האם ראוי לעודד בני תורה להחמיר בעניני הלכה?

[בית יוסף להבה]

אף אחד לא אמר ש'אסור' לא להחמיר.
השאלה היא מה הדרך הראויה לבני תורה.
ובכף החיים מפורש באר היטב שזו הדרך הראויה.

אחר כך הבנתי שכוונתך להתנגד לעולה מדברי הרב יצחק יוסף שאין צורך להחמיר.
ואם כן, תנוח דעתך, כי הוא רוצה להחזיר את הדברים לקו האמצע, כי הם כבר נטו הרבה מאד משם אצל רבים שאליהם הוא מדבר.

 

[אור יעקב]

מי ירהיב עוז להכניס ראשו בין ההרים הגדולים ולא יחוש פן ירוצו את גולגלתו.

"הפחדות חכם עובדיה"...
זה משפט הרגיל בלשונות האחרונים ע"פ הגמ' ביבמות טו: ובנידוננו מקור הדברים הוא כבר בשו"ת דברי יציב שנקט לשון זאת גבי ר"ת וא"כ זה לא הפחדות חכם עובדיה, אלא כבר קדמוהו ב"הפחדות".

מצוה להודיע לכל לומדי תורה ויודעי ספר החרדים לדבר ה' להחמיר באיסור סקילה וכו'. ובהגלות נגלות דברי כל גדולי הראשונים הנ"ל, צריכים יותר ויותר לחוש לאיסור סקילה

הפחדות?
מבאר את חשיבות החומרא ופשוט לכל בר דעת.

ולפי האמור אין זה ממדת חסידות דוקא אלא חובה קדושה לכל חרד לדבר ה'

כבר כתבתי במקו"א שנקט פעם אחת בכל ספריו את המילה "חובה", אבל הרואה את מהלך הדברים מבין לבד שזו לא חובה אלא חומרא וכמו שהדגיש בעשרות מקומות אחרים.

 

[שאינו יודע לשאול]

יש שחושבים שלהוציא 1000 ש"ח למצוה זה הידור מצוה (זה נכון, אבל זה הדבר המשני).
העיקר זה קודם כל להדר אחר מהות המצוה, שתהיה בהידור, ואם זה עולה הרבה כסף אז לפעמים זה שווה.
ולכן תפילין יפייפיות שכתב אותן אדם שיש לו כוחא דהיתרא עדיפא, ותפילין לא הכי יפות אבל שנכתבו ע"פ כל גדרי הדין האפשריים,
ברור שהשניות מהודרות יותר, ושוות יותר, וראוי להשקיע בהן ביותר. - לפני אלו עם הכתב היפה.
את השפשוף הזה לומדים בישיבות, והוא מאד חסר אצל אלו שלא השתפשפו שם.

ברוך [הרב אלישמע שהוא] מפיל האסימון...
משום מה התערבו באשכול שני דברים שלא כ"כ שייכים זה לזה, אהבת המצוה והטירחה לקיימה בכל מיני שלמות, שזה שייך במצוות עשה, ואחד ההיבטים של זה אם כי לא העיקרי הוא שיהיה חפצא דמצווה נאה, והשני הוא החומרא שהיא מגדרי יראת שמים, ובאופנים מסוימים כבר שייכת ממש לנקיות ופרישות, ולכל אחד מקום ותפקיד לפי מה שהוא אדם.

 

[יעקבי]

"הפחדות חכם עובדיה"...
זה משפט הרגיל בלשונות האחרונים ע"פ הגמ' ביבמות טו:

זו סיבה שזה לא הפחדות?

ובנידוננו מקור הדברים הוא כבר בשו"ת דברי יציב שנקט לשון זאת גבי ר"ת וא"כ זה לא הפחדות חכם עובדיה, אלא כבר קדמוהו ב"הפחדות".

ומה בכך שקדמוהו בהפחדות?
הטענה היתה למה מפחיד אנשים להחמיר.

 

[עשרה זהב]

האם זה בגלל שהם קנאים לה' ולתורתו?
או כי הם מתביישים בזה שהם לא מחמירים.

יש גם אפשרות שלישית:

להיות רב שמחמיר זה כבר לא מעניין, יש הרבה כאלו.

רב שהוא מיקל, אוהה, זה כבר משהו חדיש ומעניין. יש לזה ביקוש.

 

[אלישמע]

ברוך [הרב אלישמע שהוא] מפיל האסימון...
משום מה התערבו באשכול שני דברים שלא כ"כ שייכים זה לזה, אהבת המצוה והטירחה לקיימה בכל מיני שלמות, שזה שייך במצוות עשה, ואחד ההיבטים של זה אם כי לא העיקרי הוא שיהיה חפצא דמצווה נאה, והשני הוא החומרא שהיא מגדרי יראת שמים, ובאופנים מסוימים כבר שייכת ממש לנקיות ופרישות, ולכל אחד מקום ותפקיד לפי מה שהוא אדם.

