האם מותר לאשה לשרוק בפני גברים?

[מרוקאי]

והאם זה כלול בקול באשה ערוה?

 

[משיב כהלכה]

אין שום קשר בין שריקה לקול שירה, לא קרב זה אל זה כל הלילה, אפשר לומר שזה חוסר עדינות לשרוק בפניו של גבר, כמו גם לנגן בפניו (נדון בפני עצמו, ראה להלן), אבל "קול באשה ערוה" לא שייך כאן בכלל, ובוודאי שמותר לקרוא ק"ש כאשר שורקת ברקע, ומסתבר גם שאי אפשר להבדיל בין קול גבר לאשה כאשר מדובר בקול שריקה (הכל נשמע בערך אותו דבר).

ומה שהרשב"א כתב לאסור דוקא קול שלא רגילים בו, זה לקולא, שאם רגיל בקול שירתה מותר לשמוע. אבל שריקה מאן דכר שמיה, הרי זה נשמע קול שגרתי של שריקה.

וכן דעת הגר"ח קניבסקי שהביא בספר דעת נוטה חלק א' (עמוד ריז תשובה סט), וכן נטה לומר הגר"מ הלברשטאם זצ"ל בתשובה שהשיב להרב הלל מאירס, וכ"כ בספר אום אני חומה חלק א' (בסוף הספר סימן ו אות ג) שכמדומה שאין בזה איסור, אלא שאין זה דרך בנות ישראל הכשרות לשיר באופן זה. וכ"כ בספר לבושה של תורה חלק ב' (עמודים תתעא-תתעב) שפשוט שלא שייך בזה קול באישה ערווה, הגם דאינו מתאים לבנות ישראל לעשות כן.

ולהעיר עוד ממנהג ה"קולולו" (צהלולים) הנוהג שנים רבות בעדות המזרח והמערב ללא פוצה פה ומצפצף.

ולגבי אשה מנגנת בפני גבר, מבואר בערוך השלחן (סימן עה סעיף ח) ובספר טהרת הבית חלק ב' (מהדורת תשע"ט עמוד קעח) שאין איסור לגבר לשמוע אישה מנגנת. וכן הובא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל בספר אשרי האיש חלק אבן העזר חלק ב' (פרק יג סעיף יג). וכן כתב בספר מעין אומר חלק י"ב (פרק ב סימן נב) ששאל את הגר"ע יוסף זצ"ל האם מותר שאישה תנגן בתזמורת או לא, והשיב: מותר, ובתנאי שהיא יושבת בצניעות ולא שרה.

(אגב, הרב מוצפי נשאל אם מותר לאשה לנגן בפני גברים והשיב כדרכו תשובה מנומקת: "רק בסדום ועמורה").

ואמנם יש לחלק בין שריקה לניגון, כי שריקה יוצאת מפיה, אבל היות ו"קול באשה ערוה" אין בזה, יש לדון רק מצד חוסר צניעות כיוון שלא מצוי, כי אשה מנגנת מצוי, אבל אשה שורקת לא מצוי.

ואם יטען מאן דהו שאשה שורקת גורם לו הרהור, זה מסוג הדברים שאי אפשר להתווכח עליהם. בכל אופן, מדובר בהמצאת איסור חדש שאין לו שום קשר ל"קול באשה ערוה". ערוה זה הרהור וטרדה כתוצאה מדברים מסויימים שהגדירו חז"ל, ולא כל אחד יקום בבוקר ויחליט מה גורם לו הרהור ולכן אסור.

יתכן לאסור משום חוסר צניעות - כנ"ל - דבר שאין רגילות בו, שאשה שורקת, וזה תלוי בזמן, במיקום וכדו'. אם אשה תשב באוטובוס מול גבר ותשרוק - בוודאי שזה יגרום לו להסתכל בה, ולא שנא מלבישת בגד בולט וחריג. מאידך אם אשה תשרוק במטבח, ויהיה בן משפחה שנחשב גבר זר להלכה (כמו גיס) שישב בסלון וישמע, זה אחרת לגמרי.

