השאלה כמובן מציפה את השאלה המרכזית בעת מלחמה, מה היחס הנכון ע"פ ההשקפה התורנית לחיילי צה"ל וכ"ש הנופלים שחירפו נפשם להגן על עמ"י בארצו.
וידוע שהגר"ח שמואלביץ זצ"ל דיבר בישיבה בעת המלחמה שהייתה אז על חובת ההכרת הטוב לחיילים.
והנושא רחב, רק אכתוב דברים פשוטים ואמיתיים ששמעתי מהגרא"מ קירשנבוים שליט"א (ר"מ ומשגיח בישיבת נחלת הלוויים), שאמר כי היחס לצבא ולחיילים אמור להיות שונה, כי בעוד שלצבא כגוף אנו מתנגדים מחמת שהוא פועל לפי ההיפך הגמור מהתוה"ק, לחיילים עצמם אנו מחוייבים בתחושת הכרת הטוב, אף שאנו מאמינים שהתוה"ק היא המגינה עלינו, לכה"פ לא יגרע מכשיש לפנינו חולה ואנו עושים עצרות תפילה לרפואתו, ומאמינים שרפואתו באה מחמת תפילותינו, אבל אי"ז מונע מאיתנו את החובה לחוש הכרת הטוב כלפי הרופא שטיפל בו.
באותה המידה, החיילים הם כביכול ה"רופאים" - אלו שמבצעים בפועל את המלחמה שהצלחותיה מתרחשות בזכות הלימוד וההתפילות של לומדי התורה.
ביום זה, שבו רבים מהעם מציינים את זכר הנופלים (ולא משנה מי קבע את היום הזה, אלא זה שבפועל הוא מיוחד לזיכרון הנופלים), נראה כי ראוי לכל אחד לחוש את הכאב שבנפילתם בקידוש ה' למען עמ"י, ולהתחזק בלימוד ביתר שאת ובתפילה שה' ישמע זעקתינו ויתקיים בנו מקרא שכתוב ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, אכי"ר.