אולי לא הובנתי.
(או אולי לא הבנתי).
בכל מצוה עשה או לאו, יש את הקולא ויש את החומרא.
אפשר לקנות תפילין ואפשר לקנות תפילין, אפשר להיזהר בהל' שבת ואפשר להיזהר בהל' שבת.
כשאומרים לי כוח דהיתרא מחד, והתנאה לפניו במצוות מאידך, אני מבין שמדובר על נוי חיצוני ויופי (כתב יפה, עור משובח).
כי מי שהשתפשף בישיבות (כלומר השתפשף, לא ישב שם ושימש כאופוזיציה), מבין שקודם כל ההידור.
הזהירות מחק תוכות, ושינוי בצורת האות (וממילא כסדרן), בלי להסתמך על קולות וספיקות ועוד ועוד.
ואח"כ הכתב.
לא שמי שהסתמך זה פסול, אבל זה לא מהודר (גם אם זה עלה הרבה כסף).
וחוץ מזה כמובן יש גם את הזהירות באיסורין, שבת, כשרות, ועוד.

 

[שאינו יודע לשאול]

אולי לא הובנתי.
(או אולי לא הבנתי).
בכל מצוה עשה או לאו, יש את הקולא ויש את החומרא.
אפשר לקנות תפילין ואפשר לקנות תפילין, אפשר להיזהר בהל' שבת ואפשר להיזהר בהל' שבת.
כשאומרים לי כוח דהיתרא מחד, והתנאה לפניו במצוות מאידך, אני מבין שמדובר על נוי חיצוני ויופי (כתב יפה, עור משובח).
כי מי שהשתפשף בישיבות (כלומר השתפשף, לא ישב שם ושימש כאופוזיציה), מבין שקודם כל ההידור.
הזהירות מחק תוכות, ושינוי בצורת האות (וממילא כסדרן), בלי להסתמך על קולות וספיקות ועוד ועוד.
ואח"כ הכתב.
לא שמי שהסתמך זה פסול, אבל זה לא מהודר (גם אם זה עלה הרבה כסף).
וחוץ מזה כמובן יש גם את הזהירות באיסורין, שבת, כשרות, ועוד.

הבנת והובנת

 

[בית יוסף להבה]

ברצוני לצטט כאן מובאה משו"ת שער אפרים ולדון בה.
זה לשונו בסימן קיב
והנה ראה ראיתי כיתות כיתות חבורות בעלי אסופות עדרי' עדרי' מאבירי הרועים חכמי רבני ספרדים אשר זרקו חיצים מרה בכבד ע"ד המיאון של הריבה הנז' והטילו גודא רבא על הנושא את הריבה במיאון וסמכו על המשענת של ה"ה הר"י מינץ וסיעתו אשר דברי הרבנים נפלאו בעיני ואחר הסליחה והמחילה מכבודם אשר הם מקילים לעצמם ומחמירים לאחרים ועושים כל האשכנזים וחכמיהם לצדיקים גמורים להטיל עליהם כל החומרות ולהפך חלילה בחכמי הספרדי' אשר בכל יום ויום נוהגים קולות וקולות לא יחדלון אף בספק א' ורוצים לידון בדבר החדש ולהחמיר אצל האשכנזים אף בכמה ספיקות. עד כאן דבריו.

מבואר בדבריו:
א. שמימי קדם, רבים מאד (כיתות כיתות, חבורות בעלי אסופות, עדרים עדרים).
ב. לא רק שהם רבים, אלא גם הם טובים וגדולים, כלשונו: אבירי הרועים חכמי רבני ספרדים. [שהובאה שאלת האשכנזים לפניהם].
ג. נוהגים באופן סדיר, להקל בספיקות, ובלשונו: בכל יום ויום נוהגים קולות ולא חדלים מזה.
ד. אפילו בספק קל, נוטים קו להקל (כנראה הכוונה בדרבנן).
ה. שהם משייכים את מנהגי החומרות לאשכנזים בלבד.
ו. ומכח זה הם דנים להחמיר בשאלה המובאת לפניהם כשהם דנים על אשכנזים.
עד כאן מה שמבואר בדבריו בהדיא.

עולה מן הדברים: דרך ההקלה בהלכה, הינה דרך ההמסורה לנו מאבותינו ורבותינו, וכך נהגו בה הלכה למעשה, לא נהגו בה קלי הדעת ואלה שאין להם מספיק כח להתמודד בחומרות ונבכי ההלכה, אלא היא היתה הדרך הברורה והישרה אצל גדולי וחכמי ישראל, לעשות על פי קו היושר להקל ולא לחוש לכל צד שישנו.
וכח ההנהגה הזו בא עד כדי להקל אפילו בספקות וצדדים שאינם מטים לרוב, מכל מקום מקילים בהם הלכה למעשה.

