הערות בתורת הראשון לציון רבי עובדיה יוסף זצ"ל

  • יוזם הנושא יוזם הנושא כהן
  • תאריך התחלה תאריך התחלה

כהן

חבר בכיר
הצטרף
21/12/24
הודעות
972
שו"ת יביע אומר חלק ד - יורה דעה סימן כו אות א'.

הרי"צ גיאת במאה שערים ח"ב (עמוד נח), הביא תשו' רב נטרונאי גאון, דמתני' דאין מברין אלא על מטות זקופות, במועד מיירי. (ושם הביא ד' הגמ' כו סע"ב, רבא איתרע ביה מילתא על לגביה אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי, רבא זקיף, אבא בר מרתא כפי, אמר (רבא), כמה לית ביה דעתא להאי צו"מ. וכ' ע"ז הגאון, דמתני' אטעיתיה הוא סבר דבחול קיימא, ולא היא במועד קיימא, ובמועד הוא דאין מברין אלא על מטות זקופות, אבל בחול אין מברין אלא על מטות כפויות. ע"כ. והוא חידוש שדוחה דברי רבא, בה בשעה שהגמ' מביאתו להלכה. וע' בס' האשכול שם. וצע"ג.) ע"כ.

במחכ"ת הרמה, אין הבנתו נכונה בזה. אין הכונה 'שהגאון' דוחה את דברי 'רבא', אלא 'שהריצ"ג' דוחה את דברי 'הגאון'.

הלכות רי"ץ גיאת הלכות אבל עמוד רלט
ולענין שאין מברין אלא מטות זקופות נשאל מרב נטרונאי במאי קמיירי אי במועד - מברין אבל במועד? ואי בחול מאי איכא מטות זקופות. והשיב כך הוא המנהג שבשעה שמברין אבל ומבקשין לסעוד זוקפין אותן לאחר שיוצאין מנחמין כופין אותן. ולא כל בני אדם שוין אלא מי שלבו גס בו ויש לו קרובין הן הן מברין על מטות כפויות ושאר כל בני אדם מברין אותן על מטות זקופות. ולאחר שיוצאין מנחמין כופין אותן כדקאמר רבא איתרע ביה מלתא על לגביה וכו'. וכבר אמרנו דמתניתן אטעיתיה, הוא סבר דבחול קיימא ולא היא במועד קיימא ובמועד הוא דאין מברין אלא על מטות זקופות אבל בחול אין מברין אלא על מטות כפויות ע"כ.

מהמילים 'וכבר אמרנו' - הם דברי הריצ"ג, וכונתו למה שכתב לעיל מיניה
הלכות רי"ץ גיאת הלכות אבל עמוד רלט
אין קורעיןתעג) ואין חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על מטות זקופות. ואין מוליכיןתעד) לבית האבל לא בטבלא ולא באיסקוטלא ולא בקנון אלא בסלים. ואין אומרים ברכת אבל במועד אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים. כולה מתניתין במועד קיימי ואצטריך ס"ד אמינא הואיל ואין אבלות במועד כל הני מילי לא לנהוג קא משמע לן דלא דמו לאבילות דהתם היינו טעמא דלא מקיימי שמחה בהדי אבילות אבל קריעה וחליצה והברייה לא שייכי באבילות וגבי קריעה אמרינן התם קריעה לחוד ואבילות לחוד וכל קריעה בעלמא מותרת במועד. ובשבת אמרינן הקורע בחמתו ועל מתו יצא ידי קריעה אף על פי שחלל שבת. ובירושלמי אתמר על מתניתין דאין קורעין וכו' אלא קרובין של מת ובלבד קרובין הראויין להתאבלתעה). ואמר רב נטרונאי מי שנפטר אביו ואמו בחולו של מועד חייב לקרוע שכך אמרו חכמים בחמתותעו) ועל מתו המקלקליןתעז) פטורין וזה פטור אבל אסור הוא וכיון דבשבת פטור אבל אסור בחולו של מועד מותר לכתחלה. ש"מ דלא הוחזק לו שמשנתינו במועד נשנית שאלו היה יודע לא הוצרך לומר ממקום אחר ע"כ.

וזוהי כונתו שכתב 'וכבר אמרנו דמתניתין אטעיתיה', דהיינו המשנה הטעתה את רב נטרונאי, שהוא חשב שהיא מדברת בחול, ולא היא אלא היא מדברת בחוה"מ. ואין כונתו לדחות את דברי רבא, דלפי דברי רבא המשנה מדברת במי שלבו גס בו שבחול מברין על מטות כפויות, ובחוה"מ על מטות זקופות, ורבא מיירי במי שאין לבו גס בו שגם בחול מברין על מטות זקופות, וכפי שכתב הריטב"א שם.
 
בחזו"ע ברכות עמ' קפ"ד בהערה ג' לענין פריכיות אורז כתב: ומ"ש שם [בספר וזאת הברכה] בעמ' שסא להעיר ע"ז שאם האורז ניכר יברך במ"מ ואם נמעך שהכל - שיבוש הוא. 'לא ניתן להכתב' ע"כ. וכונתו להערות הגר"מ אליהו שם.

אולם בשו"ת מאמר מרדכי כרך ב אורח חיים סימן כא ביאר הרב הנזכר את שיטתו, ובודאי ובודאי ניתנה ליכתב מילתא בטעמא [למרות שאפשר לחלוק, וכפי שכמה פוסקי זמננו לא סבירא להו כן] וז"ל:
ואכתי, יש מחלוקת בין הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ד) לבין רש"י (ברכות ל"ח ע"א ד"ה "טרימא") בענין ריסוק תמרים, שלדעת הרמב"ם וכן פסק השו"ע (סי' ר"ב סעי' ז'), שהברכה לא משתנית, וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק מ') לענין ריסוק תפו"א. אולם, לדעת הרמ"א שם בשם תרוה"ד (סימן כ"ט) מברך על תמרים שריסקום שהכל, וזהו כדעת רש"י (ברכות דף ל"ח ע"א) שכתב לברך שהכל על טרימא, ופירש שם (ד"ה טרימא מהו): "היינו כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק, ואז מאחר ומינכר מברך העץ, אבל אם רסקן מברך שהכל".
ולמעשה, אין אנו זזים מפסקו של מרן בעל הבא"ח (ש"ר, פינחס, ה"ג) וכן כתב גם ברב פעלים (ח"ב סי' כ"ח), שאם ניכר חלק מהפרי מברך את ברכתו, ורק אם מרוסק לגמרי עד שלא ניכר פריו כלל, אז מברך שהכל.
ולפיכך, ברסק תפו"א הנקרא "פִּירֵה" שהתפו"א מרוסקים לגמרי, לדעת תרוה"ד והבא"ח יברך שהכל, ולדעת הפוסקים כרמב"ם לא איבדו את ברכתם ויברכו בורא פרי האדמה, וכאמור, אנן נקטינן מתוך ספק לברך שהכל.
דין פריכיות אורז לברך שהכל והמברך אדמה לא טועה
ולפיכך, בענין פריכיות אורז יש מי שאמר שיש להם דין אורז קלוי שדינו כדין חיטה קלויה שברכתה אדמה, ויש מי שאומר שהטעם הוא מאחר ואין האורז מבושל אלא הוא מתבקע מהחום של האש, אין לו דין מבושל וברכתו האדמה. ויש אומרים, שמאחר והם מתבקעים ונדבקים איש אל רעהו, אז אפילו לדעת הרמ"א יברך "מזונות", כי דינו כמו מבושל ונתמעך. אולם, מאחר והרמ"א פסק בסימן ר"ב הנ"ל שאם לא ניכר הצורה של הפרי ברכתו שהכל, אם כן גם בפריכיות שהם נפוחים ואין היכר שזה אורז אלא כעין בועות נפוחות, על כן ברכתם שהכל. או שנאמר, שדינו כמי שעשה פת מאורז שברכתו מזונות (שו"ע סי' ר"ח סעי' ז'). ואפשר, שהדין שונה מפת העשויה מאורז כי שם הוא נטחן לקמח ולא ניכר אם קמח דגן הוא או אורז, אבל בפריכיות יודעים שאין זה קמח. ועל כן ברכתו צריכה להיות שהכל, ועם כל זה מי שמברך האדמה לא טועה. ע"כ.

יש לציין שגם דעת הגר"י פישר, הובא בספר וזאת הברכה עמ' 106 כן היא: ודע עוד שהגרי"י פישר פסק שברכתן שהכל כיון שאין צורתן ניכרת עי"ש.
 
בחזו"ע ברכות עמ' קפ"ד בהערה ג' לענין פריכיות אורז כתב: ומ"ש שם [בספר וזאת הברכה] בעמ' שסא להעיר ע"ז שאם האורז ניכר יברך במ"מ ואם נמעך שהכל - שיבוש הוא. 'לא ניתן להכתב' ע"כ. וכונתו להערות הגר"מ אליהו שם.

אולם בשו"ת מאמר מרדכי כרך ב אורח חיים סימן כא ביאר הרב הנזכר את שיטתו, ובודאי ובודאי ניתנה ליכתב מילתא בטעמא [למרות שאפשר לחלוק, וכפי שכמה פוסקי זמננו לא סבירא להו כן] וז"ל:
ואכתי, יש מחלוקת בין הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ד) לבין רש"י (ברכות ל"ח ע"א ד"ה "טרימא") בענין ריסוק תמרים, שלדעת הרמב"ם וכן פסק השו"ע (סי' ר"ב סעי' ז'), שהברכה לא משתנית, וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק מ') לענין ריסוק תפו"א. אולם, לדעת הרמ"א שם בשם תרוה"ד (סימן כ"ט) מברך על תמרים שריסקום שהכל, וזהו כדעת רש"י (ברכות דף ל"ח ע"א) שכתב לברך שהכל על טרימא, ופירש שם (ד"ה טרימא מהו): "היינו כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק, ואז מאחר ומינכר מברך העץ, אבל אם רסקן מברך שהכל".
ולמעשה, אין אנו זזים מפסקו של מרן בעל הבא"ח (ש"ר, פינחס, ה"ג) וכן כתב גם ברב פעלים (ח"ב סי' כ"ח), שאם ניכר חלק מהפרי מברך את ברכתו, ורק אם מרוסק לגמרי עד שלא ניכר פריו כלל, אז מברך שהכל.
ולפיכך, ברסק תפו"א הנקרא "פִּירֵה" שהתפו"א מרוסקים לגמרי, לדעת תרוה"ד והבא"ח יברך שהכל, ולדעת הפוסקים כרמב"ם לא איבדו את ברכתם ויברכו בורא פרי האדמה, וכאמור, אנן נקטינן מתוך ספק לברך שהכל.
דין פריכיות אורז לברך שהכל והמברך אדמה לא טועה
ולפיכך, בענין פריכיות אורז יש מי שאמר שיש להם דין אורז קלוי שדינו כדין חיטה קלויה שברכתה אדמה, ויש מי שאומר שהטעם הוא מאחר ואין האורז מבושל אלא הוא מתבקע מהחום של האש, אין לו דין מבושל וברכתו האדמה. ויש אומרים, שמאחר והם מתבקעים ונדבקים איש אל רעהו, אז אפילו לדעת הרמ"א יברך "מזונות", כי דינו כמו מבושל ונתמעך. אולם, מאחר והרמ"א פסק בסימן ר"ב הנ"ל שאם לא ניכר הצורה של הפרי ברכתו שהכל, אם כן גם בפריכיות שהם נפוחים ואין היכר שזה אורז אלא כעין בועות נפוחות, על כן ברכתם שהכל. או שנאמר, שדינו כמי שעשה פת מאורז שברכתו מזונות (שו"ע סי' ר"ח סעי' ז'). ואפשר, שהדין שונה מפת העשויה מאורז כי שם הוא נטחן לקמח ולא ניכר אם קמח דגן הוא או אורז, אבל בפריכיות יודעים שאין זה קמח. ועל כן ברכתו צריכה להיות שהכל, ועם כל זה מי שמברך האדמה לא טועה.
מזמן כבר כתבתי להעיר כן בגליון ספרי
והבעיה שבוזאת הברכה הגר"מ אליהו זיע"אלא ביאר שיטתו ורק הוב"ד בקצרה ממש ונתן מקום להתבלבל
 
נערך לאחרונה:
האור לציון בח"ב פכ"ב ס"י כתב לחדש שאונן במוצ"ש שאכל - יכול להבדיל ביום ראשון, משום שאכל 'בהיתר', וכל מה שטעם אינו מבדיל ביום ראשון זהו משום קנס שעשה איסור עי"ש.
ובשו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח בסוף הערה קמ"ג כתב:
מ"ש האור לציון בביאורים, שהטעם משום דהא דקי"ל טעם אינו מבדיל, הוא משום קנס, משא"כ באונן שמותר לו לאכול לא שייך קנס וכו', הוא מיותר, וגם אינו צודק עי"ש.

