אפשר לחלק את הדורות של הלימוד לשניים
הראשונים הם הפוסקים
ולאחמ"כ באים המפולפלים
וחוזר חלילה
כלומר בתחילה קובעים הפוסקים דברים חתוכים
ולאחמ"כ המפולפלים דנים באופנים שהם כביכול אזורי דמדומים
ומתוך הערפל נוצר שיטה מגובשת לבאר את החילוקים ואז באים הפוסקים וקובעים את הדברים שוב
ושוב דור של פלפול מוצא מקום שעדיין לא הוברר ושם שואל שאלות
והדור הבא קובע נוסחה חדשה שהיא יותר מוגדרת
וחוזר חלילה
מה שעולה מתוך כל זה שבהכרח שפת הלימוד משתנה
ונהיית יותר ויותר מוגדרת
ואי"ז אומר שהקדמונים לא חשבו כך
אלא שלא נזקקו בזמנם לבא ולהגדיר ברמה כזו
וכעת ננסה להסביר איפה מצאנו כזאת
כשבאו השו"ע והרמ"א קבעו דברים כפוסקים
הדור אח"כ של הש"ך והמג"א ושאר מפרשי השו"ע הקדמונים
היו ג"כ פוסקים עם נטיה קלה לספיקות כהש"ך בעיקר
בזמנם בטורקיה המחנ"א המשל"מ שער המלך ושאר החכמים שם
וכן הפר"ח והגנת ורדים במצרים
התעסקו בספיקות כגון חצי שיעור, ספיקא דאורייתא, בין השמשות, חילוקים בין עשה ללאו
איסור חל על איסור עדל"ת, וכן יחס דאו' לדרבנן וכן עזה"ד
וכן הפמ"ג ותומים ומשפחות אלגאזי ואלפאנדרי שספריהם מלאים מענינים אלו ועוד ועוד בני אותם זמנים
ואח"כ הקצות שהעמיד את הנידונים האלו כשיטה עם ויכוחים רבים מצד בני דורו,
והגרעק"א שהיה ממוצע ג"כ בין פוסק למפולפל
ובדורם החת"ס והנוב"י שהיו יותר פוסקים
ואז דור של פוסקי הלכות כדרך החיים וערוך השלחן וקיצוש"ע והמשנ"ב ושוב פלפול ושוב פסיקה
עכ"פ הדברים לא מוחלטים ואפשר להעמיד כל דרך בהשתלשלות שונה
אבל בנוגע להקצות אח"כ בא העונג יו"ט ויד המלך שהם כבר יותר מבססים את הלומדות כשיטה,
עד שבא אור העולם הגר"ח והעמיד זאת ממש כשיטה מבוססת על כל דבר
ושוב דור שמפקפק בהגדרות ויוצר הגדרה אמצעית
אפשר להעמיד את הדורות האחרונים בלומדות דור אחרי דור בפנ"ע
ואת הדור של ההלכה כדור אחרי דור
הגר"א גנחובסקי והגרד"ל הם ג"כ ממוצעים בין הפוסקים ללמדנים
[הגרד"ל נטיה ברורה ללומדות והגר"א נטיה ברורה לפסק, וכמובן שהגרעק"א נר לרגלם]
הראשונים הם הפוסקים
ולאחמ"כ באים המפולפלים
וחוזר חלילה
כלומר בתחילה קובעים הפוסקים דברים חתוכים
ולאחמ"כ המפולפלים דנים באופנים שהם כביכול אזורי דמדומים
ומתוך הערפל נוצר שיטה מגובשת לבאר את החילוקים ואז באים הפוסקים וקובעים את הדברים שוב
ושוב דור של פלפול מוצא מקום שעדיין לא הוברר ושם שואל שאלות
והדור הבא קובע נוסחה חדשה שהיא יותר מוגדרת
וחוזר חלילה
מה שעולה מתוך כל זה שבהכרח שפת הלימוד משתנה
ונהיית יותר ויותר מוגדרת
ואי"ז אומר שהקדמונים לא חשבו כך
אלא שלא נזקקו בזמנם לבא ולהגדיר ברמה כזו
וכעת ננסה להסביר איפה מצאנו כזאת
כשבאו השו"ע והרמ"א קבעו דברים כפוסקים
הדור אח"כ של הש"ך והמג"א ושאר מפרשי השו"ע הקדמונים
היו ג"כ פוסקים עם נטיה קלה לספיקות כהש"ך בעיקר
בזמנם בטורקיה המחנ"א המשל"מ שער המלך ושאר החכמים שם
וכן הפר"ח והגנת ורדים במצרים
התעסקו בספיקות כגון חצי שיעור, ספיקא דאורייתא, בין השמשות, חילוקים בין עשה ללאו
איסור חל על איסור עדל"ת, וכן יחס דאו' לדרבנן וכן עזה"ד
וכן הפמ"ג ותומים ומשפחות אלגאזי ואלפאנדרי שספריהם מלאים מענינים אלו ועוד ועוד בני אותם זמנים
ואח"כ הקצות שהעמיד את הנידונים האלו כשיטה עם ויכוחים רבים מצד בני דורו,
והגרעק"א שהיה ממוצע ג"כ בין פוסק למפולפל
ובדורם החת"ס והנוב"י שהיו יותר פוסקים
ואז דור של פוסקי הלכות כדרך החיים וערוך השלחן וקיצוש"ע והמשנ"ב ושוב פלפול ושוב פסיקה
עכ"פ הדברים לא מוחלטים ואפשר להעמיד כל דרך בהשתלשלות שונה
אבל בנוגע להקצות אח"כ בא העונג יו"ט ויד המלך שהם כבר יותר מבססים את הלומדות כשיטה,
עד שבא אור העולם הגר"ח והעמיד זאת ממש כשיטה מבוססת על כל דבר
ושוב דור שמפקפק בהגדרות ויוצר הגדרה אמצעית
אפשר להעמיד את הדורות האחרונים בלומדות דור אחרי דור בפנ"ע
ואת הדור של ההלכה כדור אחרי דור
הגר"א גנחובסקי והגרד"ל הם ג"כ ממוצעים בין הפוסקים ללמדנים
[הגרד"ל נטיה ברורה ללומדות והגר"א נטיה ברורה לפסק, וכמובן שהגרעק"א נר לרגלם]
