ברצוני לצטט כאן מובאה משו"ת שער אפרים ולדון בה.
זה לשונו בסימן קיב
והנה ראה ראיתי כיתות כיתות חבורות בעלי אסופות עדרי' עדרי' מאבירי הרועים חכמי רבני ספרדים אשר זרקו חיצים מרה בכבד ע"ד המיאון של הריבה הנז' והטילו גודא רבא על הנושא את הריבה במיאון וסמכו על המשענת של ה"ה הר"י מינץ וסיעתו אשר דברי הרבנים נפלאו בעיני ואחר הסליחה והמחילה מכבודם אשר הם מקילים לעצמם ומחמירים לאחרים ועושים כל האשכנזים וחכמיהם לצדיקים גמורים להטיל עליהם כל החומרות ולהפך חלילה בחכמי הספרדי' אשר בכל יום ויום נוהגים קולות וקולות לא יחדלון אף בספק א' ורוצים לידון בדבר החדש ולהחמיר אצל האשכנזים אף בכמה ספיקות. עד כאן דבריו.
מבואר בדבריו:
א. שמימי קדם, רבים מאד (כיתות כיתות, חבורות בעלי אסופות, עדרים עדרים).
ב. לא רק שהם רבים, אלא גם הם טובים וגדולים, כלשונו: אבירי הרועים חכמי רבני ספרדים. [שהובאה שאלת האשכנזים לפניהם].
ג. נוהגים באופן סדיר, להקל בספיקות, ובלשונו: בכל יום ויום נוהגים קולות ולא חדלים מזה.
ד. אפילו בספק קל, נוטים קו להקל (כנראה הכוונה בדרבנן).
ה. שהם משייכים את מנהגי החומרות לאשכנזים בלבד.
ו. ומכח זה הם דנים להחמיר בשאלה המובאת לפניהם כשהם דנים על אשכנזים.
עד כאן מה שמבואר בדבריו בהדיא.
עולה מן הדברים: דרך ההקלה בהלכה, הינה דרך ההמסורה לנו מאבותינו ורבותינו, וכך נהגו בה הלכה למעשה, לא נהגו בה קלי הדעת ואלה שאין להם מספיק כח להתמודד בחומרות ונבכי ההלכה, אלא היא היתה הדרך הברורה והישרה אצל גדולי וחכמי ישראל, לעשות על פי קו היושר להקל ולא לחוש לכל צד שישנו.
וכח ההנהגה הזו בא עד כדי להקל אפילו בספקות וצדדים שאינם מטים לרוב, מכל מקום מקילים בהם הלכה למעשה.
ומכאן עולה ההבנה, שדרך זו היא הדרך המסורה מדור דור עד למשה בסיני, שכך ורק כך צריך להתנהג, ולא מפני שאנו עצלים ולא מפני שאנו חלשים, אלא כי זו צורת ההלכה וציווי השי"ת.
ואף שיש מושג של חסידות להחמיר בספקות, אין זה דרך המסורה לכלל, אלא לגדולים וטובים.
מטונך,
כבר כתב שם אותו חכם "ומן היה ראוי שבעסק כזה אשר הוא נוגע לאשכנזים היה להם למשוך את ידם מזה ולשאול לחכמי האשכנזים אשר הם בקיאים המנהגיהם ופסקיהם".
ומעתה יש לך לשאול אצל חכמי הספרדים על איזה אופן הקילו, ואם תקל כמותם, ניחא.
כתב הב"י
(יו"ד רפו ד"ה ולענין) ולענין הלכה אע"פ שהרמב"ם והתוס' והרא"ש מסכימים לדעת אחת, נכון להצריך מזוזה לבית המדרש כדברי הירושלמי ומהר"מ, כי ירא אלהים יצא את כולם, וכ"ש בדבר שאין חסרון כיס הרבה".
תעלומות לב
(ח"ד סי' כ) שגם מרן ז"ל אף שפוסק השו"ע להקל הוא מהדר בתשובותיו לצאת יד"ח המחמירים. והא פשיטא שבכל אופן שיש תקנה בדבר ולכתחילה ודאי שחובה על כל רב ומורה לצאת יד"ח כל הפוסקים".
כנה"ג
(ככלי הפוסקים אות מ) בשם הרד"ך
(בית יג) "בדברי האיסור יש לנו לחוש לחומרא אפי' שרבים המתירים על האוסרים".
עוד שם
(אות כו) "אע"פ שכתב הרב ב"י ז"ל בהקדמתו דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל במקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחד הכי נקטינן, אם יש רבים כסברת היחיד נקטינן כוותיה. הר"ם גאלאנטי סי' ן".