אולם כנראה לא זכר ש'ר את מה שהתכתבו ביניהם בשנת תשי"ז לאחר פטירת בתו של חכם בן ציון, והובא בשו"ת יחו"ד ח"ז סי' קכ"א - קכ"ב, ששם חכם בן ציון כתב לו שכך חידש מעצמו בפטירת בתו הנ"ל ועשה מעשה על פי חידוש זה, ושאל את דעתו של הרב עובדיה, והשיב לו שם: 'דבריו נכונים בטעמן' וכו' עי"ש.

ובודאי שדבריו שנכתבו בעת מעשה לאחר עיון כל הצורך, בשנת תשי"ז, עדיפי טפי מהשגתו בח"ט הנ"ל.
 
האור לציון בח"ב פכ"ב ס"י כתב לחדש שאונן במוצ"ש שאכל - יכול להבדיל ביום ראשון, משום שאכל 'בהיתר', וכל מה שטעם אינו מבדיל ביום ראשון זהו משום קנס שעשה איסור עי"ש.
ובשו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח בסוף הערה קמ"ג כתב:
מ"ש האור לציון בביאורים, שהטעם משום דהא דקי"ל טעם אינו מבדיל, הוא משום קנס, משא"כ באונן שמותר לו לאכול לא שייך קנס וכו', הוא מיותר, וגם אינו צודק עי"ש.

אולם כנראה לא זכר ש'ר את מה שהתכתבו ביניהם בשנת תשי"ז לאחר פטירת בתו של חכם בן ציון, והובא בשו"ת יחו"ד ח"ז סי' קכ"א - קכ"ב, ששם חכם בן ציון כתב לו שכך חידש מעצמו בפטירת בתו הנ"ל ועשה מעשה על פי חידוש זה, ושאל את דעתו של הרב עובדיה, והשיב לו שם: 'דבריו נכונים בטעמן' וכו' עי"ש.

ובודאי שדבריו שנכתבו בעת מעשה לאחר עיון כל הצורך, בשנת תשי"ז, עדיפי טפי מהשגתו בח"ט הנ"ל.
אבל לא הביא ראיות חדשות לדבריו?
בדקת?
 
וכעין זה שהרב זצ"ל שכח דברי עצמו העיר הרב מאזוז זצ"ל [בשו"ת מקור נאמן ח"ג עמ' 77] בענין צירוף קטן לזימון, שבמאור ישראל ח"ג עמ' ע"ג הביא דברי האור לציון ח"ב עמ' קט"ו שכתב לעשות פשרה בדין זימון, דלשלשה מצרפים קטן בן שש, ולעשרה צריך שיהיה בן תשע, וכתב הרב זצ"ל שאין לזה יסוד כלל רק סברת הכרס עי"ש, ושכח דברי עצמו בשו"ת יבי"א ח"ב או"ח סי' י"ג סוף אות י"א דבזימון בשם טוב להחמיר עד שיהא בן תשע עי"ש.
 
וכעין זה שהרב זצ"ל שכח דברי עצמו העיר הרב מאזוז זצ"ל [בשו"ת מקור נאמן ח"ג עמ' 77] בענין צירוף קטן לזימון, שבמאור ישראל ח"ג עמ' ע"ג הביא דברי האור לציון ח"ב עמ' קט"ו שכתב לעשות פשרה בדין זימון, דלשלשה מצרפים קטן בן שש, ולעשרה צריך שיהיה בן תשע, וכתב הרב זצ"ל שאין לזה יסוד כלל רק סברת הכרס עי"ש, ושכח דברי עצמו בשו"ת יבי"א ח"ב או"ח סי' י"ג סוף אות י"א דבזימון בשם טוב להחמיר עד שיהא בן תשע עי"ש.
והאמת אעיד שעל הערות אלה של הגרע''י על האול''צ שמעתי מהגאון ר' גדעון בן משה שליט''א שיודע "מי היה בבית", ולאו דוקנאה הם. ולא האריך, ולא אחפוץ להאריך, וד''ב.
 
והאמת אעיד שעל הערות אלה של הגרע''י האול''צ שמעתי מהגאון ר' גדעון בן משה שליט''א שיודע "מי היה בבית", ולאו דוקנאה הם. ולא האריך, ולא אחפוץ להאריך, וד''ב.
אנו כן חפצים שתאריך בזה, זה חשוב מאוד.
 
והאמת אעיד שעל הערות אלה של הגרע''י על האול''צ שמעתי מהגאון ר' גדעון בן משה שליט''א שיודע "מי היה בבית", ולאו דוקנאה הם. ולא האריך, ולא אחפוץ להאריך, וד''ב.
1. זה מאשש את דברי הרב ברדא שליט"א שהובאו כאן.
2. כמו שכתב הרב כהן, זה חשוב מאוד, ולענ"ד, בפרסום הדברים יש הנחת יסוד מוכרחת בתורת הגרע"י ביחסה לתורת הגרב"צ א"ש.

אז, אנא, הרב כהנא דמסייע, תסייע לנו לקבל את התורה כראוי, ואולי תשלח בפרטי לטוב בעיניך (לי...).
 
זה מאוד נחמד לתלות הכל בבני הבית, אבל הכל נכתב על ידו, למעט גוף ההלכות בהליכות עולם שחיבור זה היה ללא הלכות ונעזר במי שכתב את ההלכות, וגם על זה עבר בעצמו, ומי שחושב שספריו נכתבו בלא ידיעתו, צריך להיות תמים מופלג.

וכבר הוכחתי לגבי הגר"מ אליהו (שטענו שלא הוא כתב זאת) שחזר על סגנון הדברים בדרשתו ואמר "כבר כתבתי בספרי נגד זה".

ולצערנו נהיה באופנה שכל דבר קשה לעיכול כמו תכלא דפזלון תולים באחרים או גרוע מכך באנשים אנונימיים שלא נודע שמם, כאשר עד לרגע זה התהדרו שאת כל ספריו כותב במו ידיו ללא התערבות אף אחד.
 
ואגב דעסקינן ברב מרדכי אליהו, הנה פנינה נחמדה מתוך דרשתו:

פעם אחת נפגשו שני הרבנים באקראי בתפילה, והגר"מ אליהו ראה את הגר"ע יוסף מניח תפילין. "הוא היה רגיל להתפלל מנין אחרון במוסאיוף, ואני הייתי רגיל להתפלל מוקדם. באתי למוסאיוף, גמרתי להתפלל. הניח תפילין, התחיל לסובב (הרב עובדיה, את הרצועות התפילין על הזרוע, לפני הנחת התפילין של ראש)",
"אמרתי לו: הא.
"עשה לי: הו.
"אומר לו: הו.
"אומר לי: הא.
"אומר לו: הו. "אומר: הא.
"הוא אומר: 'הא, הא, הא' (בשל האיסור לדבר)
"אמרתי לו:'אתה תמיד טוען: מרן! מרן!
מרן כותב:' אחרי שהניח כאן (את בית התפילין, על היד), ימשוך את הרצועה עד האצבע, ויניח תפילין של ראש, ואחר כך יסובב שבעה'.

"עשה לי ככה (הרב אליהו הדגים את סימן השתוממות של הרב עובדיה על ידי פשיטת הידיים לשני הצדדים), מאיפה זה בא? אחרי התפילה הראיתי לו.'שתראה', אמרתי לו,'שגם אתה נוהג לפי חכמי הקבלה ואתה לא שם לב בדבר הזה'".
 
בחזו"ע שבת ד' עמ' רכ"ט הביא את דברי החזו"א בסי' נ"ג שבתחלה רצה לאסור להשתמש בתיון עם מסננת, ולבסוף כתב סברא להתיר: ומיהו אפשר שאין כאן שימוש בכברה ממש אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי, רק כדין ברירה ביד דמותר שנוטל אוכל מתוך פסולת כדי לאכול מיד ע"כ. וכתב ע"ז החזו"ע: והאור לציון נמשך אחר הסברא הראשונה של החזו"א ולא שפיל לסיפיה דקרא שמסקנתו להתיר ע"כ.
אולם המעיין באור לציון שציין [פל"א אות י"א] יראה שלא כתב ולא ציין כלל את החזו"א הנ"ל אלא כתב לאסור מדנפשיה עי"ש. וכבר הבאנו לעיל שכבר בשנת תשי"ז, לפני שראה כלל את החזו"א הנ"ל הורה לאסור מסברא דנפשיה, ופלא על הרב עובדיה שהשיג עליו בצורה זו.
 
שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח
סב) בעמוד עו אות לד, מ"ש שמותר לענות אמן דברכות באמצע אלהי נצור, ונמשך אחר ספר בן איש חי (פרשת בשלח אות כב). זה אינו נכון להלכה, שהרי מרן בש"ע (סי' קכב ס"א) כתב, שהרגיל לומר תחנונים בסוף התפלה (אלהי נצור) יכול להפסיק לענות קדיש וקדושה, כדרך שמפסיק בברכות של קריאת שמע אפילו באמצע. ע"כ. והרי בברכות קריאת שמע אינו מפסיק לענות אמן דברכות, ולדעת מרן אפילו לאמן דהאל הקדוש ולאמן דשומע תפלה אינו מפסיק. וכמ"ש הרב מטה יהודה (סי' נט סק"א), דמרן פליג על הרמ"א (סי' סו ס"ג) שהתיר לענות שני אמנים אלו שדינם כדבר שבקדושה, וס"ל שאין להפסיק כלל לאמנים דברכות, ואנו אין לנו אלא דברי מרן. ע"ש. וכ"כ המאמר מרדכי (סי' סו סק"ד), ובשלמי צבור (דף פז ע"א). וע"ע בכף החיים סופר (סי' סו ס"ק כג). ע"ש. וכן העלה הרב פקודת אלעזר (סי' קכב), שלעולם אין להפסיק באמצע אלהי נצור לאמן דברכות. וכן כתב הרב מסגרת השלחן שעל הקיצור ש"ע (סי' יח סעיף טו). וכן פסק המשנה ברורה (סי' קכב סק"א), שאין להפסיק באמצע אלהי נצור לאמן דברכות. וכן העלה בשו"ת ויען משה (חאו"ח סי' ד). וכן פסק בשו"ת ויברך דוד (סי' כד, עמוד קכה: ד"ה תבנא). וכן העלה בשו"ת ישכיל עבדי ח"א (חאו"ח סי' ה). וכ"כ עוד אחרונים. וכבר הארכתי קצת בזה בהליכות עולם ח"א (עמוד קלט והלאה). והעלתי כאמור. ומשם בארה ע"כ.