ומכאן עולה ההבנה, שדרך זו היא הדרך המסורה מדור דור עד למשה בסיני, שכך ורק כך צריך להתנהג, ולא מפני שאנו עצלים ולא מפני שאנו חלשים, אלא כי זו צורת ההלכה וציווי השי"ת.

ואף שיש מושג של חסידות להחמיר בספקות, אין זה דרך המסורה לכלל, אלא לגדולים וטובים.

 

[אלישמע]

ברצוני לצטט כאן מובאה משו"ת שער אפרים ולדון בה.
זה לשונו בסימן קיב
והנה ראה ראיתי כיתות כיתות חבורות בעלי אסופות עדרי' עדרי' מאבירי הרועים חכמי רבני ספרדים אשר זרקו חיצים מרה בכבד ע"ד המיאון של הריבה הנז' והטילו גודא רבא על הנושא את הריבה במיאון וסמכו על המשענת של ה"ה הר"י מינץ וסיעתו אשר דברי הרבנים נפלאו בעיני ואחר הסליחה והמחילה מכבודם אשר הם מקילים לעצמם ומחמירים לאחרים ועושים כל האשכנזים וחכמיהם לצדיקים גמורים להטיל עליהם כל החומרות ולהפך חלילה בחכמי הספרדי' אשר בכל יום ויום נוהגים קולות וקולות לא יחדלון אף בספק א' ורוצים לידון בדבר החדש ולהחמיר אצל האשכנזים אף בכמה ספיקות. עד כאן דבריו.

מבואר בדבריו:
א. שמימי קדם, רבים מאד (כיתות כיתות, חבורות בעלי אסופות, עדרים עדרים).
ב. לא רק שהם רבים, אלא גם הם טובים וגדולים, כלשונו: אבירי הרועים חכמי רבני ספרדים. [שהובאה שאלת האשכנזים לפניהם].
ג. נוהגים באופן סדיר, להקל בספיקות, ובלשונו: בכל יום ויום נוהגים קולות ולא חדלים מזה.
ד. אפילו בספק קל, נוטים קו להקל (כנראה הכוונה בדרבנן).
ה. שהם משייכים את מנהגי החומרות לאשכנזים בלבד.
ו. ומכח זה הם דנים להחמיר בשאלה המובאת לפניהם כשהם דנים על אשכנזים.
עד כאן מה שמבואר בדבריו בהדיא.

עולה מן הדברים: דרך ההקלה בהלכה, הינה דרך ההמסורה לנו מאבותינו ורבותינו, וכך נהגו בה הלכה למעשה, לא נהגו בה קלי הדעת ואלה שאין להם מספיק כח להתמודד בחומרות ונבכי ההלכה, אלא היא היתה הדרך הברורה והישרה אצל גדולי וחכמי ישראל, לעשות על פי קו היושר להקל ולא לחוש לכל צד שישנו.
וכח ההנהגה הזו בא עד כדי להקל אפילו בספקות וצדדים שאינם מטים לרוב, מכל מקום מקילים בהם הלכה למעשה.

ומכאן עולה ההבנה, שדרך זו היא הדרך המסורה מדור דור עד למשה בסיני, שכך ורק כך צריך להתנהג, ולא מפני שאנו עצלים ולא מפני שאנו חלשים, אלא כי זו צורת ההלכה וציווי השי"ת.

ואף שיש מושג של חסידות להחמיר בספקות, אין זה דרך המסורה לכלל, אלא לגדולים וטובים.

מטונך,
כבר כתב שם אותו חכם "ומן היה ראוי שבעסק כזה אשר הוא נוגע לאשכנזים היה להם למשוך את ידם מזה ולשאול לחכמי האשכנזים אשר הם בקיאים המנהגיהם ופסקיהם".

ומעתה יש לך לשאול אצל חכמי הספרדים על איזה אופן הקילו, ואם תקל כמותם, ניחא.

כתב הב"י (יו"ד רפו ד"ה ולענין) ולענין הלכה אע"פ שהרמב"ם והתוס' והרא"ש מסכימים לדעת אחת, נכון להצריך מזוזה לבית המדרש כדברי הירושלמי ומהר"מ, כי ירא אלהים יצא את כולם, וכ"ש בדבר שאין חסרון כיס הרבה".

תעלומות לב (ח"ד סי' כ) שגם מרן ז"ל אף שפוסק השו"ע להקל הוא מהדר בתשובותיו לצאת יד"ח המחמירים. והא פשיטא שבכל אופן שיש תקנה בדבר ולכתחילה ודאי שחובה על כל רב ומורה לצאת יד"ח כל הפוסקים".

