החש בראשו
סייג לחכמה שתיקה!
חשבתי לכתוב כאן מה שאני מוסר על הספר דעת תבונות לרמח״ל זלה״ה ומעלה על הכתב וזה החלי בעזרת השם. אקבל הערות/הארות/תיקוני טעויות בהבנה וכו׳ בשמחה. אציין שמן הסתם יהיו אי שם דברים שאאלץ לתקן, אז ראו זאת כטיוטה.
אשכול אחר בו יקובצו הערות שיש לי בספר אעשה אחר כך.
אשכול אחר בו יקובצו הערות שיש לי בספר אעשה אחר כך.
א. אמרה הנשמה – תאותי ורצוני להתישב על קצת דברים מאותם שנאמר בהם (דברים ד, לט), ״והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים", הרי הם מעיקרי אמונתנו שחייב כל האדם לרדוף אחרי ידיעתם, כל אשר תשיג ידו.
ביאור
א. אמרה הנשמה: תאותי - תאוות גופי ורצוני - רצון הבא מן הנשמה (ראה עיונים) להתישב על ליבי על קצת דברים מאותם שנאמר בהם (דברים ד, לט), "והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים״. שממה שנאמר ׳והשבות׳ מבואר שרצון התורה שהדברים יהיו מיושבים על הלב ולא יהיו רק ידיעה שכלית. והרי הם מעיקרי אמונתנו שזו סיבה נוספת למה צריך שהדברים יהיו מיושבים על הלב בכדי שהאמונה תהייה ברורה ומוצקה, ולכן חייב כל האדם לרדוף אחרי ידיעתם [-דעת זה חיבור, שהאדם מחובר לדבר והוא ברור לו], ככל אשר תשיג ידו.
עיונים
א. תאותי ורצוני. תאווה זה כוח משיכה מהגוף, רצון הוא כוח ששייך לנפש או הנשמה. מקור התאוות הוא מהלב, ראה בשו״ע (סימן כ״ה סעיף ה׳) בכוונה בהנחת תפילין על הזרוע שהוא כנגד הלב ״שהוא עיקר התאוות״ והמוח (שזה שייך לשכל) הוא המקור למחשבות. וכנראה שכשהדברים מתיישבים זה משפיע גם על הגוף ולא על השכל בלבד.
ב. שחייב כל האדם לרדוף. כיון שהם מעיקרי האמונה לא רק מצד המצווה של ׳והשבות׳ צריך שיתיישבו הדברים על הלב, אלא האדם גם מצד עצמו צריך להגיע למצב של ׳רדיפה׳, שהוא מרגיש שהוא חייב לרדוף כדי שלא יהיה חסר באמונה.
ג. שחייב כל אדם לרדוף אחר ידיעתם. ואחר שתהיה ידיעה אז זה יתיישב על הלב. שכל זמן שהוא מבין ומשכיל את הדבר אבל לא יודע, הדבר לא מיושב על הלב. וזהו שנאמר ׳וידעת׳ היום ואז ׳והשבות׳ אל לבבך. קודם ידיעה ואז השבה.
וכאן אנו נכנסים לעניין של דעת. מהי דעת? המושג ׳דעת׳ הוא חיבור, כמו שמצאנו בכתובים ׳והאדם ידע את חוה אשתו׳ ׳ואיש לא ידעה׳ ועוד רבים כאלו. ולכאורה קשה שהני מילי בדברים המורגשים כמו ביאה וכיוצא בה אז שייך חיבור, כלומר במציאות. אבל בדברים רעיוניים מה שייך חיבור? אבל באמת השאלה כאן הפוכה! מה שייך לנקוט בדברים המורגשים ששייכים יותר לחוש המישוש ׳דעת׳, הלא ׳דעת׳ איננה דבר המורגש אלא היא דבר השייך לעניין השכלי (אמנם דעת היא לא מה שאנחנו קורים ׳שכל׳, כי שכל ודעת הם שני דברים נפרדים, ואי״ה להלן יתבאר יותר)?
אלא כשאומרים שדעת זה חיבור, לא מתכוונים להבנה השטחית שזה חיבור ממשי. חיבור - פירושו התמזגות. למשל, ישנה איזו ידיעה שהאדם רוצה לדעת אותה. אז, אם הוא הבין אותה לגמרי, כלומר, הבנה מעמיקה, שברורה לו לפרטי פרטים, וגם באיכות ההבנה היא התבררה לו לגמרי. אז הוא יודע אותה, הידיעה הזו ממוזגת אתו, היא חלק ממנו. אבל אם ההבנה שטחית, לא הבנה מעמיקה, אפילו אם הוא יודע את פרטי הידיעה הזו, אבל בעצם הידיעה חסרה לו הבנה, אם כך הוא לא באמת יודע אותה, ישנה אצלו איזו הבנה בעניין מסוים, אבל שהיא תהיה חלק ממנו זה לא.