אין כאן 'השגה' אלא 'מחלוקת', שהרי כדעת הבא"ח והאור לציון כ"ד הכה"ח באות א' שם: ועוד נראה לי דגם אמן של אחר ברכות יוכל לענות עיין לעיל סימן נ"ט סעיף ד' בהגהה, רק אמן של אחר תתקבל ויהא שלמא ועושה שלום וברוך הוא וברוך שמו אין לענות משום שאינם אלא מנהג בעלמא כמו שכתבנו לעיל סימן ס"ו אות כ"ג יעו"ש, ואחר כך ראיתי שכן כתב הקיצור שלחן ערוך סימן י"ח אות ט"ו ובפאת השלחן שם דכל אמן מותר לענות וכתב שכן כתב גם כן בספר שלחן שלמה יעו"ש ע"כ. וכ"כ החיד"א בקשר גודל סימן ט אות יז
יז אין להפסיק בין י"ח ליהיו לרצון אבל בין יהיו לרצון לשאר תחנונים פוסק לקדיש וקדושה וברכו ולאמן דשאר ברכות. (ט"ז וכן נ"ל ודלא כחולק ע"ז):

הרי לפנינו מחלוקת גדולה באחרונים, והחיד"א והבא"ח והכה"ח ס"ל שעונה אמן, אז אין מקום לומר שפסק האור לציון 'אינו נכון להלכה', דנכון ונכון הוא, אלא שמי שרוצה לפסוק כדעת החולקים - יכול ורשאי.
 
הערות בענין פאה נכרית - סתירות בשו"ת יביע אומר חלק ה' אה"ע סימן ה' (מתוך ספר חן וכבוד פרק ט', בשינויי עריכה קלים):

בטעם "בחוקותיהם לא תלכו"​

בשו"ת יביע אומר (חלק ה' אה"ע סי' ה') בענין פאה נכרית כתב הרב בזה הלשון, "ויותר היה לו להוסיף טעם כעיקר ע"פ מ"ש הרמב"ם (ריש פרק י"א מהלכות עכו"ם), אין הולכין בחקות העכו"ם ואין מדמין להן לא במלבוש ולא בשיער כיו"ב, שנאמר ולא תלכו בחקות הגוי וכו'. שעיקר המנהג של פאה נכרית יצא ע"פ הגוים באופנות המתחדשות חדשים לבקרים, שרשם מעמלק, בודאי שיש בזה ובחקותיהם לא תלכו, הואיל ויש בו פריצות וחציפות". עכ"ל.

ומאידך בענין היתר גילוח במכונה כתב הרב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י') וזה לשונו, "ומש"כ עוד דאיכא משום בחוקותיהם לא תלכו, אמנם גם בשו"ת אמרי אש (יו"ד ס"ס נ"ה) כתב כן, אך המעיין היטב בבית יוסף (סי' קע"ח) יראה דלא חיישינן להכי. וכבר כתב בספר משנת חכמים, שאין איסור ובחוקותיהם לא תלכו נוהג אלא כשהוא מתכוון להתדמות אליהם, ולא דמי לפסיק רישיה שאסור אפי' בדבר שאינו מתכוון, דהכא מעיקרא לא נאסר כלל אלא באופן שכוונתו להתדמות אליהם. וכן העליתי בשו"ת יביע אומר חלק ג' (יו"ד סי' כ"ה אות ה'). והבאתי ראיה מדברי הב"ח (ס"ס קע"ח) שכתב, דהוא טעמא שהותר לישראל הקרוב למלכות ללבוש כמלבושיהם כו', אע"פ שאיסור זה הוא מן התורה, משום שלא נאסר מן התורה אלא כשעושה כן להדמות להם, וכלשון הספרי, שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן, אף אני אצא בארגמן, אבל מי שאינו עושה כדי להדמות להם, אלא שעושה כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להם, דבר זה לא אסרה תורה". עכ"ל.

ובהמשך הוסיף הרב שם, והוא העיקר, "ועוד י"ל ע"פ מש"כ בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' רל"ו), דלא שייך איסור ובחוקותיהם לא תלכו, אלא בדבר שעושים משום אמונתם ועבודתם, הא לאו הכי אין בו משום ובחוקותיהם לא תלכו. ע"ש. ועוד שהיום רוב ישראל כמעט מגלחים זקנם במספריים כעין תער, הלכך אין לחוש לאיסור זה כלל. וכ"כ בתשובות החדשות של החתם סופר (יו"ד סי' ל"ו), שאף שמראש מקדם שהורגלו האומות באירופה לגלח זקנם, המסיר שערותיו נראה כמי שמתדמה להם במלבושיהם, שיש בו איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, כל זה היה מאז ומעולם, אך עתה בעוונותינו הרבים קלקלתינו תקנתינו, שכבר הורגלו רובא דרובא מישראל שבמדינתנו לגלח הזקן וא"כ אין כאן משום ובחוקותיהם לא תלכו". עכ"ל.

וזה סותר לכאורה את דברי הרב בענין פאה נכרית שאסורה משום בחוקותיהם לא תלכו, כי כל הטעמים שכתב לגבי גילוח שייכים בפאה: לבישת פאה בימינו אינה דבר המיוחד לגויים כמו בתקופה ההיא לפני 500 שנה שנשים וגברים חבשו פאה, אלא אדרבה נתהפכו היוצרות, והיא לבוש המיוחד ליהודיות, ורוב החרדיות הצעירות לובשות פאה, וחלק גדול מהם גם אמותיהן לובשות פאה מדורי דורות (לפחות עד לדורו של הש"ג, שכתב "סמך לנשים היוצאות"), ומה שייך בזה כיום מנהג גויים; וכמו כן, אין כוונתן להידמות לגויות, כי הגויות כבר אינן נוהגות בזה, ולכל היותר כוונתן להידמות כרווקות; וכמו כן, כוונתן שלא יהיה להן גנאי בחבישת מטפחת, ורצונן הוא לקיים מצוות כיסוי הראש באופן המכסה את כל השערות, דלא כפי המצוי במטפחת שיוצאות שערות; וכמו כן, אין שייך בפאה ענין אמונתם ועבודתם; וכן כיום פשט מנהג הפאה בכל תפוצות ישראל, ושייך בזה מש"כ בשם החת"ס, שקלקלתן היא תקנתן.

ורוב נשי הגויים כיום (וכן הנשים היהודיות שעדיין אינן שומרות תורה ומצוות) לא לובשות פאה כלל, זולת מי שנשרו שערותיה ל"ע, או לשם תחפושת ומשחק וכדו' למי שדרוש לה לפי שעה וחובשת ומורידה מיד, ואפי' אחת מאלף אינה הולכת בפאה בדרך קבע על שערותיה, כי הדבר מכביד ומחמם ומה לה ולצרה הזו. וגם זקנה מעדיפה לצבוע שערותיה ולא לצאת בשערות ילדה (כמשנה בשבת סד:) וללכת בפאה. וגם הפרוצות שבנשי הגויים אינן לובשות פאה באורח קבע כנשים החרדיות, ופשוט. ולכן פאה נכרית הפכה לסמל הנשים החרדיות.

וגילוח גרע הרבה יותר, שאין בכך שום מצוה ואדרבה ע"פ הסוד מקלקל הרבה כשמגלח את זקנו, וגם יש בעיות הלכתיות קשות ברוב מכונות הגילוח, כמובא באריכות בספר "פאת זקנך" ובספרים נוספים. וכמו כן, שייך בגילוח ענין הפריצות והחציפות, כפי שהביא הגר"ע מדברי החת"ס ש"המסיר שערותיו נראה כמי שמתדמה להם במלבושיהם", ושורש הענין של להידמות אליהם במלבושיהם הוא פריצות וחציפות להיות כמותם, וגם המגלח נראה כאשה עד שיש שרצו לאסור הגילוח משום "לא ילבש". והגר"ע מודה בזה, דהרי כתב כמה וכמה טעמים לבאר שאין בגילוח משום "בחוקותיהם", ולא ניסה לדחות משום שאין בו פריצות וחציפות.

וכן הגאון הרב יהודה ברכה בשו"ת "ברכת יהודה" (חלק ז', יורה דעה סי' י') כתב: "נודע מה שכתב הרמ"א ביו"ד (סי' קע"ח סעיף א') בשם שו"ת מהרי"ק (שורש פ"ח) שאין איסור בזה אלא אם כן נהגו בו העובדים כוכבים לשום פריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק, ואין טעם בדבר, דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת... וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר. ולפ"ז אף אי נימא שהיו כמה נכריות באותו דור שלובשות פאה, קרוב לוודאי שהיו עושות כן לתועלת... ולא היתה כוונתם לשם פריצות, שהרי הסלסול בשיער האשה עצמה, הוא יותר משובח לעיני העמים והשרים, ואין צורך לפאות (ובפרט של זמנם) שהם סוג ב' ביחס ליופי של השיער הטבעי שה' ברא בעולמו.... ואף אי נימא שבאותו דור היו הנכריות לובשות את הפאות לשם פריצות, מכל מקום בזה הזמן שלא שמענו ולא ראינו שהנכריות לובשות פאות (אלא א"כ בנשים מקורחות), ליכא ביה חשש של ובחוקותיהם לא תלכו".

"וכן כתבתם בשם הפוסקים שבדבר שנהגו בו אומות העולם פעם, והיום אינם נוהגים בו, מותר לישראל לנהוג בו. ועוד כתבתם בשם הפוסקים שלא נאסר משום דרכי האמורי, כי אם מה שהוזכר בגמ'... ועוד כתבתם, י"א שמלבוש שלובש הגוי, או מעשה שעושה לשם חוק או פריצות, אפי' הישראל מכוון בלבישתו או עשייתו לתועלת, אסור, ויש חולקים, וכן עיקר. והכא שהנשים לובשות את הפאות לתועלת, כדי שלא יצאו שערותיה מחוץ למטפחת וכיו"ב, ליכא ביה חשש של ובחוקותיהם לא תלכו..."

"ובפרט שרבים וטובים מתירים לצאת עם פאה... ועכ"פ היום שנשים רבות לובשות פאות, ע"פ דעת רבותיהם שהתירו זאת, מה שייך למימר ע"ז שיש בזה חשש של ובוחוקתיהם לא תלכו. ואותם פוסקים שהזכירו חשש זה, הם דיברו על מקומות שלא נהגו בלבישת הפאה, ולפיכך אם אשה אחת יצאה עם פאה נכרית, היה בזה לתא דפריצות, וממילא איכא בזה דררא דובחוקותיהם לא תלכו, מה שאין כן בזה הזמן שקהילות שלמות נוהגות ללכת עם פאה נכרית, אין בזה שום קשר כלל ועיקר לענין של ובחוקותיהם לא תלכו". עכ"ל.

ואם באנו לאסור פאה מטעם "בחוקותיהם", הרי יש לאסור גם את כל סגנון הלבוש הנהוג היום, חצאיות וחולצות וכו', שכל זה הונהג ע"י אופנת הגויים, ולחזור ללבוש שנהגו אמותינו ללבוש בימי קדם, וכמש"כ מרן הגאון רבי שלום משאש: "גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד. האם נאסור להם?"