 

[ישראל איפרגן]

מרן החזו"א הורה אף לגבר שאין לשרוק בידו בפיו משום פריצותא (ארחות שבת)

 

[משיב כהלכה]

לשונו שם: "מו''ר הגר''ש אויערבאך דמטו משמיה דהחזו''א דכיום פריצותא גם בחול לשרוק בפיו". ומדובר בשמועה משובשת מכלי שלישי או רביעי. ואין שום "פריצות" לגבר בשריקה, רק יש שריקות שלא ראויות לבן תורה מצד הנימוס (והדבר תלוי בעיתוי ובמקום בו הוא נמצא).

ועיין בספר מעשה איש ח''א (עמ' קסח) על תלמיד ששרק בשבת, ורבי שלום שבדרון שאל את החזו''א אם זה מותר [ולא התברר אם שאלו על שבת או בכלל], ואמר לו, יש דברים שאי אפשר להגיד עליהם אסור או מותר, צריכים להרגיש. אמנם פשוט שכוונתו על שריקה במקום לא מתאים, כגון שהולך ברחוב ושורק כדרך הריקים.

והרמ"א בסימן של"ח כתב על השורקים בשבת, "אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור, מותר לעשותו בשבת" ולא רמז שיש בזה איסור כלשהו, בוודאי לא "פריצות". וכן במגן אברהם שם, ובפמ"ג, שמותר לשרוק ולהנעים בשיר.

והרב משה ג'אן הביא הפס' בישעיה (ה, כו) נאמר ''ונשא נס לגוים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבוא''. וביאר המצודת ציון (ד''ה ושרק) הוא קול הנעשה בקבוץ השפתיים והוא סימן להתאסף וכן ''אשרקה להם ואקבצם'' (זכריה י, ח). עכ''ל. וכן ביאר שם (ז, יח) ובמלכים א (ט, ח). וכן כתב הרד''ק בזכריה. וכן ביאר המלב''ם דהשריקה היא בשפתיים לצלצול הקול. וביאר האברבנאל בזכריה וז''ל, ומפני שהיה פזור הגליות עצום למרחקי ארץ לכן אמר אשרקה להם ואקבצם רוצה לומר שישרוק ויקרא להם ויקבץ אותם, והשריקה הוא משל להתעוררות הגליות לבוא לאדמת הקודש. הרי שע''י סימן השריקה נתבשר בגאולה, ואין בעצם השריקה דבר רע.

וכ''כ התורת חיים בחולין (שם) וז''ל, דלשון שריקה שייך במי שקורא לאנשים שיבאו עליו, דאשרקה לכם פירש רש"י ז"ל כדרך השורקים לסימן אות לבא אליו, וכ"כ הרד"ק שם שהוא סימן הקריאה וכן ושרק לו מקצה הארץ. ובמדרש תנחומא (וארא אות יד) איתא, ותעל הצפרדע צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו, וכיון דנשמע קול הרחם באומר שרקרק סימן בשורה היא דהוי כאלו קורא לבני אדם שיבאו אליו ויבשר להם בשורה טובה. עכ''ל. וכן הובא מאמר זה בב''ר, ובילקוט שמעוני. וכן איתא בסנהדרין (סז:). וכן הוא בתנד''א (פרשה ז) בשינוי מעט. הרי שהוא ענין קריאה, וכן מתבאר מהספורנו (שמות י, יב).

וכן ובירושלמי (חגיגה פ"ב ה''ב) מובא המעשה ברבי שמעון בן שטח ושמונים המכשפות, ואמרי' התם אמרון ליה (המכשפות לר''ש) את מה אית בך עבד. אמר לון, אית בי צפר תרין צפרין ומייתי לכון תמנין גוברין בחירין, הווי עמכון חדיי ומחדיי לכון. אמרון ליה, כן אנן בעיי. צפר חדא זמן ולבשון לבושיהון, צפר זמן תינינן ועלו כולהון כחדא וכו'. וכן הוא בסנהדרין (פ''ו ה''ו). ובסנהדרין ביאר הפ''מ שהוא מלשון צפצוף. וכן החיד''א בספרו עין זוכר (מערכת האל"ף אות לד) כתב דהעיקר כמו שפירש הרב מהר''ם די לונזאנו במעריך שהוא מענין שריקה.

