האם צריך לחוש צער ביום הזיכרון?

הצטרף
28/11/24
הודעות
83
ילמדונו רבותינו;
האם יש להרגיש צער ביום הזכרון?

ראוי? צריך? חובה?

וא''כ מדוע, בשל היום עצמו? צער המשפחות? הציבור?

מה הגדר בזה?
 
צריך לחוש צער בצער של כל אחד ואחד מישראל, וכ"ש אם נפל בקרב בשעה שהוא יוצא להשתדל במלחמה להגן על עם ישראל.

אם יש להם יותר צער ביום הזיכרון - ראוי לחוש זאת. ואם לאו - אין שום ענין [לענ"ד].
 
אם יש להם יותר צער ביום הזיכרון - ראוי לחוש זאת. ואם לאו - אין שום ענין [לענ"ד].
זה היום שפותחים את הפצעים ומייחדים לזיכרון האובדן, יש גם נחמה אבל גם אבל ונהי
 
השאלה כמובן מציפה את השאלה המרכזית בעת מלחמה, מה היחס הנכון ע"פ ההשקפה התורנית לחיילי צה"ל וכ"ש הנופלים שחירפו נפשם להגן על עמ"י בארצו.
וידוע שהגר"ח שמואלביץ זצ"ל דיבר בישיבה בעת המלחמה שהייתה אז על חובת ההכרת הטוב לחיילים.

והנושא רחב, רק אכתוב דברים פשוטים ואמיתיים ששמעתי מהגרא"מ קירשנבוים שליט"א (ר"מ ומשגיח בישיבת נחלת הלוויים), שאמר כי היחס לצבא ולחיילים אמור להיות שונה, כי בעוד שלצבא כגוף אנו מתנגדים מחמת שהוא פועל לפי ההיפך הגמור מהתוה"ק, לחיילים עצמם אנו מחוייבים בתחושת הכרת הטוב, אף שאנו מאמינים שהתוה"ק היא המגינה עלינו, לכה"פ לא יגרע מכשיש לפנינו חולה ואנו עושים עצרות תפילה לרפואתו, ומאמינים שרפואתו באה מחמת תפילותינו, אבל אי"ז מונע מאיתנו את החובה לחוש הכרת הטוב כלפי הרופא שטיפל בו.
באותה המידה, החיילים הם כביכול ה"רופאים" - אלו שמבצעים בפועל את המלחמה שהצלחותיה מתרחשות בזכות הלימוד וההתפילות של לומדי התורה.

ביום זה, שבו רבים מהעם מציינים את זכר הנופלים (ולא משנה מי קבע את היום הזה, אלא זה שבפועל הוא מיוחד לזיכרון הנופלים), נראה כי ראוי לכל אחד לחוש את הכאב שבנפילתם בקידוש ה' למען עמ"י, ולהתחזק בלימוד ביתר שאת ובתפילה שה' ישמע זעקתינו ויתקיים בנו מקרא שכתוב ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, אכי"ר.
 
נערך לאחרונה:
מדרשתו של מרן הגרע"י זצוק"ל לפני כ40 שנה.

אמרו בגמרא (בבא בתרא י: ), הרוגי "לוד", אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. ופירוש הרוגי לוד, הם האחים פפוס ולוליינוס, במעשה שהיה, בת המלך נמצאה הרוגה, וחשדו הגויים שמישהו מישראל הרג אותה, וגזרו גזירה על כל העם, להשמיד להרוג ולאבד, ועמדו פפוס ולוליינוס, ופדו בנפשם את ישראל, שאמרו, אנחנו הרגנוה, והמלך הרג אותם לבדם, ונשארו כל ישראל לפליטה. ועליהם אמרו רבותיו, כי אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, לרוב גודל השכר שיש להם לעולם הבא. אין ספק שדברים אלה כוחם יפה גם לגבי חללי צה"ל הקבורים בארץ ישראל, אשר חרפו נפשם במערכות ישראל על גאולתינו ועל פדות נפשינו, מנשרים קלו מאריות גברו, תהי נשמתם צרורה בצרור החיים. וכבר התבטא פעם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל לאחד ממקורביו, כי עד שאנשים הולכים למרחקים לקברי הצדיקים, עליהם לדעת כי גם כאן בהר הסמוך (כוונתו היתה להר הרצל, הסמוך לישיבת קול תורה בבית וגן) יש כמה קברים של נשמות קדושות. עמנו למוד סבל ורווי דמעות, על נהרי נחלי דמי אחינו שנשפך כמים, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, ומאז חורבן בית קדשינו ותפארתינו, וגלות ישראל מעל אדמתו, נשפך דם ישראל כמים, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. ובת קול ממררת בבכי שלוש פעמים ביום ואומרת, "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם".