מהר"ם סוזין
(הו"ד בחק"ל מ"ב חו"מ סי' ג אות טו) "נלע"ד דבדינים אלו וכיוצא דיש בהם לתא דאיסור, לא קבלנו הוראות מרן".
עוד שם
(סי' ד) מה שכתבתי אי דברוב דיני יו"ד ואה"ע אין אנו פוסקין כמרן, הכוונה דלהחמיר מיהא אין אנו פוסקין כמרן בכל הדברים... משא"כ באיסור דלא תפסו לפסוק כמרן לגמרי".
עוד שם "דכי קבלנו הו' מרן אינו אלא שלא להקל נגדו, אבל להחמיר לא קבלנו".
חק"ל
(או"ח ח"ב ס"ס צו) "ומכאן תשובה להסכמת הב"י בחיבורו לפסוק ע"פ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש... ולכאו' קשה עליו מתשובת הרשב"א... אלא דלפי מה שכתבתי גם על הכרעתו יכולים לאסור אם נראה להם לאסור כמו שכתב הרשב"א ושאר פוסקים שכתבתי לעיל".
עוד שם
(יו"ד סי' קכז) "דהרי להחמיר בכמה דוכתי עבדינן היפך השו"ע וכו', אלא ודאי דקבלנו הוראותיו להחמיר כדבריו" וכו'.
נכח השלחן
(חו"מ סי' ל) והגם דבירושלים ואגפיה קבלו סברת מרן ז"ל, כבר כתב הרב שמחת יום טוב ז"ל דלענין איסור ערווה וגיטין וקידושין וכו' נוהגין לתפוס החומרות יע"ש, והגם שהרב כתב כן לענין איסור ערווה ודכוותיה, כבר הם עמדו על מבוכה זו והעלו דבכל איסורא נקטי להחמיר".
שמחת יו"ט
(סי' יא) "ואף דמרן בשו"ע פסק כהרי"ף והרמב"ם וכו', אנו נוהגים לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים, אלא דלהקל אין אנו יכולין לעשות היפך מרן". (וע"ע בספר התקנות של מנהגי ירושלים שנת תרמ"ג, ובכה"ח
(תסח נח) ומוכח שנהגו כן בפועל).
מהר"ם סוזין
(הו"ד בחק"ל מ"ב חו"מ סי' ג אות טו) "והדבר ידוע דברוב חלק יו"ד ואה"ע אין אנו בני ארץ ישראל פוסקים כמרן".
ענף עץ
(סי' א) "ובכל חומרות דמחמיר מור"ם ז"ל בשיחטה קיי"ל כוותיה, ואנו נוהגין כמותו כמו שהוא ידוע".
שואל ונשאל
(ח"ח יו"ד סי' סה) "גם שאלתי את הרב כמוס חדאד וכו', ואמר לי כי מלפנים נסתפקו אי אזלינן בתר מרן ז"ל או בתר מור"ם ז"ל, ושוב נראה להם להחמיר כמור"ם מאחר שבהלכות שחיחטה וטריפות מחמירים כמוהו".
ברכ"י
(או"ח רמו סעיף א אות ב) "וכן ראיתי בתשובה כתב יד מהרב יחיאל קאשטילאץ שהשיג על מרן בזה בכל תוקף, שהניח שנים עשר פוסקים שהזכירם בב"י ופסק כהרי"ף והרמב"ם וכו', וגם הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו דחו דברי הרי"ף בזה, הלכך יש לחוש לסברת רוב הפוסקים".
חיים שאל
(סי' טו) "ולא מבעיא לדידן בני ארעא קדישא קנקיטינן כמרן וקבלנו הוראותיו, אלא דבאסור והיתר חוששין על הרוב לכתחילה לדברי מור"ם".
שיו"ב
(יו"ד סי' שכד) "וכן בכמה דינים מאיסור והיתר פשט המנהג להחמיר, הגם דמרן מיקל".
שמחת יו"ט
(סי' יב) "דאף דלדידן דפסקינן כמרן, בענין איסור ערוה בגיטין וקידושין ויבום וחליצה דחשיב דבר ערוה וכו', אנו נוהגים בכל א"י לפתוס כל החומרות של כל הפוסקים, אלא דלהקל אין אנו יכולין לעשות היפך מרן".
ברך משה
(סי' לד) ואע"ג דמרן בשו"ע פסק בפשיטות דהמקדש בעד אחד אין חוששים לקידושיו ואנן תפסינן סברת מרן, מ"מ דבלה היא בידינו דבאיסור ערווה חיישינן לכל הסברות להחמיר אפי' שהוא נגד מרן דמיקל".