לכן דווקא בביאה מצאנו שקורים לזה בלשון ׳דעת׳, לא מצאנו שאחד שייתן יד לחברו נחשב שיודע אותו. כי החיבור המושלם בין איש ואשה שיהיו לבשר אחד הוא רק בזמן הביאה, ואין הכוונה על חיבור בגוף גרידא, אלא בדעת, שנעשים חיבור שלם ודבוקים במחשבתם ורצונם אחד עם השני.לכן דווקא בביאה הלשון דעת.
וזה מה שנאמר אצל אדם וחוה ׳יודעי טוב ורע׳, שהרי אי אפשר לומר שעד אז לא הבינו מהו הרע, אלא שכידוע הרע היה מחוץ לאדם ועל ידי החטא הוא בתוך האדם. ובהרחבה יותר, האדם במהות שלו הוא רק טוב אין בו רע בכלל, שהרי האדם האמתי אינו הגוף אלא הנשמה (זה לא מדויק כי האדם הוא לא רק הנשמה אבל אין המקום כאן כעת) והגוף אינו אלא רק כמלבוש לנשמה. והנה כשישנה תאווה לאיזה דבר גשמי, הרצון איך שהוא מצטייר לנו הוא ׳אני׳ רוצה ׳אני׳ תאב. במבט ראשון כן הוא הדבר! אני רוצה! אבל נשאל נא את עצמנו אחרי הדברים האמורים האם כן הם הדברים? וודאי שלא! ׳אני׳ לא רוצה! הגוף שלי רוצה, אבל לא אני. אז למה מצטייר לנו תמיד על עניינים של גשמיות בנוסח של ׳אני׳? זה נעשה על ידי החטא שהרע נכנס באדם עד כדי כך שהוא לא יכול להבדיל ולומר זה לא אני אלא זה הגוף שלי.
ומצאתי שהרב דסלר כותב כך ממש באותו נוסח עם מעט תוספת כלפי עניין של היצר טוב, ואלו דבריו: ״במצב שלאחר החטא נשמעים לנו דברי היצר הרע כגוף ראשון, אני רוצה אני מתאווה, והיצר טוב תובע מאתנו בלשון נוכח אתה מחויב אסור לך וכדו'. כלומר, השכל והמצפון תובעים מאתנו הטוב והישר, ורצוננו בתחילה מזדהה עם התאווה. אבל לא כן אצל אדם הראשון ׳כי האלהים עשה את האדם ישר׳ והיה עושה מטבעו מה שראוי לעשותו כמו שכתב רמב״ן. כלומר שרצון וחפץ ה׳אני׳ שלו היו מכוונים רק לעשיית הטוב והישר, והרע היה חוץ ממנו כמו שכתב בנפש החיים, אשר על כן היה צריך הנחש לבוא מבחוץ לפתותו, וביאור הדברים שהפיתוי לא היה יכול להביא את אדם הראשון למחשבה אני מתאווה לעשות כך וכך, כי להתאוות דבר נגד רצון השם יתברך היה אצלו מופרך לגמרי, וכאילו ירצה אדם להיכנס לתוך האש, ולכן היה צריך לבוא אליו בלשון ׳אתה׳ קול הבא אליו מבחוץ ולא מתוך ה׳אני׳ שהיה מושרש בטוב״. עד כאן דברי המכתב מאליהו. הרחבה והסבר נוסף בסוגיה זו ניתן למצוא בספר מזמור לדוד להגר״ד כהן שליט״א. עניין זה שייך לדברי רבינו להלן (קכ״ו) ואם חפץ ה׳ יצלח בידי אכתוב שם סוגיה זו של חטא אדם הראשון מה שיעלה בידי.
וכיון שכבר נגענו במושג דעת, ניגע בעניין דעת האדם. הזמן בו האדם נכנס לעול תורה ומצוות הוא בגיל י״ג שנה. והטעם הוא שאז האדם נעשה בר דעת. ולכאורה עוד קודם לכן בהיותו עדיין ילד, כבר יש בו שכל והבנה. הרי אנו רואים שילדים צעירים לומדים תלמוד ומבינים אותו, למה עדיין אנו אומרים שאין להם דעת? כאן אנחנו צריכים לעשות הפרדה בין המושג ׳שכל׳ למושג ׳דעת׳. שכל ישנו באדם עוד מקטנותו [ומתפתח עם השנים עד גיל מסוים שם נעצרת ההתפתחות השכלית]. דעת אינה שכל אלא היא ידיעה וחיבור כמו שאמרנו קודם. חיבור האדם לעצמו, לדעת מה הוא עושה, לדעת מה המשמעות של הפעולה שעשה, לדעת שיש שכר ועונש. כשאנחנו אומרים שלילד אין דעת, המצב הוא שהוא עדיין לא מחובר עם עצמו, הוא לא יודע את המשמעות של מה שהוא עושה. אם נשאל אותו לאחר מעשה מה הוא עשה? הוא יאמר לנו מה הוא עשה ואפילו יבין את זה, אבל לדעת מה שהוא עשה, זה לא.