תמיד היינו מטרה לשנאת הגויים, שנאת עולם לעם עולם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, כמה מאות קהלות נרצחו באכזריות במסעי הצלב והאינקויזיציה, והאחרון הכביד, בשואה האחרונה אשר נהרגו כששה מליון יהודים ובתוכם גדולי ישראל צדיקים יסודי עולם, ועד עתה, בפרעות שעושים כנגדינו שכינינו הערבים הפלשתינאים, הפוגעים לא אחת בחיילינו. וכבר אמרו במסכת ראש השנה (כג.), אוי להם לאומות העולם שאין להם תקנה. ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת מטות), שכל אותם שנרצחו ביד אומות העולם הרשעים, הקדוש ברוך הוא טובל דמם על בגד שלובש עד שנעשה צבעו רווי דם, וכשיגיע יום הדין, אל קנא ונוקם מתעטף באותו הבגד, ורואה את כל גופות הנרצחים ביד בני עוולה, 'והיה צדק אזור מתניו', לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים, לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, וכמו שנאמר "ידין בגויים מלא גויות".

יום הזכרון צריך לשמש לנו לא רק כיום אבל על אבדן חללינו, שקשה סילוקם של בחורים כחורבן בית המקדש, אלא גם יום חשבון נפש, עלינו להתאמץ לחזור למסורת אבותינו, לשוב לתורה ולמעשים טובים, ולחנך את בנינו לתורה, וכמאמר הכתוב, שובו אלי ואשובה אליכם. והרי כמה וכמה מהאובדים על קדושת ה' לא נהרגו ולא נרצחו אלא בכדי שימשיך עמינו להתקיים בתורתו, וכמה וכמה נהרגו ממש על קדושת ה', שלא רצו להמיר דתם, ואם כן בודאי שבמותם ציוו לנו החיים, חיי התורה, וכמאמרו של רבינו סעדיה גאון, כי אין אומתינו אומה אלא בתורתה.

זכותם של חללי צה"ל מגיני ארץ קדשינו יחד עם כל קדושי עם ישראל תעמוד לעד להגן אלף המגן על משפחותיהם, ויעמדו בתפילה לפני כסא כבודו על כל עם ישראל לבל נוסיף לדאבה עוד, וכמו שנאמר, לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך, ויקויים בנו מקרא שכתוב, ושמתי מקום לעמי לישראל, ונטעתיו ושכן תחתיו, ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. וקראת ישועה חומותינו ושערנו תהלה, ותחזינה עינינו בבנין בית מקדשינו אהל בל יצען, בל יסע יתדותיו לנצח, וכל חבליו בל ינתקו, וכבר נאמר, כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה, מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל. ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ ובא לציון גואל במהרה בימינו. אמן (הלכה יומית).
 
ילמדונו רבותינו;
האם יש להרגיש צער ביום הזכרון?

ראוי? צריך? חובה?

וא''כ מדוע, בשל היום עצמו? צער המשפחות? הציבור?

מה הגדר בזה?

בלת"ק,

אין דבר כזה "יום זכרון", זו המצאה הסכמית שאינה מחייבת (זולתי בחוק, או בציבור שלא לפגוע ברגשות).

