לחצו כאן – תרומה לשמואל

השאלות שהציבה החסידות - היחס בין הלב למעשה, בין הקבלה לפשט, והדרך לאהבת ה'

כהנא דמסייע

חבר מוביל
הצטרף
27/3/25
הודעות
1,753
א. מעמדם של דברי האריז"ל ודעת הגר"א – יגיעת התורה היא אם הקבלה
אופן קבלת חכמת הקבלה על ידי האריז"ל הקדוש. יש שרצו לומר כי לא כל דבריו נאמרו לו מפי אליהו הנביא ז"ל, אלא רק לעיתים בודדות.
אך אין הדברים כן, וכבר העיד על כך תלמידו הגדול, רבינו חיים ויטאל זצ"ל, אשר דבריו נאמנים עלינו.

1. מקורות להבנת דרך השגתו של האריז"ל:
הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות (עץ חיים):
"כל זה השיג שלא ע"י שמוש קבלות מעשיות ח"ו... אמנם כל זה היה מעצמו ע"י חסידותו ופרישותו אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת ".
שער רוח הקודש (למהרח"ו): "ובענין השגתו אמר לי, בתחילת ימי השגתו היה טורח לפעמים שבוע אחד על מאמר אחד מן הזוהר להבין אותו ולא היו אומרים לו פירושו, דאם כן נמצא שלא הייתה התורה ההיא שלו, וצריך שהוא עצמו יחדש בשכלו בתורה מה שקבלה נשמתו בהר סיני... ולכן כאשר היה טורח אז היו אומרים לו בענין פלוני... עיינת ועמדת על האמת אבל עדיין צריך קצת עומק יותר. ולפעמים היו אומרים לו טעית... והיה חוזר ומעיין עד שהיה עומד על האמת".

2. הסברה הלכתית והשקפתית:
מן המקורות הללו עולה בבירור כי יסוד חכמתו של האריז"ל לא היה קבלה פסיבית מן השמיים, אלא יגיעה עצומה ועמל בלתי נתפס בתורה, בשכלו ובהבנתו . גילוי אליהו הנביא, שהיה "תמיד", בא כסיוע, כאישור וככיוון, אך לא כפטור מן העמל השכלי. אדרבה, הגילוי בא דווקא כתוצאה מהעמל והיגיעה.
לאור זאת, מובנת היטב שיטת הגר"א מווילנא זצ"ל. אין הוא חולק על קבלת האריז"ל, אלא מציג את דרכו שלו, אשר אף היא מיוסדת על יגיעה אין-סופית בכל מכמני התורה. כשם שהאריז"ל חידש בשכלו, כך הגר"א, ש"יגע בתורתו רבות בשנים, וצירף וזיקק וביאר", הגיע להשגותיו הוא. התורה אינה מונוליטית, "שבעים פנים לתורה", וכל אחד מגדולי ישראל משיג את חלקו בתורה על פי שורש נשמתו ועמלו.

ב. קדימות קיום המצווה בזמנה על פני רגש ה'דביקות'
זוהי הנקודה המרכזית והמסוכנת ביותר בדיון, והיא הטענה כאילו ניתן או אף ראוי לדחות קיום מצווה מזמנה כדי להשיג "דביקות" או "התעלות" גדולה יותר. זוהי סברה מעוותת והרסנית, העוקרת את יסוד קבלת עול מלכות שמיים, והיא אינה אלא עצת היצר הרע, כפי שזעק על כך הגאון הקדוש רבי חיים מוולוז'ין זי"ע.

