ההשגה שלי התחילה בעיקר כששמעתי את דבריו, עוד לפני שקראתי בעלון. דוקא חשבתי שבעלון יסביר את עצמו יותר, ולא היא.
פוסק שכותב שצריך לשמור שבת כמו שכתוב בתורה, או צריך להניח תפילין כמו שכתוב בתורה או צריך לספור ספירת העומר כמו שכתוב בתורה - זה אומר שזה מהתורה.
וכך מפורש בילקוט יוסף עצמו שכתב
בלשון היבי"א שעתיק כת"ר כתב להדיא "אף על פי שבברכות אנו מחמירים גם במקום ספק ספיקא ... הרי כאן אין אנו דנים אם צריך לברך או לא, אלא אם יש צורך להודיעו ולהפרישו מאיסור בשא"צ, במקום שיש לחוש להפרת שלום בית, בזה אנו סומכים על הספק ספיקא להשאר בשב ואל תעשה, ולא להודיעו, ואין לנו בזה שום עון אשר חטא"
היבי"א לא החשיב את זה כספק ממש להחשיבו כס"ס, הס"ס שלו הוא שמא גם באיסור דאורייתא, כל שהוא בשוגג, ויש כבוד הבריות, א"צ להודיעו
לשונו המלא:
ואגב, אעתיק גם קיצור התשובה במפתחות (שכידוע נכתבו על ע"י הגאון זצ"ל):
וסיים שם:
סמוך רק אחרי או גם לפני?
לא שיטת הרב יצחק אלא שיטת הרב עובדיה בחזו"ע פסח.
תנא אהיכא קאי?
אה"נ, צירוף משום כבוד הבריות.
לא. ממש לא. אני טוען שבכל ס"ס דעת הרב עובדיה שבמקום שיש כבוד הבריות אפשר לברך, וכ"ש בנידון בה"ג בספירת העומר שבצירוף כל דהוא, קל שבקלים מורים לברך.
עכ"פ אודי לי מיהת ש'השגה' על השבט הלוי אין, משום שהוא בהחלט יכול לסבור שגם בס"ס זה מועיל במקום כבוד הבריות. זהו שיקול דעת בעלמא, שאין 'ראיה' וקושיא כנגדו.
נכון
אחרי
למה רק לגבי אחרי אתה אומר סמוך?
