לחצו כאן – תרומה לשמואל

הדרך לפסיקת הלכה בזמנינו

יש הבדל בין התוכנית והשלבים שבה עלתה במחשבתו. לבין התהליך של הספר עצמו
זה לא יומנו האישי, זה ההקדמה שכתב כדי שהלומדים בספרו יבינו כוונתו...

זה באמת תמוה להגיד שמתחילה חשב לכתוב בדרך אחת, ושינה המהלך שלו לדרך שניה, אבל עדיין כתב את זה בהקדמתו בלי לכתוב בפירוש שינוי זה
 
זה לא יומנו האישי, זה ההקדמה שכתב כדי שהלומדים בספרו יבינו כוונתו...

זה באמת תמוה להגיד שמתחילה חשב לכתוב בדרך אחת, ושינה המהלך שלו לדרך שניה, אבל עדיין כתב את זה בהקדמתו בלי לכתוב בפירוש שינוי זה
בעיני לא תמוה בהקדמה אדם כותב את אשר עלה בדעתו, בתכנית הספר, וכמו שאמר הקוצק'ר ספר בלי הקדמה, כגוף בלי נשמה.
ואינני רואה ענין להתווכח בזה כלל. כי לענ''ד הוא פשוט מכל פשוט. למורגל בהקדמות חכמים לספריהם. ולא רואה להתווכח על זה תועלת. כט''ס.
 
ומבואר דעיקר מטרת הספר היתה להביא דברי הראשונים ולבארם, אבל להכריע בין הראשונים ולקבוע הלכה עלה בדעתו רק אחר כך. וא"כ ברור שמה שהביא ראשונים בשתיקה אינו מגלה אם דעתו לפסוק כך.
ייש"כ על הסיוע.
אף אני כן סברתי לדקדק מההקדמה כך, שעיקר מטרת הספר אינה עצם פסיקת ההלכה. [ובאמת יש להצטער שעל הרבה מפסקי מרן הב"י יש אריכות גדולה באחרונים, ואילו על דבריו בהקדמתו - שם פרס משנתו האישית וכלליו המיוחדים - לא האריכו למענית].
ודומני שהכלל שכתבו כמה פוסקים (שכל שלא כתב מרן הב"י 'הכי נקטינן' לא קבלנו דעתו כמוחלטת) מסתייע מהנ"ל.
בעיני לא תמוה בהקדמה אדם כותב את אשר עלה בדעתו, בתכנית הספר, וכמו שאמר הקוצק'ר ספר בלי הקדמה, כגוף בלי נשמה.
אכן אין מטרה להתווכח, אלא להציג את הדעה הנלע"ד.
ועל דברי כבודו יש להעיר שאת ההקדמה הזאת הוא כפל ושילש וריבע בטורים הבאים [בחלקם שינה תוכן ההקדמה כדי שתתאים לטור הנידון].
ולא שינה את עצם הענין הנ"ל.
 
ועוד יש לדעת שלדעת ר' חיים ויטל שנסמך ע''י הב''י בעצמו, וחי עמו בכפיפה אחת משקלו ההלכתי של הב''י יותר מהשו''ע (וידעתי בני ידעתי שיש כמה ממחברי הזמן שעוררו על דבריו, אך חזי גברא רבה דמעיד שלא מפי עד אלא מפי עצמו על הדברים)
1753051084710.png
 
ראה מה שכתב הבית יוסף לגיסו ר' שמואל סבע במענה לשאלתו:
הצג קובץ מצורף 8237
יש עוד מקומות בב"י שתוכל להוכיח שלא נתכוין להביא את כל המו"מ בדברי הראשונים (כמו באיזה סימן בהל' פסח שכתב שיש עוד לדקדק בשיטות הראשונים אלא שאין זה מתאים לחיבור זה).
אבל אי"ז שייך לנ"ד.
מה שכתבתי לעיל, היינו שעיקר כוונתו של הב"י היתה להביא לפני הלומד את כל דעות הפוסקים בענין זה. וטעמה ונימוקה של כל דעה.
[ואח"כ הוא ניגש גם להכריע ההלכה למעשה].
אבל לא בא למנות 'שמות' של חכמים, אלא את הדעות בלבד (וזה שייך גם לקטע ההוא שכותב שלא תמיד יקפיד להביא כל השמות של התרומה והרא"ש וכו', כיון שסתימתם כפירושם שהולכים בדעה אחת). וזו כוונתו כאן, שכיון שזו אותה דעה הלכתית אלא שנחלקו בגירסת הגמ', אין אלו 'דעות' שונות שנצטרך להביאם בחיבור זה.
ונמצא שכוונתו להביא כלל ה'דעות' (וגם להכריע הלכה), אבל לא עשה חיבור על הגמ' באסיפת כל שמות המדברים בסוגיא.
 