הביטוי שיהיה לזה למעשה הוא בנושא של ׳לקיחת אחריות׳ כשאדם יודע מה שהוא עושה ואת מה שמוטל עליו הוא יכול לקחת אחריות על עצמו ולהתחייב לעשות כן, אם רק בשכל הוא יידע שצריך לעשות כך כוך אבל לא יהיה מחובר לזה, הוא לא יוכל לקחת אחריות ולהתחייב על המוטל עליו. בגיל י״ג כשהאדם נעשה בר דעת אז הוא נכנס לעול תורה ומצוות, כי אז הוא יכול לקחת אחריות ולהתחייב על קיום מצוות. דברים דקים וקשים להסבר לכן אני מקצר.
ב. שחייב כל האדם לרדוף. כיון שהם מעיקרי האמונה לא רק מצד המצווה של ׳והשבות׳ צריך שיתיישבו הדברים על הלב, אלא האדם גם מצד עצמו צריך להגיע למצב של ׳רדיפה׳, שהוא מרגיש שהוא חייב לרדוף כדי שלא יהיה חסר באמונה.
ג. שחייב כל אדם לרדוף אחר ידיעתם. ואחר שתהיה ידיעה אז זה יתיישב על הלב. שכל זמן שהוא מבין ומשכיל את הדבר אבל לא יודע, הדבר לא מיושב על הלב. וזהו שנאמר ׳וידעת׳ היום ואז ׳והשבות׳ אל לבבך. קודם ידיעה ואז השבה.
וכאן אנו נכנסים לעניין של דעת. מהי דעת? המושג ׳דעת׳ הוא חיבור, כמו שמצאנו בכתובים ׳והאדם ידע את חוה אשתו׳ ׳ואיש לא ידעה׳ ועוד רבים כאלו. ולכאורה קשה שהני מילי בדברים המורגשים כמו ביאה וכיוצא בה אז שייך חיבור, כלומר במציאות. אבל בדברים רעיוניים מה שייך חיבור? אבל באמת השאלה כאן הפוכה! מה שייך לנקוט בדברים המורגשים ששייכים יותר לחוש המישוש ׳דעת׳, הלא ׳דעת׳ איננה דבר המורגש אלא היא דבר השייך לעניין השכלי (אמנם דעת היא לא מה שאנחנו קורים ׳שכל׳, כי שכל ודעת הם שני דברים נפרדים, ואי״ה להלן יתבאר יותר)?
אלא כשאומרים שדעת זה חיבור, לא מתכוונים להבנה השטחית שזה חיבור ממשי. חיבור - פירושו התמזגות. למשל, ישנה איזו ידיעה שהאדם רוצה לדעת אותה. אז, אם הוא הבין אותה לגמרי, כלומר, הבנה מעמיקה, שברורה לו לפרטי פרטים, וגם באיכות ההבנה היא התבררה לו לגמרי. אז הוא יודע אותה, הידיעה הזו ממוזגת אתו, היא חלק ממנו. אבל אם ההבנה שטחית, לא הבנה מעמיקה, אפילו אם הוא יודע את פרטי הידיעה הזו, אבל בעצם הידיעה חסרה לו הבנה, אם כך הוא לא באמת יודע אותה, ישנה אצלו איזו הבנה בעניין מסוים, אבל שהיא תהיה חלק ממנו זה לא.
לכן דווקא בביאה מצאנו שקורים לזה בלשון ׳דעת׳, לא מצאנו שאחד שייתן יד לחברו נחשב שיודע אותו. כי החיבור המושלם בין איש ואשה שיהיו לבשר אחד הוא רק בזמן הביאה, ואין הכוונה על חיבור בגוף גרידא, אלא בדעת, שנעשים חיבור שלם ודבוקים במחשבתם ורצונם אחד עם השני.לכן דווקא בביאה הלשון דעת.
