האם ראוי לעודד בני תורה להחמיר בעניני הלכה?

[כהנא דמסייע]

ואתה קיימת בהידור "הכסיל בחושך הולך"...

אני בעצם לא כתבתי מאומה, רק הבאתי מגדולי הדור, וא"כ מדוע נקטת בדרך דמגוגית להתייחס אלי באופן אישי כאילו אני "מואס יראי חטא"?

תכתוב במפורש, שהגר"ע יוסף שכתב "והמחמיר חמור חמורותיים" הוא מואס יראי חטא...

והגר"מ מאזוז שאמר שהמחמיר חמור, כנ"ל...

ומוהר"ן שהזהיר לא להחמיר, כנ"ל..

וכן על זה הדרך.

ויש מי שיצטט רק את המשפטים שנאמרו על משהו מסוים ויעשה אותם כלל
ואכן הסתפקתי אם לקיים אל תען וכו
ואין טעם להתווכח יותר
כי משהו חדש לא נשמע

 

[משיב כהלכה]

ויש מי שיצטט רק את המשפטים שנאמרו על משהו מסוים ויעשה אותם כלל

כמובן, כל אלה שדיברו באופן כללי התכוונו ל"משהו מסויים"...

אצטט לכבודך גם את הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ז (אורח חיים סימן לח):

"ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי תורה, וכמ"ש רבותינו האחרונים. וכיו"ב כתב הכרתי ופלתי (סימן קצה ס"א) אל תוסיפו פן תגרעו ח"ו. ע"ש. ואכמ"ל".

 

[משיב כהלכה]

עי' סוטה מט ע"ב.

יישר כח על החידוש העצום, שזה נמצא בסוטה מ"ט.

אם כבר כדאי שתעיין בקרבן העדה (אחד הגאונים מלפני 300 שנה) שהוא בין הבודדים שמבארים זאת, וכותב "חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, כלומר: ימאסו במעלות השכליות ובמידות הטובות" (ויחפשו רק חומרות ככסילים בחושך).

 

[אור יעקב]

לא חסרים עניינים שחכם עובדיה מיקל בענייני סקילה וכרת וממזרים ומה לא.

ואז?
גם השו"ע היקל בכל הנ"ל בהרבה מקומות, ולא חסרים מחלוקות שקולות בראשונים שהכריע להקל אפי' באיסורי דאורייתא בשבת.
לא הבנתי על מה בדיוק הטענה?

 

[משיב כהלכה]

הרב שצוטט בתחילת האשכול לא דיבר על חומרות יותר ויותר מהדין
כוונתו על כל מי שלא מיקל בכל הקולות המקובלות ע"פ צירופים וכו'
לדוגמא: המחלוקת הכי מפורסמת - פתיחת אריזות ובקבוקים:
ההיתר של הגרע"י בנוי על כמה וכמה חידושים [א. אילו מרן היה רואה את האחרונים היה חוזר בו, ב. נראה שהיה כלי לפני"כ - דבר שנתון לויכוח והרוב לא ס"ל כן. ג. ע"פ המגיד משנה שאין פס"ר במכה בפטיש]
ומי שרוצה עכ"פ לחשוש בדאורייתא - כבר אומרים עליו 'מחמיר - חמור'

כמובן שלא על זה נאמר 'המחמיר חמור', ומי שלמד את הסוגיא ודברי הגר"ע בעיניו נראים מחודשים מאוד, נגד רוב האחרונים וכו', פשוט שיכול להחמיר לעצמו, ואין בזה משום 'חמור'.

ואם כתב תשובה הלכתית ונראה לו כדעת האוסרים, יכול גם להחמיר לאחרים, ואין לו שום מצווה להקל נגד מסקנתו.

 

[בנאות דשא]

מצווה

חושבני דצ"ל 'היתר'

 

[משיב כהלכה]

הבאתי לעיל שיש ענין למורה הוראה להקל ככל הניתן, ועל זה כתבתי בציניות כאן שאין לו "מצווה" להקל נגד מסקנתו.

 

[משיב כהלכה]

ולאפוקי ממי שמסתגנן כך: "מותר לכתחילה לעשות כך וכך והמחמיר תע"ב", ויוצא בחמת קצף על ספר שמסתגנן אחרת: "ראוי לכל ירא שמים ליזהר מלעשות כך וכך והמיקל יש לו על מה שיסמוך".