1. מקורות הלכתיים והשקפתיים:
ספר נפש החיים, שער ג', פרק ד':
דבריו של הנפש החיים הם כאן אבן הפינה, ויש לחזור ולשננם:
"היום יאמר לך, שכל תורה ומצוה שבלא דביקות איננה כלום, וצריך אתה להכין לב... עד שיעבור זמן המצוה או התפלה, ויראה לך פנים שכל תפלה או מצוה שנעשית בכונה עצומה... אף שלא בזמנה, הרי היא יקרה מקיום המצוה בזמנה... וגם הרי הוא הריסת כל התורה בכללה רחמנא ליצלן ... והגע עצמך כגון אם יטריד אדם עצמו לילה הראשונה של פסח בכונת אכילת כזית מצה... וימשיך ההכנה כל הלילה עד לאחר שעלה השחר... הרי כל טהרת מחשבתו פיגול הוא לא ירצה , ומי שאכל הכזית מצה בזמנה אף בלא קדושה וטהרה יתירה, הרי קיים מצות עשה הכתובה בתורה ותבא עליו ברכה... וכי מאי נפקותא בין זה למי שהיה תוקע שופר בכוונה עצומה כליל ראשון של פסח... ואוכל הכזית מצה בראש השנה... ואיה מקום לתורה? "

ספר אמונה וביטחון לחזון איש, פרק ד':
"ומה גדלה אשמתו של איש נלבב לאהבת העבודה לפניו ית', בשעה שמזניח את לבו מלחפש אחר פרטיה ודקדוקיה של המצוה שנאמרה מפי הגבורה לשום חובה על כל אדם מישראל לקיימה דוקא בשלימות הדקדוק, ובחסרו תנאי אחר מתנאי דקדוקיה לא קיים המצוה... ומחלל את השבת מתוך נעימות הזמירות לכבוד השבת וקיומה".

2. הסברה הלכתית והשקפתית:
רצון ה' המפורש הוא שנאכל מצה בליל ט"ו בניסן, ושנתקע בשופר ביום א' בתשרי. המעשה, בזמן הנכון ובצורה הנכונה, הוא העיקר. הכוונה והדביקות הן הנשמה שבתוך הגוף, אך נשמה בלי גוף אין לה קיום בעולמנו, וגוף המצווה הוא קיומה המעשי כהלכתה. הדוחה את המעשה מפני "הכנה" אינסופית, הופך את האמצעי (הכוונה) למטרה, ואת המטרה (רצון ה') לאמצעי, ובכך עוקר את הכל. זו אינה דביקות בקב"ה, אלא דביקות ברגשותיו של האדם עצמו.
הדבר דומה למה שפירש ה עמק דבר (בראשית י"ח, ב') על אברהם אבינו, שהפסיק מהקבלת פני השכינה (שהיא שיא הדביקות) עבור מצוות הכנסת אורחים. ומדוע? "שכך הוא רצונו ית' שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן". אם אברהם אבינו, באהבתו העצומה, הבין זאת, קל וחומר אנחנו.

ג. מהותה האמיתית של מצוות אהבת ה' – דעת שכלית ולא דמיון רגשי
הטעות היסודית של בעלי הגישה ה"רגשית" נובעת מהבנה לקויה של מצוות "ואהבת את ה' אלקיך". הם תופסים אותה כחוויה אמוציונלית בלבד, המנותקת מידיעת ה' ועשיית רצונו. אך גדולי הראשונים, ובראשם הרמב"ם, הגדירו את מהות האהבה באופן שונה לחלוטין.

1. מקורות מן הראשונים:
הרמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה ג':
"שציונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה. וזאת היא האהבה המחוייבת". ומביא את לשון הספרי: "שמתוך כך [ההתבוננות בדברי התורה] אתה מכיר מי שאמר והיה העולם".
הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פ"ב ה"ב: "וכיצד היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול".
הרמב"ם, הלכות תשובה, פ"י ה"ו: " אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה , אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו".
ספר החינוך, מצווה תי"ח: "וענין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו ... כלומר, שעם ההתבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח".
הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג' פרק נ"א: "אבל מי שיחשוב באלוה וירבה לזכרו מבלי חכמה , אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד ... הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר האלוה באמת... כי הדבר ההוא אשר בדמיונו... אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו ".