כנה"ג (ככלי הפוסקים אות מ) בשם הרד"ך (בית יג) "בדברי האיסור יש לנו לחוש לחומרא אפי' שרבים המתירים על האוסרים".

עוד שם (אות כו) "אע"פ שכתב הרב ב"י ז"ל בהקדמתו דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל במקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחד הכי נקטינן, אם יש רבים כסברת היחיד נקטינן כוותיה. הר"ם גאלאנטי סי' ן".

מהר"ם סוזין (הו"ד בחק"ל מ"ב חו"מ סי' ג אות טו) "נלע"ד דבדינים אלו וכיוצא דיש בהם לתא דאיסור, לא קבלנו הוראות מרן".

עוד שם (סי' ד) מה שכתבתי אי דברוב דיני יו"ד ואה"ע אין אנו פוסקין כמרן, הכוונה דלהחמיר מיהא אין אנו פוסקין כמרן בכל הדברים... משא"כ באיסור דלא תפסו לפסוק כמרן לגמרי".

עוד שם "דכי קבלנו הו' מרן אינו אלא שלא להקל נגדו, אבל להחמיר לא קבלנו".

חק"ל (או"ח ח"ב ס"ס צו) "ומכאן תשובה להסכמת הב"י בחיבורו לפסוק ע"פ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש... ולכאו' קשה עליו מתשובת הרשב"א... אלא דלפי מה שכתבתי גם על הכרעתו יכולים לאסור אם נראה להם לאסור כמו שכתב הרשב"א ושאר פוסקים שכתבתי לעיל".

עוד שם (יו"ד סי' קכז) "דהרי להחמיר בכמה דוכתי עבדינן היפך השו"ע וכו', אלא ודאי דקבלנו הוראותיו להחמיר כדבריו" וכו'.

נכח השלחן (חו"מ סי' ל) והגם דבירושלים ואגפיה קבלו סברת מרן ז"ל, כבר כתב הרב שמחת יום טוב ז"ל דלענין איסור ערווה וגיטין וקידושין וכו' נוהגין לתפוס החומרות יע"ש, והגם שהרב כתב כן לענין איסור ערווה ודכוותיה, כבר הם עמדו על מבוכה זו והעלו דבכל איסורא נקטי להחמיר".

שמחת יו"ט (סי' יא) "ואף דמרן בשו"ע פסק כהרי"ף והרמב"ם וכו', אנו נוהגים לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים, אלא דלהקל אין אנו יכולין לעשות היפך מרן". (וע"ע בספר התקנות של מנהגי ירושלים שנת תרמ"ג, ובכה"ח (תסח נח) ומוכח שנהגו כן בפועל).

מהר"ם סוזין (הו"ד בחק"ל מ"ב חו"מ סי' ג אות טו) "והדבר ידוע דברוב חלק יו"ד ואה"ע אין אנו בני ארץ ישראל פוסקים כמרן".

ענף עץ (סי' א) "ובכל חומרות דמחמיר מור"ם ז"ל בשיחטה קיי"ל כוותיה, ואנו נוהגין כמותו כמו שהוא ידוע".

שואל ונשאל (ח"ח יו"ד סי' סה) "גם שאלתי את הרב כמוס חדאד וכו', ואמר לי כי מלפנים נסתפקו אי אזלינן בתר מרן ז"ל או בתר מור"ם ז"ל, ושוב נראה להם להחמיר כמור"ם מאחר שבהלכות שחיחטה וטריפות מחמירים כמוהו".

ברכ"י (או"ח רמו סעיף א אות ב) "וכן ראיתי בתשובה כתב יד מהרב יחיאל קאשטילאץ שהשיג על מרן בזה בכל תוקף, שהניח שנים עשר פוסקים שהזכירם בב"י ופסק כהרי"ף והרמב"ם וכו', וגם הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו דחו דברי הרי"ף בזה, הלכך יש לחוש לסברת רוב הפוסקים".

חיים שאל (סי' טו) "ולא מבעיא לדידן בני ארעא קדישא קנקיטינן כמרן וקבלנו הוראותיו, אלא דבאסור והיתר חוששין על הרוב לכתחילה לדברי מור"ם".

שיו"ב (יו"ד סי' שכד) "וכן בכמה דינים מאיסור והיתר פשט המנהג להחמיר, הגם דמרן מיקל".

שמחת יו"ט (סי' יב) "דאף דלדידן דפסקינן כמרן, בענין איסור ערוה בגיטין וקידושין ויבום וחליצה דחשיב דבר ערוה וכו', אנו נוהגים בכל א"י לפתוס כל החומרות של כל הפוסקים, אלא דלהקל אין אנו יכולין לעשות היפך מרן".

