השיעור השבועי - העלון, הערות והארות (2)

לא זכיתי להבין כיצד הגעת למסקנה משונה זו.

כתבתי שהרב יצחק דיבר על "המתעקשים", והשמיט את דעתו המיושבת של מרן הגר"ש משאש שיש להקל בזה בשעת הדחק (גם השמיט דעת אביו שכתב לא למחות ביד המקילים בזה, כי יש להם על מה שיסמוכו).
 
פרשת תזריע מצורע תשפ"ה
1745954951989.png

נראה שלא הבין את דברי הבית הלוי.
שו"ת בית הלוי חלק א סימן לט
חקירה אחת קטנה בדלג יום אחד ולא ספר:
היכא דדלג יום אחד ולא ספר בו כלל הדין מבואר בשו"ע דמכאן ואילך יספור בלא ברכה דלא הוי תמימות ונסתפקתי דהא קיי"ל מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ומצוה דשבועי הא הוי רק בכל יום שנשלם בו השבוע שימנה כמה שבועות הם לעומר וא"כ אם דלג ביום שלא נשלם בו השבוע נהי דהפסיד מנין הימים מ"מ מנין השבועות לא הפסיד עדיין ובכל יום כשנשלם בו השבוע אפשר דיכול לברך. ומצאתי ברבינו ירוחם בנתיב ד' חלק ה' שהקשה למה אין מברכין שני ברכות כיון דהם שני מצות וכמו בתפילין של יד ושל ראש ותי' דכתיב שבעה שבועות תספר לך מיום הביאכם ומש"ה לא הוי מצוה מה"ת בשבועי רק בפני הבית ובזה"ז הוי שבועי רק זכר למקדש אבל ימים גם בזה"ז הוי מן התורה ומש"ה לא מברכין רק ברכה א' על ימים לחודא ולדידיה דברינו הנ"ל נידחין. אמנם להפוסקים דס"ל דכל הספירה הוי בזה"ז רק דרבנן ואפ"ה הא מברכינן א"כ אין לחלק בין יומי לשבועי. וגם לדעת האלפסי בסוף פסחים וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ז' מה' תמידין דמבואר בדבריהם להדיא דגם שבועי הוי מדאורייתא גם בזה"ז ולדידהו הא יכול לברך על השבועי לחודא דהא אפי' אם נאמר דלא כרבינו ירוחם ונאמר דהוי רק חדא מצוה וכמו שנראה דכל מוני המצות לא מנו בספירה רק מצוה אחת מ"מ הא מבואר בטור דאם מנה ימים בלא שבועי או שבועי בלא ימים יצא ונדון דידן הא לא גרע מזה. ולכאורה יכול לברך דאע"ג דלדעת רבינו ירוחם אינו יכול לברך מ"מ הא רוב הפוסקים חולקים עליו במה שמחלק בין שבועי ליומי בזה"ז ע"כ.

כלומר, פשוט לו שהימים הם דאוריתא, וכפי שכתב רי"ו. כל מה שהוא חידש זה שגם השבועות הם דאוריתא. ודיוקו הוא פשוט בדעת הרי"ף.


רי"ף מסכת פסחים דף כז עמוד ב
ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וכו'. וכי היכי דמצוה למימני יומי ה"נ מצוה למימני שבועי דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ע"כ.

המדקדק היטב בדברי הרי"ף יראה שהתחיל עם 'יומי' וכתב 'דכתיב', ומשמע שהוא דאוריתא. ולאחר מכן כתב 'וכי היכי וכו'', כלומר שגם השבועות הם דאוריייתא. זהו דיוק של הבית הלוי, ונאה ויאה הוא.

וא"כ מה הלשון אומרת: מה שתפרש בגמ' תפרש ברי"ף? יש הבדל גדול ביניהם, ודוק היטב.




1745955363625.png

אולי לאידך גיסא, מדברי הרי"ף נלמד שאין לברך בה"ש כיון שיש צד שגם הרי"ף סובר דאוריתא.




1745955423146.png

למה העלים מעיני הציבור שהב"י כתב להדיא הפוך מהב"ח:
בית יוסף אורח חיים סימן תפט
בתשובת הרשב"א (ח"א סי' קנד) כתוב ציבור שטעו ביום המעונן ובירכו על ספירת העומר חוזרין דהיכי לימא היום עשרה ימים ואינם אלא תשעה כי אותו היום יום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות עכ"ל וכך הוא מנהג העולם ע"כ. כלומר הספרדים נהגו לחכות לצה"כ ולא לפני כן!




1745955531986.png

קשה מאוד להאמין שכך אמר מרן זצ"ל: 'אחבר ספר יותר יפה מזה'. ח"ו לומר דברים כאלו.
 
