"לא לאכול ולשתות כלום מחוץ לסוכה" - חומרא?

[אלישמע]

...

ג. עיקר השאלה היא הייתה במקרה שלא נמצא קרוב לסוכה אבל מאידך גם אין לו צער במניעת האכילה והשתייה, ו"הבעיה" היחידה שיכולה להיות שנמנע מלברך את ה' יתברך בעקבות החומרא הזאת - וזה השאלה אם ראוי או לא.

לא מסכים אתך, ככל ויש ענין שלא לשתות חוץ לסוכה, הרי שהוא מרוויח את הענין שלא שתה חוץ לסוכה.
גם מי שתאב לבמבה ומתגבר על תאותו לא מפסיד ברכה, הוא מרויח שמתגבר על התאוה.

 

[בנאות דשא]

ג. עיקר השאלה היא הייתה במקרה שלא נמצא קרוב לסוכה אבל מאידך גם אין לו צער במניעת האכילה והשתייה, ו"הבעיה" היחידה שיכולה להיות שנמנע מלברך את ה' יתברך בעקבות החומרא הזאת - וזה השאלה אם ראוי או לא.

נהגו ישראל להתענות בתענית אסתר, אע"פ שאינה מעיקר הדין כלל. וכן נהגו קדושים להתענות בזמנים שונים בשנה, למרות שהם מפסידים ברכות לרוב [וגם ברכת המזון בכלל] ורק משום תענית שהיא מעלה.
הרי לנו, שהמהלך הוא 'רוצה לאכול תברך' ולא 'רוצה לברך תאכל' וכמו שהיו שרצו לומר ע"פ החסידות, וזה יסוד מוסד לכל קיום ההלכה.

 

[דרך אמונה]

ו"הבעיה" היחידה שיכולה להיות שנמנע מלברך את ה' יתברך בעקבות החומרא הזאת - וזה השאלה אם ראוי או לא.

הרי אם מחמיר שלא לשתות חוץ לסוכה שהיא חומרא שמופיע בגמ', ובפוסקים מצינו כמה טעמים לזה, או משום גדר שלא יאכל דבר שאסור מעיקר הדין חוץ לסוכה, או משום חיבוב מצוה וכו', הרי בודאי שההימנעות מלברך את ה' אינה שיקול כלל ועיקר, כי העיקר בעבודת ה' שלנו הוא לעשות נחת רוח לפניו יתברך, ואדם שמחמיר על עצמו (חומרא שכאמור כתובה בגמ' ובכל הפוסקים) הרי שזו דרך עבודתו לעשות נחת רוח לפניו, והדברים פשוטים.