ברך משה (סי' לד) ואע"ג דמרן בשו"ע פסק בפשיטות דהמקדש בעד אחד אין חוששים לקידושיו ואנן תפסינן סברת מרן, מ"מ דבלה היא בידינו דבאיסור ערווה חיישינן לכל הסברות להחמיר אפי' שהוא נגד מרן דמיקל".

 

[יהודי מתבונן]

עיקר הנושא לא ברירא לי, כל חומרא לגופה ועינינה, אבל ברור שחומרא שיש לה עיקר בדברי רבותינו הפוסקים האשכנזים והספרדים כאחד, המחמיר תע"ב.

 

[יעקבי]

עיקר הנושא לא ברירא לי, כל חומרא לגופה ועינינה

זה ברור, וכמו שנכתב באשכול כו"כ פעמים,
כי הנידון הינו על ה'כלל'. האם ראוי לבני תורה להחמיר?

 

[אלישמע]

עיקר הנושא לא ברירא לי, כל חומרא לגופה ועינינה, אבל ברור שחומרא שיש לה עיקר בדברי רבותינו הפוסקים האשכנזים והספרדים כאחד, המחמיר תע"ב.

זהו שלא,
אין דבר מוסכם אצל כל הפוסקים שכאן יש להחמיר וכאן יש להקל, אחרת לא היו מחלוקות.
השאלה היא מה המתווה לציבור, האם כוחא דהיתרא עדיפא, או לכתחילה ודיעבד.
וזה גם ההבדל בין הנוסחאות "מותר לכתחילה, והמחמיר תע"ב" - "ראוי לכל ירא שמים... והמיקל יש לו ע"מ שיסמוך".
וגם נוסחאות אלו, אין בהם משנה סדורה, כי פעמים כך ופעמים כך, השאלה מהי הרוח הנושבת.

 

[בית יוסף להבה]

מטונך,
כבר כתב שם אותו חכם "ומן היה ראוי שבעסק כזה אשר הוא נוגע לאשכנזים היה להם למשוך את ידם מזה ולשאול לחכמי האשכנזים אשר הם בקיאים המנהגיהם ופסקיהם".

ומעתה יש לך לשאול אצל חכמי הספרדים על איזה אופן הקילו, ואם תקל כמותם, ניחא.

לא זכיתי להבין את דבריך, הוא כתב שם שבענין זה שהוא נוגע לאשכנזים שנהגו שלא לסמוך על מיאון יש לסמוך רק על פסקיהם.
ועל כל פנים, זה מבואר שם בפירוש שזו דרכינו מרבותינו מדורי דורות, עד הלכה למשה מסיני, להקל מאד ביחס לאשכנזים. (וכמו שזה מבואר בכל הציטוטים שהובאו באשכול לעיל, ויש עוד רבים להוסיף עליהם, רק שאין צריך לזה כי זה פשוט לכל צורב, וכמדומני שמהר"ץ חיות כתב דבר זה בלשון שכל בא בשער בית המדרש יודע את חילוק דרך מרן ומור"ם בזה).

לגבי שאר הציטוטים שהבאת, תחילה וראש במה שהזכרת מדברי מרן, אין ספק שמרן הוא כבר מחמיר, ולכן להחמיר על דבריו זו כבר תוספת חומרא.
וברוב הפוסקים שראיתי מימי, ואין לי את היכולת לצטטם, כתבו את הכלל היבש שבדבר ערווה מחמירים נגד מרן, לא יותר. (דלא כנכח השולחן שציטטת, ובאמת קשה להבין מה כוונתו, אם כי עפר אני תחת כפות רגליו).
ואין ספק שאם אנו דנים בשם אלה שנתקבלה הוראתם בישראל, אזי מרן החיד"א הוא הראוי יותר להביאו, וממה שציטטת הוא כתב דכן הוא בכמה דברים, ולכתחילה בלבד.
ולמרות שאני באופן אישי נמשך אחרי פסיקותיו של הר"ב בן איש חי, לא זכיתי לעמוד על משנתו הכללית בענין, ואני מבין מרוח הדברים שהוא מחמיר יותר כדברי מור"ם, אבל מה שכן ברור לי, שגם הוא ברוב פסקיו הלכה למעשה (כלומר בספרי תשובותיו), בכל הנושאים, מעלה למעשה קולות גדולות בהמון נושאים, מכל מיני טעמים, כך שהחומרות בחלק מהדברים הן רק תיאוריה, ולא שינה ממנהג אבותינו להקל.
ואיך שלא יהיה, עמודי ההוראה של הדור האחרון, חכם בן-ציון וחכם עובדיה שני שרי צבאות ישראל, העמידו את הענין בקרן אורה, ופוק חזי בספריהם, שלמעשה שניהם מעמידים את עיקר הדין להוראה כדעת מרן, (אלא אם דעתו קשה מאד), ובזה נחלקו (על פי מקורות) את מינון החומרא הראוי.