2. הסברה השקפתית:
הדרך לאהבת ה' אינה על ידי רגשות ספונטניים ועיוורים. הדרך היא הדעת . ככל שאדם לומד יותר את תורת ה', מתבונן במצוותיה, חוקר את הלכותיה ומעמיק בהשקפתה, הוא לומד להכיר את רצון ה' ואת חכמתו האינסופית. מתוך דעת זו, צומחת ובוקעת האהבה האמיתית, העזה והאיתנה. אהבה זו אינה מתנגדת לקיום המצוות – היא היא הדוחפת לקיימן בדקדוק ובשלמות, כי זוהי הדרך להתחבר לנותן המצוות. אהבה ודביקות המנותקות מן הדעת והלימוד, אינן אלא "דמיון", כדברי הרמב"ם, עבודת הרגש העצמי ולא עבודת ה'.

ד. ביאור המושג 'עבירה לשמה' ושלילת השימוש המוטעה בו
כדי להצדיק את דרכם, יש הנאחזים במושג "עבירה לשמה". זוהי אחיזה מסוכנת ומעוותת.
1. מקורות הלכתיים:
גמרא, ברכות סג, א:
"בכל דרכיך דעהו... אמר רבא: אפילו לדבר עבירה".
רש"י על אתר: "אפילו לעבור עבירה. דעהו. תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה".
הרמב"ם, הקדמה לפרק חלק (פירוש המשניות, סנהדרין): בביאור "בכל דרכיך דעהו" כותב הרמב"ם: "ורוצה לומר שתשים לפועל ההוא תכלית, והוא האמת אף שיש בו עבירה מצד אחד ". ומבואר מדבריו שם שהכוונה היא לפעולה שיש לה תכלית אמיתית, גם אם יש בה צד של עבירה, אך הדבר נמסר לגדולי הדורות, לנביאים בהוראת שעה, ולא לכל אדם על פי הרגשתו.

2. הסברה הלכתית:
"עבירה לשמה" אינה היתר כללי לאדם לבחור לעבור על דברי תורה מתוך כוונה טובה. המושג מתייחס למקרים נדירים ויוצאי דופן, כמו הוראת שעה של נביא (אליהו בהר הכרמל), או למעשים שנעשו לצורך הצלת כלל ישראל וקיום התורה (כיעל עם סיסרא), והם נלמדים ומוגדרים על ידי חז"ל. אין לאדם פרטי, יהיה צדיק וקדוש ככל שיהיה, רשות להחליט על דעת עצמו לדחות מצווה מפורשת או לעבור על איסור, בשם "דביקות" או "כוונה". המחשבה שרגש אישי של "דביקות" יכול להצדיק "עבירה לשמה" היא זלזול מחפיר בכל מערכת ההלכה והיא פתח לאנרכיה רוחנית.

סיכום: אחדות פנימיות התורה וחיצוניותה – המעשה ככלי לאור
באמת ובתמים, אין סתירה בין פנימיות התורה לחיצוניותה, בין ה"אש" של הרגש והדביקות לבין ה"כלים" של המעשה ההלכתי. כפי שאמר מו"ר הגר"ש וולבה זצ"ל, המצוות הן התבניות, והפנימיות היא הזהב הרותח שיוצקים לתוכן. זהב רותח ללא תבנית הופך לגוש חסר צורה וערך. תבנית ריקה היא חסרת תכלית. השלמות היא דווקא בשילוב: קיום המצוות כולן, ככתבן וכלשונן, בדקדוקיהן ובזמניהן, ומתוך כך, ובתוך כך, יציקת הכוונה, הרגש, האהבה והיראה.
המעשה המדויק מעורר את הלב, והלב הבוער מחיה את המעשה. זוהי דרך המלך, דרך עבודת ה' השלמה, בה השכל, הרגש והמעשה פועלים יחדיו בהרמוניה לעשות נחת רוח ליוצרם. כל דרך אחרת המפרידה ביניהם ומעמידה אותם זה כנגד זה, סופה להוביל לשיבוש, לטעות ולהריסת בניין הקודש.
 
ראיתי את הדברים שנכתבו, ואבקש להרחיב ולסדר את שיטתי, בתגובה לשאלות והתמיהות שעלו, ובפרט לשאלתו של ידידי... אנא, קראו את הדברים בסבלנות ובעיון, כי הדברים עמוקים ונוגעים לשורש עבודת ה' של כל אחד ואחד מאיתנו.