שם
1745955639530.png
1745955653472.png

פלא שמדמה מילתא למילתא בדברים שאינם קשורים. הרב שטרבוך ביאר היטב את דבריו
תשובות והנהגות כרך א סימן שיב
אמנם נתיישבתי בדבר שמנהג ישראל תורה היא, ורובם ככולם לא נהגו כן, והטעם נראה שאם ביום לא נוהג המצוה ולא יצא אם ספר ביום, (שמטעם זה אנו לא מברכים ביום מי ששכח), ע"כ כשאומר לאחר זמן המצוה לשם מצוה, הוה כמצוה שלא בזמנה ובכוונה למצות ספירה ואולי עובר בבל תוסיף, ובפרט יש לחשוש שאם נקבע ע"י הציבור לספור מידי יום ביומו אחר התפילה ייראה הדבר כאילו המצוה היא גם ביום, וכמו שי"א בתפילין שאם מניח בלילה למצוה ואין מצוה עובר בבל תוסיף, כך בזה עי"ש.

כלומר, זה לא כמו שנוטל לולב פעמיים, דהתם זמנו הוא, אולם כאן ביום אינו זמן המצוה וכיון שמכוין לצאת עובר בבל תוסיף למאן דאמר, ודבריו ברורים, ואין שום השגה על זה.

מה שהביא הרב יצחק בשם מהרש"ל - טעות הוא, ואינו מהרש"ל אלא חילוקי מנהגים בין א"י לבבל שהובא במהרש"ל שם, ועי' באות מ"ד במהדורת מרגליות ובמה שכתב שם, ותראה שאין קשר לדידן בני בבל.
 
כלומר, פשוט לו שהימים הם דאוריתא, וכפי שכתב רי"ו. כל מה שהוא חידש זה שגם השבועות הם דאוריתא. ודיוקו הוא פשוט בדעת הרי"ף.
ראוי להביא דברי הרי''ף עצמו הברורים שסובר שהוא דאורייתא ומש''כ על זה בעבר.
רבינו הרי''ף (פסחים כז ע''ב מדפיו) כתב "ומיחייבינן למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר, דכת' "וספרתם לכם ממחרת השבת", ות"ר "וספרתם לכם" כל אחד ואחד מונה לעצמו, "ממחרת השבת" ממחרת יום טוב, ותניא נמי הכי "מיום הביאכם תספרו", יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה, ת"ל "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", יכול יקצור ויספור ויביא אימתי שירצה, ת"ל "מיום הביאכם תספרו חמשים יום", יכול יקצור ביום ויביא ביום ויספור ביום, ת"ל "שבע שבתות תמימות תהיינה", אימתי הן תמימות בזמן שהוא מתחיל מבערב, הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. וכי היכי דמצוה למימני יומי הכי נמי מצוה למימני שבועי, דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי".
ומדבריו נראה שסובר שספירת העומר דאורייתא
א. שלא סבירא ליה כאמימר שאמר דהשתא בזמן הזה הוא זכר למקדש כלל וכלל, דאם כן היה לו לפרש ולומר זאת, והוא השמיט דברי אמימר לגמרי.
ב. ולא זו בלבד שלא פירש כן אלא הביא מקראות מפורשות וכותב אותם כמקור להא ד"מחייבנא" למנות את ימי העומר, משמע שהם מקור החיוב.
ג. וכידוע שהרמב''ם והרי''ף אזלי בחד שיטה על פי הרוב, וכמו שכתב הרמב''ם גופיה באגרותיו שאינו חולק על בעל ההלכות אלא מעט מזעיר, וכן ידוע משמם מרנא החפץ חיים שהרי''ף הוא הש''ס של הרמב''ם,
וכן ראיתי שהבין בדעת הרי''ף הגאון בעל בית הלוי (סי' ט''ל) "דמבואר בדבריו להדיא דגם שבועי הוי מדאורייתא גם בזה"ז". וכן נראה מפשט דברי השאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא קז) ומדברי הבה''ג.
 
