכות שנה ראשונה - פרשת שופטים הלכה יב) שהביא מנהג ירושלים "ובעיר הקדושה ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, המנהג שהחתן לובש טלית מצויצת כהלכתה בברכת אירוסין, ואחר כך קודם ברכות הנשואין, משליכין את הטלית גם על ראש הכלה, ויהיה פרוס על החתן וכלתו יחד, וזהו חופה דידהו". הרי דמנהג ירושלים דווקא בטלית, ולובשה החתן תחלה ומשליכין את טליתו של החתן על הכלה. ולא שחופין את כולם בטלית. וזה כשיטת האבודרהם והמנהיג.
עוד הביא הרמ''א את שיטת תוס' דהוא מצד יציאה בהינומא "וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתייחדו (תוספות פ"ק דיומא)".– ויסוד הדברים בתוס' ביומא יג ע''ב. מבאר דבבתולה חופתה בהינומא ובאלמנה ביחוד. וע' כתובות דף טו,ב "משנה האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים" ובגמ' יז,ב "מאי הינומא סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר תנורא דאסא רבי יוחנן אמר קריתא דמנמנה בה כלתא". ופירש רש"י "תנורא דאסא - כמין חופה של הדס עגולה: קריתא - צעיף על ראשה משורבב על עיניה כמו שעושין במקומינו ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה". וע' סוכה כה ע''ב, ובתוד''ה אין שמחה אלא בחופה.
והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו.
וכתב הבן איש חי "ופה עירנו בגדאד יכוננה עליון אמן, המנהג לפרוס וילון כנגד הכלה בשעת שבע ברכות של הנשואין, שמברכין אחר ברכת אירוסין, וזה הוילון קורין אותו בערבי כידי"ר, ופרוס במחיצה כנגד הכלה, בינה ובין החתן והמברך, ואין נוהגים ללבוש טלית, ואפשר דהטעם דלא נהגו בטלית, מפני כי פה עירנו עושים החופה ושבע ברכות, אחר ערבית בשקיעת החמה, או אחר שקיעתה, או עד חשיכה ממש, ואין ראוי ללבוש טלית אותו זמן, וזה הוילון הוא סימן החופה אצלינו, דכל דברים שעושין בשעת החופה, אינם אלא לסימן, שהם עושין דבר שנראה ממנו שמיחדה להכניסה לביתו, ומפרישה להיות לו לאשה גמורה, ואצלינו פריסת הוילון שקורין בערבי כידי"ר, הוא הסימן לדבר זה, וקודם כמה שנים בטלנו זה הוילון, ועשינו במקומו ארבעה עמודים שפרוס עליהם בגד כאוהל הפרוס על ארבעה קונדסין, ומעמידין החתן והכלה ביחד תחתיו, ואחר כך נתקלקל זה המנהג, וחזרנו להזהירם לעשות וילון כמנהג הקודם". נמצא בדבריו חידוש דגדר 'חופה' היא סימן לכל העולם שמיחד להכניסה לביתו,ומפרישה לו לאשה גמורה, והיינו שמתחיל לנהוג עמה מנהג אישות בפועל,והדבר יכול להשתנות בין מקום למקום בצורה בו הדבר נעשה בפועל, אולם הכל ענין אחד.
אבני הכותל
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 537
פלוריש (אריאל)
חבר חדש
- הצטרף
- 31/12/24
- הודעות
- 126
לגבי הסתירה שהובאה לעיל בדעת האור לציון, בתפארת ציון ו' עמוד ל, מבואר שהוראת האול"צ היתה פעמים כך ופעמים כך (וכשאמר לייחד, לא היה זה בגלל סיבה הלכתית אלא כדי שיוכלו לנוח)
ואם היה בזה בעיה הלכתית, לא נ"ל שהיה אומר בכ"ז לייחד.
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,074
ראיתי היום להגר''מ מזוז זצ''ל בבית נאמן חלק ב' שהאריך בזה. ע''ש.
נערך לאחרונה:
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
- הצטרף
- 31/12/24
- הודעות
- 361
בענין זה, אעלה לכאן משא ומתן בין תרי צנתרי דדהבא, הג"ר יהודה ברכה שליט"א והג"ר אליהו בחבוט שליט"א, וחזקה עליהם שלא הניחו פינה וזוית שלא נגעו בה, ומעיינ"י הישועה הבקיאים בטיב העיון ישפטו ביניהם