וראיה לדבריהם מהא דאיתא במדרש שהובא באוצר מדרשים (אייזנשטיין, עשרת הדברות, אות מא) אמרו לו (המכשפות) מה תעשה אתה, אמר להם אשרוק ואביא לכם שמונים בחורים לבושים בגדים נאים ונקיים, אמרו לו אם בקשת עשה כך, "שרק" להם ולבשו מנייהו נקיים ועלו לגבייהו. כשנכנסו אמר להם ר"ש בן שטח כל אחד מכם יטעון האחת ויטלנה מן הארץ מפני שהמכשף אינו יכול לעשות כלום אם אין רגליו עומדות בארץ, וכן עשו. וכן העתיק בתורה לשמה חט''ז (עמ' קצו).

עוד איתא בירושלמי יומא (פ"א ה''ז) על הא דתנן, ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה. רב חונא אמר באצבע צרדה בפה, ור' יוחנן אמר באצבע צרדה ביד. וביאר בקרבן העדה (ד''ה בפה) שמניח האצבע בפה ונשמע קולו למרחוק. וכן ביאר הפני משה שם. וכתב העלי תמר שם, דמוכח מסדר העבודה אזכר סלה, ליוחנן הכהן בן יהושע שבמחזור רומא בולוניא ש"א, וז"ל, נוגני דוכן גם הם ישמיעו נעימת צרידה בפה ולא בכנור. והוא כדעת רב הונא שבכלל לא היו מכין ביד, רק שהלויים נוגני דוכן השמיעו בניגון נעימות קול הכאת צרידה. ע''ש. וכן פירש הגאון רבי חיים קניבסקי זצוק''ל בביאורו על הירושלמי, דשרקו לו בפיהם. מתבאר איפוא שכאשר ישנו צורך בשריקה אפשר לשרוק, כעובדא דר''ש בן שטח שהוצרך לקרוא לתלמידיו וכן ע''מ להעיר את הכהן הגדול ביוה''כ.

וידוע ומפורסם המעשה עם הבעש''ט ובן הכפרי ששרק בתפילת נעילה של יוה''כ ואמר הבעש''ט ששריקה זו גדולה היתה מעלתה לערבב את השטן יותר מתקיעת שופר (הובא בספר רבי ישראל הבעש''ט, שטיינמאן עמ' 49. ובעוד ספרים). וכן ידוע שהרבי מליובאוויטש זצ"ל היה שורק בהתוועדויות שלו, ואף סימן לחסידיו לשרוק, להגביר השמחה כאשר היתה עולה על גדותיה.

 

[אור יעקב]

זכור לי שהרב מאזוז זצוק"ל כתב בשם מישהו ש"שריקה מעוררת דינים"...

ידוע לך משהו הרב @משיב כהלכה ?

 

[משיב כהלכה]

אכן במשנ''ב 'איש מצליח' ח''ג (סי' שלח הערה 1) כתב, שע''פ הקבלה השריקה מעוררת דינים ח''ו. וכן כתב הנאמ''ן בספרו מקור נאמן ח''א (סי' תמה) ששמע מהגאון ר' ניסן פינסון ז''ל בתונס, שהיה מוחה בתלמידים השורקים ואמר ששריקה מעוררת דינים רח''ל.

אבל כבר העיר עליהם בספר חיים ושלום (דאבח, סי' סז) שאין לזה מקור בספרי הקבלה ואף אחד לא כתב כן, ואין לנו עסק בנסתרות.

ועיין בספר שבת בשבתו (עמ' שכז) ששמע בילדותו, שמי ששורק גורם לשדים לבא, ושלא מצא שום מקור לכך.

