הנהגה נכונה עם הילדים בחג השבועות

[א צעטלה]

ראיתי כמה דברים מאת הרב יעקב בוצ'קובסקי שנכתבו אשתקד אחר שבועות, והנני רואה לצרפם פה לתועלת הציבור:

בחג השבועות השנה התפילה בבית הכנסת שלנו התנהלה באופן מסודר למופת. שום ילד לא הסתובב בחוץ, כולם ישבו ליד הוריהם למרות המשמר הארוך והמעייף. רק בסיום התפילה הבנתי את הסיבה לכך: הגבאי שלף מהמקפיא כמה ארגזי ארטיקים חלביים שהובטחו מראש "רק לילד שישב ליד אבא שלו במשך כל התפילה". לפני התפילה לא שמתי לב למודעה שהודיעה על כך, אך לאחר מעשה ראיתי את המודעה – מנוקדת ומסוגננת, ומבטיחה באותיות גדולות לכל ילד "ארטיק חלבי מיוחד", ומסיימת בברכה "שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות"...

למראה הילדים המסתערים על הגבאי, אמרתי למישהו: "מה יהיה אם ביום אחד פתאום כולם יפסיקו לאהוב סוכר? כל העסק יתפרק. משמר לא יעשו – כי לא יהיה ממתק. תפילה לא יתפללו – כי לא יהיה ממתק. זה נראה שכביכול התורה ירדה מהר סיני ביחד עם טונות של סוכר"...

אין זה מן החכמה למתוח ביקורת על אנשים שעושים וטורחים מתוך כוונות טובות, ואף גורמים לתוצאות טובות. לכל דבר בעולם יש שני צדדים. מצד אחד באמת חשוב שילדים ישבו ליד הוריהם ולא יסתובבו במהלך התפילה בחוץ. חשוב גם כן שילדים ישבו וילמדו כל הלילה ולא יתרוצצו ברחבת בית הכנסת. אבל האם זה נכון לרפד את כל הדרך אל הר סיני בשכבות של צבעי מאכל? האם לא כדאי להשאיר משהו גם לבחירה האישית של הילד, שילמד גם את המושג של בחירה בין טוב לרע?

זה הרי לא נגמר בסוכר בגיל 11. זה ממשיך אחר כך כשגדלים ונעשים בחורים, בצורות אחרות, אותה הגברת בשינוי אדרת: מבצעים על כל צעד ושעל, טיולים של האיחוד, מלגות על כל דבר שבקדושה, ארוחת בוקר מפנקת למי שטורח לקום לפני זמן קריאת שמע, וכדומה. מערכת הפעלה שלמה שטורחת להעלים את המושג בחירה בין טוב לרע, המושג כמות שהוא. האם כל זה כדאי רק בגלל התוצאות החיוביות בשטח, או שזה בא על חשבון הפנימיות, במידה מסוימת? נכון, עכשיו הבחורים בקהילה לא פספסו זמן קריאת שמע, בזכות הלחמניות והשוקו. אבל מי אמר שזו המטרה העליונה?

שוב יודגש, אין הכוונה למתוח ביקורת על אנשים שעוסקים בעשיה ברוכה, אלא רק להציג צד שני שחשוב לתת עליו את הדעת: מרוב שפע של תגמולים עלולים לאבד את הדבר עצמו, את הבחירה האישית.

אולי אם לא יהיו ממתקים למי שיושב ליד אבא - באמת הילדים יאבדו סבלנות בחזרת הש"ץ של מוסף, ואולי אפילו הם ישחקו בחוץ באמצע מעשה מרכבה של ההפטרה. אבל מאידך גיסא הם יבחרו מעצמם לשבת ליד אבא בשחרית, ואולי גם בקריאת התורה, ואולי אפילו הם יבחרו להשתולל בקריאת התורה ואז אבא ישלח אותם הביתה בנזיפה, והם יעברו חוויה של בחירה, הטוב שהם כן עשו - יהיה טוב שהם בחרו בו, בכוחות עצמם. אולי זה עדיף?

מי אמר שהמטרה העליונה שלנו היא לראות בית כנסת מתפקד בליל שבועות? אולי המטרה היא שמי שנשאר ער ילמד בעצמו לבחור בלימוד תורה? גם אם חצי מהילדים יתבטלו חצי לילה – אולי זה שוה לנו כדי שהחצי שכן לומד ברצינות יעשה זאת בכוחות עצמו, או שגם אלה שמתבטלים מהשעה שתים – ילמדו עד שתים בכוחות עצמם? האם בניית מערכת של "תכניס סוכר ויצא שטייגען" נחשבת הצלחה? אני לא יודע, רק מעלה צד שני.

 

[א צעטלה]

אני רואה שהחלק השני של המאמר גם קשור לענין הנ"ל. מצורף:

מענין לענין באותו ענין. בעצם זה אותו ענין בעצמו.

השבוע התבקשתי על ידי מנהל ת"ת בעירנו מודיעין עילית לשאת דברים לפני כיתות ז' ח' כהכנה לקבלת התורה. לא התנסיתי מעולם בנשיאת דברי חיזוק לקהל יעד כה צעיר, אבל קיויתי שאיכשהו הדברים כן יתאימו לגילם.

בחרתי לשוחח איתם על התופעה המשונה שהתרחשה השנה במודיעין עילית וכבר התפרסמה בכל הארץ, שבה לפני שבועיים נרשמו כל ילדי כיתות ז' לישיבות קטנות, לשנת הלימודים תשפ"ו... רב העיר התלונן על כך ואמר "בושנו מכל עיר", ואפשר להבין את כוונתו. באמת יש כאן תחושה לא נעימה שהעיר מתנהלת בצורה ילדותית.

(לגופו של ענין לענ"ד זה מה שהיה קורה בכל עיר אילו היו בה כל כך הרבה ישיבות קטנות. אמרתי זאת לכמה מידידי המתגוררים בעיר אחרת, שלגלגו על מה שקרה אצלנו – "אילו היו אצלכם בעיר עוד חמש ישיבות קטנות, הייתם מתנהגים בדיוק אותו דבר".

עצם הדבר שיש הרבה ישיבות קטנות זה דבר מבורך, קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל הבעיה היא שיש מדי הרבה ישיבות. למה באמת יש כה הרבה ישיבות דווקא במודיעין עילית? פשוט, משום שזו העיר שבה יש ריכוז הכי גבוה של אברכים, וכל אברך קלאסי בגיל שלושים זקוק למשרה תורנית כאויר לנשימה.

המחסור במשרות הוא באמת בעיה, שהארכתי בה בספרי חישבתי דרכי ח"ב. לא כל האברכים בנויים ללימוד תורה לשמה בלי שום תוספות. רוב האנשים רוצים לעסוק גם בעשיה ולהועיל לאחרים. זה טבע די בסיסי של האדם. זה מה שמפעיל את כל העולם.

שלא לדבר על השיקול הכלכלי שאין להתעלם ממנו. כל מי שמלגלג על אברכים שרודפים אחרי שטעלע – שינסה בבקשה לפרנס משפחה ממילגה של כולל במשך שנה אחת, ורק אחר כך שיפתח את הפה.

מרן הגרמ"ה הירש שליט"א, שבאמת איכפת לו על האברכים, התבטא שהמחסור במשרות הוא האתגר הכי גדול של עולם התורה. כמובן אין להאשים בבעיה הזו דווקא את אלו שפותחים ישיבה ומנסים להשיג לעצמם משרה ולהסתדר איכשהו בחיים...

אין בכל האמור כדי לסנגר על התופעה הפסולה לכשעצמה, וגם אין להתעלם מהנזקים שהיא גורמת. אבל יש להבין שהתופעה היא בסך הכל סימפטום, וכל עוד שהשורש לא יטופל היא תלך ותחריף ותתפשט בכל הארץ. עד כאן המאמר המוסגר).

למעשה, אמרתי לילדים כך:

"חג השבועות השנה הוא מאורע היסטורי. מעולם לא פגש חג השבועות את ילדי כיתה ז' כשהם כבר מסודרים ורשומים בישיבות קטנות. בדרך כלל מתחילת כיתה ז' עד סוף כיתה ח' הילד לומד טוב בגלל הלחץ מהישיבה: במשך כל כיתה ז' הוא רוצה להרשים את הרב'ה שהוא בעצם זה שמבררים אצלו בישיבה, ובמשך כל כיתה ח' הוא מתכונן למבחן. אבל השנה – אתם כבר מסודרים עם ישיבות, והמבחן עוד רחוק מאוד. אין לכם סיבה מלחיצה ללמוד.

למה זה קרה? מן הסתם שמעתם מהמלמדים כמה הדבר הזה נורא ואיום, אבל אנחנו צריכים לזכור שאין דבר בעולם שקורה במקרה. למה הקב"ה סיבב את זה ככה? מה הוא רוצה מכם?

אם ילד לומד במשך כל כיתה ז' כי הוא רוצה ישיבה, ובמשך כל כיתה ח' הוא ממשיך ללמוד כי הוא רוצה להצליח במבחן, אז כך הוא ממשיך גם בישיבה קטנה – הוא לומד כל הזמן בשביל לזכות בישיבה גדולה, ובישיבה גדולה הוא לומד כל הזמן כי הוא רוצה שידוך טוב. ואז בגיל עשרים ואחד אחרי שהוא מתחתן – פתאום כבר אין לו שום סיבה ללמוד. אף אחד לא מלחיץ אותו.

אני חושב שהרישום המוקדם קרה כדי שתוכלו להראות לקב"ה ולעצמכם שאתם לומדים לא רק בגלל שמישהו מלחיץ אתכם עם הישיבות, אלא אתם רוצים ללמוד כי זה שוה ללמוד. זה המבחן שלכם – האם תבחרו בלימוד תורה לא בגלל לחץ מהצוות החינוכי אלא בגלל בחירה שלכם. עכשיו תסבירו לי בבקשה למה כדאי לכם ללמוד, למה זה חשוב".

עלו שם הסברים מהילדים, וכיוונתי אותם לכיוון ההבנה שבחירה בעמל התורה היא בחירה בהצלחה בחיים, שכל אדם רוצה להצליח, ושאין דרך להצלחה בלי עמל, לא רק בלימוד אלא בכל תחום שהוא. המנוחה והעצלות היא נגד טבע האדם, האדם רוצה להצליח ולהתקדם, והעמל וההשקעה בלימוד בונים את הבחור להיות אדם שמצליח ברוחניות ומצליח בחיים באופן כללי. סיימתי את הדברים כך:

"אני רואה הרבה בחורים שלומדים כי הם חושבים שכך הם עושים טובה למישהו. אבא רוצה שאלמד – ולכן אני לומד. המשגיח רוצה שאלמד – ואני לומד כדי לא להסתבך איתו. מה קורה כשזו הגישה? מתחילים לנהל משחקי חתול ועכבר. ברגע שמישהו מפסיק לפקח עלי – אני מפסיק ללמוד, כי הוא כבר לא רואה. אני רוצה להגיד לכם משפט אחד שתזכרו אותו היטב: אתם לא עושים טובה לאף אחד בזה שאתם לומדים. זה לא טובה למלמד, לא טובה למנהל, לא טובה לאבא ואמא. אתם עושים טובה רק לעצמכם. רוצים חיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא? בבקשה, תלמדו כמו שצריך. רוצים להתעצל? זה עסק שלכם, לא של אף אחד אחר".

החינוך לבחירה אישית, החזרת המושכות לידים של האדם עצמו – מצמיח ומגדל, כפי שאנו רואים בפרשת השבוע. בתורה כתוב "נשא את ראש בני גרשון גם הם... זאת עבודת משפחות הגרשוני וכו'". התורה מצוה למנות את בני הגרשוני לקראת עבודתם באוהל מועד. מדוע מנין זה נקרא בשם "נשיאת ראש"?

"נשיאת ראש" פירושה – רוממות, התייחסות של כבוד וגדלות לאדם שאת ראשו נושאים. כאשר בני גרשון מקבלים תפקיד אחראי במשכן ראשם מתנשא, הם גדלים. עצם קבלת האחריות מרוממת את האדם ומצמיחה אותו. ככל שמסירים מהאדם אחריות – כך מקטינים אותו, וככל שמטילים עליו תפקידים – הוא צומח וגדל.

אם ילד מגיע לליל שבועות מתוך רצון אישי ללמוד, כי זה לילה רציני, כי יש קבלת התורה – הוא יצליח כנראה חלקית, אבל מה שהוא יצליח זו תהיה הצלחה אמיתית, שלו בלבד. לעומת זאת אם הוא יגיע מראש בלי שום בחירה, אלא בגלל שיש דרשות עד הבוקר ואחרי כל דרשה מקבלים חטיף, ומי שמגיע לחמש חטיפים מקבל כרטיס ומי שמגיע לשלשה כרטיסים נכנס להגרלה על מכונית, וכל זה נעשה יחד עם כל ילדי הקהילה בלי שום בחירה ובלי שום "אני" בתוך המערכת – ההצלחה בהפעלה תהיה מלאה, אבל כמה מתוך ההצלחה הזו ישתרש בנשמתו? זה כבר צ"ע.

 

[אבן ירושלמית]

איך אפשר לקבל את המאמרים שלו?