הדיון סובב סביב נקודה מרכזית אחת: כיצד מגיעים לאהבת ה'? האם היא תוצאה של רגש סוחף ובלתי-אמצעי? האם היא פרי של התבוננות שכלית-פילוסופית בבריאה ובמושג האלוקות? או שמא, כפי שאני טוען, היא צומחת ומתפתחת מתוך העמל והיגיעה בלימוד התורה הקדושה, ובפרט בלימוד ההלכה.

תשובה לשאלה - כיצד לימוד הלכה מביא לאהבה?
שאלת, ובצדק, כיצד לימוד הלכה גרידא, למשל סוגיא בבבא קמא על "שור שנגח את הפרה", יכול להביא לאהבת ה' יתברך? הלא זהו עיסוק שכלי, טכני לכאורה, ואיך הוא מצמיח רגש עז של אהבה?

כדי להבין זאת, הבה נתבונן, כיצד נוצרת אהבה בין אדם לחברו? ודאי שלא רק מהתפעלות מיופיו החיצוני או מכוחו הפיזי. אהבה אמיתית ועמוקה נולדת מהיכרות. כאשר אתה יושב עם אדם, משוחח עמו, לומד את דעותיו, מבין את רצונותיו, מכיר את מידותיו, מעמיק בדרך חשיבתו – אתה מתחיל להתחבר אליו. ככל שאתה מגלה בו יותר חכמה, יותר טוב לב, יותר יושר, יותר עומק – כך אהבתך אליו גדלה ומתעצמת. אתה לא "אוהב את השכל שלך" שפתר חידה, אתה אוהב את האישיות שאתה פוגש דרך השיח.

עתה, נחזור לענייננו. התורה הקדושה, בכל חלקיה, אינה ספר חוקים יבש או אוסף סיפורים. היא גילוי רצונו וחכמתו של הקב"ה . כשאנו לומדים סוגיא, איננו פותרים תשבץ היגיון. אנו מנסים להבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו. אנו מנסים לפענח את "דעת התורה". כפי שהיה אומר רבנו עקיבא אייגר, על מחלוקת בית שמאי ובית הלל: בית שמאי אומרים שהקב"ה סובר "חייב", ובית הלל אומרים שהקב"ה סובר "פטור". כל דיון הלכתי הוא ניסיון להקשיב לקולו של ה' המדבר אלינו מתוך התורה.

כאשר אדם לומד בעומק ובהתבוננות , כפי שהדגישו הרמב"ם והחינוך, כשהוא יגע להבין את הסברא, את החילוק הדק, את היסוד העומד מאחורי ההלכה, עד ש"תתאמת ההשגה" והדברים נעשים לו "ישרים" וברורים – הוא אינו חווה רק סיפוק אינטלקטואלי. הוא חווה מפגש עם חכמתו האינסופית של נותן התורה . הוא רואה את היושר, את האמת הצרופה, את העומק הבלתי נתפס שבכל פרט. הוא שומע את דבר ה'. זו לא אהבת השכל הפרטי שלי, זו התפעלות ואהבה כלפי השכל האלוקי שמתגלה בפניי. "פקודי ה' ישרים- משמחי לב". השמחה נובעת מהמפגש עם היושר והאמת האלוקית, לא מהצלחה אישית.

וכאן אני מגיע לנקודה שהעלו על הצורך ב"עבודה מקדימה". ודאי וודאי שצדקת! הדברים אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה באופן מושלם. על כך בדיוק עמד מרן החזון איש זצ"ל בקטע שהבאתי (אמונה וביטחון פ"ג):
"ואין חכם בתורה רק אחרי ההתמזגות של עיון השכל וטעם יראת חטא... התורה והיראה כחומר וצורה המהוים יחד את הנמצא".