הצער הוא דבר אישי, וכל אחד יכול לחוש אותו מתי שהוא רוצה.

הגדר בזה הוא, שרק ע"י תקנת ב"ד יש ליום מהות, הלא"ה אינו כלום.

אם לכוין את הצער לאותו יום או לא, תלוי בויכוח הישן האם לתת חשיבות לציונים או לא. (תשאל אותי אישית, למה לא ? - תשאל אותם אישית, למה כן ?).
 
השאלה כמובן מציפה את השאלה המרכזית בעת מלחמה, מה היחס הנכון ע"פ ההשקפה התורנית לחיילי צה"ל וכ"ש הנופלים שחירפו נפשם להגן על עמ"י בארצו.
וידוע שהגר"ח שמואלביץ זצ"ל דיבר בישיבה בעת המלחמה שהייתה אז על חובת ההכרת הטוב לחיילים.

והנושא רחב, רק אכתוב דברים פשוטים ואמיתיים ששמעתי מהגרא"מ קירשנבוים שליט"א (ר"מ ומשגיח בישיבת נחלת הלוויים), שאמר כי היחס לצבא ולחיילים אמור להיות שונה, כי בעוד שלצבא כגוף אנו מתנגדים מחמת שהוא פועל לפי ההיפך הגמור מהתוה"ק, לחיילים עצמם אנו מחוייבים בתחושת הכרת הטוב, אף שאנו מאמינים שהתוה"ק היא המגינה עלינו, לכה"פ לא יגרע מכשיש לפנינו חולה ואנו עושים עצרות תפילה לרפואתו, ומאמינים שרפואתו באה מחמת תפילותינו, אבל אי"ז מונע מאיתנו את החובה לחוש הכרת הטוב כלפי הרופא שטיפל בו.
באותה המידה, החיילים הם כביכול ה"רופאים" - אלו שמבצעים בפועל את המלחמה שהצלחותיה מתרחשות בזכות הלימוד וההתפילות של לומדי התורה.

ביום זה, שבו רבים מהעם מציינים את זכר הנופלים (ולא משנה מי קבע את היום הזה, אלא זה שבפועל הוא מיוחד לזיכרון הנופלים), נראה כי ראוי לכל אחד לחוש את הכאב שבנפילתם בקידוש ה' למען עמ"י, ולהתחזק בלימוד ביתר שאת ובתפילה שה' ישמע זעקתינו ויתקיים בנו מקרא שכתוב ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, אכי"ר.
רק אכתוב דברים אמיתיים שאמר הגאון העצום בקי בחדרי תורה הג"ר בונים שרייבר שהלוחמים צריך להכיר להם טובה כמו לעובדי ניקיון.
רק אציין שלמרות שזה לא משנה מה דעתי האישית כדי שאני לא ישמע קיצוני אומר שזה לא דעתי.
 
ילמדונו רבותינו;
האם יש להרגיש צער ביום הזכרון?

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת יְהֹוָ֖ה הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם׃
 
אין דבר כזה "יום זכרון",
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ, וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְּדוֹנֵנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה: זָכְרֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ, וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ, כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה: (מתוך מחזור לראש השנה)
 
מדרשתו של מרן הגרע"י זצוק"ל לפני כ40 שנה.