שם
1745956009178.png

שוב 'נעלם מהם'. מי זה 'מהם'? גם מהרב פראנק נעלם?
שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן עה
מי שאינו יכול לברך על ספירת העומר מפני שחיסר יום אחד אי יכול לברך כדי להוציא את מי שהוא מחויב לברך.
לכאורה הדבר פשוט - דלמה יגרע מהא דקיי"ל בכל המצות וברכותיהן דגם מי שכבר יצא מוציא ואף דהוא שוב אינו מחויב עכשיו מכל מקום מטעם דכל ישראל ערבין זה לזה חשיב בר חיובא מפאת חיוב הערבות שעליו, וכן שמעתי בשם הגאון הגרי"ד מבריסק זצ"ל שעשה כן בהיותו מתפלל בתור ש"צ לפני הציבור בימי הספירה והוא לא הי' יכול לברך מפני שחיסר יום אחד ביקש מאחד המתפללים עמו שלא יברך לעצמו אלא שהוא יברך כש"צ ויוציאו בברכתו.
וכאשר שמעתי תמהתי ע"ז מדברי הפרי חדש (סימן תפט) שמסיק להלכה דמי ששכח פעם אחת ולא ספר ספירת העומר אינו יכול לברך להוציא את המחויב לברך, ומקורו מירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) דבן עיר אינו מוציא לבן כרך, דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם. שוב ראיתי דיש פלוגתא בזה דהרב כנה"ג (או"ח סימן כט) מביא שרבני סלוניקי הורו דאע"ג דקי"ל דמי שחיסר יום אחד יספור אח"כ בלי ברכה, מ"מ אם יש לו להוציא לאחר המחויב יכול לספור בברכה ויכוין בברכתו להוציא גם לחבירו, ובעל כנה"ג משיג עליהם ואומר דמה שאמרו אם יצא מוציא היינו דוקא במי שהוא בר חיובא אלא שנפטר מפני שכבר יצא ידי חובתו אבל בנידון זה דגברא לאו בר חיובא כלל לברך השנה הזאת על הספירה אינו מוציא לאחרים, עכ"ל. א"כ הרי תליא בפלוגתא דרבוותא מגדולי הספרדים ויסוד הדין דאינו יכול לברך בשביל אחרים המחויבים הוא מכח הירושלמי מגילה הנז' וכמו"ש הפר"ח דלעיל עי"ש.

הרי שלא נעלם מעיני ההר צבי.

וגם מעיני הרב מבריסק - למה להוציא לעז 'סתם' שנעלם ממנו? אולי הוא ראה וסבר כמו הכנה"ג וסיעתו? הוא הרי לא היה 'מלקט', אלא 'מכריע' בסברא מה שנראה לו, וראה את הפוסקים והכריע כמו המתירים.

1745956181197.png

אדרבה, בכל צירוף קל שבקלים מורים לברך, כיון שבאמת אין דעת בה"ג שאוסר לברך אם שכח יום אחד - גם לשו"ע שחשש לו, אפשר לברך בכל דהוא,
 
שם
הצג קובץ מצורף 4057

שוב 'נעלם מהם'. מי זה 'מהם'? גם מהרב פראנק נעלם?
שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן עה
מי שאינו יכול לברך על ספירת העומר מפני שחיסר יום אחד אי יכול לברך כדי להוציא את מי שהוא מחויב לברך.
לכאורה הדבר פשוט - דלמה יגרע מהא דקיי"ל בכל המצות וברכותיהן דגם מי שכבר יצא מוציא ואף דהוא שוב אינו מחויב עכשיו מכל מקום מטעם דכל ישראל ערבין זה לזה חשיב בר חיובא מפאת חיוב הערבות שעליו, וכן שמעתי בשם הגאון הגרי"ד מבריסק זצ"ל שעשה כן בהיותו מתפלל בתור ש"צ לפני הציבור בימי הספירה והוא לא הי' יכול לברך מפני שחיסר יום אחד ביקש מאחד המתפללים עמו שלא יברך לעצמו אלא שהוא יברך כש"צ ויוציאו בברכתו.
וכאשר שמעתי תמהתי ע"ז מדברי הפרי חדש (סימן תפט) שמסיק להלכה דמי ששכח פעם אחת ולא ספר ספירת העומר אינו יכול לברך להוציא את המחויב לברך, ומקורו מירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) דבן עיר אינו מוציא לבן כרך, דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם. שוב ראיתי דיש פלוגתא בזה דהרב כנה"ג (או"ח סימן כט) מביא שרבני סלוניקי הורו דאע"ג דקי"ל דמי שחיסר יום אחד יספור אח"כ בלי ברכה, מ"מ אם יש לו להוציא לאחר המחויב יכול לספור בברכה ויכוין בברכתו להוציא גם לחבירו, ובעל כנה"ג משיג עליהם ואומר דמה שאמרו אם יצא מוציא היינו דוקא במי שהוא בר חיובא אלא שנפטר מפני שכבר יצא ידי חובתו אבל בנידון זה דגברא לאו בר חיובא כלל לברך השנה הזאת על הספירה אינו מוציא לאחרים, עכ"ל. א"כ הרי תליא בפלוגתא דרבוותא מגדולי הספרדים ויסוד הדין דאינו יכול לברך בשביל אחרים המחויבים הוא מכח הירושלמי מגילה הנז' וכמו"ש הפר"ח דלעיל עי"ש.

הרי שלא נעלם מעיני ההר צבי.

וגם מעיני הרב מבריסק - למה להוציא לעז 'סתם' שנעלם ממנו? אולי הוא ראה וסבר כמו הכנה"ג וסיעתו? הוא הרי לא היה 'מלקט', אלא 'מכריע' בסברא מה שנראה לו, וראה את הפוסקים והכריע כמו המתירים.

הצג קובץ מצורף 4058

אדרבה, בכל צירוף קל שבקלים מורים לברך, כיון שבאמת אין דעת בה"ג שאוסר לברך אם שכח יום אחד - גם לשו"ע שחשש לו, אפשר לברך בכל דהוא,
יישר כח על האמת הברורה דלא נעלם מאומה מעיני הבדולח של גדולי רבותינו מאורי האומה.
ובפרט לא נושאי כלים על אתר.
זה דבר מוזר וזר לייחס כן למארי דכולי תלמודא
שגדולי הדור הקודם כולם תלמידיו.
 
שם
1745990215647.png
1745990234996.png

אלו דברי השבט הלוי:

שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן צו
א. רב מנהיג בעירו ששכח באחד הימים של ספה"ע לספור הספירה ע"י שלא התפלל בביהכ"נ ונשאלתי מה יעשה בשאר הימים כי הוא רגיל לספור ברבים ואיכא כבוד התורה ובזיון אם לא יספור.
בעניותי במקום הדחק כזה אפשר לסמוך על דעת הראשונים בסי' תפ"ט דכל יום מצוה בפ"ע ויספור בשאר ימים בברכה וכבר ידוע דהי' גדולים שעשו מעשה גם בלי זה לספור השאר בברכה, ואף על פי שאין לעשות כן כיון דכבר נפסקה הלכה סי' תפ"ט ס"ח, מ"מ כה"ג דאיכא כבוד התורה וכבוד הצבור אפשר לסמוך בזה, ועיין כיו"ב או"ח סי' צ"ב ס"א לענין נצרך לנקביו דאע"פ דאית בי' תועבה מעיקר הדין מתירין כה"ג ע"ש במ"א ביאור הלכה ד"ה הי', ומכ"ש כאן דאיכא מחלוקת הראשונים, וכבר ידוע מש"כ הש"ך יו"ד סי' רמ"ב דבשעת הדחק בדרבנן אפשר לסמוך על דעת יחיד ע"כ.

ודבריו ברורים ואינם 'נגד מרן', כיון שמרן לא דיבר 'במקום הדחק ובמקום כבוד התורה', וגם מרן יודה בזה שאפשר לסמוך על רוב הראשונים במקום כבוד התורה.

ומה שכתב שהשבט הלוי אזיל בתר הפוסקים שברכה שא"צ דרבנן - פלא שאשתמטתיה תשובת אביו ביבי"א ח"ח יו"ד סי' ל"ב בענין פדיון הבן לאשה שהתעברה בעבר ולא סיפרה לבעלה וכו' והאריך בזה וצידד בכמה היתרים משום כבוד הבריות ושלום בית, וכתב בין השאר
שו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סימן לב
וכל שכן לפי מ"ש הרה"ג בעל קהלות יעקב בספרו שיעורין של תורה, שאפי' לדברי המג"א דס"ל שלדעת הרמב"ם איסור ברכה שא"צ הוי איסורא דאורייתא, אין זה אלא בזורק ברכה מפיו שלא לצורך כלל, אבל מי שטועה וסבור שהוא צריך לברך ברכה זו, לכ"ע לא הוי אלא איסור דרבנן. ע"ש. וכן משמע מדברי הרב מטה יהודה (בקונטרס שבט יהודה דמ"א ע"ב, בהערותיו על שו"ת נחפה בכסף סי' ו). ע"ש. וכן כתב בשו"ת אבני צדק (חלק או"ח סימן יז). ויובא להלן בסמוך. וה"נ בנ"ד שכסבור הוא שחייב בפדיון בנו, ומברך כהלכה לפי דעתו, בודאי דהוי רק איסור דרבנן, וא"צ להודיעו, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, דהיינו לאו דלא תסור. ואף על פי שבברכות אנו מחמירים גם במקום ספק ספיקא, וכמ"ש בדברי חמודות (ריש הל' ציצית), ובחיי אדם בנשמת אדם (כלל ה סי' ו). ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' ז). וכ"כ מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' ז). ובשו"ת מכתם לדוד פארדו (חאו"ח סי' ג). ובס' בית השואבה (דף קיא ע"ב ודף קנח ע"א) דלא מהני ס"ס בברכות. (ועמש"כ בחזון עובדיה ח"א סי' מט עמוד תתסו - תתסז. ע"ש). הרי כאן אין אנו דנים אם צריך לברך או לא, אלא אם יש צורך להודיעו ולהפרישו מאיסור בשא"צ, במקום שיש לחוש להפרת שלום בית, בזה אנו סומכים על הספק ספיקא להשאר בשב ואל תעשה, ולא להודיעו, ואין לנו בזה שום עון אשר חטא. ועוד שאפי' לגבי המברך במקום ספק ספיקא, כתב המכתם לדוד (סי' ג דף ח ע"א) ד"ה ומה, וכבר כתבנו דכל היכא דאיכא תרי ספיקי תו ליכא לא ריחא ולא קיוהא דאיסורא כלל, משום שהספק ספיקא מועיל להתיר כל איסורים שבתורה, וגם איסור ברכה לבטלה כאחד מהם. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"א הכהן בס' ברית אברהם (מע' ס אות ב). ע"ש. הילכך יש להורות בנ"ד שאין להודיעו כלל, דשב ואל תעשה עדיף, שגדול כבוד הבריות, וגדול השלום עי"ש.

וא"כ גם כאן אפשר לצרף סברא זו של הקה"י וסיעתו לומר שכל האיסור כאן הוא רק מדרבנן לכל הדעות ובדרבנן גדול כבוד הבריות וכו', ושומעים לדעת רוב המוחלט של הראשונים שמתירים. ודברי השה"ל נאמנו מאוד.
 
הצג קובץ מצורף 4054

קשה מאוד להאמין שכך אמר מרן זצ"ל: 'אחבר ספר יותר יפה מזה'. ח"ו לומר דברים כאלו.
לא כ"כ הבנתי על מה מדובר, אבל כמדומה שיש לא מעט ביטויים כיו"ב בס' רבינו לר"א שטרית [אגב, הג"ר יעקב עדס שליט"א כותב עליו ששמע שהוא דייקן גדול]
ודבריו ברורים ואינם 'נגד מרן', כיון שמרן לא דיבר 'במקום הדחק ובמקום כבוד התורה', וגם מרן יודה בזה שאפשר לסמוך על רוב הראשונים במקום כבוד התורה.
לא נתכוון הרב שליט"א אחרת, ואילו סבר שזה ממש נגד מרן לא היה מתבטא "קצת קשה להקל"
[ועי' לשונו בעין יצחק (ח"ג עמ' צ"ט) שכתב "מה שאנו מצרפים את הסברא החולקת לספק ספיקא נגד מרן, היינו טעמא מפני שאנו תולין דבכהאי גוונא יתכן שמרן היה פוסק אחרת"]
ומה שכתב שהשבט הלוי אזיל בתר הפוסקים שברכה שא"צ דרבנן - פלא שאשתמטתיה תשובת אביו ביבי"א ח"ח יו"ד סי' ל"ב בענין פדיון הבן לאשה שהתעברה בעבר ולא סיפרה לבעלה וכו' והאריך בזה וצידד בכמה היתרים משום כבוד הבריות ושלום בית, וכתב בין השאר
שו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סימן לב
וכל שכן לפי מ"ש הרה"ג בעל קהלות יעקב בספרו שיעורין של תורה, שאפי' לדברי המג"א דס"ל שלדעת הרמב"ם איסור ברכה שא"צ הוי איסורא דאורייתא, אין זה אלא בזורק ברכה מפיו שלא לצורך כלל, אבל מי שטועה וסבור שהוא צריך לברך ברכה זו, לכ"ע לא הוי אלא איסור דרבנן. ע"ש. וכן משמע מדברי הרב מטה יהודה (בקונטרס שבט יהודה דמ"א ע"ב, בהערותיו על שו"ת נחפה בכסף סי' ו). ע"ש. וכן כתב בשו"ת אבני צדק (חלק או"ח סימן יז). ויובא להלן בסמוך. וה"נ בנ"ד שכסבור הוא שחייב בפדיון בנו, ומברך כהלכה לפי דעתו, בודאי דהוי רק איסור דרבנן, וא"צ להודיעו, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, דהיינו לאו דלא תסור. ואף על פי שבברכות אנו מחמירים גם במקום ספק ספיקא, וכמ"ש בדברי חמודות (ריש הל' ציצית), ובחיי אדם בנשמת אדם (כלל ה סי' ו). ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' ז). וכ"כ מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' ז). ובשו"ת מכתם לדוד פארדו (חאו"ח סי' ג). ובס' בית השואבה (דף קיא ע"ב ודף קנח ע"א) דלא מהני ס"ס בברכות. (ועמש"כ בחזון עובדיה ח"א סי' מט עמוד תתסו - תתסז. ע"ש). הרי כאן אין אנו דנים אם צריך לברך או לא, אלא אם יש צורך להודיעו ולהפרישו מאיסור בשא"צ, במקום שיש לחוש להפרת שלום בית, בזה אנו סומכים על הספק ספיקא להשאר בשב ואל תעשה, ולא להודיעו, ואין לנו בזה שום עון אשר חטא. ועוד שאפי' לגבי המברך במקום ספק ספיקא, כתב המכתם לדוד (סי' ג דף ח ע"א) ד"ה ומה, וכבר כתבנו דכל היכא דאיכא תרי ספיקי תו ליכא לא ריחא ולא קיוהא דאיסורא כלל, משום שהספק ספיקא מועיל להתיר כל איסורים שבתורה, וגם איסור ברכה לבטלה כאחד מהם. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"א הכהן בס' ברית אברהם (מע' ס אות ב). ע"ש. הילכך יש להורות בנ"ד שאין להודיעו כלל, דשב ואל תעשה עדיף, שגדול כבוד הבריות, וגדול השלום עי"ש.

וא"כ גם כאן אפשר לצרף סברא זו של הקה"י וסיעתו לומר שכל האיסור כאן הוא רק מדרבנן לכל הדעות ובדרבנן גדול כבוד הבריות וכו', ושומעים לדעת רוב המוחלט של הראשונים שמתירים. ודברי השה"ל נאמנו מאוד.
לא הבנתי, הרי היבי"א התיר רק בשב ואל תעשה
[וגם זה רק בס"ס, שכמדומה שעדיף מרוב פוסקים, וגם המצב של "חוסר כבוד הבריות" בנידון שלו אינו דומה כלל לנידון שלנו]
 
לא הבנתי, הרי היבי"א התיר רק בשב ואל תעשה
[וגם זה רק בס"ס, שכמדומה שעדיף מרוב פוסקים, וגם המצב של "חוסר כבוד הבריות" בנידון שלו אינו דומה כלל לנידון שלנו]
שב ואל תעשה זה מצד 'האשה' שלא צריכה לספר. בפועל האבא יעבור 'בקום ועשה' על ברכה לבטלה, אלא שיש כאן ס"ס והתיר משום כבוד הבריות.

גם כאן יש ס"ס שהאיסור ברכה לבטלה הוא רק דרבנן [שמא כדעת רוב הפוסקים שהוא דרבנן, ושמא גם לדעת הרמב"ם הוא מדרבנן כשמכוין לשם ברכה], ובדרבנן משום כבוד הבריות [שלא יתבייש הרב] וגם משום כבוד 'התורה' אפשר לברך.
 
ומה שכתב שהשבט הלוי אזיל בתר הפוסקים שברכה שא"צ דרבנן - פלא שאשתמטתיה תשובת אביו ביבי"א ח"ח יו"ד סי' ל"ב בענין פדיון הבן לאשה שהתעברה בעבר ולא סיפרה לבעלה וכו' והאריך בזה וצידד בכמה היתרים משום כבוד הבריות ושלום בית, וכתב בין השאר
שו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סימן לב
וכל שכן לפי מ"ש הרה"ג בעל קהלות יעקב בספרו שיעורין של תורה, שאפי' לדברי המג"א דס"ל שלדעת הרמב"ם איסור ברכה שא"צ הוי איסורא דאורייתא, אין זה אלא בזורק ברכה מפיו שלא לצורך כלל, אבל מי שטועה וסבור שהוא צריך לברך ברכה זו, לכ"ע לא הוי אלא איסור דרבנן. ע"ש. וכן משמע מדברי הרב מטה יהודה (בקונטרס שבט יהודה דמ"א ע"ב, בהערותיו על שו"ת נחפה בכסף סי' ו). ע"ש. וכן כתב בשו"ת אבני צדק (חלק או"ח סימן יז). ויובא להלן בסמוך. וה"נ בנ"ד שכסבור הוא שחייב בפדיון בנו, ומברך כהלכה לפי דעתו, בודאי דהוי רק איסור דרבנן, וא"צ להודיעו, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, דהיינו לאו דלא תסור. ואף על פי שבברכות אנו מחמירים גם במקום ספק ספיקא, וכמ"ש בדברי חמודות (ריש הל' ציצית), ובחיי אדם בנשמת אדם (כלל ה סי' ו). ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' ז). וכ"כ מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' ז). ובשו"ת מכתם לדוד פארדו (חאו"ח סי' ג). ובס' בית השואבה (דף קיא ע"ב ודף קנח ע"א) דלא מהני ס"ס בברכות. (ועמש"כ בחזון עובדיה ח"א סי' מט עמוד תתסו - תתסז. ע"ש). הרי כאן אין אנו דנים אם צריך לברך או לא, אלא אם יש צורך להודיעו ולהפרישו מאיסור בשא"צ, במקום שיש לחוש להפרת שלום בית, בזה אנו סומכים על הספק ספיקא להשאר בשב ואל תעשה, ולא להודיעו, ואין לנו בזה שום עון אשר חטא. ועוד שאפי' לגבי המברך במקום ספק ספיקא, כתב המכתם לדוד (סי' ג דף ח ע"א) ד"ה ומה, וכבר כתבנו דכל היכא דאיכא תרי ספיקי תו ליכא לא ריחא ולא קיוהא דאיסורא כלל, משום שהספק ספיקא מועיל להתיר כל איסורים שבתורה, וגם איסור ברכה לבטלה כאחד מהם. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"א הכהן בס' ברית אברהם (מע' ס אות ב). ע"ש. הילכך יש להורות בנ"ד שאין להודיעו כלל, דשב ואל תעשה עדיף, שגדול כבוד הבריות, וגדול השלום עי"ש.

וא"כ גם כאן אפשר לצרף סברא זו של הקה"י וסיעתו לומר שכל האיסור כאן הוא רק מדרבנן לכל הדעות ובדרבנן גדול כבוד הבריות וכו', ושומעים לדעת רוב המוחלט של הראשונים שמתירים. ודברי השה"ל נאמנו מאוד.
הסברא הזו לא שייכת כאן. שם הוא טוען שכיון שהוא סבור שהוא צריך לברך (מחמת אי ידיעת המציאות) הרי שלכו"ע אין כאן איסור תורה. כאן הוא יודע שלפי שיטה מסויימת זו ברכה לבטלה.
 
הסברא הזו לא שייכת כאן. שם הוא טוען שכיון שהוא סבור שהוא צריך לברך (מחמת אי ידיעת המציאות) הרי שלכו"ע אין כאן איסור תורה. כאן הוא יודע שלפי שיטה מסויימת זו ברכה לבטלה.
ז"ל השיעורין של תורה שציין ביבי"א הנ"ל
1746002339062.png

הרי שכל שסומך על איזה פוסק - לא הוי דאוריתא. וזה עיקר החילוק
 
ז"ל השיעורין של תורה שציין ביבי"א הנ"ל
הצג קובץ מצורף 4068

הרי שכל שסומך על איזה פוסק - לא הוי דאוריתא. וזה עיקר החילוק
לפי"ז עקרת כל חומר סב"ל מפני שיטת הרמב"ם. הרי תמיד כשמדובר על הוראה לברך הרי שהמברך סומך על שיטות אחרות.
אני סברתי שעיקר כוונת היבי"א הוא מפני שמדובר שהמברך אינו מודע כלל שיש צד שהברכה לבטלה. מה שלא שייך בניד"ד.
 
לפי"ז עקרת כל חומר סב"ל מפני שיטת הרמב"ם. הרי תמיד כשמדובר על הוראה לברך הרי שהמברך סומך על שיטות אחרות.
אני סברתי שעיקר כוונת היבי"א הוא מפני שמדובר שהמברך אינו מודע כלל שיש צד שהברכה לבטלה. מה שלא שייך בניד"ד.
המעיין היטב בתשובה שם ביבי"א יראה שעשה כל תצדקי וכל הצירופים בשביל להתיר משום כבוד הבריות שעשה שם.
כלומר גם אם בעלמא אין אנו מקבלים את הסברות הנ"ל ונוקטים שהכל דאוריתא - בשביל כבוד הבריות מצרפים גם אותם.
ה"ה הכא, ודוק.
 
התשובה ביבי"א זה על רב קהילה?
מדבר על כבוד הבריות. ובשום סוגיא בש"ס אין חילוקים בגדרי כבוה"ב.
גם אברך דמו סמוק לא פחות מרב.
הבית הלוי נשאל שאלה ברב, כי המציאות בדר"כ, שהרב מברך. אבל זה לא סיבה, זה סימן.
ויש להוסיף שכ' שם שדעת רוב הפסו' שברכה שא"צ "דרבנן".

ובכלל יש להוסיף שנ"ד זה ק"ו ב"ב של ק"ו מהתם.
דהתם מברך ברכה לבטלה בלי שום סיבה להתיר ובלי שום פוסק שסובר כן. אבל הכא נפישי רוב רובם של הראשונים שיכול לברך אם הפסיד יום אחד.
וזה קושיא עצומה.
 
הצג קובץ מצורף 4066
מותר לפסוק כמו איזה פוסק רק אם למדת את הסוגיא היטב???
גם הגרי"ש, גם הגרש"ז וגם הגר"נ קרליץ סוברים לאסור ד"ז, וכמדומני רוב גדולי הפוסקים, אספם מרן שליט"א בהרחבה בספרו הנורא הלכ"ב על סי' שיח [על ס' זה במיוחד שמעתי מגדול א' שאמר שזה כח על טבעי].
ואטו כולם היו חוזרים בהם. כולם טעו?
וצע"ג.
 
