ומה שכתב שהשבט הלוי אזיל בתר הפוסקים שברכה שא"צ דרבנן - פלא שאשתמטתיה תשובת אביו ביבי"א ח"ח יו"ד סי' ל"ב בענין פדיון הבן לאשה שהתעברה בעבר ולא סיפרה לבעלה וכו' והאריך בזה וצידד בכמה היתרים משום כבוד הבריות ושלום בית, וכתב בין השאר
שו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סימן לב
וכל שכן לפי מ"ש הרה"ג בעל קהלות יעקב בספרו שיעורין של תורה, שאפי' לדברי המג"א דס"ל שלדעת הרמב"ם איסור ברכה שא"צ הוי איסורא דאורייתא, אין זה אלא בזורק ברכה מפיו שלא לצורך כלל, אבל מי שטועה וסבור שהוא צריך לברך ברכה זו, לכ"ע לא הוי אלא איסור דרבנן. ע"ש. וכן משמע מדברי הרב מטה יהודה (בקונטרס שבט יהודה דמ"א ע"ב, בהערותיו על שו"ת נחפה בכסף סי' ו). ע"ש. וכן כתב בשו"ת אבני צדק (חלק או"ח סימן יז). ויובא להלן בסמוך. וה"נ בנ"ד שכסבור הוא שחייב בפדיון בנו, ומברך כהלכה לפי דעתו, בודאי דהוי רק איסור דרבנן, וא"צ להודיעו, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, דהיינו לאו דלא תסור. ואף על פי שבברכות אנו מחמירים גם במקום ספק ספיקא, וכמ"ש בדברי חמודות (ריש הל' ציצית), ובחיי אדם בנשמת אדם (כלל ה סי' ו). ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' ז). וכ"כ מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' ז). ובשו"ת מכתם לדוד פארדו (חאו"ח סי' ג). ובס' בית השואבה (דף קיא ע"ב ודף קנח ע"א) דלא מהני ס"ס בברכות. (ועמש"כ בחזון עובדיה ח"א סי' מט עמוד תתסו - תתסז. ע"ש). הרי כאן אין אנו דנים אם צריך לברך או לא, אלא אם יש צורך להודיעו ולהפרישו מאיסור בשא"צ, במקום שיש לחוש להפרת שלום בית, בזה אנו סומכים על הספק ספיקא להשאר בשב ואל תעשה, ולא להודיעו, ואין לנו בזה שום עון אשר חטא. ועוד שאפי' לגבי המברך במקום ספק ספיקא, כתב המכתם לדוד (סי' ג דף ח ע"א) ד"ה ומה, וכבר כתבנו דכל היכא דאיכא תרי ספיקי תו ליכא לא ריחא ולא קיוהא דאיסורא כלל, משום שהספק ספיקא מועיל להתיר כל איסורים שבתורה, וגם איסור ברכה לבטלה כאחד מהם. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"א הכהן בס' ברית אברהם (מע' ס אות ב). ע"ש. הילכך יש להורות בנ"ד שאין להודיעו כלל, דשב ואל תעשה עדיף, שגדול כבוד הבריות, וגדול השלום עי"ש.
וא"כ גם כאן אפשר לצרף סברא זו של הקה"י וסיעתו לומר שכל האיסור כאן הוא רק מדרבנן לכל הדעות ובדרבנן גדול כבוד הבריות וכו', ושומעים לדעת רוב המוחלט של הראשונים שמתירים. ודברי השה"ל נאמנו מאוד.