ומצינו למהר"ם חאגיז שכתב בספר "אלה המצוות" (מצווה רס"ב) שהיוצאת במטפחת עוברת על "בחוקותיהם לא תלכו", משום שמנהג הנשים היהודיות והגויות הוא לכסות במטפחת, ומדין "דת יהודית" חייבו חכמים לצאת ברדיד גדול החופה את ראשה ורוב גופה (כדברי הרמב"ם), ודת יהודית הלא היא מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות, וממילא היוצאת במטפחת עוברת על "בחוקותיהם" היות ונדמית כגויים (ואמנם הגר"ע יוסף דחה דבריו מצד אחר, כיוון שבכתובות דף ע"ב מפורש שהעוברת על דת יהודית הוא איסור דרבנן, וגם היוצאת בפריעת ראש אסורה מדאורייתא משום "ופרע" ולא משום "בחוקותיהם". ועכ"פ לפ"ז נמצא שאין דין בחוקותיהם על עניינים של דת יהודית שמשתנים לפי הזמן והמקום, ובכלל זה גם לבישת פאה, שלכ"ע היא בגדר דת יהודית ולא בגדר דת משה, שהרי דת משה כוללת רק איסורים המפורשים בתורה).

ולשיטת המהר"ם חאגיז יהיה מוכרח לומר כנ"ל, שכיום אין במטפחת איסור דאורייתא, כיוון שפשט המנהג בכלל ישראל ללובשה, וגם אין מנהג הגויות בימינו לצאת במטפחת באורח קבע (אלא לפעמים חובשות בנדנה או כובע). והוא הדין לפאה.

בטעם "פריצות והרהורי עבירה"​

בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) בענין פאה נכרית כתב הרב בזה הלשון, "הואיל והפאה מחוברת יפה לשערותיה אסור לצאת בה לרה"ר, כי לא ינקו מהרהור עבירה המסתכלים בה בעוברה בראש כל חוצות". עכ"ל. וכן הביא עוד שם מדברי האוסרים משום פריצות והרהורי עבירה, ראה שם באריכות, ועיקר טעמו של הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל לאסור פאה הוא משום פריצות והרהורי עבירה, כמש"כ מרן הגר"ש משאש.

ומאידך מצינו בשו"ת יביע אומר חלק ו' (או"ח סי' י"ג), לגבי היתר אמירת דבר שבקדושה כנגד שיער נשים נשואות שאין דרכן לכסות ראשן, שכתב הרב בהיפך וזה לשונו: "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה, וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות". עכ"ל.

ואח"כ כתב הרב עוד שם וז"ל, "יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה"... "גם בזמן גזירת חז"ל היה מותר לקרות כנגד שער נשים נכריות, לצד אחד של החיי אדם, והיינו טעמא משום דליכא הרהור בהכי, והכי נמי האידנא לגבי אלה שרגילות לצאת פרועות ראש, כיון שאין בזה הרהור שפיר דמי לקרות ק"ש כנגדן". ובהמשך כתב עוד, "ואמרתי להביא קצת סמך נוסף להנ"ל, ממ"ש הלבוש בסוף או"ח (מנהגים אות ל"ו), שאע"פ שכתב בספר חסידים שבכל מקום שאנשים ונשים רואים זא"ז בסעודת נישואין, אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש הרהורי עבירה, מ"מ אין נזהרין עכשיו בזה, וה"ט משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיין באפן כקאקי חיורי מרוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו. עכ"ל".

"ומכבר הבאתי סיוע לזה ממש"כ בספר לקט יושר (יו"ד עמ' ל"ז) בשם הגאון מהרא"י בעל תרומת הדשן וז"ל, עוד אמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו, משום דבזמן הזה אין מוזהרים כ"כ מלילך אחר אשה. ע"כ. ונראה טעמו כמ"ש הלבוש, שבזה"ז מרוב הרגלן בינינו דמיין באפן כקאקי חיורי. וכיו"ב כתב בספר מחצית השקל על אה"ע (סי' כ"א), ע"ש. גם הגאון חיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן מ"ז) הביא דברי הלבוש הנ"ל. וכ"כ בס' חינא וחיסדא (דף קטז.) להסתמך ע"ד הלבוש הנ"ל. וכן בספר טהרת המים (מערכת ב' אות י"ח) הביא דברי הלבוש וכתב שאף בעיר ואם בישראל שאלוניקי לא נהגו לחוש לזה ע"ש".

"וכ"כ בשו"ת מנחם משיב ח"ב (סי' כ', עמוד ק') שגם באשכנז לא חששו לזה. ע"ש. ועיין בספר דרך פקודיך (מל"ת ל"ה) שהעיר על מה שאין נזהרים כ"כ במה שציוו חז"ל אל תרבה שיחה עם האשה, ובעירובין (נג:) כששאל ר' יוסי הגלילי לברוריה באיזו דרך נלך ללוד, ענתה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לו לומר באיזו ללוד. ולא מצינו לת"ח יראי ה' שישקלו בפלס דבריהם שלא להרבות שיחה עם האשה, ונראה לי ע"פ מש"כ הלבוש, שבזה"ז שהנשים מורגלות בינינו אין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיין באפן כי קאקי חיורי".

"והכי נמי לענין זה, ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, משא"כ עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור, ומ"ש באשתו אמרו הוא משום גזירה וגדר לנשים אחרות, משא"כ בזה"ז. עכת"ד. ושו"ר כיו"ב לידידנו הגרא"י ולדינברג שליט"א בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (סי' נ') שפירש בסו"ד מ"ש הלקט יושר הנ"ל עפ"ד הלבוש. והסכים עמו הגרש"ז אוירבך שליט"א, ע"ש. ומעתה י"ל שגם לענין ק"ש כנגד נשים שהורגלו לצאת לרה"ר בגילוי הראש, וכל אדם העובר ברה"ר יראה כהנה וכהנה, ואין הרהור מצוי כ"כ בזה מרוב הרגלן בינינו, אין בזה משום שיער באשה ערוה אע"פ שעושות כן שלא ברצון חכמים, דלגבי דידן הו"ל כבתולות שרגילות בכך. ושו"ר הלום להגאון מהר"ר משה פיינשטיין שליט"א בשו"ת אגרות משה (או"ח ס"ס ל"ט, בד"ה ולכן) שכתב, וכבר הורה זקן הגאון ערוך השלחן שבזה"ז מותר לברך ולהתפלל כנגד שיער נשים הרגילות לצאת פרועות ראש. ע"ש".

ואח"כ כתב הרב עוד, "והן עתה ראיתי להרה"ג ר"א פלאג'י בספר וימהר אברהם (מערכת ש' אות תקכ"ח) שכתב, לכאורה בעיירות שדרכן שהשערות מבחוץ וכל אפייא שוין לא יתגרה היצה"ר דכיון דדש דש, כמו רגל באשה במקום שהולכות בגלוי והורגלו בכך דלא חיישינן, אך לפי טעם המדרש תלפיות ששיער באשה ערוה משום דתמן שערא בישא דעשו דאיהו איש שעיר נראה שהשיער מצד עצמו מעורר יצה"ר וטומאה, וא"כ אינו מעלה ארוכה ומרפא. וברור שאפי' בפאה נכרית אסור וכו'. ע"ש. ואינו מוכרח להעמיד יסוד על דרך דרשות וסודות כאלה, וכעין מ"ש החת"ס (ס"ס נ"א) שהמערב דברי קבלה עם הלכות פסוקות יש בו משום זורע כלאים פן תקדש המלאה הזרע וכו', ע"ש. ועיין מש"כ עליו המנחת אלעזר ח"ב (סי' ע"ח). ובמש"כ בשו"ת שבט הלוי (או"ח סי' ב') להסביר היטב כוונת החת"ס, ע"ש. ובאמת שיש לנו סמוכין דקשוט להקל כסברת הרבנים בן איש חי וערוך השלחן וסיעתם ע"פ מש"כ לעיל, כיון שהרי"ף והרמב"ם ס"ל להקל בכלל בדין שיער אשה לגבי ק"ש, אפי' דרכה לכסותו, ומצאנו להם חברים רבים ועצומים מגדולי הפוסקים, וגם מרן בב"י תפס מעיקר הדין כסברתם, אלא שבשו"ע חזר ואסר כדעת החולקים בשיער שדרכה לכסותו". ע"כ לשון הרב שם.

מכל אריכות דברי קודשו בזה מוכח בבירור מעל לכל ספק שיש לחלק בין שיער לשאר איברים, ושיער היום אין בו פריצות כלל, וממילא פאה נכרית שדשו בה רבים ורוב הנשים החרדיות הצעירות הולכות בפאה נכרית (ונוסף לכך רוב נשי העולם שאינן מכסות ראשן כלל, וכן כל הרווקות), אין בה שום חשש להרהורי עבירה ואין בה פריצות, מקל וחומר שאפי' שיער עצמה אין בו פריצות מחמת ההרגל, וכנ"ל בדבריו באריכות שהמצב היום אינו כמו שהיה בעבר, דכל כבודה בת מלך פנימה. ואם האשה בעודה פנויה הלכה בשערות פרועות כנהוג היום, ולאחר הנישואין לבשה פאה, מה נשתנה כעת שיהיה פריצות ויגרום הרהורי עבירה (וכמש"כ מרן הגאון רבי שלום משאש). ובפרט לשיטת הרמב"ם והרי"ף, שאין בשיער הרהור כלל, ולכן מותר לקרות כנגדו אפי' אם דרכה לכסותו. ונמצא שדבריו של הרב כאן, סותרים לכאורה את דבריו ביבי"א חלק ה' הנ"ל, שפאה נכרית מביאה לידי הרהור עבירה. כי איך נתיר השיער לק"ש מפני שאין בו הרהור, ונאסור לגלותו מפני שיש בו הרהור.

וכל זה הבאנו לרווחא דמילתא, להראות דאפי' שיער עצמה לא גורם הרהור לשיטת הרב זצ"ל, אבל לגבי פאה יש רמ"א מפורש בסי' ע"ה ס"ב, שמותר לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית, וגם הרב זצ"ל שסמך על דברי היעב"ץ וחסל"א שהם שיטה יחידאה להעמיד דברי הרמ"א רק לגבי ק"ש, נגד רוב האחרונים, מסכים שעכ"פ מותר לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית. והטעם לכך הוא מפני שפאה נכרית אינה גורמת הרהורי עבירה, כי כל דבר הגורם הרהור אסור לקרוא ק"ש כנגדו, כדמשמע בראשונים ברכות כ"ד, ובב"י סי' ע"ה, שהתירו ק"ש נגד שיער הרווקות כיון שאינו גורם הרהור. וראה בריקאנטי (סי' כו) בשם ר"ת: "שיער באשה ערוה היינו להסתכל בה אבל לקרות לא, דמעשים בכל יום שאין אנו נזהרים מלקרות כנגד שיער הבתולות". ואם פאה אינה פריצות ואינה גורמת הרהור, ולכן מותר לקרוא ק"ש כנגדה, מדוע תיאסר ללבישה ברשות הרבים מחמת הרהור.