הלשון הזו נפוצה בראשונים ובאחרונים, לדוגמא במרדכי (מסכת מועד קטן הלכות חול המועד רמז תתמז) "ומאחר שר"ת מתיר ורוב העולם נוהגין היתר יש להתיר אף על פי שהדעת נוטה קצת להחמיר והמחמיר תע"ב", וממילא אם אחד יהפוך את היוצרות מובן אם יחלוק עליו.

אולם הלשון "מותר לכתחילה והמחמיר תע"ב" הוא לשון מיוחד לילק"י וזה אכן קצת מגוחך, ובדברי הגר"ע יוסף תמצא לשון מתאימה יותר:

"ונראה שמעיקר הדין יש להורות היתר בדבר. והמחמיר תע"ב" (שו"ת יביע אומר חלק ג - אורח חיים סימן כא).
"נראה לפע"ד שהרוצה להקל יש לו על מה שיסמוך. והמחמיר תע"ב" (שו"ת יביע אומר חלק ג - יורה דעה סימן ז).
"ומכל מקום יש להתיר... והמחמיר תע"ב" (שו"ת יביע אומר חלק ד - אורח חיים סימן כז).

"בודאי שהמיקל יש לו ע"מ שיסמוך. והמחמיר תע"ב" (שו"ת יביע אומר חלק ה - אורח חיים סימן כב).

ועוד מקומות רבים כעין זה.

 

[משיב כהלכה]

ולאפוקי ממי שחושב שראוי להורות להמון העם להקל (30 שנה אחרי שכבר הם חצי אברכים),
ולאפוקי ממי שמחבר ספר להמון העם שבשדות, ומעודד בני תורה ללמוד ממנו,

אין תורה לאברכים ותורה להמון העם, זו שטות והבל. מה שהתיר בילק"י התיר לכולי עלמא.

 

[משיב כהלכה]

כי אם יש ענין להחמיר לך עצמך, אז יש ענין לכל יהודי ויהודי לעשות זאת, ולכן אין ענין לכתוב בספר שהוא מותר לכתחילה ובבית לעשות הפוך. ואם הוא עושה זאת, אז סימן שהספר הזה נועד להמון העם, וא"כ לבני תורה שהם כבר שתי מטר קדימה, ראוי שלא ללמוד בספר הזה (רק לעיין בו, אך לא לעשותו נר לרגלם)...

דל שנאה מהכא, ותראה שכל דבריך תלושים מהמציאות.

והבאתי מקורות רבים לעיל מגדולי ישראל שיש ענין להתחסד ולהחמיר לעצמך אם תרצה, בצנעא ולא בפני רבים. אבל לציבור להורות כעיקר הדין, ולהשתדל להקל ככל הניתן.

 

[משיב כהלכה]

היית בא בטענות לרב משאש ולרבנים אחרים שהיו מקילים יותר ממנו

הגר"ש משאש לא היקל יותר ממנו, היו מקרים שהיקל כנגדו והיו מקרים שהחמיר כנגדו.

 

[משיב כהלכה]

מעט מתולדות חיי חתנו הגר"ד יהודיוף זצ"ל

תפקידו של החכם לומר אסור אסור...

נזכר אני במעשה המשעשע עם הכפרי שהיה הולך לרב בכל פעם שהתעוררה לו שאלה בעוף / בבהמה.
יום אחד פגשו איזה משכיל ליצן, ושאלו "מדוע אתה הולך לרב"?
ענה לו הכפרי "יש לי שאלה בכשרות הבשר".
אמר לו הליצן "הלא יש פסוק מפורש בתורה, ובשר בשדה טריפה לכלב תשליכון אותו, לשם מה ללכת לרב? השלך את הבשר לכלב, אם יאכל אותו - כנראה שהבשר טרף".
לאחר תקופה שוב פגש הליצן את הכפרי, ושאלו "מדוע חזרת ללכת לרב"?
ענה לו הכפרי "הכלב מחמיר תמיד"....

 

[בית יוסף להבה]

כדאי לראות בשולחן גבוה (מולכו) הלכות חנוכה שכתב לגבי קושיית הט"ז המפורסמת בעניין מהדרין מן המהדרין היאך קרה שהאשכנזים עושים כרמב"ם והאשכנזים כתוספות, וכתב שם שאין בזה כל חדש, כי ידוע לעולם שהספרדים דרכם בקודש להקל והאשכנזים דרכם להחמיר (גם בקודש), וכאן שהרבנים החליפו שיטתם לא מפני זה אנו נחליף שיטתינו. ודבר זה נשנה בהרבה ספרים ובכל הדורות, עד היום הזה, ובין הלומדים הדבר מצוי ידוע וברור, וחבל להתכחש לזה.
והרבנים הגדולים שהעמידו את הדברים האלה, הוא מפני שהם דברים יסודיים אצלנו בהנהגה וגם בקו החשיבה, והם ראו וידעו שהליכה שלא בדרך זו מולידה קלקולים רבים, כמו שהחוש מעיד, וכמו ששמעתי בפירוש מפארי בוגרי הישיבות הספרדיות (המשתכנזות) הראשונות, על התוצאות של הדכדוך וחוסר שמחת החיים וכל תולדותיהן.

 

[משיב כהלכה]

לא חסרים עניינים שחכם עובדיה מיקל בענייני סקילה וכרת וממזרים ומה לא

בשלמא התם מנסים להצטדק שלא מדובר בהלכה אלא ב"חומרא קדושה" וניסוחים כיו"ב, אבל את אותה קושיה ניתן להקשות במקומות אחרים שהכריע לאסור נגד פוסקים רבים ונגד המנהג הרווח מזה מאות שנים.

כבר העיר עליו הגאון רבי חנן אפללו שליט"א בהסכמתו לאחד הספרים:

"וביותר תגדל התמיהה שעשו הרבה רעש מהיתר ה... והלא מצינו בעניינים סבוכים וחמורים פי כמה מהיתר ה... ובכל אופן הכריעו להקל ע"י כמה ספיקות וצירופים, אף במידי דאורייתא: איסור אשת איש, ממזרות, נדה, שבת, וכיו"ב שתלויים באיסורי כרת וסקילה, והעיקר להקל על כלל ישראל בכוחא דהיתרא. וקל וחומר בענין ה... שכמעט ואין פוסק האוסר שלא מחשיב האיסור לכל היותר דרבנן, וקיימא לן בדרבנן הלך אחר המיקל".

וכן יש להעיר מדבריו של הרב יצחק יוסף (נדפס בגליון "השיעור השבועי" פרשת פנחס תשפ"ב): "היה אחד שרצה לאסור [כדעת מרן השו"ע] וכו', ובא אלי עם כל מיני ראיות לאסור... אמרתי לו, איך אתה יכול לאסור, אתה נמצא בבני ברק, אבל תראה במקומות רבים בעולם - ניו יורק ועוד, הרבה חכמים ואנשים מעם ישראל מקילים בזה, וכי כולם עושים איסור? אדרבה, תיכנס לעובי הקורה ותתיר".

 

[משיב כהלכה]

ידוע לעולם שהספרדים דרכם בקודש להקל והאשכנזים דרכם להחמיר (גם בקודש)

כן נמצא בכת"י ממרן החיד"א ז"ל שהעתיק מכתביו של ר' יוסף שמואל ב"ר ישראל גדליה קאזיס ממנטובה – הובא בספר 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי' (ח"א עמוד קסה) – וז"ל, הספרדים בחסד ומשו"ה הם משוררים מעט ולא עלו לבית שני שהיה מסוד הגבורה ומשו"ה בוכים בט"ב יותר מכל הק"ק, אבל אשכנזים גבורה, ומשו"ה משוררים הרבה ומפסיקים במדת הגבורות דיש הפסק ביניהם, ומחמירים בדינים כמדת גבורה, והספרדים מקילים כי הם חסד, ויש קטרוג בין ספרדים לאשכנזים שהם הפכיים, עכ"ל.

והגר"ע יוסף בספרו מאור ישראל דרושים (עמוד רלב) הביא בשם החיד"א שהאשכנזים מטים לגבורה, והספרדים מטים כלפי חסד. ולא ציין מקורו, וכפי הנראה נתכוין לכת"י הנ"ל.

 

[שאינו יודע לשאול]

מחמירים ברכב טוב כי הוא טוב, ובדירה נאה כי היא נאה, ובאוכל משובח כי הוא משובח.

מדוע להחמיר בדבר שלמדת ונוכחת לדעת שאין בו שמץ איסור, והמתיר יש לו בהחלט על מה לסמוך?

מדוע הרמ"א כותב על מנהג חומרא שאין בו טעם, "אי איישר חילי אבטליניה"? מה דחוף לו לבטל חומרא?

יש להבחין לדעתי בין חפצא של מצווה שמקיימים בו מצוות עשה, כגון תפילין ואתרוג וכו' שבזה מלבד הידורים בהלכה, יש דין של נוי, וכמו שדרשו בגמרא בכמה מקומות הברייתא הידועה על זה א-לי ואנווהו, לבין חומרות השייכות לנושא של דקדוק הלכה.
וכלפי נוי מצוה יש בזה ביטוי של חיבוב מצווה, וכמובן עניין רציני מדינא דגמרא, ועל זה בהחלט אדם שלא חי בצמצום או בהסתפקות במועט, אלא מהדר את עצמו בדירה ורכב וכו', יש מקום לבוא אליו בטענה מדוע בנוי מצוה מסתפק באתרוג זול שהוא נאה פחות מאתרוג יקר, וכן בשאר מצוות.
זה דבר אחד.
יש חומרות שקשורות לסור מרע, או לעצם בירור הדין בצורת קיום מצוות עשה שכאן זה לא שייך כלל לממון.

 

[אביעד]

אם למישהו יש חומרא אחת בדיני נדה שהר' עובדיה החמיר יכתוב כאן
וזה פלא פלאות איך לפחות לקוצר עיני לא יצא לו להחמיר אפילו בדין אחד

 

[עשרה זהב]

יישר כח על החידוש העצום, שזה נמצא בסוטה מ"ט.

אם כבר כדאי שתעיין בקרבן העדה (אחד הגאונים מלפני 300 שנה) שהוא בין הבודדים שמבארים זאת, וכותב "חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, כלומר: ימאסו במעלות השכליות ובמידות הטובות" (ויחפשו רק חומרות ככסילים בחושך).

הסוגריים במקור?

אם לא - אז מה החידוש העצום שזכית לזכותינו?!

 

[יעקבי]

מחמירים ברכב טוב כי הוא טוב, ובדירה נאה כי היא נאה, ובאוכל משובח כי הוא משובח.

מדוע להחמיר בדבר שלמדת ונוכחת לדעת שאין בו שמץ איסור, והמתיר יש לו בהחלט על מה לסמוך?

מדוע הרמ"א כותב על מנהג חומרא שאין בו טעם, "אי איישר חילי אבטליניה"? מה דחוף לו לבטל חומרא?

מצינו בראשונים שהיה נראה להם להיתר גמור, ובכל זאת החמירו כי ראשונים אחרים דעתם אחרת.
והדברים פשוטים.

 

[אלישמע]

מחמירים ברכב טוב כי הוא טוב, ובדירה נאה כי היא נאה, ובאוכל משובח כי הוא משובח.

מדוע להחמיר בדבר שלמדת ונוכחת לדעת שאין בו שמץ איסור, והמתיר יש לו בהחלט על מה לסמוך?

מדוע הרמ"א כותב על מנהג חומרא שאין בו טעם, "אי איישר חילי אבטליניה"? מה דחוף לו לבטל חומרא?

כי בכזה מנהג באמת לא מחמירים.

השאלה למה דחוף לא להחמיר (אצל הרבה ספרדים... בני תורה לצערי), במ"ש בשו"ע הספרדי:

אינו חייב אלא בתער. ויש אוסרים במספרים כעין תער ויש לחוש לדבריהם:​

והטענה בפיהם, סתם ויש הלכה כסתם !!!

וזה לא מעיקר הדין אלא רק "יש לחוש" (וכן בשאר מקומות שכתוב בהם ראוי להחמיר וטוב להחמיר וכנודע הרבה הרבה) !!!

 

[כאחד העם]

והטענה בפיהם, סתם ויש הלכה כסתם !!!

וזה לא מעיקר הדין אלא רק "יש לחוש"

ויותר חמור - שאחד מבאי הפורום כתב על ההלכה הזו שזה רק בגדר "חומרא"

הבנת - לשון של "ויש לחוש" זה רק חומרא .