ייש"כ לכל הדנים בדברי מרן הרב שליט"א. תראו כמה הלכות סימנים וסעיפים יצאו מכמה מילים של מרן שליט"א.
אכן מרן שליט"א אמר דוקא רב קהילה ולא אברך צעיר. והשאלה למה הדגיש ולא אברך צעיר. והתשובה ברורה, דוקא רב קהילה שהרגילות היא שמכבדים אותו כל שנה לברך על ספירת העומר. וה"ה אם רב הקהילה הוא אברך צעיר או מבוגר, וה"ה אם הוא הגבאי, או אפילו ת"ח שאינו רב הקהילה, אבל רגילים לכבד אותו לברך, דזיל בתר טעמא.
אבל אברך צעיר שבא בביהכ"נ של בעלי בתים ומסתכלים עליו כרב, כמו רוב ככל הבעלי בתים שיש להם כבוד לאברכים אפילו צעירים, ומכבדים אותו לברך, יכול לחמוק מלברך כמו שמצוי שמבקשים מאברך או בחור לקרוא בתורה במנחה של שבת או שני וחמישי ולא כולם יודעים טעמי המקרא, ויודעים להתחמק, ה"ה בנדון זה שאין לברך לכו"ע.
בברכה רבה ושתזכו להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה
 
נראה שלא הבין את דברי הבית הלוי.
שו"ת בית הלוי חלק א סימן לט
חקירה אחת קטנה בדלג יום אחד ולא ספר:
היכא דדלג יום אחד ולא ספר בו כלל הדין מבואר בשו"ע דמכאן ואילך יספור בלא ברכה דלא הוי תמימות ונסתפקתי דהא קיי"ל מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ומצוה דשבועי הא הוי רק בכל יום שנשלם בו השבוע שימנה כמה שבועות הם לעומר וא"כ אם דלג ביום שלא נשלם בו השבוע נהי דהפסיד מנין הימים מ"מ מנין השבועות לא הפסיד עדיין ובכל יום כשנשלם בו השבוע אפשר דיכול לברך. ומצאתי ברבינו ירוחם בנתיב ד' חלק ה' שהקשה למה אין מברכין שני ברכות כיון דהם שני מצות וכמו בתפילין של יד ושל ראש ותי' דכתיב שבעה שבועות תספר לך מיום הביאכם ומש"ה לא הוי מצוה מה"ת בשבועי רק בפני הבית ובזה"ז הוי שבועי רק זכר למקדש אבל ימים גם בזה"ז הוי מן התורה ומש"ה לא מברכין רק ברכה א' על ימים לחודא ולדידיה דברינו הנ"ל נידחין. אמנם להפוסקים דס"ל דכל הספירה הוי בזה"ז רק דרבנן ואפ"ה הא מברכינן א"כ אין לחלק בין יומי לשבועי. וגם לדעת האלפסי בסוף פסחים וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ז' מה' תמידין דמבואר בדבריהם להדיא דגם שבועי הוי מדאורייתא גם בזה"ז ולדידהו הא יכול לברך על השבועי לחודא דהא אפי' אם נאמר דלא כרבינו ירוחם ונאמר דהוי רק חדא מצוה וכמו שנראה דכל מוני המצות לא מנו בספירה רק מצוה אחת מ"מ הא מבואר בטור דאם מנה ימים בלא שבועי או שבועי בלא ימים יצא ונדון דידן הא לא גרע מזה. ולכאורה יכול לברך דאע"ג דלדעת רבינו ירוחם אינו יכול לברך מ"מ הא רוב הפוסקים חולקים עליו במה שמחלק בין שבועי ליומי בזה"ז ע"כ.

כלומר, פשוט לו שהימים הם דאוריתא, וכפי שכתב רי"ו. כל מה שהוא חידש זה שגם השבועות הם דאוריתא. ודיוקו הוא פשוט בדעת הרי"ף.


רי"ף מסכת פסחים דף כז עמוד ב
ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וכו'. וכי היכי דמצוה למימני יומי ה"נ מצוה למימני שבועי דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ע"כ.

המדקדק היטב בדברי הרי"ף יראה שהתחיל עם 'יומי' וכתב 'דכתיב', ומשמע שהוא דאוריתא. ולאחר מכן כתב 'וכי היכי וכו'', כלומר שגם השבועות הם דאוריייתא. זהו דיוק של הבית הלוי, ונאה ויאה הוא.

וא"כ מה הלשון אומרת: מה שתפרש בגמ' תפרש ברי"ף? יש הבדל גדול ביניהם, ודוק היטב.
כדאי שתקשיב לשיעור, מרן שליט"א לא אמר בשיעור "שממה שכתב הרי"ף שצריך לספור גם ימים וגם שבועות" כמו שכתוב בעלון. ועפ"ז א"ש
דקה 1.14
 
כדאי שתקשיב לשיעור, מרן שליט"א לא אמר בשיעור "שממה שכתב הרי"ף שצריך לספור גם ימים וגם שבועות" כמו שכתוב בעלון. ועפ"ז א"ש
דקה 1.14
שמעתי.
א. העלון יותר מדויק. הוא עובר הגהה וכו'.
ב. גם לפי מה שנאמר בשיעור - הוא לא הבין את דברי הבית הלוי. הרי"ף לא כתב כהגמ'. א"א בשום פנים לומר שמה שנבין ברי"ף נבין בגמ', ופשוט.
 
ראשי תחתית