החזון איש מדייק להפליא. לימוד תורה ללא "יראת ה' טהורה", ללא "חיות באמונה", ללא מודעות תמידית ש"לפני מי אתה עמל" - אכן עלול להפוך לתרגיל אינטלקטואלי בלבד. היראה, האמונה, ההתבוננות המקדימה בגדולת ה' – הן ה"צורה", הנשמה של הלימוד. הן הכלי שמאפשר ללימוד ההלכתי (ה"חומר") להפוך ממלאכה שכלית למפגש חי עם הקב"ה. אך גם ההפך הוא הנכון: יראה ואהבה ללא "חומר", ללא לימוד תורה ועשיית רצונו בפועל, עלולות להישאר בגדר דמיון ורגש חולף. השילוב הוא היוצר את השלמות.

לכן, כשאדם ניגש לסוגיא מתוך יראת הרוממות, מתוך הבנה שהוא עוסק בדבר ה', והוא יגע ומעמיק עד שהוא מגיע לבהירות – התענוג והשמחה שהוא חש הם התענוג והשמחה של הקרבה לה' , של ההתחברות לרצונו. זוהי האהבה בעצמה, אהבה שנולדת מתוך היכרות אינטימית עם "דעתו" של הקב"ה. כפי שכתב המהר"ל (תפארת ישראל, פרק ע') שהבאתי, שההלכה היא "שכל פשוט לגמרי" שאינו נוטה מנקודת האמת, ולכן "המקום שבו ההלכה הוא להקב"ה". בלימוד הלכה לאמיתה, אתה נמצא במקום הכי קרוב לקב"ה בעולם הזה.

ההתבוננות בבריאה לעומת ההתבוננות בתורה
הסברתי בשם הגאון הרב דב קוק שליט"א, אין סתירה בין הדרכים. ההתבוננות בבריאה היא תנאי והכנה, היא יוצרת את ה"גוף הנקי", את הנפש הטהורה והצמאה לקב"ה. אך עיקר קיום מצוות האהבה נעשה דרך התורה. מדוע? כי בבריאה אתה רואה את "פעולותיו" של ה', את חכמתו כפי שהיא מתבטאת בעולם החומר. אך בתורה – אתה שומע את רצונו הישיר, את דיבורו אליך. ההיכרות דרך דיבור ישיר היא תמיד עמוקה ואינטימית יותר מהיכרות דרך התבוננות במעשים בלבד.

הערה צדדית בעניין זמן תפילה – והקשר לנושא המרכזי
הדיון שהתעורר סביב איחור זמן תפילה נוגע בדיוק בשורש המחלוקת שלנו. יש הטוענים כי למען השגת "כוונה" ו"דביקות" (ערכים רגשיים-חווייתיים), ניתן ואף רצוי לדחות את קיום ההלכה הפסוקה של זמן תפילה. אני, ורבים אחרים, סבורים כי זו טעות יסודית.
ההלכה, שנקבעה על ידי חז"ל, היא הביטוי המזוקק והמדויק ביותר של רצון ה' עבורנו. לחשוב שניתן להגיע לקרבת ה' טובה יותר על ידי עקיפת רצונו המפורש, זו סתירה פנימית. כפי שהעיר "בעל הרמזים", לשמוע לתקנות חז"ל הוא חיוב גמור מדאורייתא של "לא תסור".
החיפוש אחר "חוויה רוחנית" על חשבון ההלכה הוא בדיוק הביטוי של העמדת הרגש הסובייקטיבי מעל הצו האלוקי האובייקטיבי. דרכה של תורה היא הפוכה: קודם כל קבלת עול מלכות שמיים והתבטלות מוחלטת לרצון ה' כפי שהוא מתבטא בהלכה. מתוך ההתבטלות הזו, מתוך העמל והיגיעה להבין ולקיים את רצונו – צומחת ובוקעת האהבה האמיתית, הטהורה והיציבה. כל אותם היתרים דחוקים או סיפורים על יחידי סגולה אינם יכולים להוות הוראה לרבים, הדבר נהפך להיתר וגורם לזלזול.