יעויין כאן

 

[בית יוסף להבה]

כן נמצא בכת"י ממרן החיד"א ז"ל שהעתיק מכתביו של ר' יוסף שמואל ב"ר ישראל גדליה קאזיס ממנטובה – הובא בספר 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי' (ח"א עמוד קסה) – וז"ל, הספרדים בחסד ומשו"ה הם משוררים מעט ולא עלו לבית שני שהיה מסוד הגבורה ומשו"ה בוכים בט"ב יותר מכל הק"ק, אבל אשכנזים גבורה, ומשו"ה משוררים הרבה ומפסיקים במדת הגבורות דיש הפסק ביניהם, ומחמירים בדינים כמדת גבורה, והספרדים מקילים כי הם חסד, ויש קטרוג בין ספרדים לאשכנזים שהם הפכיים, עכ"ל.

והגר"ע יוסף בספרו מאור ישראל דרושים (עמוד רלב) הביא בשם החיד"א שהאשכנזים מטים לגבורה, והספרדים מטים כלפי חסד. ולא ציין מקורו, וכפי הנראה נתכוין לכת"י הנ"ל.

אמת, (וזה חלק ממראי המקומות שיש בנושא זה שרמזתי אליו שנכתב בעוד ספרים), אבל החידוש הגדול של בדבריו של השלחן גבוה, שהכלל הזה הוא גדול יותר משאר הכללים, דהיינו שלמרות שאנו הולכים אחרי פוסקים מסויימים, עדיין הכלל שהולכים לקולא הוא גדול יותר [שאלה שחושבים שזה נובע ממקום לא נכון ולא אמיתי ומכוון, יראו את הדבר כמופרך ובלתי מתקבל על הדעת, עיין בהודעה 328].

 

[בית יוסף להבה]

יש להבחין לדעתי בין חפצא של מצווה שמקיימים בו מצוות עשה, כגון תפילין ואתרוג וכו' שבזה מלבד הידורים בהלכה, יש דין של נוי, וכמו שדרשו בגמרא בכמה מקומות הברייתא הידועה על זה א-לי ואנווהו, לבין חומרות השייכות לנושא של דקדוק הלכה.
וכלפי נוי מצוה יש בזה ביטוי של חיבוב מצווה, וכמובן עניין רציני מדינא דגמרא, ועל זה בהחלט אדם שלא חי בצמצום או בהסתפקות במועט, אלא מהדר את עצמו בדירה ורכב וכו', יש מקום לבוא אליו בטענה מדוע בנוי מצוה מסתפק באתרוג זול שהוא נאה פחות מאתרוג יקר, וכן בשאר מצוות.
זה דבר אחד.
יש חומרות שקשורות לסור מרע, או לעצם בירור הדין בצורת קיום מצוות עשה שכאן זה לא שייך כלל לממון.

המציאות היא שבני ישראל מעדות המזרח, רבים מהם קונים במחיר גבוה את כל המצוות שנזכרו, גם אלה שלא זכו ל"שפשוף" הנפלא הישיבתי.

 

[אלישמע]

כן נמצא בכת"י ממרן החיד"א ז"ל שהעתיק מכתביו של ר' יוסף שמואל ב"ר ישראל גדליה קאזיס ממנטובה – הובא בספר 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי' (ח"א עמוד קסה) – וז"ל, הספרדים בחסד ומשו"ה הם משוררים מעט ולא עלו לבית שני שהיה מסוד הגבורה ומשו"ה בוכים בט"ב יותר מכל הק"ק, אבל אשכנזים גבורה, ומשו"ה משוררים הרבה ומפסיקים במדת הגבורות דיש הפסק ביניהם, ומחמירים בדינים כמדת גבורה, והספרדים מקילים כי הם חסד, ויש קטרוג בין ספרדים לאשכנזים שהם הפכיים, עכ"ל.

והגר"ע יוסף בספרו מאור ישראל דרושים (עמוד רלב) הביא בשם החיד"א שהאשכנזים מטים לגבורה, והספרדים מטים כלפי חסד. ולא ציין מקורו, וכפי הנראה נתכוין לכת"י הנ"ל.