 

[אלישמע]

לא זכיתי להבין את דבריך, הוא כתב שם שבענין זה שהוא נוגע לאשכנזים שנהגו שלא לסמוך על מיאון יש לסמוך רק על פסקיהם.

וכשבאים לתת הגדרות לספרדים אם הם מקילים או לא, ראוי לראות זאת בכתביהם קודם כל.

ועל כל פנים, זה מבואר שם בפירוש שזו דרכינו מרבותינו מדורי דורות, עד הלכה למשה מסיני, להקל מאד ביחס לאשכנזים. (וכמו שזה מבואר בכל הציטוטים שהובאו באשכול לעיל, ויש עוד רבים להוסיף עליהם, רק שאין צריך לזה כי זה פשוט לכל צורב, וכמדומני שמהר"ץ חיות כתב דבר זה בלשון שכל בא בשער בית המדרש יודע את חילוק דרך מרן ומור"ם בזה).

באופן עקרוני כן,
הספרדים הקילו יותר מהאשכנזים, והרב עובדיה יותר מהספרדים.

לגבי שאר הציטוטים שהבאת, תחילה וראש במה שהזכרת מדברי מרן, אין ספק שמרן הוא כבר מחמיר, ולכן להחמיר על דבריו זו כבר תוספת חומרא.

כן, באותו דין שמרן החמיר, אל תחמיר יותר. - המדובר הוא בשאר הדינים שמרן היקל.

וברוב הפוסקים שראיתי מימי, ואין לי את היכולת לצטטם, כתבו את הכלל היבש שבדבר ערווה מחמירים נגד מרן, לא יותר. (דלא כנכח השולחן שציטטת, ובאמת קשה להבין מה כוונתו, אם כי עפר אני תחת כפות רגליו).

כנראה הסתכלת בעין יצחק מהדו' תשס"ז.

ואין ספק שאם אנו דנים בשם אלה שנתקבלה הוראתם בישראל, אזי מרן החיד"א הוא הראוי יותר להביאו, וממה שציטטת הוא כתב דכן הוא בכמה דברים, ולכתחילה בלבד.

הבאתי ממנו מעל 4 דוגמאות. ולכתחילה הכוונה, שעל המורה יש להורות כן לחומרא,
ומי שלא עשה כדברי המורה (או אם המורה עבר ולא הורה כן), אז אין למחות בו...
(הלשון עבר ולא הורה, איני זוכר אם היא מהחיד"א או מפוסק אחר, אבל הרוח היא אחת).

ולמרות שאני באופן אישי נמשך אחרי פסיקותיו של הר"ב בן איש חי, לא זכיתי לעמוד על משנתו הכללית בענין, ואני מבין מרוח הדברים שהוא מחמיר יותר כדברי מור"ם, אבל מה שכן ברור לי, שגם הוא ברוב פסקיו הלכה למעשה (כלומר בספרי תשובותיו), בכל הנושאים, מעלה למעשה קולות גדולות בהמון נושאים, מכל מיני טעמים, כך שהחומרות בחלק מהדברים הן רק תיאוריה, ולא שינה ממנהג אבותינו להקל.

בסדר, אז תפסוק כמו הרב עובדיה של הבא"ח.

ואיך שלא יהיה, עמודי ההוראה של הדור האחרון, חכם בן-ציון וחכם עובדיה שני שרי צבאות ישראל, העמידו את הענין בקרן אורה, ופוק חזי בספריהם, שלמעשה שניהם מעמידים את עיקר הדין להוראה כדעת מרן, (אלא אם דעתו קשה מאד), ובזה נחלקו (על פי מקורות) את מינון החומרא הראוי.

ולמרות זאת יש להם הרבה מחלוקות...
(ואצ"ל בדברים שאינם מפורשים במרן...).

 

[משיב כהלכה]

הרב עובדיה כתב פעם בענין פתיחת קופסאות שימורים, ואמר שהחזו"א אוסר, ולא פשוט לדחות דבריו, וצריך לעמול הרבה, וכתב להתיר.

לאחר שכתב נעלם ממנו הדף וגם מעוזרו, הרב שיטרית. ואמר לו הרב שיטרית "אולי החזו"א מקפיד בגלל שרבינו לא פוסק כמוהו", וענה לו "מוטב שיקפיד הרב ולא יקפידו עלינו כל האנשים שרוצים לאכול סרדינים בשבת". וכתב שוב להתיר.

 

[אור יעקב]

ואמר לו הרב שיטרית "אולי החזו"א מקפיד בגלל שרבינו לא פוסק כמוהו"

זה לא בדיוק שפוסק לא כמוהו.
הרי כמה וכמה רבנים כתבו שהחזו"א יודה בקופסאות שלנו שנזרקות אחר השימוש.

 

[אור יעקב]

וע"ע כאן.