אמרו בגמרא (בבא בתרא י: ), הרוגי "לוד", אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. ופירוש הרוגי לוד, הם האחים פפוס ולוליינוס, במעשה שהיה, בת המלך נמצאה הרוגה, וחשדו הגויים שמישהו מישראל הרג אותה, וגזרו גזירה על כל העם, להשמיד להרוג ולאבד, ועמדו פפוס ולוליינוס, ופדו בנפשם את ישראל, שאמרו, אנחנו הרגנוה, והמלך הרג אותם לבדם, ונשארו כל ישראל לפליטה. ועליהם אמרו רבותיו, כי אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, לרוב גודל השכר שיש להם לעולם הבא. אין ספק שדברים אלה כוחם יפה גם לגבי חללי צה"ל הקבורים בארץ ישראל, אשר חרפו נפשם במערכות ישראל על גאולתינו ועל פדות נפשינו, מנשרים קלו מאריות גברו, תהי נשמתם צרורה בצרור החיים. וכבר התבטא פעם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל לאחד ממקורביו, כי עד שאנשים הולכים למרחקים לקברי הצדיקים, עליהם לדעת כי גם כאן בהר הסמוך (כוונתו היתה להר הרצל, הסמוך לישיבת קול תורה בבית וגן) יש כמה קברים של נשמות קדושות. עמנו למוד סבל ורווי דמעות, על נהרי נחלי דמי אחינו שנשפך כמים, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, ומאז חורבן בית קדשינו ותפארתינו, וגלות ישראל מעל אדמתו, נשפך דם ישראל כמים, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. ובת קול ממררת בבכי שלוש פעמים ביום ואומרת, "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם".

תמיד היינו מטרה לשנאת הגויים, שנאת עולם לעם עולם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, כמה מאות קהלות נרצחו באכזריות במסעי הצלב והאינקויזיציה, והאחרון הכביד, בשואה האחרונה אשר נהרגו כששה מליון יהודים ובתוכם גדולי ישראל צדיקים יסודי עולם, ועד עתה, בפרעות שעושים כנגדינו שכינינו הערבים הפלשתינאים, הפוגעים לא אחת בחיילינו. וכבר אמרו במסכת ראש השנה (כג.), אוי להם לאומות העולם שאין להם תקנה. ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת מטות), שכל אותם שנרצחו ביד אומות העולם הרשעים, הקדוש ברוך הוא טובל דמם על בגד שלובש עד שנעשה צבעו רווי דם, וכשיגיע יום הדין, אל קנא ונוקם מתעטף באותו הבגד, ורואה את כל גופות הנרצחים ביד בני עוולה, 'והיה צדק אזור מתניו', לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים, לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, וכמו שנאמר "ידין בגויים מלא גויות".

יום הזכרון צריך לשמש לנו לא רק כיום אבל על אבדן חללינו, שקשה סילוקם של בחורים כחורבן בית המקדש, אלא גם יום חשבון נפש, עלינו להתאמץ לחזור למסורת אבותינו, לשוב לתורה ולמעשים טובים, ולחנך את בנינו לתורה, וכמאמר הכתוב, שובו אלי ואשובה אליכם. והרי כמה וכמה מהאובדים על קדושת ה' לא נהרגו ולא נרצחו אלא בכדי שימשיך עמינו להתקיים בתורתו, וכמה וכמה נהרגו ממש על קדושת ה', שלא רצו להמיר דתם, ואם כן בודאי שבמותם ציוו לנו החיים, חיי התורה, וכמאמרו של רבינו סעדיה גאון, כי אין אומתינו אומה אלא בתורתה.

זכותם של חללי צה"ל מגיני ארץ קדשינו יחד עם כל קדושי עם ישראל תעמוד לעד להגן אלף המגן על משפחותיהם, ויעמדו בתפילה לפני כסא כבודו על כל עם ישראל לבל נוסיף לדאבה עוד, וכמו שנאמר, לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך, ויקויים בנו מקרא שכתוב, ושמתי מקום לעמי לישראל, ונטעתיו ושכן תחתיו, ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. וקראת ישועה חומותינו ושערנו תהלה, ותחזינה עינינו בבנין בית מקדשינו אהל בל יצען, בל יסע יתדותיו לנצח, וכל חבליו בל ינתקו, וכבר נאמר, כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה, מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל. ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ ובא לציון גואל במהרה בימינו. אמן (הלכה יומית).
נפלא מאוד
מנין זה מועתק?
 