ויש גם את זה (כה"ח קנח כה) וכל אשר נשמתו זכה ביותר תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידות ביותר, וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כל כך תאוה נפשו לילך אחר הקולות, וסימניך בתר עניא אזלא עניותא. ובזה יוכל האדם להבחין את עצמו כמו שכתבו בעלי המוסר. ע"כ.
והכל צריך להיות בפרופורציה.

 

[שאינו יודע לשאול]

המציאות היא שבני ישראל מעדות המזרח, רבים מהם קונים במחיר גבוה את כל המצוות שנזכרו, גם אלה שלא זכו ל"שפשוף" הנפלא הישיבתי.

לא הבנתי עניין השפשוף ומה הוא שייך לכאן...

 

[אור יעקב]

ויותר חמור - שאחד מבאי הפורום כתב על ההלכה הזו שזה רק בגדר "חומרא"

הבנת - לשון של "ויש לחוש" זה רק חומרא .

אתה מתכוון לרב מאזוז שהביאו שם שכתב שמעיקר הדין הדבר מותר לשו"ע???

[]אינו חייב אלא בתער. ויש אוסרים במספרים כעין תער ויש לחוש לדבריהם:[/]
והטענה בפיהם, סתם ויש הלכה כסתם !!!

וזה לא מעיקר הדין אלא רק "יש לחוש" (וכן בשאר מקומות שכתוב בהם ראוי להחמיר וטוב להחמיר וכנודע הרבה הרבה) !!!

כנראה שלא קראת את האשכול שם שיש להקל אם לא משאיר 40 שערות.

וכרגיל כמו כל אפרוח שלא בקע מהביצה ולא נכנס לסוגייא של תער ישר מחמירים בדברים שפשוט להקל בהם.

 

[משיב כהלכה]

ויש גם את זה (כה"ח קנח כה) וכל אשר נשמתו זכה ביותר תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידות ביותר, וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כל כך תאוה נפשו לילך אחר הקולות, וסימניך בתר עניא אזלא עניותא. ובזה יוכל האדם להבחין את עצמו כמו שכתבו בעלי המוסר. ע"כ.
והכל צריך להיות בפרופורציה.

חומרות וחסידות על עצמו, לא בפסיקת הלכה. אלא אם כן אתה חושב שבית הלל לא היו מתוקנים מספיק.

 

[משיב כהלכה]

כי בכזה מנהג באמת לא מחמירים.
השאלה למה דחוף לא להחמיר (אצל הרבה ספרדים... בני תורה לצערי), במ"ש בשו"ע הספרדי:

אינו חייב אלא בתער. ויש אוסרים במספרים כעין תער ויש לחוש לדבריהם:​

והטענה בפיהם, סתם ויש הלכה כסתם !!!
וזה לא מעיקר הדין אלא רק "יש לחוש" (וכן בשאר מקומות שכתוב בהם ראוי להחמיר וטוב להחמיר וכנודע הרבה הרבה) !!!

יש לחוש, טוב להחמיר, ראוי להחמיר, כל אלה אינם לשונות איסור מעיקר הדין אלא מצד חומרא, שהמחמיר תע"ב.

 

[אלישמע]

לא הבנתי עניין השפשוף ומה הוא שייך לכאן...

יש שחושבים שלהוציא 1000 ש"ח למצוה זה הידור מצוה (זה נכון, אבל זה הדבר המשני).
העיקר זה קודם כל להדר אחר מהות המצוה, שתהיה בהידור, ואם זה עולה הרבה כסף אז לפעמים זה שווה.
ולכן תפילין יפייפיות שכתב אותן אדם שיש לו כוחא דהיתרא עדיפא, ותפילין לא הכי יפות אבל שנכתבו ע"פ כל גדרי הדין האפשריים,
ברור שהשניות מהודרות יותר, ושוות יותר, וראוי להשקיע בהן ביותר. - לפני אלו עם הכתב היפה.
את השפשוף הזה לומדים בישיבות, והוא מאד חסר אצל אלו שלא השתפשפו שם.

 

[אלישמע]

כנראה שלא קראת את האשכול שם שיש להקל אם לא משאיר 40 שערות.

וכרגיל כמו כל אפרוח שלא בקע מהביצה ולא נכנס לסוגייא של תער ישר מחמירים בדברים שפשוט להקל בהם.

זה כתוב בשו"ע ?
או שזה תובנות ותוספות בדבריו עם צדדים לכאן ולכאן ?