ועוד יש לדעת שלדעת ר' חיים ויטל שנסמך ע''י הב''י בעצמו, וחי עמו בכפיפה אחת משקלו ההלכתי של הב''י יותר מהשו''ע (וידעתי בני ידעתי שיש כמה ממחברי הזמן שעוררו על דבריו, אך חזי גברא רבה דמעיד שלא מפי עד אלא מפי עצמו על הדברים)
אין אלו 'מחברי הזמן'.
דבריו אלו של מהרח"ו עומדים בסתירה מוחלטת לכל מפרשי השו"ע שמשכימים ומעריבים לפרש דבריו שלא יסתרו דבריו ממקום למקום. ויש כאלו (דוגמת הש"ך וסיעתם) שאף מקשים מעין סתירה בין שני מקומות שבאחד מהם הביא 'סתם ויש' ובשני הביא רק את ה'סתם'!
ואם איתא לדברי מהרח"ו, אין שום טעם להשקיע בזה.
וקשה לומר בזה 'אילו ידעו מדבריו' וכו', כי גם הוא אינו 'מעיד' שראה כן בעיניו, אלא כך מבאר מדעתו. והמה יכולים בהחלט לחלוק על דעה זו.
והגרע"י לא הביא דבריו אלו בשום מקום. וכמדומה שבנו הראשל"צ הרב יצחק אמר שאמר לו בהדיא שאינו רוצה להביאם.
ולענ"ד הוא מהטעם האמור, שאין מי ממפרשי השו"ע שהולך מסכים לדברים אלו.

ואין זה מוריד מעצם הדבר שכתבת, שהחיבור ב"י בעל משקל גדול יותר מהחיבור ש"ע. ואכמ"ל.
 
אולי אציג שני עמודים ראשונים [מהמאמר הנ''ל המוצג בפתיחה לספר], תשובות לשאלות במאמר עצמו
הצג קובץ מצורף 8184
בערב שבת הם קיבלו את הקליקס.. וכבר הוא התחיל לנתח את הסוגיה ומיד הוא התקשר בבהילות ...
מתי? בשבת?
משהו בסגנון הכתיבה לא מדוייק
 
בערב שבת הם קיבלו את הקליקס.. וכבר הוא התחיל לנתח את הסוגיה ומיד הוא התקשר בבהילות ...
מתי? בשבת?
משהו בסגנון הכתיבה לא מדוייק
אתה לא מצליח להעביר בראש שלך סוגיא טרייה בזכרון? אתה נזקק לכמה ימים לענות תשובה לשאלה שלמדת עד הסוף...
בהצלחה.
 
אין אלו 'מחברי הזמן'.
דבריו אלו של מהרח"ו עומדים בסתירה מוחלטת לכל מפרשי השו"ע שמשכימים ומעריבים לפרש דבריו שלא יסתרו דבריו ממקום למקום. ויש כאלו (דוגמת הש"ך וסיעתם) שאף מקשים מעין סתירה בין שני מקומות שבאחד מהם הביא 'סתם ויש' ובשני הביא רק את ה'סתם'!
ואם איתא לדברי מהרח"ו, אין שום טעם להשקיע בזה.
וקשה לומר בזה 'אילו ידעו מדבריו' וכו', כי גם הוא אינו 'מעיד' שראה כן בעיניו, אלא כך מבאר מדעתו. והמה יכולים בהחלט לחלוק על דעה זו.
והגרע"י לא הביא דבריו אלו בשום מקום. וכמדומה שבנו הראשל"צ הרב יצחק אמר שאמר לו בהדיא שאינו רוצה להביאם.
ולענ"ד הוא מהטעם האמור, שאין מי ממפרשי השו"ע שהולך מסכים לדברים אלו.

ואין זה מוריד מעצם הדבר שכתבת, שהחיבור ב"י בעל משקל גדול יותר מהחיבור ש"ע. ואכמ"ל.
יש מישהו מהנו''כ שראה את הבית יוסף ואת תהליך החיבור עצמו שנאמן יותר ממהרח''ו? תחשוב קצת מה האמת.
 
יש עוד מקומות בב"י שתוכל להוכיח שלא נתכוין להביא את כל המו"מ בדברי הראשונים (כמו באיזה סימן בהל' פסח שכתב שיש עוד לדקדק בשיטות הראשונים אלא שאין זה מתאים לחיבור זה).
אבל אי"ז שייך לנ"ד.
מה שכתבתי לעיל, היינו שעיקר כוונתו של הב"י היתה להביא לפני הלומד את כל דעות הפוסקים בענין זה. וטעמה ונימוקה של כל דעה.
[ואח"כ הוא ניגש גם להכריע ההלכה למעשה].
אבל לא בא למנות 'שמות' של חכמים, אלא את הדעות בלבד (וזה שייך גם לקטע ההוא שכותב שלא תמיד יקפיד להביא כל השמות של התרומה והרא"ש וכו', כיון שסתימתם כפירושם שהולכים בדעה אחת). וזו כוונתו כאן, שכיון שזו אותה דעה הלכתית אלא שנחלקו בגירסת הגמ', אין אלו 'דעות' שונות שנצטרך להביאם בחיבור זה.
ונמצא שכוונתו להביא כלל ה'דעות' (וגם להכריע הלכה), אבל לא עשה חיבור על הגמ' באסיפת כל שמות המדברים בסוגיא.
מה מטרת החיבור הלכה או לא? תשובה פשוטה תמצא במה שהדגשתי, יותר פשוט מאחד ועוד אחד שוה שתיים.
 
יש מישהו מהנו''כ שראה את הבית יוסף ואת תהליך החיבור עצמו שנאמן יותר ממהרח''ו? תחשוב קצת מה האמת.
אודי לי מיהא שהנו"כ לא סברו כן.
אלא שאתה סבור שאם היו רואים דברי מהרח"ו היו מסכימים שלא לדון על הסתירות כלל.
ולבבי לא כן ידמה.

ולענין 'ראה את תהליך החיבור', איני יודע מה הכוונה 'ראה'.
ראה שהשכחה והזקנה קפצה עליו? ראה שכשכתב במקום זה 'שכח' מש"כ במקום אחר?
אינו כותב כמעיד, ויותר נראה מדבריו שהוא משער זאת ליישב הסתירות (ואח"כ מביא עוד טעם לסתירות, שהעתיק לשון פוסק ולא דקדק בו),
ובהשערה זו נראה שהוא יחיד בדורות.
מה מטרת החיבור הלכה או לא? תשובה פשוטה תמצא במה שהדגשתי, יותר פשוט מאחד ועוד אחד שוה שתיים.
'הלכה' כוללת שני עניינים: הבאת הדעות החולקות, והכרעת הפסק כאחת מהן.
בהקדמת הב"י מבואר שהבאת הדעות היא מטרה עיקרית, ואילו הפסק עצמו - מטרה נוספת.
זה כל הנידון שלנו, שלדעתך עיקר מטרת החיבור ב"י היא לפסוק הלכה במחלוקות, ולדעתי עיקרו הבאת הדעות, וההכרעה נסמכת לו.
 
יש עוד מקומות בב"י שתוכל להוכיח שלא נתכוין להביא את כל המו"מ בדברי הראשונים (כמו באיזה סימן בהל' פסח שכתב שיש עוד לדקדק בשיטות הראשונים אלא שאין זה מתאים לחיבור זה).
אשמח למראי מקום.
 
אודי לי מיהא שהנו"כ לא סברו כן.
אלא שאתה סבור שאם היו רואים דברי מהרח"ו היו מסכימים שלא לדון על הסתירות כלל.
ולבבי לא כן ידמה.

ולענין 'ראה את תהליך החיבור', איני יודע מה הכוונה 'ראה'.
ראה שהשכחה והזקנה קפצה עליו? ראה שכשכתב במקום זה 'שכח' מש"כ במקום אחר?
אינו כותב כמעיד, ויותר נראה מדבריו שהוא משער זאת ליישב הסתירות (ואח"כ מביא עוד טעם לסתירות, שהעתיק לשון פוסק ולא דקדק בו),
ובהשערה זו נראה שהוא יחיד בדורות.
הוא הכירו פנים אל פנים, ואכן הכירו כמו שהוא, חי עמו בעירו, היה תלמידו ונסמך על ידו, וידע מתי חיבר כל ספר, גם ברמת זקנותו וכו', וגם תוך כמה זמן לקח לו לחבר.
אני לא משווה ברמת ההיכרות, אבל הכרתי ת''ח מופלג בקי בכל התורה (הגרא''ד אוירבך), שבזקנותו, היה שוכח הרבה דברים, אם כי גם אז היייתי מדבר עמו בהלכות גבולות הארץ והיה נוחת לכל שיטות הראשונים, ומסיק מסקנות, אך כו''ע אומרים שביחס למה שהיה בכוחו זה כאין וכאפס. וד''ב.

הקיצוניות שבין לא לדון בכלל בסתירות, לבין לומר שהב''י עיקר, היא קיצוניות גדולה. רח''ו לא אמר ששו''ע הוא לא ספר שצריך להתחשב בו בגלל וכו', אלא שהב''י בו שם מיטב שנותיו, ובכוחו בהם אכן צריך להתחשב בעיקר.

וזה עדות ברורה ממאן דחזא. וד''ב.
 
אשמח למראי מקום.
התכוונתי למש"כ בסו"ס תמב:
ואחר שהצעתי לפניך כל דברי הגמרא והמפרשים יהיו דברי רבינו מבוארים לפניך, ואין להאריך בנתינת טעם והכרח לכל אחד מהפירושים ולבאר גם כן הדוחקים הנופלים בו, לפי שאין זה ענין למלאכתנו, וכל שכן במידי דלא נפקא לן מידי לענין הלכה, וכמו שכתב הרא"ש (סי' ב) שישראל קדושים הם וגוררים כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא אפילו בכתלי הבית:

אמנם בעוד כמה מקומות יש בב"י לשונות המורים שאין רצונו להאריך בהבאת דעות דחויות. [ומ"מ הוא מציינן כדי שידע הקורא על קיומן].
או"ח סי' שכט:
וכן פירש הר"ן (ה. ד"ה לא הלכו) דברי הרי"ף וכן פירש הרב המגיד דברי הרמב"ם (שבת פ"ב ה"כ וכא) ואף על פי שנוסחתו בהרמב"ם אינה מכוונת מכל מקום פירושו מכוון ועולה כפי נוסחת ספרי הרמב"ם שבידינו שהוא כדברי הרי"ף והרא"ש והר"ן ויש לרש"י ז"ל גירסא אחרת ופירוש אחר בשמועה זו וגם הרב המגיד כתב שיש מפרשים שגורסים כן והאריך בפירוש השמועה לדעתם ולא ראיתי להאריך בזה מאחר שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם קיימי בחד שיטה הא ודאי כוותייהו נקטינן:

סי' תט:
ומ"ש ואם כולו עומד תוך אלפים וכו'. היינו מתניתין דקתני לא אמר כלום וכדפריש שמואל. וכתב רש"י ששמע פירוש אחר בסוגיא זו ולא נראה בעיניו.

סי' תעג:
בענין ברכת ההלל איכא פלוגתא דרבוותא וכו'. הר"ן בפרק ערבי פסחים (כו. ד"ה מאי) כתב הרבה בענין זה ואין להאריך מפני שמנהג כל העולם שלא לברך על הלל שאומר על שולחנו ומנהג בני ספרד לקרותו בציבור ולברך עליו כדברי מסכת סופרים (פ"כ ה"ט).

ר"ס תקנו:
כתב בה"ג (הל' קדוש יג ע"ד) אף על גב דקיי"ל (עיי' ברכות כז:) מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס אם חל תשעה באב באחד בשבת לא יבדיל מבעוד יום וכו'. דברי בה"ג וטענות הרמב"ן (תורת האדם מהדו' שעוועל עמ' רס) עליו והכרעת הרא"ש הכל כתוב באורך בפסקים בסוף מסכת תעניות (סי' מ) ולא ראיתי להאריך בו וכתב הרא"ש שנהגו העם כדברי הלכות גדולות וכן כתב סמ"ק (סי' צו עמ' ס) והכי נקטינן:

סי' תקפט:
והאגור (סי' תתקי) כתב בשם רבינו ישעיה דוקא בלא ברכה שרי להו לנשים לתקוע לעצמן אבל אם בירכו גילו בדעתן שלשם חובה הן עושות חדא דעוברות על בל תוסיף ועוד דאיכא ברכה לבטלה עד כאן לשונו ומה שכתב שעוברות על בל תוסיף אם מברכות אינו נכון כלל אלא שאין לי להאריך כאן:

סי' תקצא:
ובענין תפלת המוסף של ציבור כתב הרי"צ גיאת שנהגו בשתי ישיבות בבבל שאין הציבור מתפללין אלא שבע וכו'. דברי הרי"צ גיאת ודברי הרמב"ן הביא הרא"ש בארוכה בפרק בתרא דראש השנה (סי' יד) ותשובתו על דברי הרמב"ן כתב גם כן שם באורך ולפי שאינו עולה לענין מעשה שהרי פשט המנהג בכל העולם להתפלל תשע לכן לא ראיתי להאריך בו:

יו"ד סי' כד:
ונמצאו דברי הרמב"ם ז"ל עולים כהוגן בסוגיא דגמרא ועל פי הדברים האלה דברי הרי"ף אשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם יהיו מבוארים לפניך דהרמב"ם בשיטת הרי"ף רביה אמרה. ויש לבעלי התוספות דרך אחרת בשמועה זו ולא כתבתיו שלא להאריך,

סי' קלט:
שחט לפניה חגב נאסר אפילו אין דרך לעבדה בחגב כלל וכו'. שם (נא.) שחט לה חגב רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים ופסק הראב"ד (ע"ז פ"ג ה"ד) כרבי יהודה משום דרב יהודה ורב נחמן אליבא דרב אתו כוותיה ומשמע לרבינו דבאין דרך לעבדה בחגב איפליגו שאם דרך לעבדה בחגב מאי טעמא דרבנן דפטרי דכיון דצוארו דומה לצואר בהמה כיון שדרך עבודת בחגב אף על פי שעובדין אותה בו שלא בדרך שחיטה לא הוה ליה למיפטר בשוחטו לפנים אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג מהלכות ע"ז (שם) כרבנן דפטרי ואין זה מקום להאריך:

סי' רד:
ולא דמי לאימרא ודירים ומזבח וכו' דאמר רבי יהודה התם במתניתין דלא מיתסרי אלא אם כן אמר בהם כ"ף הדמיון וכבר כתב הר"ן ז"ל טעם חילוק זה ואין להאריך וגם התוספות (י: ד"ה טמא, נותר) כתבו דאיצטריך לאשמועינן דאם אמר טמא נותר ופיגול אסור:

סי' רכא:
והר"ן (מו: ד"ה היכי דמי) כתב הרבה בזה וגם הריב"ש כתב בזה בתשובה (סי' שנה) ואין להאריך:

סי' שעה:
והמרדכי במועד קטן (סי' תתקא) והגהות מיימון בפרק ז' (ד"ק ה"ד ד"ה אם) כתבו שיטת ראבי"ה (סי' תתמב עמ' 572) ושיטת הראב"ד בענין זה. והגהות מיימון כתבו עוד שיטת רבינו שמחה בזה ואין להאריך.

חו"מ סי' עב:
וכתבו עוד (מג: ד"ה מתני') שרבינו חננאל והלכות גדולות (סי' נב הל' שבועה קיז ע"ג) פסקו דלא כשמואל מדאמרינן כולי עלמא לית להו דשמואל והתוספות דחו ראיה זו. וראיות שתי הכתות לא ראיתי לכתבם שלא להאריך:

סי' רה:
ובמה שכתבתי לדעת רשב"ם אין מקום למה שתמה עליו הרמב"ן ז"ל (מ: ד"ה לא) וק"ל ולפיכך לא ראיתי להאריך בזה.

סי' רי:
ופסק שם הרי"ף (כב:) דלא כרבי יוסי אלא כחכמים דאמרי אין לעובר קנייה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל להו לעבדים עד שיולד והראב"ד תמה עליו והכריע לפסוק כדרבי יוסי מכח סוגיית מי שמת (קמב.) והרמב"ן (יבמות סז. ד"ה מאי) סתר אותה ראיה ואדרבה הכריע כדברי הרי"ף מכח הסוגיא ההיא והרא"ש דחה ראיותיו והסכים לדברי הראב"ד וכל הדברים הללו תמצאם בארוכה בפסק הרא"ש בפרק אלמנה לכהן גדול (סי' ד) ולא ראיתי להעתיקם הנה שלא להאריך

סי' ריד:
ומ"ש לדעת הרמ"ה (סי' לב) דגם כשאינו גבוה עשרה אינו קונה אותו סתם וכו'. לדעתי הוא כפי גירסתו במאי דאיתא בגמרא אמימרא דרב דימי שכתבתי בסמוך לימא מסייע ליה ולא את הבור ולא את הדות וכו' ת"ש ולא את הגג וכו' והרמ"ה ז"ל אינו גורס כן אלא הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא ולא את הגג וכו' אמרי כי גבוה עשרה חשיב כי לא לא חשיב ופירש הרמב"ן (סג: ד"ה מהני) הסוגיא לפי גירסא זו ועוד צריך עיון ליישבה לדעת הרמ"ה ולהיות שלברר הדבר היה צריך לפרש כל סוגיית הגמרא ונמצא הדבר רב הטורח מעט התועלת לא חששתי להאריך בו כדי להקל על המעיין פן יקוץ באריכות הדברים ועוד שהוא שלא כדעת שאר הפוסקים שלא חילקו בכך ומשמע דסבירא להו דכל שאין הגג גבוה עשרה טפחים לא חשיב ובטל לגבי בית אפילו לא כתב לו רומא וכן כתב הרמב"ן (סד. ד"ה ואי) בהדיא בשם ר"י הלוי (סג: ד"ה אמר) על מימרא דרב דימי מנהרדעא שכתבתי בסמוך:

וכן מצינו שאינו רוצה להאריך ולפרש דברי רי"ו, כגון:
או"ח סי' שיט: ודברי רבינו ירוחם בחלק שמיני (עו ע"ד) מעורבבים בדין זה ולא ראיתי להאריך בהם:
חו"מ סי' לד: ובמישרים כתב נ"ב ח"ד (יב ע"ד) כמה סברות נראות כמעורבבות ולא ראיתי להאריך בהם.

וכן לגבי יישוב שיטת הרמב"ם, כגון:
יו"ד סי' קמא: ומ"ש הרמב"ם דצלמים הנמצאים מושלכים מותרים אף על גב דמשמע דמתניתין לא שריא אלא בשברי צלמים כתבתי טעמו בביאור ספר המדע (כסף משנה ע"ז פ"ז ה"ז) ואין כאן מקום להאריך:
סי' ריז: כך נראה לי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל. אחר שכתבתי זה מצאתי שמהרי"ק ז"ל בסימן צ"ט ובסימן קע"ז האריך ליישב דברי הרמב"ם ולא העתקתי דבריו פה כדי שלא להאריך:
סי' שמ: אבל הרמב"ם כתב בהלכות עבודה זרה בפרק ב' (ה"י) כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפילו על ברכת הכינוי חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל פסק בחדא כשמואל ובחדא כרבי חייא וכבר נתתי טעם לדבריו בביאורי לספר המדע ואין כאן מקום להאריך:
אה"ע סי' קטז: ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דחייבי עשה כיון שאיסורן קל אפילו אם הכיר בה דינם כחייבי לאוין שלא הכיר בה. הוא בפכ"ד (ה"ד) ובביאורי להרמב"ם כתבתי קצת סמך לדבריו ואין כאן מקום להאריך:

וכן לא האריך מטעם שהדבר אינו מצוי, כגון:
סי' שסא: ויש בסוגיית הגמרא חילוף פירושים מרש"י לתוספות ואיני רוצה להאריך בהם לפי שזה דבר שאינו מצוי.
סי' תרמט: ומיהו מדברי רש"י (לא: ד"ה לא יטול) שכתב לא יטול משום דמאיס לגבוה לא משמע הכי ודברי הרמב"ם (פ"ח ה"א) בדין זה על דרך אחרת ולא ראיתי להאריך בהם לפי שהוא דבר שאינו מצוי:
יו"ד סי' קיד: ולא ידעתי למה השמיטו הפוסקים זה ואולי משום דאין דגים הללו מצויים בינינו לא חשו להאריך בהם.
אה"ע סי' קלט: וכבר ביאר הרב המגיד שיטת הרמב"ם עיין עליו כי לא רציתי להאריך לפי שהוא דבר בלתי מצוי.
 
הוא הכירו פנים אל פנים, ואכן הכירו כמו שהוא, חי עמו בעירו, היה תלמידו ונסמך על ידו, וידע מתי חיבר כל ספר ם ברמת זקנותו וכו', וגם תוך כמה זמן לקח לו לחבר.
אני לא משווה ברמת ההיכרות, אבל הכרתי ת''ח מופלג בקי בכל התורה (הגרא''ד אוירבך), שבזקנותו, היה שוכח הרבה דברים, אם כי גם אז היייתי מדבר עמו בהלכות גבולות הארץ והיה נוחת לכל שיטות הראשונים, ומסיק מסקנות, אך כו''ע אומרים שביחס למה שהיה בכוחו זה כאין וכאפס. וד''ב.

הקיצוניות שבין לא לדון בכלל בסתירות, לבין לומר שהב''י עיקר, היא קיצוניות גדולה. רח''ו לא אמר ששו''ע הוא לא ספר שצריך להתחשב בו בגלל וכו', אלא שהב''י בו שם מיטב שנותיו, ובכוחו בהם אכן צריך להתחשב בעיקר.

וזה עדות ברורה ממאן דחזא. וד''ב.
ועיין כאן:
 
הקיצוניות שבין לא לדון בכלל בסתירות, לבין לומר שהב''י עיקר, היא קיצוניות גדולה. רח''ו לא אמר ששו''ע הוא לא ספר שצריך להתחשב בו בגלל וכו', אלא שהב''י בו שם מיטב שנותיו, ובכוחו בהם אכן צריך להתחשב בעיקר.
לדעת מהרח"ו, לא רק ששם בו מיטב שנותיו.
הוא מסביר שסיבת הסתירות היא משום שכשכתב סימן זה 'שכח מש"כ בסימן אחר'. הוא כותב זאת ככלל ולא כפרט. ע"ש.
וענין זה נסתר מנושאי הכלים שטרחו למצוא ישוב לסתירה, שלדברי מהרח"ו יש לה ישוב פשוט וברור..
ורק על זה דברתי, שסגנון תירוץ זה אינו מקובל על נו"כ השו"ע.

אמנם כבודו הביא דברי מהרח"ו הנ"ל בעיקר כדי ללמוד ממנו שהב"י עיקר. ובזה גם אני מודה. (אלא דלדידי א"צ לשכחה וזקנה בשביל לקבוע כן, אלא די בכך שלזה שם עיקר עיונו ודקדוק דבריו ברוב שנותיו, ואילו החיבור השני היה רק בשביל 'ללקוט שושני ספירי אמריו דרך קצרה'. ובודאי שסמך על דקדוקים שכתב בב"י, ובשו"ע פעמים שמעתיק לשון פוסק ולא חש לדקדק שכל פרטי פרטיו ודיוקי לשונו יהיו להלכה. באופן שיש את מקור הדברים ואת ההלכה הקצרה. וכדרך שנפרש דברי הרמ"א ע"פ דבריו בדרכ"מ, ודברי תוה"ב הקצר ע"פ לשונו בארוך).
 
הוא מסביר שסיבת הסתירות היא משום שכשכתב סימן זה 'שכח מש"כ בסימן אחר'. הוא כותב זאת ככלל ולא כפרט. ע"ש.
גם לדעת רח''ו, אין הכוונה שכל סתירה באופן אוטומאטי תיושב כך. וודאי לא סתירות גלויות, אלא על חלקם שלאחר העיון אין בהם כדי יישוב.

ואם נרצה לדייק את הדברים יש סוגי סתירות שונות, כמו שביאר הרמב''ם בספר מורה נבוכים - חלק א הקדמה
וזה לשונו:
סיבות הסתירה או ההפך הנמצא בספר מן הספרים או בחיבור מן החיבורים - אחת משבע סיבות:
הסיבה הראשונה היא - שיהיה המחבר ממי שקיבץ דברי אנשים, ולהם דעות מתחלפות, וחסר הבעלים ולא יחס כל מאמר לאומרו, וימצא בחיבור ההוא סתירה או הפך, להיות אחת משתי הגזרות דעת איש אחד, והגזרה האחרת דעת איש אחר:
והסיבה השנית - היות לבעל הספר ההוא דעת, ואחר כן שב ממנו, ונכתבו מאמריו, הראשון והשני:
והסיבה השלישית - היות המאמרים ההם אינם כולם כפי פשוטם, אבל יהיה קצתם כפשוטם וקצתם - משל, ויהיה לו תוך; או יהיו שתי הגזרות יחד הסותרות זו את זו לפי הנראה - משלים, וכשיובנו כפי פשוטיהם, יהיו סותרות זו את זו, או זו הפך זו:
והסיבה הרביעית - שיהיה שם בענין תנאי שלא פורש במקומו להכרח מה, או יהיו שני הנושאים מתחלפים ולא התבאר אחד מהם במקומו - ותראה סתירה בדבר, ואין שם סתירה:
והסיבה החמישית - צורך הלימוד וההבנה. והוא שיהיה ענין סתום קשה לצירו, יצטרך לזכרו או ללקחו הקדמה בבאור ענין קל הציור, צריך שיוקדם בלימוד לפני הראשון ההוא - להיות ההתחלה לעולם בקל - ויצטרך המלמד שיקל בהבנת הענין ההוא הראשון על אי זה דרך שיזדמן ובעיון גס, ולא ידקדק באמיתתו, אבל יונח כפי דמיון השומע, עד שיובן מה שירצה בו עתה להבינו, ואחר כן ידוקדק בעיון הענין הסתום ההוא ותתבאר אמיתתו במקום הנאות לו:
והסיבה הששית - התעלמות הסתירה והיותה בלתי מתבארת אלא אחר הקדמות רבות. וכל מה שיצטרך להראותה אל הקדמות יותר היא יותר נעלמת. ויעלם זה מן המחבר, ויחשוב ששתי הגזרות הראשונות - אין סתירה ביניהם; וכשתלקח כל גזרה מהם ותחובר אליה הקדמה צודקת ויולד מהם מה שיתחיב, וכן יעשה בכל תולדה, תחובר אליה הקדמה צודקת ויולד מה שיתחייב - יגיע הענין, אחר הקשות רבות, אל סתירה בין שתי התולדות האחרונות או הפך; וכמו זה הוא שיעלם מן החכמים המחברים. אך כשיהיו שתי הגזרות הראשונות נראות הסתירה, אלא ששכח הראשונה כשכתב האחרת במקום אחר מן החיבור - זאת היא פחיתות גדולה מאד, ולא ימנה זה בכלל מי שיבחנו דבריו:
והסיבה השביעית - צורך הדברים בענינים עמוקים מאוד, יצטרך להעלים קצת עניניהם ולגלות קצתם; ופעמים יביא הצורך, כפי אמירה אחת, להימשך הדברים בה כפי הנחת הקדמה אחת, ויביא הצורך במקום אחר להימשך הדברים בה לפי הקדמה סותרת לראשונה; וצריך שלא ירגישו ההמון בשום פנים במקום הסתירה ביניהם ושיעשה המחבר תחבולה להעלים אותו בכל צד:
אמנם הסתירה הנמצאת ב'משנה' וב'בריתות' היא כפי הסיבה הראשונה. כמו שתמצאם אומרים תמיד, 'קשיא רישא אסיפא', ותהיה התשובה, 'רישא ר' פלוני וסיפא ר' פלוני'. וכן תמצאם יאמרו, 'ראה רבי דבריו של ר' פלוני בכך וכך וסתם לן כותיה, וראה דבריו של ר' פלוני בכך וכך וסתם לן כותיה'. והרבה תמצאם אומרים, 'סתמא מני? ר' פלוני היא', 'מתניתן מני? ר' פלוני היא' - וזה הרבה מלספור:
ואמנם הסתירה או החילוף הנמצא ב'תלמוד' הוא לפי הסיבה הראשונה והשניה, כמו שתמצאם תמיד אומרים, 'בכך וכך סבר ליה כר' פלוני ובכך וכך סבר ליה כר' פלוני'; ויאמרו גם כן, 'סבר ליה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא'; ויאמרו, 'תרי אמוראי אליבא דר' פלוני'; - וזה המין כולו הוא נוהג מנהג הסיבה הראשונה. ואמנם כפי הסיבה השנית הוא אמרם בבאור, 'הדר ביה רב מההיא', 'הדר ביה רבא מההיא' - ויחקר אי זה משני המאמרים הוא המאוחר; וכן אמרם, 'מהדורא קמא דרב אשי אמר לן כך וכך, ומהדורא בתרא אמר לן כך וכך':
ואמנם הסתירה או ההפך הנראה בפשוטו של ענין בקצת מקומות מספרי הנבואה כולם הוא - כפי הסיבה השלישית והרביעית. ואל זה הענין הובאה ההקדמה הזאת כולה. וכבר ידעת רוב אמרם 'ז"ל', כתוב אחד אומר כך, וכתוב אחד אומר כך', ומבארים הראות הסתירה, ואחר כך יבארו, שהענין חסר תנאי או מתחלף הנושא; כאומרם "שלמה, לא דיך שדבריך סותרין דברי אביך, אלא שהן סותרין זה את זה, וכו'". וזה הרבה בדברי ה'חכמים ז"ל', אבל רוב מה שדיברו בו הוא במאמרי הנבואה הניתלים בדינים או במוסר דרך ארץ. ואנחנו אמנם היה דעתנו להעיר על 'פסוקים' שבהם סתירה בנראה בדעות ובאמונות. והנה אבאר מזה קצת בקצת פרקי זה המאמר, כי זה הענין גם כן מ'סתרי תורה'. ואמנם אם תמצא בספרי הנביאים סתירה לפי הסיבה השביעית - יש בו מקום עיון וחקירה, וצריך שלא יגזור אדם בזה בשיקול הדעת ובסברה מבלתי איזון וחיקור:
ואמנם החילוף הנמצא בספרי הפילוסופים האמיתיים מהם - הוא כפי הסיבה החמישית:
ואמנם הסתירה אשר תמצא ברוב ספרי המחברים והמפרשים בלתי מה שזכרנו - היא לפי הסיבה הששית. וכן תמצא ב'מדרשות' ו'הגדות' סתירה רבה לפי זאת הסיבה - ולזה אמרו, "אין מקשין בהגדה". ונמצא בהם גם כן סתירה לפי הסיבה השביעית:
ואמנם אשר ימצא במאמר הזה מן החילוף - הוא לפי הסיבה החמישית והסיבה השביעית. ודע זה, והבן אמיתתו, וזכרהו מאד, שלא תתערב בקצת פרקיו:
ואחר אלו ההקדמות אתחיל בזכרון השמות אשר צריך להעיר על אמיתת ענינם המכוון, בכל מקום כפי ענינו - ויהיה זה מפתח להיכנס במקומות סוגרו עליהם השערים. וכשיפתחו השערים ההם ויכנס אדם במקומות ההם, ינוחו בהם הנפשות ויהנו העינים, וינפשו הגופות מעמלם ומיגיעם:

והרח''ו מעיד שבב''י אין כל סתירה, אבל בשו''ע ייתכן שיהיו אך ודאי לא סתירות גלויות, וודאי שלא כל סתירה תיושב באופן זה וד''ב.
 
ראשי תחתית