עירובין ו' ע"ב: "הרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה, מקולי ב"ש ומקולי ב"ה - רשע!".יש ע"ז גמרא מפורשת כמדומני בשבת שאם רוצה לנהוג כב"ה בכל ההלכות ינהג ואם כב"ש בכל ההלכות ינהג אך לא יעשה חלק הכי וחלק הכי ורק מה שקבעו חכמים וכו'
וחלילה לומר על כל אותם גאונים מגדולי האחרונים שהכריעו להחמיר במוצ"ש כר"ת שהם הולכים בחושך.
ולדוגמא בעלמא: טעם ההמתנה בין בשר לחלב, שלדעת כמה ראשונים הטעם לזה הוא משום שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך. וכתב הטור שלפי טעם זה אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"צ להמתין. ולדעת הרמב"ם טעם ההמתנה משום בשר שבין השינים, ולדבריו לאחר ששהה כשיעור מותר אפילו נשאר בשר בין השינים, אך החומרא לשיטתם שהלועס לתינוק צריך להמתין. והסיק הטור: וטוב לאחוז בחומרי ב' הטעמים
טוב, ייש"כ על ההבהרה (והתיקון).בוודאי, כתבתי זאת בדרך הלצה (על דרך מה שמרן הגר"ש משאש כתב שפשוט הוא לפי המציאות שהלכה כמנהג הפשוט בישראל להוציא שבת כדעת הגאונים, ור"ת חי בלורן, טרואה ורומרו שבצפון צרפת ושם צאת הכוכבים מאוחר יחסית).
מדוע? מה ההבדל אם המחלוקת היא במציאות או בטעם הדין? הכא והכא אין מקום להחמיר לפי צד אחד.הדוגמא איננה נכונה, אין סתירה ביניהם, רק יש נפק"מ לחומרא בשניהם. ואינני חושב שיש "עשרות דוגמאות" לזה.
מצאתי מישהו שפסק בטעות כשתי דעות, ואז היה ממ"נ, אם הלכה במקרה מסויים כמו ראשון פלוני, איך אתה מקל במקום א', ואם הלכה באותו מקרה כמו ראשון אלמוני, איך אתה מקל במקום ב'."סתירה בכללים" אין לה שום קשר להנ"ל, כי לכל היותר לא יודעים מה מרן התכוון לפסוק וחוששים לכל הדעות.
זה לא מדוייק. הטור כותב בפירוש שלטעם הרמב"ם אין לחשוש ללועס לתינוק, ואילו לטעמו אין לחשוש לבשר בין השיניים. נראה מדבריו שהטעמים חולקים, ולא רק שזה נקט טעם זה וזה נקט טעם שני. ולכן גם לא הכריע הטור מן הדין שחובה לחשוש לחומרת שני הטעמים (מה שהיה צריך לומר אם סובר ששני הטעמים אמת), אלא רק שטוב לחשוש לשניהם.העיקרון הוא נכון, אבל הדוגמא שהבאת איננה נכונה. יש הרבה מחלוקות, אבל אין סתירה בין שני הצדדים. זה נקט טעם אחד, וזה נקט טעם שני, וחוששים לשניהם, כי יתכנו שניהם: הבשר מושך טעם, וגם נתקע בין השיניים.