ויש שרצו להוכיח מהא דכתב הרמ''ק בספרו האלימה (הוצאת נזר שרגא, עמ' קנ) וז''ל, שמלה ממשרקה היינו וכו' ממשרקה שהוא שרק ה' ודאי, ויש בה דין לשרוק ולחרוק שן, והוא משרקה משרקת הדינים ודאי. וכפל דבריו (בעמ' תיב) וז''ל, ולכך נאמר ממשרקה ישרוק ה' לזבוב וכו' שורק ומעורר הדינים. עכ''ל. וכן בספר מגיד משרים (פרשת אחרי מות, ד''ה והיינו רזא) כתב, ממשרקה כמו "שריקות עדרים" (שופטים ה, טז) דשריקותא רמיז לתוקפא דדינא [ועיין אוצרות חיים (שער הנקודים פ''ד ד''ה ויובב) ובהגהות הרמ''ז (אות פא)]. אולם נראה דאין כונתם שאסור לשרוק, אלא שהשריקה היא רמז לחוזק הדינים שע''י קורא ה' לחילותיו שיבואו על אויביו. ואין פירוש המילה 'שריקה' מוסכמת שהיא דווקא ע''י קיבוץ השפתיים, אלא ענינו קריאה . וכן יש כמה דברים הרומזים נמי לחוזק הדין כגון: יין אדום, זהב. ולא שמענו שאין ללבוש תכשיטי זהב, בגלל הרמז לכח הדין. ועיין בספר משפט הכתובה ח''ח (עמ' תמח) שגם העיר כן. ועוד כתב שם, דא''צ לקדש בטבעת כסף בדווקא כי היא רחמים. וע''ע בשו''ת בצל החכמה ח''ו (סי' ג) ובשו''ת קנין תורה ח''ו (סי' לו) ובפסק''ת (סי' תריא אות ו) לענין לבישת תכשיטי זהב ביוה''כ [ומ''מ ככל שאנו יכולים למתק הדין אנו עושים ולכן מוזגים את היין במים. ועיין שו''ע המקוצר אבהע''ז ח''ב (עמ' רא)].

וכן בשר רומז לדינים כמש''כ החמדת ימים ח''א (דף פה ע''א) שהחלב חסד, והבשר גבורות. וכי נימא דאין לאכול בשר, והלוא אף רבינו האר''י אכל בשר כמש''כ בשער המצות (פרשת משפטים). ועוד, שכתב הרב יצחק פלאג'י ביפה ללב ח''ג (סי' תקפג) שאין לאכול דבש בר''ה הואיל דבגליון התיקונים (תיקון נה דף פח ע''א) איתא שהדבש הוא גבורה, ובר''ה צריך מיתוק הדינים. וא''כ נימא הכי אף בשאר ימות השנה. ועיין בשו''ת ויאמר משה ירדני ח''ג (סי' מ) שהעלה להתיר אכילת הדבש אף ביום ר''ה.

וכן בזוהר (פנחס דף רכז ע''א) איתא שתכלת הוא דין. ולכן מגבירים את הלבן בציצית שהוא חסד [ועיין בספר אמרי מנחם דנציגר (ח''ד פרשת קרח עמ' קעג) מה שביאר בענין התכלת. ובספר אור החכמה ח''א (עמ' תקלט) מש''כ בזה] ומעולם לא אסרו ללבוש בגד תכלת. וע''ע הליכו''ע ח''ז (עמ' רצו ד''ה וחזי).

 

[מה לך נרדם]

שאלה כזו מתאימה בפורום של ת"ח?

 

[נוריאל עזרא]

שאלה כזו מתאימה בפורום של ת"ח?

למה לא לכאורה שאלה הלכתית מענייני דיומא ומקומה בהחלט בבמה חשובה זו והנה זכינו להחכים גם מהת"ח כאן בפרט מהרב @משיב כהלכה יצ"ו אשר הפליא לעשות בבקיאותו הרבה.

 

[כדאמרי אינשי]

זכור לי שהרב מאזוז זצוק"ל כתב בשם מישהו ש"שריקה מעוררת דינים"...