סיכום
לסיכום עמדתי:
1. אהבת ה' היא תוצאה הכרחית של היכרות עמוקה עם רצונו וחכמתו.
2. הדרך המרכזית והעיקרית להיכרות זו היא עמל ויגיעה בלימוד התורה, ובפרט בלימוד ההלכה לאמיתה, שהיא "דבר ה' זו הלכה".
3. לימוד זה חייב להיות מלווה ביראת שמיים ובאמונה חיה ("כחומר וצורה"), כדי שלא יהפוך לתרגיל שכלי יבש.
4. כאשר אדם לומד כך, התענוג והשמחה שהוא חווה אינם אהבת עצמו, אלא שמחת המפגש עם האמת האלוקית, ומתוך כך צומחת אהבה עזה לנותן התורה.
5. העדפת "חוויה רוחנית" או "רגש" על פני קיום ההלכה הפסוקה היא היפוך היוצרות. הדרך הנכונה היא התבטלות להלכה, ומתוכה תצמח האהבה.

יהי רצון שנזכה כולנו, כל אחד לפי דרכו ומדרגתו, לקיים את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך" בכל לבבנו ובכל נפשנו, מתוך עמל ויגיעה בתורתו הקדושה, ומתוך כך נזכה לטעום מנועם זיו שכינתו.
 
לגבי השגת האר"י, יש להתייחס גם למ"ש בשמו בשערה"ק כמדומה לי, שהיה שמח מאד בקיום המצות.
לגבי החסידות, האם אני שומע כאן נימת ביקורת על העובדה שאנשים מסויימים לא מקפידים על זמן תפילה ? (אני רק מברר, לא מבקר).
 
לגבי החסידות, האם אני שומע כאן נימת ביקורת על העובדה שאנשים מסויימים לא מקפידים על זמן תפילה ?
זה מבט כללי של יחס בין לב למעשה. עוד הרבה פרטים בזה, והדברים מפורשים, ולא דובר בחידות.
 
זה מבט כללי של יחס בין לב למעשה. עוד הרבה פרטים בזה, והדברים מפורשים, ולא דובר בחידות.

כוונתך שיש מי מהחסידות שטען (לא שכך נהגו למעשה, אלא טען שכך טוב ונכון),
שלנענע לולב בהתלהבות בחנוכה, טוב יותר מלנענע בסוכות בלא התלהבות ?
נפק"מ, האם תפילה בהתלהבות אפי' שלא בזמנה היא חלק מתפיסת העולם החסידית,
או שהתפיסה היא שתפילה בלא התלהבות פחותה מתפלה בהתלהבות, ועתה נשאר להבין מאיפה צץ להם זמן תפילה משונה כזה.
 
כוונתך שיש מי מהחסידות שטען (לא שכך נהגו למעשה, אלא טען שכך טוב ונכון),
שלנענע לולב בהתלהבות בחנוכה, טוב יותר מלנענע בסוכות בלא התלהבות ?
נפק"מ, האם תפילה בהתלהבות אפי' שלא בזמנה היא חלק מתפיסת העולם החסידית,
או שהתפיסה היא שתפילה בלא התלהבות פחותה מתפלה בהתלהבות, ועתה נשאר להבין מאיפה צץ להם זמן תפילה משונה כזה.
דוגמא ממש''כ "בת עין" ניק חסידי ידוע בפורל''ת
פעם שאלני אחד מחסידי אמשינוב, שנסע לשמחת תורה להסתופף בצל הקודש. בבוקר התפלל עם מנין שחרית ומוסף, ולאחר מכן החלה תפילת ערבית עם אדמו"ר שליט"א. והנה כשהגיע לברכת הגבורות לא ידע האם להזכיר גשם [שהרי כבר התפלל מוסף] או להזכיר טל [שהרי זו תפילת מעריב של אתמול].....
פסקתי לו שיזכיר גשם, שהרי מן הדין היה להזכיר גשם גם בערבית, ורק מפני שאין נאספים לבית הכנסת אלא בבוקר, וממילא כאן שכבר התחיל להזכיר חוזר לעיקר הדין להזכיר גם בערבית.
 
נערך לאחרונה:
ראשי תחתית