וזאת מלבד מה שיש להקשות, שהרי כתב הרב בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') להתיר לאשה גרושה ואלמנה לכסות ראשה בפאה נכרית ברה"ר, וזה לשונו שם: "נראה שיש מקום להתיר לאלמנה וגרושה ללכת עם פאה נכרית ברה"ר, כי הנה ידועים דברי הש"ג סוף פרק במה אשה (סד:) שנראה לו להתיר לנשים לצאת בפאה נכרית וכדמוכח ממתני'... וכן כתב הרמ"א בדרכי משה או"ח ככל דברי הש"ג הנ"ל בשמו, ע"ש. והמשנ"ב שם (ס"ק ט"ו) כתב בשם הפמ"ג, שבמדינות שהנשים יוצאות בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע... [ומסיק] עכ"פ כאן שגם בנשואות יש מקילים גם ברה"ר, בגרושה או אלמנה מיהא יש להקל, ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה". עכ"ל. ואם פאה נכרית גורמת להרהורי עבירה, מהיכי תיתי להתיר לגרושות ואלמנות לכסות ראשן בדבר הגורם הרהור, לצורך עבודה או פרנסה (שהרי גם לצורך שידוך אין היתר לאשה ללכת בפריצות), ובפרט שעד עתה היו רגילות שנים רבות לכסות ראשן במטפחת. ומוכח שפאה נכרית לדעת הרב זצ"ל אינה דבר הגורם הרהור, וסותר לכאורה לדבריו הנ"ל.

בטעם "מראית העין"​

בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) בענין פאה נכרית כתב הרב בזה הלשון, "ומכיון שאין שום היכר בין פאות אלו לשערות הטבעיות, הא ודאי שיש לחשוש בהן משום מראית העין, שיחשבו אותן לפרוצות ההולכות בגילוי שערות ראשן ברה"ר". עכ"ל.

ומאידך בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י' הנ"ל) בענין היתר גילוח במכונה, כתב הרב וזה לשונו: "ואף שכתב הריטב"א שמדת חסידים להיזהר מפני חשד הרואים, נראה שבזה הזמן שהרבה מגלחים זקנם במכונה ומפורסם דבר ההיתר, אפי' טעם החשד שכתב הריטב"א אינו שייך כל כך, שכל שהדבר מפורסם שיש דרך היתר, לא שייך בו איסור משום מראית העין, וכמש"כ כיו"ב רבינו האי גאון, והובא להלכה בטור ובשו"ע או"ח (סי' רמ"ג), שאפי' מרחץ או תנור, אם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים אלא משכירו לאחרים, או שהיה מנהג המקום להשכירו, מותר להשכירו לגוי, שאין מקום לחשד ולמראית העין. ע"כ. וכ"כ כיו"ב בשו"ת חשב האפוד (ח"א סי' כ'), לענין אכילת לחם עם ממרח מרגרינה ועליו בשר או נקניק, שמותר, ואין לחוש בזה משום מראית העין, שיחשבו שהיא חמאה, כי היום מצוי ממרח מרגרינה כמו חמאה, והרואה לא יחשוד שהיא חמאה. ע"ש. וכיו"ב כתב בשו"ת יגל יעקב (חלק יו"ד סי' כ"ג). ע"ש. ואף דלאידך גיסא אחסור דרי ורבים מעמי הארץ מתגלחים בתער, מ"מ טעם חשד דבנד"ד דאינו מפורש בש"ס אלא מתורת חסידות, דיו להדחות בטעם כל דהוא, וכמו שכתבנו". עכ"ל.

ובהמשך הוסיף הרב שם, "עוד כתב לאסור משום מראית העין... אולם לכאורה באנו להפרי חדש (או"ח סי' תס"א ד"ה עוד), דלא חיישינן לגזור איסור משום מראית העין מדעתינו. וכבר הבאנו לעיל דברי הריטב"א (מכות ב.), שכתב "מדת חסידים שלא לגלח במספריים כעין תער מפני חשד הרואים, וכן ראוי לעשות". הרי שלא אסר הדבר בהחלט משום מראית העין, אלא ממדת חסידות, אלמא דלא גזרינן גזירות משום מראית העין אחר חתימת הש"ס, ובפרט בזמן הזה שנפוץ המנהג של גילוח הזקן במספריים כעין תער גם אצל יראי שמים, ולא נשאר מקום כל כך לחשד".

"ועיין עוד בפרי חדש (יו"ד סי' פ"ז ס"ק ז'), דהיכא דאיתמר בש"ס למיחש משום מראית העין, איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר, שאין לנו לחדש גזירות מדעתינו. ע"ש... ועיין להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (דף מד.) שכתב שאין לנו לבדות חומרות מלבנו, מה שלא נמצא בש"ס ובראשונים, ודיינו במה שכבר נמצא כתוב ומפורש בש"ס ופוסקים לאסור, והבו דלא להוסיף עלה והיכא דאיתמר איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר. ע"ש. וכן העלה בשו"ת אגרות משה (פיינשטיין, בחלק אה"ע סי' י"ב, ד"ה וכעין ראיה), דליכא בהכי משום מראית העין... ומלבד זה כבר כתבנו לעיל בראש דברינו, שכל שנתפרסם ברבים דבר ההיתר לא חיישינן למראית העין, כמש"כ הטור ושו"ע (או"ח סי' רמ"ג סעיף א'), ואין לגזור בשביל אלה שאינם יודעים לחלק בין תער למכונה, דזה אינו, דלא חיישינן לגזור בשביל כל שוגה ופתי בדברים המפורסמים בש"ס ופוסקים". עכ"ל הרב שם.

וכן כתב בשו"ת יביע אומר חלק ו (יורה דעה סימן ח): "הפרי חדש (סי' פז סק"ז) הסכים לד' הרמ"א להקל בשר עוף בחלב שקדים, דאעיקרא מה שאסר הרשב"א בחלב אשה משום מראית העין חידוש הוא, והבו דלא להוסיף עלה, משום דלא גזרינן משום מראית העין זולת מה שנתבאר בש"ס להדיא, שאם לא כן, בואו ונאסור בשר חיה בלי ניקור כדי שלא יטעו להתיר חלב של בהמה וכו', ואם באנו להוסיף מדעתינו יש לנו לאסור הרבה כיוצא בזה, וכבר כתב התוס' בחולין (קד) שאין לדמות גזרות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש"ס מדמה. והרמב"ם רפ"ו מה' מאכלות אסורות התיר דם דגים שכנסן בכלי אפי' בלא קשקשים, ולא חשש למראית העין, וע"כ דהיכא דאיתמר בש"ס איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר, ואין לנו לחדש גזרות מדעתינו אחר סתימת התלמוד".

[ועוד מלשון הפרי חדש שם: "והרי בשר חיה כתב הרמב"ם בפ"ט שמותר לבשלו בחלב ופסקו המחבר לעיל, ואמאי לא חיישינן למראית העין שהרואה יהיה סבור שמותר לבשל בשר בחלב. ודוחק לומר דמה שכתב הרמב"ם היינו לעיקר דינא אבל משום מראית העין לא מיירי... ועוד הרי הרשב"א גופיה כתב בתורת הבית שיש בשר בחלב מותר לגמרי... בשר בהמה בחלב זכר ובחלב קיבה, ע"כ. וכיון דחלב זכר של בהמה לית ביה איסור מפני מראית העין, דהא קאמר שמותר לגמרי, כל שכן בחלב אשה... סוף דבר שדעתי להתיר אף לכתחילה לבשל מה שמותר מן הדין, ולא חיישינן למראית העין. אלא שכבר הורה זקן לאיסור וראוי לשמוע אליו, זולתי במידי דלא אסור אלא מדרבנן שיש להקל בפשיטות וכפסק ההגה". עכ"ל. והיינו שבעניני בשר בחלב אין להקל במראית העין כיוון שהורה הרשב"א לאסור בזה, ולכן הקל רק בדרבנן. אבל בכל העניינים האחרים אין לאסור משום מראית העין מה שלא אסרו חז"ל, ואין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, כי גם בדרבנן מצינו שאסרו וגם בדאורייתא מצינו שהקלו היכא דשכיח].

ועוד כתב הגר"ע יוסף שם, "ויש להוסיף סניף להתיר ע"פ מה שכתב הרא"ש (פרק ט דנדה סי' ז) דהא דתנן השיריים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין, דדמו לצמר או לפשתן, מ"מ האידנא מצויים בגדי משי בינינו והכל מכירין בהן ואין לחוש למראית העין, ומותר לתפור משי בבגד צמר. ע"ש. וכן פסק הטוש"ע (סי' רצ"ח). והכא נמי מאחר שנתפשט הדבר והכל יודעים שמצוי חלב צמחוני לא חיישינן למראית העין, ולא דמי לחלב אשה דלא שכיח... והאידנא פשט המנהג להתיר בזה, ופוק חזי מאי עמא דבר, והיינו טעמא מפני שנתפרסם הדבר מאד". עכ"ל. נמצא שאפי' באיסורי דאורייתא (כמו גילוח בתער, חלב, כלאיים, דם) הקלו באיסור מראית העין שלא גזרו בו מפורש בתלמוד, ואף במה שגזרו בתלמוד, הקלו אם התפשט היתרו אין בו משום מראית העין.

וזה סותר למש"כ הרב לאסור פאה נכרית משום מראית העין, כי כל הטעמים שכתב הרב בהיתר גילוח שאין לחשוש בו למראית העין, כולם שייכים בפאה: הדבר מפורסם שיש דרך היתר, ורוב הנשים החרדיות הצעירות הולכות בפאה, וממילא הרואה אשה חרדית הלבושה בצניעות, אע"פ שלא יכול להבחין שלובשת פאה, הרי הוא תולה מן הסתם שלובשת פאה, כי ב"ה אין בנמצא אשה חרדית שהולכת בגילוי ראש. וכן איסור מראית עין בפאה אינו מפורש לא בש"ס ולא בראשונים, ואדרבה לגבי גילוח מצינו שכתב הריטב"א "וכן ראוי לעשות". וכן שייך בזה מש"כ שם שאין לגזור היום גזירות מדעתינו, וכמש"כ הגר"מ פיינשטיין בענין מראית העין בפאה נכרית, והרב זצ"ל הביאו כראיה לענין גילוח.

ואדרבה, יש מעלה לפאה על המגלח במכונה, כי המגלח במכונה לא ניכר כלל אם גילח בתער או במכונה, ובפרט במכונות הגילוח הקיימים היום, ובקושי ניתן להבחין בזה ע"י התבוננות מקרוב ממש. וכן בענין מרגרינה עם נקניק שהביא הרב, אין ניכר כלל בין חמאה למרגרינה, ואילו אשה ההולכת בפאה, ניכר שהיא פאה, כי שערות הפאה מבריקות יותר משיער טבעי, וכן רוב תסרוקות הפאה דומות, וכן הפאה גבוהה מעט משיער הראש, כי היא מונחת על השיער. וגם מי שאינו מכיר את האשה, אינו יודע שהיא אשת איש החייבת בכיסוי ראש, ויכול לחשוב שהיא רווקה המותרת בגילוי ראש ואינה עושה איסור.

 

בטעם "מנהג ודת יהודית"​

בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) בענין פאה נכרית כתב הרב וזה לשונו, "וכבר כתב בספר שבילי דוד (או"ח סי' ב' ס"ק ב'), שאף למ"ש הרמ"א בדרכי משה (סי' ש"ג) בשם הש"ג להתיר לצאת בפאה נכרית, היינו במקום שלא נהגו הנשים להזהר בזה, משא"כ במקום שלא נהגו להקל, ודאי דהוי בכלל דת יהודית. ע"ש. וא"כ בודאי שבמקומותינו אלה שהמנהג היה לאסור, ואלו המקילות ראש נהגו כן שלא ברצון חכמים, מנהג כזה אותיות גהנם, ומצוה לבטלו... וידוע שכל מנהג שלא נתייסד ע"פ ותיקין אין בו שום ממש... המנהג הזה ידוע לנו שנוסד ע"פ איזה נשים ההולכות ע"פ האופנה החדשה" וכו' עכ"ל.