 

[משיב כהלכה]

הבאתי את הסיפור כדי שנלמד את המסר העולה ממנו, לא באתי לדון לגופה של הלכה.

 

[יעקבי]

ולדעת מרן הגרי"ש אסור גם אם ירוקן את הקופסא מיד

 

[ממדבר מתנה]

ולדעת מרן הגרי"ש אסור גם אם ירוקן את הקופסא מיד

גם לשיטת החזו"א עצמו (לפי הטעם האחרון שכתב לאסור) לכאורה לא יועיל שירוקן את הקופסא.

 

[אור יעקב]

גם לשיטת החזו"א עצמו (לפי הטעם האחרון שכתב לאסור) לא יועיל שירוקן את הקופסא.

הצג קובץ מצורף 16618

אז מה זה שהביאו בשמו?

וע"ע כאן.
הצג קובץ מצורף 16616

 

[ממדבר מתנה]

אז מה זה שהביאו בשמו?

להבנתי יש לחלק לשיטתו בין קופסאות שימורים שרגילים להשתמש בהם שימוש המתמשך, דהיינו שממשיכים לאחסן את התכולה זמו מסויים עד שתגמר (כגון מלפפונים חמוצים או זיתים), שאז לכאורה לא מהני מה שכוונת הפותח להוריק מיד התכולה ולזרוק. דשימוש המתמשך חשיב לענין שם כלי (וכמ"ש שם דזמנין שאינו אוכל כל הדגים וניחא ליה בשימוש כלי דידה), ולא מתחשבים בדעתו.
לבין קופסאות קטנות (כגון טונה) שנזרקות אחר פתיחתן, דאז מועיל מה שאין רגילים להשתמש בהם שימוש חוזר (כמו שהיו נוהגים בזמנו לאחסן שם מסמרים וכיוצ"ב).

 

[משיב כהלכה]

יש גם אפשרות שלישית:
להיות רב שמחמיר זה כבר לא מעניין, יש הרבה כאלו.
רב שהוא מיקל, אוהה, זה כבר משהו חדיש ומעניין. יש לזה ביקוש.

נהפוך הוא, כל המיצר לישראל נעשה ראש, וכל המחמיר זוכה לפרסום חינם בפשקווילים כי בעלי הפשקווילים מאוד מחבבים את המחמירים שחותמים להם בשמחה על כל גחמה חדשה.

וכבר התאונן הגר"מ קליין בשו"ת משנה הלכות על כך שכיום המיקל נחשב כתואר גנאי, אבל המחמיר נחשב כצדיק וקדוש:

"ועוד יש רבנים שיראים שיאמרו עליהם שהם מן המקילין, בזמן שכוחא דמחמירין עדיף" (חלק ח' סימן קיט).

 

[משיב כהלכה]

הרמב"ם לא דיבר באופן כללי, אלא באופן פרטי, אין צורך להמציא גזרות וחששות על הציבור (את זה תעשה לעצמך).

לשונו של הרמב"ם הוא לשון כללית מאוד: "מהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר, ולא נטריח עליהם".

 

[משיב כהלכה]

אבל כשיש צדדים לכאן ולכאן, (ויכוח בהבנת ההלכה, או וויכוח אחרי שכבר חששו קדמונינו לזה וכדו'), הרמב"ם לא מיירי.

בכל הכרעה הלכתית יש צדדים לכאן ולכאן, ויכוחים בהבנה, חששות של קדמונינו וכו'.

 

[עשרה זהב]

כל המיצר לישראל נעשה ראש

אני חושב שזה לא ראוי להשתמש בביטוי מסוג זה על רבנים שחשו להחמיר.

גם אם אתה לא רוצה לקבל את דבריהם.

 

[משיב כהלכה]

עכשיו אתה אתה רוצה שאקרא שורה אחת וסגור את העיניים מההקשר שלה ? - זו לא דרכי, ולא דרך ההלכה

מה שעשית זה לקרוא עוד כמה שורות ולנסות לייחס את השורה המאוד כללית הזאת למשהו ספציפי, דהיינו - להוציאה מהקשרה. אבל השורה הזו מדברת בעד עצמה.

 

[משיב כהלכה]

אני חושב שזה לא ראוי להשתמש בביטוי מסוג זה על רבנים שחשו להחמיר.

התכוונתי לעסקנים המיצרים לישראל ועושים את המחמיר לראש.

 

[משיב כהלכה]

וכן כתב הגר"מ שטרן, מגדולי הפוסקים בארה"ב, בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קכג):

"בשאלות איסור והיתר דרכי לחפש להקל ברשות התורה, וכבר צעק היעב"ץ (חלק ב' סימן קמ"ו ד"ה וכי מה) והוכיח באותות ובמופתים דרבותינו מעולם היו חוזרים על כל אופני צדדי הקולות מנעו עצמם מלהכביד משא החומרות על הציבור עיין שם. וע' בירוש' (תרומות סופ"ה וחגיגה סופ"א) דאמרו התם "כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור", וראה בירושלמי (ע"ז ספ"ב) אמר לו לא ביש לי שאמרת על מותר אסור, אלא סופך לומר על אסור מותר. ופסק הש"ך (יו"ד סי' רמ"ב בקיצור הנהגת איסור והיתר אות ט') שכשם שאסור להתיר האיסור, אסור לאסור את המותר, ואפילו של גוי עיין שם...

וראה בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן קפ"א) דמי שמיקל "שלא כדין" בשוגג חטא בין אדם למקום הוא ועושה תשובה והשם מוחל לו, אבל המחמיר "שלא כדין" בשוגג חטא בין אדם לחבירו הוא וחייב לרצות את חבירו עיין שם, והמחמיר במזיד שוטה הוא ועובר על לא תעמוד על דם רעך (ראה בס' המצות סי' רצ"ג ובתשו' הגה"ק הדבר"ח ח"א חיו"ד סי' ב', הבאתי דבריו בהגהו' שכתבתי על חי' ח"ס מס' ביצה ב' ב' עיין שם). כדברי התשובה מאהבה הביא בברכת אהרן ברכות אות רל"ג בשם הישועות יעקב ג"כ.

ואדונינו מלך משיח היה משתבח (ברכות ד' א') שידיו מלכלוכים מדה שפיר ושלי' "לטהר" אשה לבעלה ולא "לטמאה". ובברכות (כ"ח ב') על הא דת"ר בכניסתו מהו אומר וכו' ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, הוסיפו הרי"ף והרא"ש "ולא על מותר אסור" ולא על אסור מותר. וראה בשל"ה הק' (מס' שבועות בד"ה תכלית הלימוד) דהמחמיר משום חסרון ידיעה הוא חסיד שוטה. ועיין בדרשות ח"ס לקמוח"ז מרן זצוק"ל (לר"ח אלול דף שנ"ח טור ד') בביאור דרכי ההוראה שכ' שאין המצוות מקובלין לפני הקדוש ברוך הוא אלא כשעושה המצוה בדרך ודאי ולא על הספק ויודע בבירור שזהו אסור וזה מותר בלא פקפוק. ועוד הלא כבר אחז"ל (שבת קמ"ה ב') אמור לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא "אסורה" לך אומרהו ואם לאו לא תאמרהו. הרי דגם לאסור אין לאסור אם איננו ברור לך הדבר לאיסור כאחותך, להחמיר אתה יכול להחמיר לעצמך כמה אתה רוצה אבל לאסור לאחרים רק דבר ברור כאחותך תאסור. וכ"כ קמוח"ז מרן הח"ס זכי"ע (בחאו"ח סוס"י קפ"א) וז"ל: מ"מ להורות לאחרים לאסור להו ולבטל נמי ממ"ע של אתרוג במידי דלא ברירא לן לא נ"ל דאם אין "האיסור" ברור כאחותו שהיא אסורה לא נאמרה עכ"ל, הרי כדברינו. וזה לא כמו ששמעתי משמי' דשבשן אחד שאמר דפי' דברי הגמר' שרק אם אין ברור לך הדבר "להתיר" כאחותך לאיסור לא תאמרהו, וזה שיבוש, אלא גם לאיסור לא תאמרהו, ואם ספק לך תחמיר על עצמך אבל אל תאמר איסור בדבר. ועיין בספרי באר משה ח"ב סי' ע' אות ו'. וגם לאחרים בתורת חומרא תחמיר ולא בתורת איסור".

 

[אלישמע]

לשונו של הרמב"ם הוא לשון כללית מאוד: "מהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר, ולא נטריח עליהם".

הנושא לא התחיל במילה "מהראוי" ולא הסתיים במילה "עליהם".
חובה להתייחס להקשר עליו נאמר הדבר, ולא לעשות מזה מטעמים ככל העולה על רוחנו.

בכל הכרעה הלכתית יש צדדים לכאן ולכאן, ויכוחים בהבנה, חששות של קדמונינו וכו'.

לא בזה הרמב"ם מיירי. נקודה.

מה שעשית זה לקרוא עוד כמה שורות ולנסות לייחס את השורה המאוד כללית הזאת למשהו ספציפי, דהיינו - להוציאה מהקשרה. אבל השורה הזו מדברת בעד עצמה.

מה שעשיתי זה בדיוק מה שנדרש לעשות, לראות על מה נסובו דברי הרמב"ם.
(זה שיש כאלו שהשתמשו בשורה הזו לעשות ממנה הוראה כללית אני יודע, אך זו לא בעייה שלי. וחרף גדלותם התורנית, לא אעוות את דברי הרמב"ם).