מתוך חיבור 'כדאמרי אינשי' האמור לראות אור בקרוב:

שריקה - יש שמועה המתהלכת שאין לשרוק כלל ששריקה מביא שדים ומבריח את המלאכים בפרט במקום סגור, וכן אין לשרוק משום שמנהג גוים הוא, ואין מקור לשמועות אלו והמצאה בעלמא הם.

כך חיפשתי חיפוש אחר חיפוש אודות שמועה המתהלכת שאין לשרוק כלל, ששריקה מביא שדים ומבריח את המלאכים בפרט במקום סגור, וכן אין לשרוק משום שמנהג גוים הוא, ולא מצאתי מי שכתב כן, ונראה דאין מקור לשמועות אלו והמצאה בעלמא הם, ואדרבה מדברי הפוסקים משמע שלא הקפידו על כך, דהבט וראה למור"ם (סי' שלח ס"א) שכתב שאלו שקורים לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו ציפור מותר לעשותו בשבת, וכן הכה"ח (שם א"ז) הביא על דברי הרמ"א בשם החיד"א במחזיק ברכה (אות א) שע"ז סמכו באשכנז ופולין המצפצפין והמהגין בגרונם כשמשוררים שנראה כמנגן בכלי שיר ממש, ושגם רבנן קדישי וחסידים נהגו לשורר כך והשומע קולם נראה כניגון כלי שיר ממש, ע"ש. ומשמע שלא הקפידו משום התעוררות הדינים. שו"ר בשו"ת רבבות אפרים (ח"ח סי' תר"ד אות ד') דנשאל על שמועה זו, וכתב, דלא מצא מקור לכך. וכן בקובץ גליונות לריח ניחוח (תשע"ד עמ' 27) נשאל האם יש מקור למה שאומרים העולם ששריקה מביאה שדים. והשיב: שאין מקור. ע"ש. וכ"כ בספר לדופקי בתשובה (ח"ב סי' תתצ"ד). וכן בספר שבת בשבתו להגאון רבי בן ציון הכהן שטראססער (עמוד שכז) כתב ששמע בילדותו שמי ששורק גורם לשדים לבוא, אך סיים שלא מצא שום מקור לכך. ע"ש. וכ"כ בספר מעשה אפוד (חלק א' סימן ק) שלא מצא מקור לכך. ע"ש.

ושמעתי שנראה נשתרבב קפידא זו מחמת אבותינו שהיו גרים בערי נכר ובאזורים נוצריים ומוסלמיים אחדים נתפסה כטמאה ונאסרה והיה תפקידה של השריקה לזמן או לגרש שדים. ומביאה מזל רע, ולמדו זאת מהם.

ובמקור נאמן (ח"א סי' תמ"ה) כתב הגר"מ מאזוז זצ"ל ששמע מהרה"ג ר' ניסן פינסון זצ"ל בתונס שהיה מוחה בתלמידים דינים שהיו שורקים ואמר ששריקה מעוררת דינים רח"ל. ע"ש. וגם לזה לא הביא מקור. ומה שכתב באסיפת יצחק (כ"ח תמוז תשס"ו) בשם הגר"א נבנצל שליט"א שלפי הפשט מותר לשים אצבע בפה ולצפצף אפי' בשבת ורק על פי הקבלה יש נמנעים גם בחול בפיהם. ע"ש. לא ידעתי היכן ראה כן שיש נמנעים ע"פ הקבלה, ורק שמצינו בארחות שבת (פרק כ"א הע' ס') בשם הגר"ש אויערבאך זצ"ל דמטו משמיה דהחזו"א דכהיום גם בחול חשיב פריצותא לשרוק בפיו. ע"ש. [וכ"ה במעשה איש (ח"א קסז). וכ"כ בעריכת השולחן (ח"ד עמ' קצז). וכ"כ בשו"ת אבני דרך (חי"א סי' נח) כי אין דרכם של בני תורה לשרוק זה לזה אלא כל קריאתם הוא ע"י דיבור בנחת. ע"ש. ובאמת שכבר כתב כן בעל התפארת ישראל על המשניות בהלכתא גבריתא (מסכת שבת פי"ב משנה א סוף אות ג) שמותר לשרוק בפה ואפי' בצפצוף פפיפפען אלא שנהגו ליזהר מזה אפי' בחול]. וכ"כ בשו"ת חיים ושלום (סי' סח) להשיג על מש"כ בהגהות איש מצליח במ"ב (סי' שלח הער' 1) "דאומרים שע"פ הקבלה לשרוק זה דינים ח"ו", דלא נקט מראה מקום והוא מדברי נביאות שאין להם כלל מקור, שהרי לא בכה"ח ולא בבא"ח ולא בילקוט יוסף ולא בשום פוסק מובא דין זה, והרי כל דבר ודבר שהוא ע"פ הקבלה הם מביאים. ובלאו הכי אין לנו עסק בנסתרות. ע"כ.