ודברי הרב סותרים לכאורה את מה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') לגבי גילוי שיער הרווקות וכיסוי ראש הנשים הנשואות במטפחת, וזה לשונו שם: "ועינא דשפיר חזי להמג"א (סי' ע"ה ס"ק ג') שהקשה על מש"כ השו"ע שם, שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער בתולות שדרכן לילך בפרוע ראש, שהרי באה"ע (סי' כא ס"ב) איתא שאפי' פנויות לא תלכנה פרועי ראש, ודוחק לומר דפנויות דהתם היינו אלמנות דא"כ הו"ל לפרש. אלא י"ל דהתם מיירי כשסותרת קליעות שערותיה והולכת בשוק שזהו אסור אפי' בפנויה, וכן פרש"י בפר' נשא בפסוק ופרע את ראש האשה". עכ"ל.

ואח"כ כתב הרב לדחות את דברי המג"א מכח המנהג היום, וזה לשונו: "וכ"כ המחצית השקל באו"ח שם שהמנהג שהבתולות יוצאות לרה"ר בשערות סתורות מקליעתן. וכ"כ המגן גיבורים. וכן ראיתי להישועות יעקב באה"ע (סי' כ"א), שכתב להוכיח במישור מדעת השטמ"ק שאין חילוק בין סתורות לקלועות, ושאף שהמג"א כתב לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן ע"מ שיסמוכו. ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר, שאפי' אצל החרדים לדבר ה' הבתולות הולכות בפרוע ראש ובשערות סתורות. ולכאורה י"ל שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר, דהא בכתובות (דף עב.) אמרינן העוברת על דת יהודית יוצאת בלי כתובה, כגון היוצאת לשוק וראשה פרוע. ופריך, הא דאורייתא היא (ואמאי לא קרי לה דת משה. רש"י), ומשני דאורייתא קלתה שפיר דמי (היינו סל שיש לו בית קיבול מלמטה להולמו בראש וכו'. רש"י), דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור. וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות (הלכה י"א-י"ב), שהעוברת על דת משה היא היוצאה בשוק ושערה גלוי, והעוברת על דת יהודית היא שיוצאת לשוק וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת. ע"ש. וכ"כ מרן השו"ע (סי' קט"ו סעיף ד'). והנה היום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רדיד, ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחך דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא. ודמי למ"ש מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) להתיר במקום שנהגו הנשים לצאת בשערות שחוץ לצמתן. ע"ש. ואף שהצמח צדק מליובאוויטש בתשובה (חלק אה"ע סי' קל"ט) ובחידושי הש"ס (פ"ג דברכות) האריך לחלוק על המהר"ם אלשקר, ע"ש, מ"מ רבו האחרונים שסמכו ע"ד המהר"ם אלשקר, ובודאי שהנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן ע"מ שיסמוכו. ואכמ"ל. והכי נמי במה שנהגו הנשים לצאת במטפחת או בכובע בלי שום צעיף או רדיד, כיון שהכל נהגו כן, בכהאי גוונא אתי מנהג ומבטל מנהג". עכ"ל.

ועוד כתב: "מדברי הרמב"ם והשו"ע נראה שאף במטפחת שמכסה את ראשה היטב יש משום דת יהודית. וכמ"ש ג"כ בשו"ת באר שבע (סי' י"ח). וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' ל"ו). ע"ש. ואעפ"כ בזה"ז נהגו היתר בדבר, ועל כרחך דהיינו טעמא משום דאתי מנהג ומבטל מנהג, וא"כ אף שנהגו אז הבתולות שלא לילך פרועי ראש בשערות סתורות, לדעת המג"א, כיון שאינו אלא משום צניעות בעלמא, אתי מנהג ומבטל מנהג. ולא עדיף ממה שנאמר בגמ' בהדיא בדת יהודית". עכ"ל.

הרי לך שלגבי רדיד המפורש ברמב"ם שו"ע ופוסקים (עד האחרונים שמהם מביאים בדרך כלל ראיה לאסור הפאה, כהב"ש ויעב"ץ וסיעתם) שצריכה אשה נשואה ללבוש משום דת יהודית, ושערות סתורות בבתולות, שהביאור הפשוט בדברי הרמב"ם ושו"ע הוא שגם בתולה צריכה לכסות ראשה, או לילך לפחות בשערות קלועות, וכמש"כ המג"א, כתב הרב זצ"ל שאתי מנהג ומבטל מנהג, כיון שכל ענין דת יהודית אינו אלא דבר התלוי במנהג. ולא אמרינן על המנהג החדש "מנהג אותיות גהינם", אע"פ שמן הסתם גם מנהג זה לא נתייסד ע"פ ותיקין, אלא הנשים עצמן הלכו אחר האופנה החדשה שהיתה אז והורידו את הרדיד שהיה מוסיף להם צניעות רבה, וגם הרווקות פרעו שערן והלכו בזה אחר האופנה החדשה ולא רצו להישאר בשערות קלועות או מכוסות, אף שהדבר מוסיף צניעות רבה, ופשוט. ותחת להתיר את המנהג, היה צורך להוכיח את הרווקות שפרצו גדר והחלו לגלות שערן בתסרוקות שונות ומשונות, ולהוכיח את אלו הנשים הנשואות ההולכות ללא רדיד עליהן. ועם כל זה התירו הפוסקים את המנהג, ואמרו שאתי מנהג ומבטל מנהג. ונעשה היום מנהג פשוט שרווקה הולכת בגילוי ראש ונשואה הולכת בלי רדיד, ואין פוצה פה. והוא הדין בענין הפאה, שנשים חרדיות רבות נוהגות לכסות ראשן בפאה נכרית ונעשה הדבר היתר גמור כמו שיער הרווקות, ויש לומר שאתי מנהג ומבטל מנהג, ולהתיר הפאה כמו שהתירו מטפחת וכובע ללא רדיד, כיון שאין בזה דת יהודית (והערה זו העיר אף מרן הגר"ש משאש). וראה עוד בדברי הגר"ב זילבר, שלא שייך לומר "מנהג" היכן שלא היתה הפאה מצויה כלל, ואין בזה מנהג עדות אלא מנהג מקומות.

וראה גם מש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ז' (יו"ד סי' כ"א), בתשובה לאחד הרבנים שפסק כדעת השו"ע נגד המנהג, וזה לשונו: "היה לו לעשות כל טצדקי לתרץ וליישב המנהג, וכמש"כ הגר"ח פלאג'י בספר משא חיים (מנהגים מערכת ת' אות רנ"ח) בשם המהר"ם פדואה (סי' ע"ח), שאפי' מנהג שנראה תמוה יש לנו לבקש כל טצדקי ללמד זכות לקיימו, וכה עשו כל קדמונינו כשמצאו איזה מנהג תמוה וכו', ושכן כתבו הרב פרח מטה אהרן (ח"א סי' כ"א) והרב משאת משה ח"א (חלק יו"ד סי' טו"ב), וכ"כ השדי חמד (מערכת מנהג כלל ל"ז), בד"ה אם המנהג הוא תמוה, בשם מהרשד"ם (יו"ד סי' קצ"ג) ועוד".

בטעם שעיקר האיסור דאורייתא​

בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') בענין פאה נכרית כתב הרב בזה הלשון, "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית... ומכל שכן דהוי איסור תורה. ואף למש"כ הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מכל מקום עיקר האיסור לצאת בפריעת ראש לרה"ר הוי מהתורה". עכ"ל.

ומאידך כתב הרב בשו"ת יחוה דעת (חלק ד' סי' נ"ב בהערה), וזה לשונו: "כתב בשו"ת משאת משה (חלק או"ח סוף סי' א') שהרדב"ז יחיד הוא לגבי כולהו רבוותא, דסבירא להו דבספק פלוגתא דרבוותא בדרבנן אזלינן לקולא". עכ"ל. והאריך שם להביא פוסקים הסוברים שגם כשנחלקו הפוסקים בדברים האסורים מדרבנן, אמרינן על זה ספק דרבנן לקולא. ובשו"ת יביע אומר (חלק ד' יו"ד סי' ח') הוסיף הרב וכתב, "ספיקא דרבנן לקולא אמרינן גם כשיש לו עיקר מן התורה. וכמש"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות". עכ"ל, ע"ש באורך. וכן כתב בנו הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בספר "עין יצחק" (כללי ההוראה, חלק ב' עמ' רט"ו), וזה לשונו שם: "אמרינן ספק דרבנן לקולא גם במחלוקת הפוסקים במידי דרבנן". ובהערות שם הביא פוסקים רבים הסוברים כן, וחולקים על הרדב"ז שהוא שיטה יחידאה להחמיר בזה. וכתב עוד שם (עמ' ר"ח), "ספק דרבנן לקולא אמרינן גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה". עכ"ל, והאריך שם בראיות מהפוסקים. ושם (עמ' רכ"ב) הגדיל וכתב בזה הלשון, "במידי דרבנן אזלינן להקל גם כנגד רוב הפוסקים". עכ"ל.

ולפ"ז נמצא שגם אם תאמר שפאה נכרית הוא ספק דרבנן שיש לו עיקר מהתורה, וגם אם תאמר שרוב הפוסקים אוסרים, עדיין יש לומר בזה ספק דרבנן לקולא, וללכת אחר הפוסקים המקילים (ובפרט שהבאנו כאן בפרק א' כמאה ושלושים פוסקים מתירים). וזה סותר לכאורה לדברי הרב בשו"ת יביע אומר (חלק ד' שם), שיש להחמיר בפאה נכרית אע"פ שהיא איסור דרבנן, משום שעיקר האיסור מהתורה.

(ובפרט שגם על פריעת ראש יש הסוברים שהוא מדרבנן, וכמו שכתב תרומת הדשן סי' רמ"ב בדעת הרמב"ם, ובשו"ת וישב יוסף, וגם הלשון "דאורייתא היא" אינו מוכרח שהוא דאורייתא, כפי שהבאנו שם כמה ראיות משו"ת יחווה דעת חלק ה' סי' ס"ב).

בענין החשש לחרם​

בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) בענין פאה נכרית הביא הרב מדברי שו"ת לחמי תודה, וכתב שם "וזה מכבר יצא אאמו"ר הגאון (בעל ההפלאה) בצירוף חברי בית דינו בחרם על הנשים הלובשות פאה נכרית", עכ"ל. וכן הביא בעוד מקומות. ומשמע שדעתו היא שיש לחוש גם היום לחרם של בעל ההפלאה, על אף שפשט המנהג בימינו, ויש פוסקים רבים שאינם סוברים כמותו.

ומאידך בשו"ת יבי"א חלק ד' (אה"ע סי' ג'), כתב הרב בזה הלשון: "אף שהצמח צדק מליובאוויטש בתשובה (חלק אה"ע סי' קל"ט) ובחידושי הש"ס (פ"ג דברכות) האריך לחלוק על המהר"ם אלשקר, ע"ש, מ"מ רבו האחרונים שסמכו ע"ד המהר"ם אלשקר, ובודאי שהנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן ע"מ שיסמוכו", עכ"ל.