לא מבין את הדיון לגבי היום איזה צער חוץ מגלות השכינה אני צריך לחוש ביום זה
זה כמעט כמו יום אידם ואין שום היתר כלל לחוש צער דווקא ביום זה
לענין החיילים היהודים ואולי גם לשאינם יהודים צריך לחוש צער על אובדן חייהם בתרתי
גם לענין זה שהרגו אותם על קידוש ה' וחבל על דאבדין וגם ע"ז שמן הסתם לא נתפסו על דברי תורה
שעי' בהקדמה לברכת שמואל במס' קידושין שכתב שם שפפוס ולוליינוס אומרים לר"ע אשריך ר"ע שנתפסת על ד"ת אוי להם לפפוס ולוליינוס שנתפסו על דברים בטלים
אם אתה רוצה להצטער צריך להצטער על כל אברך ואברך שהולך לבית עולמו ומשאיר אותנו כאן לאנחות
 
רק אכתוב דברים אמיתיים שאמר הגאון העצום בקי בחדרי תורה הג"ר בונים שרייבר שהלוחמים צריך להכיר להם טובה כמו לעובדי ניקיון.
רק אציין שלמרות שזה לא משנה מה דעתי האישית כדי שאני לא ישמע קיצוני אומר שזה לא דעתי.
האם גודל חובת הכרת הטוב לרופא המנתח שווה לחובת הכרת הטוב לעובד הנקיון?
 
זה כמעט כמו יום אידם ואין שום היתר כלל לחוש צער דווקא ביום זה
בוא לא נגזים, איזה איסור יש להשתתף בצער הציבור (בלב) ביום שמצטערים מליוני יהודים (חלקם הקטן גם שומרי תורה ומצוות)
כמובן, לא בעצמותו של יום, אלא עצם העובדא שאנשים בצער, זה לא זמן לשמוח, ובדיוק כמו שיש איסור לשמש מטתו שני רעבון. לא משנה אם הרעב הוא אצל גוים או יהודים פוקרים או צדיקי עליון. זה ענין מוסרי בסיסי (מעוגן היטב בחז''ל ובראשונים) להשתתף בצער הצבור, לא בגלל היום שקבעו, אלא בגלל שהרבה אנשים מצטערים באותו יום, ולפחות לא לנהוג שמחה יתירה ללא ורך באותו יום( בכל מקרה זה יוצא בימי האבלות על תלמידי ר''ע כך שממילא צריך לנהוג מנהגי אבלות ולהצטער קצת ולא לנהוג מנהגי שמחה)
גם לענין זה שהרגו אותם על קידוש ה'
דוקא על הגדרה זו יש מקום להתווכח, וזה שווה אשכול בפנ''ע.
 
רק אכתוב דברים אמיתיים שאמר הגאון העצום בקי בחדרי תורה הג"ר בונים שרייבר שהלוחמים צריך להכיר להם טובה כמו לעובדי ניקיון.
רק אציין שלמרות שזה לא משנה מה דעתי האישית כדי שאני לא ישמע קיצוני אומר שזה לא דעתי.
ה'הבדל' הקטן שעובד הנקיון לא מסכן את עצמו, אם כבר פועלי בנין.
 
הרעיון לקבוע יום אבל ולמחרתו יום שמחה וחגיגה נלקח מהנוצרים (שמייסדי המדינה עלו מארצותיהם) והם בתורם לקחום משלפניהם (עד התמוז והבעל וכו').

ואין כיוצא בו ביהדות

המבנה של "יום זיכרון + יום עצמאות" הוא מבנה של תחייה. הוא לוקח את המיתוס העתיק של האל המת והקם לתחייה (תמוז/בעל/ישו) ומעתיק אותו אל הלאום. המדינה היא ה"אל" שקם לתחייה מתוך האפר של הנופלים. המעבר החד הזה הוא כלי פסיכולוגי עוצמתי שנועד ליצור קשר בל ינתק בין מחיר הדמים לבין ערך החירות.
 
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ, וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְּדוֹנֵנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה: זָכְרֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ, וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ, כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה: (מתוך מחזור לראש השנה)

יום הזכרון הזה לשואה ולגבורה ?
 
ראשי תחתית