ועתה ראיתי בספר מנהג אבותינו (ח"ג עמ' 4) שכתב, דאולי יש לחזק את דבריו ולהביא רמז מן הכתוב (ישעיהו ה כו) "ונשא נס לגוים מרחוק ושדק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבוא", ופירש המצודת ציון 'ושרק' הוא קול הנעשה בקבוץ השפתיים והוא סימן להתאסף, וכן "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י) כלומר שהשריקה מרמז לגאולה עתידית שעתיד הקב"ה לגאול אותנו ולכן נראה שרק הקב"ה יכול לשרוק כדי לרמוז שזמן הגאולה באה, אבל אם אנו נשרוק בזה אנו מראים כביכול שאין זמן הגאולה באה אלא ח"ו להיפך, משום כך המקטרגים והדינים מתעוררים בעת השריקה ומיד הולכים להקב"ה ומתחילים להזכיר עוונות ראשונים שבגלל חטאים אלו חרב ביתו ולכן על ידי השריקה גורם להתעוררות דינים. עכ"ד. אולם אנא אמינא דאין הכרח כלל לרמז זה דאדרבה י"ל דהשריקה היא פעולה המראה שאנו חפצים ומשותקקים שביא הגואל ועושים הסימנים שיהיה בזמן הגאולה.

ועיין בנתיבות שמחה (עמ' קלז) שהביא על הרב שמעון חירארי זצ"ל שהיה מזהיר שלא לשרוק, ובמקורות שם הביא שם הרב המחבר דמלבד הטעם של מנהג הגויים, יש בזה עוד טעם לא לעשות כן דזה קורא לסט"א [או שזה סיסמא שלהם], וציין למגיד מישרים (פרשת אחרי מות ד"ה והיינו רזא דשמונה מלכים) שאמר המגיד למרן רבי יוסף קארו זצ"ל על אחד משמנה מלכים שמלכו באדום 'ממשרקה' כמו שריקות עדרים דשריקות רמיז לתוקפא דדינא, וכן ציין לרש"י באיכה (ב טז) על הפסוק שם "כלח אויבך שרקו ויחרקו שן" שכתב שרק נופח בפיו שירליר בלע"ז ודרך אדם לעשות כן הרואה דבר חשוב שחרב וכלה ובאוצר לעז"י רש"י (מס' 3384). ע"כ. והנה מה שהביא מהמגיד מישרים ששריקות רומז לתוקף הדין, אין הכרח שאם שורק מביא עליו דינים אלא רק שזה בחינת דין כמו שידוע שיין רומז למידת הדין וכי משום זה נאסור לשתות יין? וכן מה שהביא מרש"י באיכה אינו הכרח, משום שגם בדרך שיר וכד' גם רגילים לעשות כן וכמה מיני שריקות יש, ואפי' צדיקים היו נוהגים כן וכדכתבינן לעיל.

[הדברים הנזכרים אינם אלא מצד עצם השריקה, לא מצד שריקת נשים, שזה נידון בפני עצמו].​