וזאת אע"פ שיש חרם בדבר, שהחרימו את הנשים ההולכות במטפחת שע"י זה מתגלות מעט השערות, ראה מש"כ בזה הגר"מ שטרנבוך בספר דת והלכה (סימן א) בשם שדי חמד (והובא החרם במלואו בספר משא חיים להגר"ח פלאג'י, מנהגים מע' נ' אות ק"נ) וזה לשונו: "בשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש, וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, לא יאבה ה' סלוח לו" וכו'. עכ"ל.

ומוכח שהיו הנשים לובשות רדיד (הנקרא כיום "שאל") על ראשן המכסה היטב את שערותיהן, וכשבאו ללבוש מטפחת המגלה שערות כמו שמצוי היום, החרימו הרבנים את הלובשות מטפחת, ואפי' את אלו שיוצאות שערות בודדות חוץ לצמתן, כנ"ל. וכן הביא בספר לחמי תודה גופיה, בשם אביו בעל ההפלאה על מסכת כתובות, דאיכא בגילוי שערות מכשלה גדולה, ושזה כמה שנים שיצא הכרוז מפי אביו הגאון הנ"ל בצירוף שני בתי דין בחרם על זה וכו' (לחמי תודה ד, ב). והובאו דבריו בספר ברך את אברהם פרשת בחוקותי, ובספר שדי חמד, ומוכח מהשדי חמד דכוונת ה"לחמי תודה" היא על גילוי מקצת שערות (שהרי גילוי שערות לגמרי, דאורייתא הוא). והנה כאן לא חש הרב זצ"ל לחרם, למרות שבענין זה הוכפל החרם בכמה מקומות, וסותר לכאורה את מש"כ הרב ביביע אומר הנ"ל, כי הוא הדין לפאה. והדעת נותנת שבפאה אין חרם זה שייך כיום, כאשר פשט המנהג אצל רוב הנשים הכשרות לכסות הראש בפאה.

וראה עוד מש"כ הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספר דת והלכה שם: "פוק חזי לזקיני, גאון ישראל בעל ההפלאה רבי פנחס הלוי זצ"ל, שיצא בכרוז בצירוף שני הבתי דינים בחרם ממש על לבישת נשים בפאה נכרית, וכמבואר בספר "לחמי תודה", אבל מוסיף קל וחומר גילוי שערות עצמן, אשר חז"ל אמרו שיער באשה ערוה, דאלו שאסרו פאה נכרית ק"ו בן בנו של ק"ו שאסרו כל גילוי שיער ממש ח"ו, וזוהי הלכתא רבתא שראוי לן להזהיר עלה טובא".

בדחיית דברי הרמ"א, שהתיר רק לענין ק"ש​

בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) בענין פאה נכרית, הביא הרב את דברי היעב"ץ בספר מור וקציעה, וכתב שם "לא התיר הרמ"א אלא לבעלה, דכיון דשריא בביתה הוה ליה אורחה בהכי ולא מטריד, אבל לגבי אחריני אסור משום פריצותא. תדע דהא לא מייתי לה הרמ"א באה"ע (סי' כ"א) לגבי איסור פריעת ראש ברה"ר, אלא לגבי קריאת שמע". עכ"ל (והשמיט תחילת דברי היעב"ץ במור וקציעה שם, שכתב "ואפשר לומר" שגם דעת הרמ"א כך היא, דהיינו בדרך אפשר).

ודברי הרב סותרים את דבריו בריש התשובה ההיא (חלק ה' שם), וזה לשונו שם: "אע"פ שכתב הרמב"ם (בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז), לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש, וכן פסק הטוש"ע אה"ע (סי' כ"א סעיף ב'), כבר פירשו הפרישה והב"ח והח"מ והב"ש, שפירוש פנויה בכאן היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת ללכת בפרוע ראש, וכמ"ש ראבי"ה (בפ"ג דברכות סי' ע"ו), שמותר לקרות קריאת שמע נגד בתולה שרגילה בגילוי שיער, ואין בזה משום שיער באשה ערוה. וכ"כ בארחות חיים (הלכות קריאת שמע אות ל"ו) בשם ר"ת, שמעשים בכל יום לקרות קריאת שמע כנגד שיער הבתולות. וכן הוא במאירי (ברכות כ"ד) ובמרדכי והרא"ש שם". עכ"ל שו"ת יביע אומר שם. וזה לשון הרא"ש בברכות שהזכיר שם: "אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן". וגם המאירי והמרדכי שם דיברו בענין קריאת שמע.

ויש להקשות, כיצד הביא הרב ראיה להיתר הליכת הרווקות פרועות ראש ברה"ר, ממה שכתבו הראשונים שמותר לקרוא ק"ש כנגדה. שהרי גם זה היה ניתן לדחות, ולומר כביאור היעב"ץ הנ"ל, שהראשונים שהתירו דיברו רק לגבי קריאת שמע, שמותר לקרוא כנגד שיער הבתולות, כיון שנהגו ללכת בביתן בגילוי ראש, וזהו פירוש דבריהם "שדרכן לילך פרועות ראש", אבל ברשות הרבים אסורות ללכת בגילוי ראש, וממילא אין ראיה כלל מדברי הראשונים הנ"ל. ואם היינו מפרשים כך בדבריהם, היה אתי שפיר גם לשון הגמ' בכתובות (עב.) "אזהרה לבנות ישראל" ללא חילוק בין בתולה לנשואה, ולשון השו"ע והרמב"ם "אחת פנויה ואחת אשת איש" (וראה ביאור הגר"א על השו"ע אה"ע כ"א: "מדקאמר לבנות ישראל ולא קאמר לאשה", וראה בב"ח שם, "מדלא קאמר אזהרה לאשת איש, אלא סתמא אזהרה לבנות ישראל, אלמא דאחת פנויה ואחת אשת איש באזהרה"), ולא היה צריך לדחוק בדבריהם ולפרש שפנויה היינו גרושה ואלמנה.

וכן הגאון רבי אליקים גאטינייו מרבני איזמיר (נפטר בשנת תקנ"ה) בפירושו "יצחק ירנן" (הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י"ז) הכריע כפשט הפשוט בדברי השו"ע והרמב"ם: "והקשה המגן אברהם או"ח סי' ע"ה דסותר עצמו מרן... והבית שמואל מכח קושיא זאת כתב דפנויות דאה"ע היינו גרושות או אלמנות. ולי הדיוט אין צריך לזה, ולא קשיא מידי, דמ"ש רבינו וכן מרן באה"ע, היינו בהולכת בשוק, וכמ"ש בפירוש, ואפילו דשרי, מ"מ בשוק גנאי הדבר והוי פריצות, אמטו להכי אסרו, ברם בבית וחצר שפיר דמי לילך הבתולות פרועות ראש".

ולמרות זאת, רואים אנו שהרב פירש בדברי הראשונים שכוונתם להתיר גם יציאה לרה"ר ולא רק לענין ק"ש, דלא כהבנת היעב"ץ, וכן הבינו רוב הפוסקים. ומכאן נלמד שאין מקום לדחוק בדברי הרמ"א, ובפרט שהמקור שציין לדבריו הוא שלטי גיבורים, והש"ג דיבר ביציאה לרה"ר ולא בק"ש, וכן הרמ"א עצמו ציין שם לסי' ש"ג, שכתב בהדיא להתיר יציאה לרה"ר בפאה נכרית. וראה עוד בדברי האחרונים כמה וכמה קושיות על ביאור היעב"ץ בדברי הרמ"א, שלא יתכן כלל לפרש כך.

ובעניין הבתולות שמותרות לפרוע ראשן, לכאורה אשתמיטתיה רש"י במסכת סנהדרין (נח:), וזה לשונו: "משתפרע ראשה בשוק - שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע". ומשמע שכיסוי הראש היה ענין לנשואות ולא לרווקות, וע"ז כותב רש"י שלא רק היהודיות הנשואות כיסו ראשן אלא אף הנכריות הנשואות. ומכאן שפיר יש להביא ראיה שהרווקות אינן צריכות לכסות ראשן, ולא מכל הנ"ל שאפשר לדחות דאיירי רק בק"ש ובביתן (והגר"ע הביאו שם בסוף דבריו, והסתייע ממנו לענין אחר).

וכן אשתמיטתיה מה שכתב יד רמ"ה (סנהדרין נ"ח), "אמר רב הונא משיפרע ראשה בשוק כדרך הנערות הפנויות". ומשמע שהנערות הפנויות נהגו לפרוע ראשן.

וכן אשתמיטתיה דברי ה"אור זרוע" בהלכות שבת (סי' פ"ד), וזה לשונו: "ואם הוא מחובר לשבכה מותר כדפירש"י משום שאינה מגלה ראשה ברה"ר א"כ בתולה שאינה חוששת על גילוי הראש אע"פ שמחובר לשבכה אסור לצאת בו". ומוכח מדבריו שהרווקות לא חששו לגלות ראשן ברה"ר, כיון שהיו רגילות בזה.

וכן אשתמיטתיה שיטה מקובצת (כתובות טו:) בד"ה וראשה פרוע, שכתב וזה לשונו "פירוש: מגולה, וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) ופרע את ראש האשה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש, י"ל דבנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים". והביאו הגר"ע עצמו בחלק ד' (אה"ע סי' ג').

ודברי הרב בענין פאה סותרים לכאורה גם את דבריו בשו"ת יביע אומר חלק ו' (או"ח סי' י"ג), שהביא את מהר"ם אלשקר שהתיר לגלות שיער חוץ לצמתה, וזה לשונו שם: "ששערה על כתיפה, דהיינו שמניח קצת מסוף השערות, שאין איסור בגילוי קצת שער כזה, וכמ"ש כיו"ב מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) שאין איסור במה שנהגו לגלות שערן חוץ לצמתן, והביא ראיות לדבר". עכ"ל. ובשו"ת יביע אומר חלק ד' (אה"ע סי' ג') כתב גם להביא ראיה להתיר לאשה ללבוש מטפחת בלא רדיד עליה, ע"פ דברי מהר"ם אלשקר הנ"ל, וזה לשונו: "ודמי למ"ש מהר"ם אלשקר להתיר במקום שנהגו הנשים לצאת בשערות שחוץ לצמתן".

והנה יש מהפוסקים שכתבו כי מהר"ם אלשקר דיבר רק בגילוי שיער חוץ לצמתה בתוך ביתה ולא ברשות הרבים, ודייקו זאת מלשונו "בואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה בתוך ביתה". אולם גם אם נסכים שדברי מהר"ם אלשקר היו ברשות הרבים, וכמו שמשמע בפשטות ממהלך דבריו, הרי כל ראיותיו הם מהראשונים שדיברו על ק"ש מול שיער שחוץ לצמתה, ומכאן למד גם לענין היתר יציאה לרה"ר, וזה לשון מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה): "וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות, זה לשונו: והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו לקריאת שמע... אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד... וכן נמי כתב בעל ארחות חיים: אבל פניה ידיה ורגליה ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם". עכ"ל. ואע"פ שכל הראשונים הנ"ל דברו על קריאת שמע, בכל זאת הסיק מהר"ם אלשקר מדבריהם שמותר לנשים אלה לגלות שיער זה ברשות הרבים, וכן הוא גם בפסק הרמ"א בסי' ע"ה לגבי קריאת שמע כנגד שיער שחוץ לצמתה, שהאחרונים (מג"א ומשנ"ב ועוד רבים) הבינו מכך שהוא הדין להתיר לגלות שיער זה ברה"ר במקום שנהגו, למרות שדיבר רק לענין ק"ש. ומשמע בבירור שכל מה שהתיר הרמ"א לקרוא ק"ש כנגדו, מותר גם לגלותו ברשות הרבים, שכל סיבת ההיתר בק"ש היא משום שאין שיער זה גורם הרהור, כיון שתמיד הוא גלוי. וכל זה סותר לכאורה את שיטת הרב זצ"ל, שהרמ"א התיר פאה רק לענין ק"ש.

ואגב יש להעיר עוד שבשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סימן ג') הביא הרב את הרמ"א בדרכי משה כמתיר פאה, והסתייע ממנו להיתר הפאה לאלמנה וגרושה.

האם חיישינן ללשון "עתידים ליתן את הדין"​

בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) הביא הרב את הפוסקים האוסרים, ואח"כ כתב וזה לשונו: "ומכללם הגאון בעל עצי ארזים שצווח ככרוכיא על זה, וכתב שהמורים היתר בזה עתידים ליתן את הדין". עכ"ל. וכתב זאת בשנית במילואים שם, וכן בשו"ת יביע אומר חלק ט' (או"ח סי' ק"ה אות ו'). ומשמע מדבריו שיש מקום בהלכה להתחשב בלשון חריפה זו.

ומאידך בספר הליכות עולם (חלק א' פרשת לך לך הלכה ה') כתב הרב וזה לשונו: "מנהג הספרדים ועדות המזרח ללבוש טלית קטן תחת הבגדים, ואף הציציות מכוסות תחת הבגדים, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש. וכן יש לנהוג לדעת רבותינו המקובלים, ואף תלמידי הישיבות טוב ונכון שלא ישנו ממנהג אבותיהם". ובהערות הביא הרב פוסקים המסייעים לדבריו, ואח"כ כתב שם: "ומכאן תשובה למש"כ במשנה ברורה (סי' ח' ס"ק כ"ו), אותם אנשים המשימים הציצית בתוך המכנסיים שלהם, לא די שהם מעלימים עיניהם ממה שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', עוד מבזים הם את מצוות השי"ת, ועתידים הם ליתן את הדין על כך". והנה שם לא התחשב הרב זצ"ל בלשונו החריפה של הגאון בעל "משנה ברורה", ולא פסק כמותו. וכן בשו"ת יביע אומר חלק ז' (יו"ד סי' כ"ב), כתב הרב וזה לשונו: "השולחן גבוה הפריז על המדה, לומר שהמוהלים ופורעים בציפורן עתידים ליתן את הדין, ולא שביק מר חיי לכל בריה". עכ"ל. ולא התחשב בדעתו, אלא אדרבה כתב שהפריז על המדה. וראה מעין זה גם בשו"ת יביע אומר חלק ח' (או"ח סי' מ"ב אות ג'). ומוכח מדבריו, שאם יש פוסקים לסמוך עליהם, לא מתחשבים בלשונות חריפים מעין אלה, ואין מקום לזה בהלכה, דלא כמש"כ בענין פאה. וצ"ע.

(ויש להעיר שה"עצי ארזים" הנ"ל (שחי לפני כ250 שנה) לא התכוון לפוסקי הלכה ובוודאי לא לכל הגדולים שקדמוהו וכתבו להתיר, אלא לפשוטי העם המורים היתר לעצמם, וזה מוכח מלשונו "המורים היתר חדשים מקרוב באו", והרי תוך כדי דיבור ציטט את שלטי הגיבורים שקדם לו במאות שנים, ואינו חדש מקרוב, אלא ודאי כוונתו לאותם פורצי הגדר במקומו שהורו היתר לעצמם).

ועוד יש לתמוה על הגר"ע שלא הזכיר את כל המתירים שנמנו בספר חן וכבוד פרק א', דלא כדרכו בקודש להביא בכל ענין את כל מי שדן בזה, ראשונים ואחרונים ואחרוני האחרונים (והגם שיש מתירים שאפשר לדון בדבריהם או לדחוק אחרת, אבל יש מתירים שכתבו תשובות שלמות להתיר, כגון שו"ת סתרי ומגיני ושו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר). ואפי' בתשובתו המורחבת בחלק ה' (אה"ע סי' ה'), לא הזכיר מתירים שהביא הוא בחלק ד' (אה"ע סי' ג') ובחלק א' (או"ח סי' ז').
 
למען הסדר הטוב, אין טעם ב"העתק הדבק" כל מיני דברים ולו הנכונים ובטובים ביותר,
באשכול כדוגמת זה, אפשר להביא את עקרי הדברים בקצרה ממש ומקסימום לצרף קובץ, אבל לא כמויות מלל שמתישות את הקורא עוד לפני שהוא מתחיל ..
 
אפשר להביא את עקרי הדברים בקצרה ממש

בשמחה:

א. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' אה"ע סי' ה') בענין פאה נכרית רצה הרב לאסור מטעם בחוקותיהם לא תלכו, וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י') וזה לשונו, "שאין איסור ובחוקותיהם לא תלכו נוהג אלא כשהוא מתכוון להתדמות אליהם... לא שייך איסור ובחוקותיהם לא תלכו, אלא בדבר שעושים משום אמונתם ועבודתם... אף שמראש מקדם שהורגלו האומות באירופה לגלח זקנם, המסיר שערותיו נראה כמי שמתדמה להם במלבושיהם, שיש בו איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, כל זה היה מאז ומעולם, אך עתה בעוונותינו הרבים קלקלתינו תקנתינו, שכבר הורגלו רובא דרובא מישראל שבמדינתנו לגלח הזקן וא"כ אין כאן משום ובחוקותיהם לא תלכו".

ב. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) כתב הרב לאסור פאה משום הרהורי עבירה, וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ו' (או"ח סי' י"ג), לגבי היתר אמירת דבר שבקדושה כנגד שיער נשים נשואות שאין דרכן לכסות ראשן: "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור... יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה".

ג. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) כתב הרב לאסור פאה משום מראית העין, וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י' הנ"ל) בענין היתר גילוח במכונה: "כל שהדבר מפורסם שיש דרך היתר, לא שייך בו איסור משום מראית העין... לא גזרינן גזירות משום מראית העין אחר חתימת הש"ס, ובפרט בזמן הזה שנפוץ המנהג של גילוח הזקן במספריים כעין תער גם אצל יראי שמים, ולא נשאר מקום כל כך לחשד".

ד. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה משום דת יהודית, וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד' סי' ג') לגבי גילוי שיער הבתולות וכיסוי ראש הנשים הנשואות במטפחת, וזה לשונו שם: "והנה היום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רדיד, ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחך דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא... והכי נמי במה שנהגו הנשים לצאת במטפחת או בכובע בלי שום צעיף או רדיד, כיון שהכל נהגו כן, בכהאי גוונא אתי מנהג ומבטל מנהג".

ה. בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') רצה הרב לאסור פאה למרות שהגרש"ק כתב שהוא איסור דרבנן וי"ל ספק דרבנן לקולא, מפני שעיקרו מדאורייתא. וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ד' סי' נ"ב בהערה), וזה לשונו: "כתב בשו"ת משאת משה (חלק או"ח סוף סי' א') שהרדב"ז יחיד הוא לגבי כולהו רבוותא, דסבירא להו דבספק פלוגתא דרבוותא בדרבנן אזלינן לקולא". עכ"ל. והאריך שם להביא פוסקים הסוברים שגם כשנחלקו הפוסקים בדברים האסורים מדרבנן, אמרינן על זה ספק דרבנן לקולא.

ו. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה בגלל חרם ההפלאה. וסתר עצמו ממה שכתב בשו"ת יבי"א חלק ד' (אה"ע סי' ג') להתיר מטפחת המגלה מקצת שערות: "אף שהצמח צדק מליובאוויטש בתשובה (חלק אה"ע סי' קל"ט) ובחידושי הש"ס (פ"ג דברכות) האריך לחלוק על המהר"ם, ע"ש, מ"מ רבו האחרונים שסמכו ע"ד המהר"ם, ובודאי שהנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן ע"מ שיסמוכו", עכ"ל. וזאת אע"פ שיש חרם בדבר, שהחרימו את הנשים ההולכות במטפחת שע"י זה מתגלות מעט השערות, ראה מש"כ בזה הגר"מ שטרנבוך בשו"ת דת והלכה (סי' א') בשם שדי חמד (והובא החרם במלואו בספר משא חיים להגר"ח פלאג'י, מנהגים מע' נ' אות ק"נ) וזה לשונו: "בשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש, וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל וכו', ולא יאבה ה' סלוח לו" וכו'.

ז. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) דחה הרב את היתר הפאה של הרמ"א, בטענה שדיבר על ק"ש ולא על יציאה לרה"ר. וסתר עצמו ממה שכתב בריש התשובה ההיא: "אע"פ שכתב הרמב"ם (בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז), לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש, וכן פסק הטוש"ע אה"ע (סי' כ"א סעיף ב'), כבר פירשו הפרישה והב"ח והח"מ והב"ש, שפירוש פנויה בכאן היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת ללכת בפרוע ראש, וכמ"ש ראבי"ה (בפ"ג דברכות סי' ע"ו), שמותר לקרות קריאת שמע נגד בתולה שרגילה בגילוי שיער, ואין בזה משום שיער באשה ערוה. וכ"כ בארחות חיים (הלכות קריאת שמע אות ל"ו) בשם ר"ת, שמעשים בכל יום לקרות קריאת שמע כנגד שיער הבתולות. וכן הוא במאירי (ברכות כ"ד) ובמרדכי והרא"ש שם". עכ"ל שו"ת יביע אומר שם. וזה לשון הרא"ש בברכות שהזכיר שם: "אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן". וגם המאירי והמרדכי שם דיברו בענין קריאת שמע. ולא דחה זאת בטענה שמדובר רק בבית ולא ברה"ר.

ח. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה בגלל לשונו החריף של "עצי ארזים", שכתב ש"המורים היתר בזה עתידים ליתן את הדין". וסתר עצמו ממה שכתב בספר הליכות עולם (חלק א' פרשת לך לך הלכה ה'): "מנהג הספרדים ועדות המזרח ללבוש טלית קטן תחת הבגדים, ואף הציציות מכוסות תחת הבגדים, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש. וכן יש לנהוג לדעת רבותינו המקובלים, ואף תלמידי הישיבות טוב ונכון שלא ישנו ממנהג אבותיהם". ובהערות הביא הרב פוסקים המסייעים לדבריו, ואח"כ כתב שם: "ומכאן תשובה למש"כ במשנה ברורה (סי' ח' ס"ק כ"ו), אותם אנשים המשימים הציצית בתוך המכנסיים שלהם, לא די שהם מעלימים עיניהם ממה שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', עוד מבזים הם את מצוות השי"ת, ועתידים הם ליתן את הדין על כך". והנה שם לא התחשב הרב זצ"ל בלשונו החריפה של הגאון בעל "משנה ברורה", ולא פסק כמותו. ומוכח מדבריו, שאם יש פוסקים לסמוך עליהם, לא מתחשבים בלשונות חריפים מעין אלה, ואין מקום לזה בהלכה.

[למען הסדר הטוב, דיון בהערות הנ"ל נא לכתוב באשכול הייעודי ולא להסיט את האשכול הנוכחי]
 
ראשי תחתית