וזה מה שנאמר אצל אדם וחוה ׳יודעי טוב ורע׳, שהרי אי אפשר לומר שעד אז לא הבינו מהו הרע, אלא שכידוע הרע היה מחוץ לאדם ועל ידי החטא הוא בתוך האדם. ובהרחבה יותר, האדם במהות שלו הוא רק טוב אין בו רע בכלל, שהרי האדם האמתי אינו הגוף אלא הנשמה (זה לא מדויק כי האדם הוא לא רק הנשמה אבל אין המקום כאן כעת) והגוף אינו אלא רק כמלבוש לנשמה. והנה כשישנה תאווה לאיזה דבר גשמי, הרצון איך שהוא מצטייר לנו הוא ׳אני׳ רוצה ׳אני׳ תאב. במבט ראשון כן הוא הדבר! אני רוצה! אבל נשאל נא את עצמנו אחרי הדברים האמורים האם כן הם הדברים? וודאי שלא! ׳אני׳ לא רוצה! הגוף שלי רוצה, אבל לא אני. אז למה מצטייר לנו תמיד על עניינים של גשמיות בנוסח של ׳אני׳? זה נעשה על ידי החטא שהרע נכנס באדם עד כדי כך שהוא לא יכול להבדיל ולומר זה לא אני אלא זה הגוף שלי.
ומצאתי שהרב דסלר כותב כך ממש באותו נוסח עם מעט תוספת כלפי עניין של היצר טוב, ואלו דבריו: ״במצב שלאחר החטא נשמעים לנו דברי היצר הרע כגוף ראשון, אני רוצה אני מתאווה, והיצר טוב תובע מאתנו בלשון נוכח אתה מחויב אסור לך וכדו'. כלומר, השכל והמצפון תובעים מאתנו הטוב והישר, ורצוננו בתחילה מזדהה עם התאווה. אבל לא כן אצל אדם הראשון ׳כי האלהים עשה את האדם ישר׳ והיה עושה מטבעו מה שראוי לעשותו כמו שכתב רמב״ן. כלומר שרצון וחפץ ה׳אני׳ שלו היו מכוונים רק לעשיית הטוב והישר, והרע היה חוץ ממנו כמו שכתב בנפש החיים, אשר על כן היה צריך הנחש לבוא מבחוץ לפתותו, וביאור הדברים שהפיתוי לא היה יכול להביא את אדם הראשון למחשבה אני מתאווה לעשות כך וכך, כי להתאוות דבר נגד רצון השם יתברך היה אצלו מופרך לגמרי, וכאילו ירצה אדם להיכנס לתוך האש, ולכן היה צריך לבוא אליו בלשון ׳אתה׳ קול הבא אליו מבחוץ ולא מתוך ה׳אני׳ שהיה מושרש בטוב״. עד כאן דברי המכתב מאליהו. הרחבה והסבר נוסף בסוגיה זו ניתן למצוא בספר מזמור לדוד להגר״ד כהן שליט״א. עניין זה שייך לדברי רבינו להלן (קכ״ו) ואם חפץ ה׳ יצלח בידי אכתוב שם סוגיה זו של חטא אדם הראשון מה שיעלה בידי.
וכיון שכבר נגענו במושג דעת, ניגע בעניין דעת האדם. הזמן בו האדם נכנס לעול תורה ומצוות הוא בגיל י״ג שנה. והטעם הוא שאז האדם נעשה בר דעת. ולכאורה עוד קודם לכן בהיותו עדיין ילד, כבר יש בו שכל והבנה. הרי אנו רואים שילדים צעירים לומדים תלמוד ומבינים אותו, למה עדיין אנו אומרים שאין להם דעת? כאן אנחנו צריכים לעשות הפרדה בין המושג ׳שכל׳ למושג ׳דעת׳. שכל ישנו באדם עוד מקטנותו [ומתפתח עם השנים עד גיל מסוים שם נעצרת ההתפתחות השכלית]. דעת אינה שכל אלא היא ידיעה וחיבור כמו שאמרנו קודם. חיבור האדם לעצמו, לדעת מה הוא עושה, לדעת מה המשמעות של הפעולה שעשה, לדעת שיש שכר ועונש. כשאנחנו אומרים שלילד אין דעת, המצב הוא שהוא עדיין לא מחובר עם עצמו, הוא לא יודע את המשמעות של מה שהוא עושה. אם נשאל אותו לאחר מעשה מה הוא עשה? הוא יאמר לנו מה הוא עשה ואפילו יבין את זה, אבל לדעת מה שהוא עשה, זה לא.
הביטוי שיהיה לזה למעשה הוא בנושא של ׳לקיחת אחריות׳ כשאדם יודע מה שהוא עושה ואת מה שמוטל עליו הוא יכול לקחת אחריות על עצמו ולהתחייב לעשות כן, אם רק בשכל הוא יידע שצריך לעשות כך כוך אבל לא יהיה מחובר לזה, הוא לא יוכל לקחת אחריות ולהתחייב על המוטל עליו. בגיל י״ג כשהאדם נעשה בר דעת אז הוא נכנס לעול תורה ומצוות, כי אז הוא יכול לקחת אחריות ולהתחייב על קיום מצוות. דברים דקים וקשים להסבר לכן אני מקצר.
נערך לאחרונה: